פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר ז ב

סעיף ב[עריכה]

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה, שאין אדם מעיד לעצמו (משנה כז,א). וכן שפחתה לא תעיד לה. אבל שפחת בעלה מעידה לה. ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה, נאמנת^א (כרב פפא כז,ב). הגה: עובד כוכבים פסול לעדות שבויה, ואפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן (הרא"ש כלל ל"ב). ויש מקילין במסיח לפי תומו^ב (ריא"ז). וה"ה לעד מפי עד^ג, ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר^ד (ר"ד כהן בית ח').

א. שפחתה: רי"ף,רמב"ם,רא"ש,שו"ע סע' ב: אינה נאמנת אלא במסל"ת. הלכה כרב פפא.

ראב"ד: נאמנת להעיד. הלכה כרב פפי.

ב. גוי מסל"ת: רב פלטוי גאון,או"ז: נאמן. ק"ו מכך שנאמן להעיד שמת בעלה שזהו איסור שחייבים עליו מיתה.

שו"ת רא"ש: אינו נאמן. נאמר ששפחה מסל"ת נאמנת ומשמע שדוקא שפחה אך שאר גוי לא^[1]. את הק"ו מעדות אשה ניתן לפרוך שהרי האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה ואינה נאמנת לומר שהיא טהורה אם ידוע שנשבתה וכן משיאין ע"פ בת קול ואילו לשבויה אינו מועיל, והטעם הוא שדוקא באשה הקלו משום שדייקא ומינסבא מתוך שהחמרנו עליה בסופה.

מ"מ: הסתפק בכך.

רמ"א: הביא שתי הדעות.

מהריק"ש,רדב"ז,מהר"ם אלשקר,כנסת יחזקאל,ישועות יעקב: פסקו כרב פלטוי גאון שנאמן.

ג. עד מפי עד: ב"י: אפשר שנאמן לטהר כמו שנאמן להעיד שמת בעלה.

רמ"א: תלוי במחלוקת לגבי גוי מסל"ת. אם משווים דיני שבויה לעדות שמת בעלה.

ד. מסל"ת להחמיר: ר"ת,ר"ג,מרדכי,רמ"א יז,לז: לגבי עדות שמת בעלה, אם גוי אחד מסל"ת שהוא חי וגוי אחר מסל"ת שהוא מת היא אסורה. המרדכי הביא דעת ר"ת ור"ג לעומת דעת ר"ד ב"ר קלונימוס וסבר כר"ת.

שו"ת רשב"א,ר"ד ב"ר קלונימוס,רד"ך: מותרת, לפי שמסל"ת מועיל רק להקל.

רמ"א כאן: מועיל רק להקל.

ח"מ: ביאר שכוונתו למקרה הנ"ל שיש אחד שמתיר ואחד שאוסר, אך הקשה שמסקנת המרדכי להחמיר ושכן פסק הרמ"א בסי' יז,לז. הח"מ כאן פוסק להחמיר ואילו בסימן יז,לז יישב שהרמ"א הקל בשבויה והחמיר באשת איש.

ב"ש: בתחילה ביאר כח"מ ותירץ כדבריו בסי' יז שהרמ"א הקל דוקא בשבויה, אך סיים שנראה מלשון הרמ"א שמדובר כאן רק בגוי אחד המסיח שהיא טמאה, שלא מועילה עדותו להחזיקה כודאי טמאה אלא נשארת כשאר שבויה, וכן הדין לגבי עדי מיתה שאם גוי מסיח שבעלה חי הוי כאילו לא אמר כלום והיא בספק, ורק כשמראש התרנו ע"פ גוי מל"ת, מתחשבים בדברי גוי מל"ת לחזור ולבטל ההיתר.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]