פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר כ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר כ א

סעיף א[עריכה]

הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות (רמב"ם, דלא כרמב"ן). הגה: והבא עליה, בין כדרכה בין שלא כדרכה (יבמות נג,ב), כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה^א, חייב עליה מיתה או כרת (כר' יוחנן נה,ב). ואין צריכין לראות כמכחול בשפופרת, אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים, נהרגים על זה (מכות ז,א,טור), והאשה נאסרת על בעלה (נ"י פ' שני דיבמות). אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים, אינה חייבת מיתה על ידו (נידה מה,א,טור). ונראה לי דה"ה אינה נאסרת על בעלה. ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא, נפקא מינה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה, ועיין בפנים. אשה פחותה מבת שלש, אין ביאתה ביאה (נידה מד,ב,טור), דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין (בהגהות דיבמות). אפי' נתעברו השנים, בתוליה חוזרין (דברי הרב מהירושלמי).

קירבה: רמב"ם,שו"ע: אסור מהתורה משום "לא תקרב" ולוקה. וכשקרב לחייבי לאוין אינו לוקה.

ב"י,ב"ש: אפילו כשאינו עושה דרך חיבה אסור מהתורה. דייקו כן מתשובה במיוחסות לרמב"ן^[1], העוסקת בבעל רופא הצריך לבדוק דופק לאשתו נידה וודאי אין זה דרך הנאה ובכל זאת הסתפק שם אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן, משמע שעל הצד שאיסור קירבה מהתורה ה"ה לרפואה. ולכאורה צ"ע לפי"ז מדוע לרופא שאינו בעלה מותר, ועיין באגרות משה^[2] שגם לשיטת הב"ש האיסור הוא רק לאלו שסתמן הוא לדרך חיבה.

ש"ך: רק כשעושה דרך חיבה. עפי"ז התיר לבעל למשש דופק של אשתו נידה. תורת השלמים שם דחה שבבעל כיוון שגס בה יש חשש גדול לחיבה. בפירוש המשניות לרמב"ם כתב בפירוש שחייב רק כשעושה דרך חיבה, והו"ד במחצית השקל.

רמב"ן,תשב"ץ: אסור מדרבנן.

ביאה באונס: ר"י: אם לא מסר נפשו אינו חייב מיתה.

רמב"ם: מצד אחד כתב שאע"פ שצריך למסור נפשו על ג' עבירות אם לא מסר אינו חייב מיתה, ומצד שני כתב שאיש שאנסוהו לבוא על הערווה חייב מיתה משום שאין קישוי אלא לדעת.

כס"מ: לדעת הרמב"ם דוקא העושה מעשה בידיים פטור לפי שעושהו ללא רצון, אך קישוי אפשרי רק ע"י רצון ולפיכך חייב, ולתוס' פטור אף בכך.

ח"מ: לא נחלקו, אלא הרמב"ם עוסק במקרה שלא אנסוהו לבעול בקישוי.

האם מותרת לבעלה? ב"ח: לדעת ר"י שפטורים ממיתה אין האשה נאסרת לבעלה, ולדעת הרמב"ם שחייבים היא נאסרת. הח"מ ביאר שאינו עוסק באיימו על הבעל ולכן אנס אותה, כי א"כ הואיל והיא אנוסה פשוט שמותרת לבעלה ישראל, אלא מדובר באיימו על האשה שתביא את הערווה עליה. והשיג על הב"ח ע"פ הסברו לעיל שגם לרמב"ם פטורים, ואף להסבר הכס"מ אשה לעולם פטורה.

א. הכניס העטרה: ט"ז: אם מכניס מעט מיד נחשב הכנסת עטרה וחייב. כיוון שבצד התחתון של הגיד הכל עטרה ואין בשר כלל. לכן כשהגמ' רוצה לומר שלא היתה ביאה היא אומרת שהיתה נשיקת איבר בלבד, משמע שמעבר כך כבר הוי ביאה.

פיה"מ לרמב"ם^[3],דרישה,ב"ש,נו"ב: ההתחלה היא רק בשר ולא גיד, ואינו חייב על כך משום ביאה אלא רק לוקה מרדות. ביבמות נו,א הגמ' אומרת "מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור" ופירש רש"י מעטרה ולמטה, משמע שיש חלק למטה מהעטרה שאינו חלק ממנה. לגבי המיקום באשה ראה הערה^[4].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]