פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שא כז

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:05, 7 בפברואר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added ben shmuel book.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שא כז


סעיף כז | דברים לרפואה

רבי מאיר סובר (סז.) שמותר לצאת בביצת חרגול ובשן שועל ובמסמר מהצלוב (שעשויים לרפואות שונות) וחכמים אוסרים משום דרכי האמורי. בגמרא אביי ורבא אומרים שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.

☜ כך פוסקים טור ושו"ע.

דרכי האמורי

כנ"ל, הגמרא אומרת שכל דבר שיש בו משום רפואה מותר לעשותו ודבר שלא אסור.

נחלקו הראשונים בהבנת הגמרא:

רש"י: כל דבר שרואים את רפואתו מותר, כמו תחבושת. אבל דבר שלא נראה, כגון לחש, אסור.

☜ כך פוסקים טור ושו"ע.

תוספות, רא"ש, ר"ן וטור: כל דבר שידוע שמרפא מותר, כמו תחבושת. אבל דבר שלא ידוע שמרפא, כגון לחש, אסור.

תוספות ור"ן: מותר אפילו אם מסופק אם הלחש מרפא, ורק אם ידוע שאינו מרפא אסור.

רבינו יונה: אם אינו ידוע שהלחש ממומחה אסור משום דרכי האמורי.

שו"ע: כל לחש מותר, ורק אם בדקם שאינם מועילים אסורים. ויש מי שחשש לכל לחש שאינו מן המומחה.

⤶ ונראה שבחולה שיש בו סכנה הכל מותר (משנ"ב).