פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שו יב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף יב | הכרזה על אבידה
רשב"א: מותר להכריז בשבת שאבדה לו אבידה, (אפילו דבר שאסור בטלטול בשבת), ומי שיודע היכן היא שישיבנה. כיוון שהשבת אבידה זה חפצי שמים, ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה הרי זה חפצי שמים.
☜ כך פוסק שו"ע.
רמ"א (בשם האגור): מותר להתיר חרמי ציבור בשבת למרות שאינם לצורך שבת, כיוון שזה הזמן שבו הציבור מתכנס והוי כצרכי רבים. אבל אין להחרים חרמות אם אינם לצורך שבת (מגיד משנה).
מותר להכריז גם על אבידת גוי משום דרכי שלום. ובמקום סכנה פשיט דשרי (משנ"ב).
מותר להכריז גם על גניבה (משנ"ב).
אם נידו אדם בחלום מותר להתיר לו, כיוון שזה צורך שבת, שלא ישאר בנידויו (משנ"ב).
משמע מדברי הרמ"א שלהתיר בציבור חרמות של יחיד אסור. אבל מדברי הראשונים (הרשב"א ורי"ו) משמע שאפשר להתיר אפילו ליחיד, כיוון שאם לא יתירו לו לא יוכל לקבץ את הקהל ביום אחר שיתירו לו (אחרונים).
ציבור הנוהג שהשמש קורא בקול את האנשים המוחרמים משום חובותיהם, אין לבטל מנהגם וכך נהגו בפני כמה גדולים (דהוי כצרכי רבים, שאם לא כן יפסידו את בעלי החובות) (ב"ח).
המג"א סובר שדין חרם כדין התרתו, שלצורך יחיד לא מחרימים אלא לצורך שבת ולצורך ציבור אפילו שלא לצורך שבת (שלא יוכלו להתקבץ ביום אחר). אך האליה רבה סבר שאין להחרים בשבת שנאמר בה 'ברכה'. ובספר זכור לאברהם הביא בשם השכנה"ג שנהגו כדברי המג"א (משנ"ב).
חכם יכול לנדות לכבודו בשבת (משנ"ב).