דרשני:ייבום- הותרה או דחויה (הרב יוסף אפריון)

המאמר סוכם על ידי תלמידים על בסיס שיעורי הרב

"טו נשים פוטרות צרותיהן... עד סוף העולם..."

מהו דין ייבום המקורי? או לאו דווקא המקורי –"בא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרע לאחיך"? הפרשנים דנים האם הייבום שלנו היום זה אותו ייבום שהיה פעם, כמו אצל יהודה ותמר לדוג'. על כל פנים, מה בדיוק קורה בדין ייבום? איך מייבמים למרות שיש איסור? מה תוכן הדברים של התורה בזה שאפשר לייבם? את כל זה, ננסה לברר בסוגיא.

עשה דוחה לא תעשה

ייבום- הותרה או דחויה?

אומרת הגמרא:

טעמא דכתב רחמנא עליה, הא לאו הכי, ה"א אחות אשה מייבמת, מאי טעמא? דאמרינן: אתי עשה ודחי לא תעשה. אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה - לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי? ותו, לא תעשה גרידא מנלן דדחי?

הגמרא בדף ג: דנה לגבי פטור הערווה מייבום:

"יבמה יבוא עליה... ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור לגלות ערוותה עליה בחייה" - הגמרא לומדת שכמו שבייבום רגיל שיש איסור(אשת אח) בכ"ז מייבמים, כך גם באחות אישה לכאורה יהיה ייבום כי זו מצווה. אבל חידשה התורה שאע"פ שזו מצווה "לא תיקח". בנוסף, צרות נלמדות מ"לצרור". ובגלל שאחות אישה, ושאר ט"ו נשים גדריהן שווים, אז ממילא דיניהן שווים.

על הלימוד הזה אומרת הגמרא, שמשמע שלולא ההיקש של אחות אישה, היתה הו"א לומר שאחות אישה תתייבם- "טעמא דכתב רחמנא עליה, הא לאו הכי, ה"א אחות אשה מייבמת"- כי אנחנו אומרים שעשה דוחה ל"ת. על זה שואלת הגמרא מה המקור לכך שעשה דוחה ל"ת, ומה ההו"א שגם במקרה של איסור כרת נגיד את זה. למסקנת הגמרא לומדים את הדין מכלאיים בציצית.

אז לכאורה צריך לשאול, כשהגמרא שואלת בהתחלה מה המקור, צריך לענות שייבום זה המקור? הרי מכל המהלך שהראינו עכשיו, רואים שבסתם כך כשיש עשה מול ל"ת- העשה דוחה. אז למה לא ללמוד מייבום? זו שאלת התוס , שעונים שא"א ללמוד ממצוות ייבום- כי שם זה גדר המצווה- "מצוותו בכך". כלומר, א"א לקיים את המצווה בלי זה, זה תמיד בא ביחד. אבל למקומות אחרים של עשה שבמקרה יצא על ל"ת(כגון כלאיים בציצית, שמביא התוס') אבל בדרך כלל לא סותרים- זו לא ראיה.

השאלה העיקרית היא- מה קורה כשהתורה מתירה לי לייבם? האם זה עשה שדוחה ל"ת? האם זה עשה קיצוני שדוחה ל"ת? או שזה בכלל דין שלא קשור לעשה דוחה ל"ת, כי מצוותו בכך?

מתוס' לכאורה נראה שהל"ת פה נדחה, לא שהוא לא קיים. הוא משתמש במושג הזה- "דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת".
יש באמת מח' מה היתה כוונת תוס'. בית הלוי הסביר שתוס' חזר בו לגמרי מהשאלה. בשאלה הוא חשב שייבום זה דיחוי, ובתירוץ הוא אמר שאין בכלל איסור אשת אח(הותרה).

אבל האחרונים ב'קובץ הערות', ט, ט-ב הבינו, שבאמת זה עשה דוחה ל"ת, רק קיצוני. הוכחה לכך- תוס' דף ה: ד"ה כולה בהמשך גם שאל, למה לא נלמד מכלאיים בבגדי כהונה? כי התורה אמרה ששם מצוותם בכך, "ואין זה הותר מכללו"(תוס' שם). ושם במפורש הוא מגדיר את זה כעשה שדוחה ל"ת, ואמר שזה בדיוק כמו מה שהסביר פה- לגבי אשת אח.

אז לסיכום שיטת תוס'- יש כאן איסור, שנדחה ע"י העשה.

אבל הרמב"ןתורת האדם, שער הסוף, עניין הכוהנים לעומתו, כשמדבר לגבי טומאה וטהרה והאם עשה דוחה ל"ת, עונה על שאלת תוס', בכך שא"א ללמוד משם כי זה פשוט לא מוגדר עשה שדוחה ל"ת. הוא אומר במפורש שבמקום שיש מצוות ייבום- אין בכלל איסור אשת אח. (גם ה'יד רמה ' אומר כך). לכן לא לומדים מפה, כי זה לא מוגדר בכלל עשה שדוחה ל"ת. "הא במקום שאין בנים ליבם, ליתי לכרת ולא ללאו בהכי"- האיסור לא קיים בכלל, בשונה מעשה דוחה ל"ת רגיל.

כך ניתן לראות גם ברמב"ם :
הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה הרי זה עובר בעשה ז שנאמר "יבמה יבא עליה" לא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות.

לסיכום:

תוס'- יש איסור, שרק נדחה ע"י העשה ברגע העשייה. רמב"ן- ברגע הנפילה- אין בכלל איסור. הוא מותר לגמרי.

נפק"מ/ ראיות מהגמרא

מצוות ייבום/ חליצה קודמת?

בדף לט:- הגמרא מביאה מח' בין אבא שאול לחכמים. לפי חכמים מצוות ייבום קודמת לחליצה, לפי אבא שאול חליצה קודמת לייבום. העניין הוא שבאמת לכו"ע מצוות ייבום עדיפה, אבל אבא שאול אומר שבגלל שבימינו כבר לא מכוונים- עדיף שיחלצו. בנוסף, בגמרא מרחיבים/מפרשים את המח' שלהם, במה קורה כאשר האדם בעל את יבמתו לשם נוי/אישות; אבא שאול אומר- כאילו פוגע בערווה, "וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר". חכמים לעומתו- אומרים שזה בסדר, כי צריך "יבוא עליה" מכל מקום.

לא ברור לגמרי מה סברות המח', אז הרמב"ם שו"ת הרמב"ם סימן ריח מסביר את המח' ע"פ מה שאמרנו- הותרה או דחויה: • אבא שאול סובר- שבייבום יש איסור, אבל הוא נדחה ע"י עשה, שמצוותו בכך. ממילא, צריך שתהיה פה כוונה כמו שצריך לשם ייבום, כי בסוף יש פה איסור כרת שנדחה. אם לא כיוון- כאילו פוגע בערווה, וקרוב הוולד להיות ממזר- כי זה קצת בעייתי, אבל באמת זה תופס כייבום. לכן אומר אבא שאול שכבר מצוות חליצה עדיפה- בדיעבד, כי חושש שלא יכוונו, וזה קצת בעייתי. • חכמים סוברים- שאין איסור בכלל, ממילא לא צריך לכוון. כי "יבמה יבוא עליה= מכל מקום"- בגלל שאין איסור. לכן ברור שמצוות ייבום עדיפה, כי אם אין שום "בעיה" בייבום- למה לא?

קטן שבא על יבמתו

בדף קיא:- המשנה אומרת שיבם קטן שבא על יבמתו גדולה- תגדלנו, כלומר זה בסדר. לפי רש"י - היא אפילו אשתו מדאורייתא. או כמו שמבואר בהמשך הגמרא- רבא אומר שלא יכול להיות מצב שכרגע היא אסורה, ובהמשך מותרת. כלומר, הדין בשעת פטירת האח, יהיה אותו דין גם בהמשך- סימן שבשעת פטירת האח, הקטן מותר לבוא על יבימתו גדולה. בנוסף, קידושין לא תופסים בחייבי כריתות מדאורייתא. אז איך יכול להיות בכלל שזה נחשב ייבום מדאורייתא? איך הוא לא פוגע באיסור אשת אח, הרי הוא קטן וממילא הוא לא מקיים מצווה? אז לפי מי שאומר שאין איסור בכלל- הותרה- אמנם אין מצווה, אבל גם אין איסור, לכן אנחנו אומרים שתגדל אותו. אבל לפי מי שאומר שיש איסור ונדחה- קשה. שהרי יש איסור מצד אחד, ומצד שני הוא לא מחויב במצוות. כלומר, אין לו פה את העשה שיידחה את הל"ת, וזה בעייתי. אז לפי השיטה הזו, איך בי"ד אומרים ליבמה שתגדלנו?? (השאלה היא על בי"ד, כי מבחינתו הוא גם לא מחוייב על עבירות, כמו שאינו מחוייב על מצוות. אבל יש פה בעייתיות מסויימת, ולכן השאלה היא על בי"ד- איך הם אומרים ליבמה שתגדלנו, ולא שייפרדו?)

יבמה אסורה בחיי בעלה

בדף נד:, הגמרא אומרת דורשת מקור לכך שהעראה קונה, ועקב זה נותר פס' בלי דרשה- "איש אשר ייקח את אשת אחיו נידה היא". דורש רב הונא, רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין? הואיל וכתוב בפס' "נידה", דרשנו שכמו שבנדה- יש לה היתר לאחר זמן, אבל בזמן האיסור היא עומדת בכרת, כך גם אשת אח- יש לה היתר ביבום, אבל בשעת איסור היא עומדת בכרת. מסביר הרמב"ן שקיים איסור אשת אח שיש לה בנים, אך איסור אשת אח שאין לה בנים לא קיים, ולכך מחדש רב הונא רמז ליבמה בחיי בעלה (שאסורה) מן התורה. וא"כ איסור אשת אח תלוי בחיי הבעל, אך לאחר מיתת הבעל- הותר האיסור. כלומר רק למ"ד הותרה בשעת היתר לא יהיה לה כרת, שהרי לפי דחויה עדין יהיה לה כרת. התוספות שם, מדייק שאילולא הפסוק שהיא אסורה בחיי בעלה- לא הייתי חושב שזה מדין עשה דוחה לא תעשה. אז כאן שיש לי את הפסוק, אני יודע שיש איסור, וא"כ מצוות ייבום זה עשה דוחה ל"ת. "דלא מסתבר שהיה בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת אי לאו דמוכח קרא בהדיא" -וכאן שיש את הפסוק שהיא אסורה, משמע זה כן בא מדין עשה דוחה לא תעשה.

ביאת מעוברת

בגמרא בדף לה:, מובאת מח' ריש לקיש ור' יוחנן- האם ביאת/חליצת מעוברת, שמה ביאה/חליצה, או לא. ריש לקיש אומר שלא- אין פה ביאת ייבום, כי "תגלי מילתא למפרע לא אמרינן". כלומר, גם אם למפרע מתברר שהיא זקוקת ייבום- כרגע, כשהיא מעוברת- היא לא, וזה מה שמשנה. אז לתוס'- לכאורה אם בא עליה עכשיו- בא על אשת אחיו בלי לקיים מצווה(כי כרגע אין, בשיטת ר"ל), ואמור להתחייב קרבן. והרי המשנה אומרת שהוא פטור מקרבן? אבל אם אומרים שאין איסור, שזה הותרה- אז זה מסתדר. אבל אם אומרים שיש איסור, שזה דחויה- איך פטור?

סברא/ ביאה שנייה

לפי 2 ההסברים שהבאנו, מה קורה בביאה השנייה של היבם על היבמה?
למ"ד הותרה- אין פה איסור בכלל, ולכן באמת יכולים להמשיך לחיות ביחד. למ"ד דחויה- הרי בביאה הראשונה נדחה האיסור והיבם מקיים עשה. בביאה השנייה כבר לא מקיים עשה, והאיסור עדיין קיים. אז לכאורה הם אמורים להיות אסורים אחד על השני? והרי היא צריכה להיות אישתו לכל דבר, כמו שאומרת הגמרא בלט. בביאה שנייה- אם אומרים שהאיסור רק נדחה, אז אחרי הביאה הראשונה לכאורה כבר אין יותר מצווה. אז למה שלא יוציא אותה? הרי הם אסורים אחד על השני?

מהשאלה הזו, כבר ניתן להבין בברור, שמ"ד דחויה, לא אומר שיש פה כל הזמן את האיסור. הוא לא אבסולוטי. מה שמוביל אותנו, להסבר המחודש:

הסבר חדש ל'דחויה'/ תוס'

הסבר חדש מובא ב'שיעורי ר' נחום', יבמות, ב,ב: דחויה שמוביל להותרה. כלומר יש איסור, אבל ברגע שיש אופציה של ייבום, של עשיית מצווה- האיסור מותר= נמחק לגמרי. ברגע שיש מצווה של "יבמה יבוא עליה"- מתברר שהאיסור הותר. בהותרה, היינו אומרים שפשוט אין פה עשה ול"ת. אבל בהסבר הזה בתוס'- רק אם אתה מקיים את המצווה, נדחה האיסור. יש איסור, ברגע שיש עשה, הוא התיר לגמרי את הלאו. זה באמת מתחיל בעשה שדוחה ל"ת, כי באמת יש איסור. אבל אם בסופו של דבר יש עשה- האיסור מותר.

לכן, בקטן שבא על יבמתו גדולה תגדלנו הואיל והוא מצווה לייבם. גם קטן המצווה, כמו שרואים שהגמרא דורשת- "כי ישבו אחים יחדיו- אפילו בן יום אחד". אז יש לו ציווי- הותר האיסור. לכן, מאותה סיבה- כמו שאומר התוס' במפורש בדף לה: - גם יבם שבא על מעוברת לא מתחייב בקורבן, אפילו למ"ד שזה לא ביאה. כי לא אומרים "תיגלי מילתא למפרע", ואין לו כלל איסור. לכן, ברורה שאלת הגמרא האם היא מותרת בחיי בעלה, בגלל שכשיש ייבום- גם במות בעלה היא מותרת.

יותר נכון לומר, ששורש החילוק בין ההסבר הזה לבין הותרה, הוא- האם הנפילה מתרת, או המצווה מתרת? לפי הרמב"ן- ברגע שנפלה לפניו היבמה לייבום היא מותרת לו. לפי ההסבר הזה בתוס'- רק כשיש מצווה- היא מותרת לו משעת נפילה. ממילא, היא מותרת לו גם אחרי ביאה ראשונה, וממילא יש לה שעת היתר, וממילא קטן שבא על גדולה תגדלנו- כי ברגע שנפלה, ויש מצווה פוטנציאלית- הותר האיסור.

אם כן, בתוצאה זה כמו הרמב"ן, אבל הדרך שונה. אז מה הנפק"מ ביניהם? במה הם באמת שונים? כשתהיה נפילה, אבל לא תהיה מצווה- כשיש חליצה ואין ייבום- אלמנה לכהן גדול.

ההבדל מ'הותרה'- אלמנה לכה"ג

אז הנפק"מ היא אם אין ייבום ויש חליצה- כשיש נפילה ואין ציווי של ייבום- אלמנה מן הנשואין לכה"ג. התורה אומרת(ע"פ מסקנת הגמרא בדף כ. ) שאסור לייבם אותה, ואתה מחוייב לחלוץ לה. מה קורה אם אותו כה"ג בכ"ז בא עליה- אז האם הוא עבר באיסור אשת אח/ הוא חייב כרת/ הקידושין תופסין/ הולד ממזר/ צריכה גט או לא?

• לפי הרמב"ן- המיתה מתירה. אז הוא לא עבר על איסור, "ערוות אשת אחיך לא תגלה"- לא שייך פה בכלל. כי ברגע שהיא נפלה- הותר האיסור, רק שהתורה אמרה ליבם. אז הוא אמנם עבר איסור של אלמנה לכה"ג, אבל על אשת אח לא. אז זה רק לאו, ממילא קדושין תופסין בחייבי לאוין, והולד חלל ולא ממזר, והיא צריכה גט.
• לפי תוס'- כשהתורה אומרת לייבם, היא התירה את האיסור, ביטלה אותו. אם התורה אמרה לחלוץ- הוא לא מצווה לייבם- אז לא התבטל האיסור, "ערוות אשת אחיך" נשאר. אז כשבא עליה- עבר באיסור אשת אח וחייב כרת, והקדושין לא תופסים בחייבי כריתות, והוולד ממזר, ולא חייבת גט.(כמו שרואים בתוס' רא"ש )

שיטת רש"י כרמב"ן

אז ראינו שלפי תוס', הקידושין באלמנה לכה"ג הקידושין לא תופסים, ולא צריכה גט. ר' נחום מעיר, שברש"י לעומתו זה לא ממש כך. יש דיון בדף כ: לגבי אלמנה מן האירוסין לכה"ג- שפטורה ממצוות ייבום(מדאורייתא היא מותרת, אבל גזרו "אטו מן הנשואין" ). הגמרא שואלת האם ביאתה בכ"ז פוטרת צרתה מן הייבום. רש"י אומר, שהגמרא מדברת גם עליה וגם על צרתה. בנוסף, הוא מסביר שלמ"ד פוטרת- מספיק לה גט בלי חליצה. מדייק המהרש"א- למ"ד שלא פוטרת, יצא שצריכה גם גט וגם חליצה. כלומר, שלכו"ע היא צריכה גט. והרי לפי מ"ד אינה פוטרת, בעצם אין פה דין ייבום. אז איך יכול להיות שלא יהיה דין ייבום אבל עדיין תצטרך גט? רק אם אומרים, שהנפילה מתרת ולא המצווה- גם כשלא היה ציווי, גם כשאין מצוות ייבום- עדיין היא הותרה. אז צריך לומר, שסובר רש"י שהותר האיסור- בדיוק כמו שהסברנו עכשיו בשיטתו של הרמב"ן. וכך מפורש בבה"ג , שפסק מהגמרא ואמר שהוולד חלל בלבד. ואם זה היה מכוח הציווי- הוולד היה צריך להיות ממזר. ע"פ ר' נחום. אם כן, יוצא שאפשר לומר שהמח' האם דחויה או הותרה- היא מח' רש"י תוס'. "הויא לה כאשת אח ש..." ר' נחום מוסיף, ומביאה ראיה יפה למח' רש"י תוס'- האם הנפילה מתרת או החליצה מתרת. כלומר, כמו שאמרנו- תוס' שאומר דחויה, יאמר שמצווה מתרת. רש"י שאומר הותרה- יאמר שנפילה מתרת. ברחבי הש"ס יש 2 ביטויים להגדרת ערווה/ צרה כלשהיא כאסורה- "הויא ליה כאשת אח שאין לו בנים", ו"הויא ליה כאשת אח שלא במקום מצווה". כלומר, ערווה/ צרה תמיד עומדת באיסור אשת אח, אבל אם יש רק איסור אשת אח- אין בזה בעיה. אז כדי לאסור צרה, אנו מעמידים שהיא כביכול עם סטטוס אחר- שאין לה בנים/ שלא במקום מצווה- וממילא היא אסורה. יוצא שתוס', לעולם לא נוקט ש"הויא לה כאשת אח שאין לו בנים". רש"י לעומתו, לאורך כל המסכת משתמש בביטוי הזה. עכשיו, עפ"י מה שהסברנו- מובן למה. כי זו בדיוק הגדרת האיסור לפני שניהם- לתוס' זה תלוי במצווה, ולרש"י זה תלוי בהאם יש לו בנים או לא, לא בשאלה האם יש ציווי. לפי רש"י, מה שייכנס לפרשת איסור אשת אח, זו אשת אח שיש לו בנים. לתוס'- זו אשת אח שלא במקום מצווה.

ניתן לראות את זה בדף ג ברש"י- הגמרא אומרת שלא יכול להיות איסור צרה, שלא מאח. ורש"י על המקום אומר, מאיזה אח- שיש לו בנים. למה הוא אומר שזה אשת אח שיש לו בנים? הרי אין לו בנים? אלא שלפרש"י ערוות אשת אחיך, זה רק במקום שיש לו בנים.

החידוש בשיטת רש"י- יבם שנתן כסף קידושין

מה יקרה אם יבם ייתן כסף קידושין ליבמתו? לפרש"י כמו שהבנו- לכאורה אמור לתפוס כי אין איסור, וממילא ברגע שעושה קידושין כלשהם- הם חלים. אבל בדף נב , הוא אומר במפורש שבמקרה כזה הקידושין לא תופסים. איך יכול להיות?

אז צריך להוסיף ולחדש את הסבר רש"י. נכון שהתורה אמרה שהאיסור הותר בשעת הנפילה, אבל זה יקרה רק אם למפרע תלך לפי מה שהתורה אומרת. כלומר, ברגע הנפילה יש 2 אופציות- או שיש ייבום, או שיש איסור. ממילא, אם אתה רוצה לומר שאין איסור והוא הותר- זה רק בתנאי שיש ייבום, כמו שהתורה אומרת לייבם. לכן, אם רק נתן היבם כסף קידושין, או עשה מאמר- זה לא תופס, כי כל עוד לא עשה את זה כמו שהתורה רוצה- למפרע יש פה איסור.