אנציקלופדיה תלמודית:עובר ירך אמו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:04, 15 ביולי 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - עובר שבמעי האם נחשב כגוף האם וכאחד מאיבריה == '''בקדשים''' == ==== איסורי מזבח...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עובר שבמעי האם נחשב כגוף האם וכאחד מאיבריה

בקדשים

איסורי מזבח

כל האסורים לגבי מזבח[1], ולדותיהם מותרים[2]. ור' אליעזר אוסר[3]. ונחלקו אמוראים: רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן סובר שמחלוקתם כשנתעברו ולבסוף נרבעו[4], שר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא - והיא אף ולדה נרבעו[5] - וחכמים סוברים לאו ירך אמו הוא, אבל נרבעו ולבסוף עיברו, דברי הכל מותרים[6]. ורבא סובר - שהכל סוברים עובר ירך אמו - ונתעברו ולבסוף נרבעו, דברי הכל אסורים, היא וולדה נרבעו, וכן כשנרבעו ולבסוף נגחו, היא וולדה נגחו - והמיתו אדם[7] - ונחלקו כשנרבעה ולבסוף נתעברה, או נגחה ולבסוף נתעברה, אם זה-וזה-גורם* אסור או מותר[8]. ויש מהראשונים סוברים שרבא סובר שעובר לאו ירך אמו, והיא וולדה נרבעו היא וולדה נגחו, היינו משום שגם הולד נהנה ברביעה וכובדו מזיק בנגיחה[9].

להלכה כתבו ראשונים שאם נעבדה בבהמה עבירה, או שהמיתה כשהיתה מעוברת, שהרי הולד מצוי עימה בעת שנפסלה והיה כאבר מאיבריה, הרי ולדה פסול למזבח, אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה, הרי ולדה כשר למזבח[10].

טריפה

ולד טרפה* - בהמה שנולדה בה אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה[11], שהיא בכלל אסורי-מזבח*[12] - ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח[13], ואפילו להדיוט אסור[14]. ור' יהושע אומר: יקרב[15], ומותר להדיוט[16], וכן דעת חכמים[17], שנאמר: וכל בהמה מפרסת וגו' אֹתה תאכלו[18], ויכל לכתוב: בהמה, ולמה כתב "כל הבהמה", לרבות ולד טריפה[19]. לסוברים - וכן הלכה[20] - טריפה אינה יולדת, מחלוקת התנאים היא כשעיברה ולבסוף נטרפה, שלדעת ר' אליעזר עובר ירך אמו[21] ואסור לפי שהוא עצמו נרבע[22], ולדעת ר' יהושע עובר לאו ירך אמו[23]. וכתבו ראשונים שלשאר דינים אפשר שאף ר' יהושע סובר שעובר חשוב כירך אמו, ולא אמר שהעובר אינו כירך אמו אלא לענין טריפה, שאיסור הטריפה הוא משום שאינה חיה[24], וכיוון שלעובר יש חיות בפני עצמו, ועתיד הוא לחיות, אף על פי שהוא כירך אמו אין לנו לדונו כטריפה[25].

להלכה ולד הטריפה מותר[26], שכן כשנחלקו ר' יהושע ור' אליעזר, ההלכה כר' יהושע[27].

על הסוברים שמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע היא כשנטרפה האם ולבסוף עיברה, ע"ע טרפה (ב)[28]. על החילוק, לסוברים שנחלקו בעיברה ולבסוף נטרפה, בין ולד טריפה המותר לר' יהושע לביצת טריפה האסורה[29], ע"ע הנ"ל[30].

נקבה שהופרשה לקרבן זכר

המפריש נקבה לעולה* - ואין העולה באה מנקבה[31] - וילדה זכר, ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו עולה. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב עולה[32]. וכן המפריש נקבה לפסח - ואין הפסח בא מנקבה[33] - היא וולדותיה ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמיהם פסח. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח[34]. נשתיירה אחר הפסח וילדה, ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו שלמים. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב בשלמים[35]. ופירש רבינא שמחלוקתם במפריש בהמה מעוברת, ר' אליעזר סבר שאם שיירו - לעובר לקדושה אחרת[36] - משוייר, שעובר לאו ירך אמו הוא, ואמו היא שלא קדשה קדושת הגוף, אבל הוא קדוש[37]. ולדעת חכמים אם שיירו אינו משוייר, שעובר ירך אמו הוא[38]. להלכה פסקו ראשונים שאין הלכה כר' אליעזר[39], והמפריש נקבה לעולתו וילדה, אף על פי שילדה זכר, ירעה עד שיפול בו מום, ויביא בדמיו עולה[40], והמפריש נקבה לפסחו וילדה, או שהפרישה מעוברת, היא וולדה ירעו עד שיפול בהם מום ויביא בדמיהם פסח, ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח או שילדה אחר הפסח, תרעה היא וולדה עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהם שלמים[41].

פרה אדומה

רבי אליעזר אומר: פרת חטאת - פרה-אדומה* - המעוברת, כשרה. וחכמים פוסלים[42]. יש מהראשונים מפרשים מחלוקתם בעובר ירך אמו[43], שנחלקו לגבי במעוברת שעלה עליה זכר מעצמו, בלא דעת הבעלים, לדעת הסוברים שאם עלה עליה זכר מעצמו כשרה[44], שר' אליעזר מכשיר במעוברת, לטעמו שעובר ירך אמו[45], והוא כגופה של פרה, וחכמים פוסלים, שאינו ירך אמו[46], ואינו כפרה אלא חולין גמורים[47], והשוחטה הוא כשוחט שתי פרות[48], ואם שיירו משוייר[49], ופסולה עד שתלד[50]. ויש מפרשים שלחכמים כיוון שעובר לאו ירך אמו נפסלת - לעולם - מטעם מלאכה[51], שנושאת את עוברה[52].

להלכה פסקו ראשונים שפרה אדומה פסולה משעה שעלה עליה זכר, אפילו שלא מדעת בעלים, ואפילו אינה מעוברת[53].

הקדש ולד במעי אמו

אם קדושה חלה על עוברים, נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת ר' מאיר - ויש גורסים: רבי[54] - המקדיש ולד ויצא דרך דופן, קדוש[55], דהיינו שמקדיש ולד במעי אמו, וחלה עליו קדושה מייד ואחר יצא דרך דופן[56]. וכן לדעת ר' יוחנן קדושה חלה על עוברים[57], ואם הקדיש עובר במעי אמו חולין, קדוש, ואם הפריש חטאת מעוברת הוא כמפריש שתי חטאות לאחריות ואינו ולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם[58]. ולדעת בר פדא אין קדושה חלה על עוברים[59], ואם הקדיש עובר במעי בהמה אינו קדוש ליקרב, ואם מקריב לו כשנולד ולא הקדישו משנולד, מביא חולין לעזרה, ואם הפריש חטאת מעוברת אינם כשתי חטאות לאחריות, שעובר מכח אמו הוא שקדוש ולא מכח עצמו, והוא כולד חטאת ולמיתה הולך, וכן לכל דבריו הרי הוא כולד קדשים ולא כתחילת הקדש[60].

למסקנת התלמוד, במעי תמימה דברי הכל קדוש גופה, ונחלקו במעי בעלת מום, שבר פדא סבר כיון שאמו אינה קדושה, העובר אינו קדוש אלא לדמיו, ור' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, ואף על פי שאמו אינו קדושה, הולד קדוש[61].

להלכה פסקו ראשונים שאם הפריש חטאת מעוברת וילדה, הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות[62]. ואף על פי שאמרו בתלמוד "תיובתא דר' יוחנן תיובתא" - וכל מקום שנאמר כן אין הלכה כאותו פלוני[63] - שאין גורסים שם תיובתא אחרונה[64], והתלמוד מעמיד דבריו במחלוקת תנאים[65]. ואף אם גורסים כן, מכל מקום מכיוון שהתלמוד מעמיד דבריו במחלוקת תנאים, אין נדחים דבריו[66].

הקדיש הולד והאם לקרבנות שונים

האומר - על ולדה של בהמה מעוברת[67] - ולדה של זו עולה והיא שלמים, דבריו קיימים[68], שהרי קדושת הולד קדמה[69], שבתחילה אמר ולדה של זו עולה ואחר כך אמר תהא אמו שלמים[70]. אבל אם אמר היא שלמים וולדה עולה[71], נחלקו תנאים: א) לדעת ר' מאיר הרי זה ולד זבחי שלמים[72], שכשחזר ואמר ולדה עולה, הרי הולד כבר שלמים[73], שמייד שאמר היא שלמים קל קדושת פיו על העובר כמו על האם[74], שר' מאיר סובר תפוס-לשון-ראשון*[75], ואף על פי שמתחילה כשאמר היא שלמים לא נתכווין לולדה[76]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלדעתו עובר ירך אמו הוא ונתפס בקדושת אמו[77]. ויש מפרשים - שאף אם עובר לאו ירך אמו - בתחילה הקדיש האם, וכל שיש בה קדוש, והולד מוקדש בפני עצמו, והוא כמקדיש שתי בהמות לשלמים[78]. ב) ולדעת ר' יוסי, אם לכך נתכווין תחילה[79] - שכשאמר היא שלמים לא נתכווין לולדה[80]. ויש מפרשים: שנתכווין מתחילה לומר קודם ולדה עולה והיא שלמים, וטעה ואמר תחילה היא שלמים, שלא מדעתו[81] - הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת - שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחת[82] - דבריו קיימים[83], שאף בגמר דבריו אדם נתפס[84], הואיל ומתחילה כשאמר היא שלמים לא נתכווין לולדה[85]. ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ולדה עולה, הרי זו ולדה שלמים[86], שאמר תחילה במתכווין הרי זו שלמים, ונמלך ואחר כך אמר ולדה עולה[87], אף על פי שחזר בו תוך-כדי-דבור* ואמר ולדה עולה, לא אמר כלום, הואיל ובשעה שהקדיש אמו לשלמים לא נתכווין שיהיה הולד עולה, משום שתוך כדי דיבור במקדיש אינו דומה לדיבור, שאין החזרה מועלת בו, אף על פי שחזר בו תוך כדי דיבור[88]. וכן הלכה[89].

בנזקין

פרה שהזיקה

לדעת רבא פרה תמה[90] מעוברת שהזיקה, גובה חצי ממנה ומולדה, מפני שהוא כגופה[91]. וכן הלכה[92]. ואפילו הפרה אינה, ותם אין משלם אלא מגופו, סובר רבא, שמשלם חצי נזק מולד[93], שגוף אחד הוא והוא כאחד מאיבריה[94]. וכן הלכה[95]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים הטעם שגובים מהולד, שעובר ירך אמו הוא[96]. ויש סוברים שעובר לאו ירך אמו[97], ומפרשים הטעם שגובים מהולד, משום שהולד מסייע להזיק[98], ומאחר שהנזק נעשה כאחד, אף הם נחשבים כגוף אחד[99], או שכיוון שהוא חי ממנה, דין הוא שיהא כגופה להשתלם ממנה[100].

על מעוברת שנגחה ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או אחר שנגחה ילדה, שנחלקו בדינו תנאים, אם המוציא-מחברו-עליו-הראיה*, ואינו משלם כלום, או שממון המוטל בספק חולקים, ומשלם רביע, ע"ע המוציא מחברו עליו הראיה[101]. ושם[102], מה הדין אם הבהמה של אחד והולד של שני.

תרנגולת שהזיקה

תרנגולת שהזיקה - בנזק שזקוקה בו להעדאה[103], ואחר כך הטילה ביצתה[104] - סובר רבא שאינו גובה מביצתה, מפני שהביצה אינה מגופה[105], שאין זה בשר[106], שהביצה מובדלת ומופרשת ממנה[107], ואין לה שום חיות כדי להחשב מכלל אבריה לענין זה[108].

יש מהראשונים סוברים שאם היתה התרנגולת לאחד והביצה לשני, אפילו מועדת, אינו משתלם מהביצה, שהביצה לא סייעה לנזק[109].

יש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים בביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה, אבל אם טענה אחר כך ביצים, כיוון שמגופה ינקו, גובה הנזק אפילו מביצתה, כשם שגובים מנוצתה אם רבתה כנפיים אחר שהזיקה[110].

היתה הביצה אגודה בה, ולא הטילה אותה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שגובה ממנה, שאין הדין אמור אלא כשהטילה הביצה[111], אבל כשהיא אגודה בגופה, גוף אחד היא[112]. ויש מהראשונים סוברים שדין זה הוא אפילו אם הביצה עדיין אגודה בה, שאין הביצה מסייעת כלום לענין הנזק, מה שאין כן ולד בהמה המסייע להזיק[113].

להלכה כתבו הפוסקים שתרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה[114]. ויש מהפוסקים סוברים שאם הביצה אגודה עדיין בגופה, גובים ממנה[115].

גנב בהמה ומכרה חוץ מעוברה

גנב בהמה ומכרה חוץ מעוברה, לסובר עובר ירך אמו, אינו חייב בתשלומי ארבעה-וחמשה*, שהרי שייר בה דבר[116] - והמוכר בהמה חוץ מאחד ממאה שבה, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה[117] - ולסובר עובר לאו ירך אמו, נסתפקו בתלמוד מהו לענין ארבעה וחמישה, ולא פשטו הספק[118]. ובמהות הספק נחלקו לשונות התלמוד: ללשון הראשון יש להסתפק אם כיוון שמחובר בה הוא שיור, או שמא כיוון שהעובר עומד להיות מופרש ממנה, אינו שיור. וללשון השני יש להסתפק אם כיוון שאינו ירך אמו אינו שיור, או שמא כיוון שצריך להתירו עימה בשחיטה, דומה כמי ששייר בגופה[119].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהגונב פרה מעוברת ומכרה ושייר עוברה אינו חייב, שהרי ניתר עימה בשחיטה[120]. ויש פוסקים שמכל מקום אם תפס - מי שגנבו ממנו את המעוברת, ארבעה וחמישה - אין מוציאים מידו[121]. וכתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בגנבה וקטעה ומכרה, שהדבר ספק אם אומרים מה שגנב לא מכר הכל או שאומרים מה שמכר לא שייר כלום[122],

ונחלקו ראשונים מה דינו אם תפס הניזק[123].

גנב אישה ומכרה חוץ מעוברה

גנב אשה* ומכרה חוץ מעוברה, כתבו אחרונים שדינו כדין הגונב בהמה ומכרה חוץ מעוברה[124], שאם עובר ירך אמו, אינו חייב מיתה, שהרי שייר בה דבר - והגונב-נפש* ששייר אחד ממאה שבו שלא מכר, אינו חייב מיתה[125] - ואם עובר לאו ירך אמו, הוא ספק[126].

גנב אישה ומכרה לעוברה

הגונב אשה* ומכרה לעוברה בלבד, כגון שהתנה עם הלוקח שזו השפחה די ואין לך אלא הולדות, פסקו ראשונים שהרי זה פטור[127]. ונחלקו אחרונים אם הטעם הוא, משום שלדעתם התלמוד מסתפק בכך, וספק נפשות להקל[128]. או לפי שדעתם עובר ירך אמו הוא, והרי זה שיור במכירה[129], והגונב-נפש* ששייר אחד ממאה שבו שלא מכר, אינו חייב מיתה[130].

הגונב אישה ומכרה לעוברה - שלא מכר הגוף שלה אלא את העובר[131] - ולא נשתמש בה - והגונב נפש אינו חייב עד שישתמש בו וימכרו[132] - אלא שהעמידה בפני הרוח, וכל כמה שהיא עבה יותר הרי זה מועיל יותר להגן בפני הרוח[133], נסתפקו בתלמוד אם דרך עימור - שימוש - בכך ונמצא שהשתמש בעובר או אין דרך עימור בכך, ולא פשטו[134]. ולהלכה כתבו אחרונים שפטור, שספק נפשות להקל[135]. יש מהאחרונים שכתב שאין הספק אלא לסוברים עובר לאו ירך אמו, והוא נפש בפני עצמו, ומצד המכירה אין חסרון, אלא שכיון שאינו יכול להשתמש בו כי אם על ידי העמדת האשה בפני הרוח הרי זה ספק אם דרך עימור בכך, אבל לסוברים עובר ירך אמו והוא כאחד מאיבריה, אין בשימוש שום חיסרון, שכשמשתמש באשה הרי זה כמשתמש גם בעובר, שהרי אינו צריך להשתמש בכל האיברים, אלא שפטור אז מטעם אחר, שכיון שירך אמו הוא הרי יש כאן שיור במכירה[136].

נגמר דינה למיתה

אשה* מעוברת שנגמר דינה למיתה, אין ממתינים לה עד שתלד[137], אלא ממיתים אותה עם ולדה[138], שנאמר בחיוב מיתת אשת-איש* שזנתה ובועלה: ומתי גם שניהם[139], אילו לא נאמר "גם", הייתי אומר שאם נתחייבה מיתה והיא מעוברת ממתינים לה עד שתלד, תלמוד לומר: "גם", לרבות[140] את הולד למיתה, שאין ממתינים לה עד שתלד[141]. ויש שדרשוהו מכתוב נוסף: מות יומת הנֹּאף והנֹּאָפת[142], לרבות את העובר[143]. יש מהראשונים מפרשים הטעם, שעובר כגופה הוא[144], שעובר ירך אמו הוא[145], ואין העובר בכלל נפש אלא מת אגב אמו[146]. ויש מהראשונים סוברים שעובר לאו ירך אמו הוא, ומפרשים הטעם, שכיוון שהיא מחוייבת מיתה, אין מענים את דינה, ולולד כיוון שלא יצא לאויר העולם, אין חוששים[147], או שאין להשהותה בשבילו כיוון שחיותה תלוי בה ונגמר הדין עליה[148].

בשחרור עבדים

את בת חורין וולדך עבד

הכותב לשפחתו מעוברת: הרי את בת חורין וולדך עבד[149], נחלקו בו תנאים: לדעת ר' יוסי הגלילי ולדה כמוה[150] משוחרר[151], שנאמר: האשה וילדיה תהיה לאדֹניה[152], הרי שהולד הולך אחר האישה והרי הוא כמוה[153]. ולדעת חכמים דבריו קיימים[154] והולד עבד.[155] וכן הלכה[156]. בתלמוד יש שפירשו שר' יוסי הגלילי סובר שיירו אינו משוייר[157] אלא ירך אמו הוא, ולכן יצא לחירות כמוה.[158] ולדעת חכמים שיירו משוייר[159], שעובר לאו ירך אמו הוא[160]. ויש מפרשים שהכל מודים ששיירו משוייר, וטעמו של ר' יוסי הגלילי שאמר הכתוב: האשה וילדיה תהיה לאדֹניה[161], שבפירוש גילה הכתוב דין זה, ולא משום שירך אמו הוא, אלא גזירת הכתוב הוא גבי שפחה[162].

את שפחה וולדך בן חורין

הכותב לשפחתו מעוברת: הרי את שפחה וולדך בן חורין[163], שנינו בה: אם היתה מעוברת זכתה לו[164] לעובר בקבלת גט-שחרור*[165] ויצא הולד לחירות[166]. וביארו בתלמוד הטעם, משום שעובר ירך אמו הוא, - ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה[167] - והוא כמשחרר חצי עבדו[168], והברייתא סוברת כרבי - ויש גורסים: ר' מאיר[169] - שהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות[170], ולדעת רבי עובר ירך אמו הוא[171]. אבל אם עובר לאו ירך אמו הוא - ושני גופים הם[172] - הרי עבד אינו זוכה לקבל גט שחרור של חבירו מיד רבו שלו[173], אם שניהם עבדים של איש אחד[174], ואין חבירו משוחרר, שהרי הרב לא השליך גט השחרור מידו, שהואיל ונתנו לעבדו כמי שנתנו בתפוסתו[175], וכשמסרו גט בידו לא יצא גט מרשותו, ואף על פי שעבד מקבל גט לעצמו, משום שגיטו וידו באים כאחד[176], ששחרורו שלו הוא, אבל לאחר לא[177]. ויש מהראשונים סוברים שאף אם עובר לאו ירך אמו הוא, דין הוא לענין גט שיהא עוברה כגופה[178].

להלכה פסקו ראשונים שהכותב לשפחתו מעוברת: הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום[179], אם משום שעובר ירך אמו הוא[180] וזה כמי שמשחרר חציה[181], או משום שעובר לאו ירך אמו הוא, אלא שלא בא לעולם[182], או שאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו[183].

לסוברים שהכותב לשפחתו: הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום משום שהוא כמשחרר חציה[184], אינו דומה לכותב לשפחתו: הרי את בת חורין וולדך עבד, שדבריו קיימים[185], ששם אי אפשר לומר שעובר ירך אמו וטפל לאמו הוא, ולכך אינו משוחרר, אבל היא אינה טפילה לולדה[186]. או משום שיש לפרש דבריו על הצד היותר מסתבר, שמה שאמר את בת חורין, כשתלד הולד, שודאי כל שהולד בתוכה והוא עבד אין האם בת חורין, והוא כאומר הרי את בת חורין לאחר זמן פלוני ומהיום מתחיל השחרור לאותה שעה שיהיה הולד נולד ולא יהיה אז ירך אמו, על כן דבריו קיימים[187], אבל כשאומר הרי את שפחה וולדך בן חורין, אי אפשר לומר שהולד יהיה בן חורין כשיהיה נולד, שהרי המזכר לעובר לא קנה אפילו כשתלד, אלא על כרחך לומר שמזכה לעובר מעכשיו על ידי אמו, ומועיל לולד אגב האם, כיוון שגופה הוא, אם כן הוא משחרר חצי עבדו[188].

ברקב

אשה* מעוברת שמתה, לסוברים עובר לאו ירך אמו הוא, הרקב* - עפר רקבון של מת - שלה אינו מטמא, שהרי שני מתים הם[189] - ורקב אינו מטמא אלא כשהוא ממת אחד, ולא כשהוא מעורב משני מתים[190] - אבל לסוברים שעובר ירך אמו הוא, נסתפקו בתלמוד, אם גופה הוא, ומטמא - ואינו כשני מתים[191] - או שמא כיוון שסופו לצאת, מופרש ועומד הוא[192], והוא כשני מתים שנקברים זה עם זה[193] ועפרם מעורב[194].

להלכה פסקו ראשונים שאישה שנקברה ועוברה במעיה, אין הרקב שלהם מטמא[195]. וביארו אחרונים הטעם, שכן התלמוד מביא לאחר מכן ספק בשכבת זרע במעי אישה[196], ואומר שהוא תלוי באם-תמצא-לומר* שעובר סופו לצאת ומופרש הוא[197], וכל אם תמצא לומר - לסוברים כן[198] - הוא פשיטות הספק[199].

באותו ואת בנו

מותר לשחוט את המעוברת - אף על פי שבשחיטתו מתיר אותה ואת ולדה, ואין אסור משום אותו-ואת-בנו* - משום שעובר ירך אמו הוא[200], ואין העובר בכלל נפש אלא מת אגב אמו[201].

על מחלוקת התנאים בשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי, אם חייב באותו-ואת-בנו*, או לא, ע"ע בן פקועה[202]. ושם[203], שאם הפריס על גבי קרקע, כיוון שטעון שחיטה מדבריהם[204], אסור לשחטו ביום אחד עם אמו.

ביוחסין

מצרי* שני שנשא מצרית ראשונה - וכן אדומי* שני שנשא אדומית ראשונה[205], לסוברים, וכן הלכה, שבאיסור אדומי ומצרי אף הנקבות אסורות[206] - נחלקו בתלמוד:

א) לדעת רבה בר בר רבה אמר ר' יוחנן בנה שלישי[207], והוא בכלל אותה שאמרו שכל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר[208], שכיוון שיש קידושין ואין עבירה, אנו קוראים בו "לבית אבֹתם"[209] כישראל[210] - שמשפחת אם אינה חשובה משפחה[211] - ולסוברים ש"לבית אבֹתם " אינו אמור אלא בישראל הכשרים, ולא בגרים[212], כתבו אחרונים שסברא* היא שהולד הולך אחר הזכר בכל מקום - לסוברים שעובר לאו ירך אימו - אלא אם כן יש מן הכתוב גילוי להיפך[213].

ב) לסוברים שעובר ירך אמו הוא, מטילים את הולד אחר האם מסברא, והוא מצרי שני[214], וכן אמר רב דימי בשם ר' יוחנן שהולד מצרי שני, שמטילים אותו אחר אמו[215], ואף על פי שלדעת ר' יוחנן עובר אינו ירך אמו[216], משום שנאמר: בנים אשר יולדו להם וגו'[217], הכתוב תלה את מנין הדורות בלידה[218] והלך אחר האם[219]. ודוקא באדומי ומצרי שכתוב: אשר יולדו להם[220], אבל בשאר פסולים הולכים אחר האב[221], שהרי לדעתו עובר לאו ירך אמו הוא[222].

להלכה פסקו ראשונים שמצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד מצרי שני[223].

על מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה, שנחלקו ראשונים אם לדעת רב דימי הולד מצרי שני או שלישי, ע"ע יחס[224].

בגירות

רבא אמר שנכרית מעוברת שנתגיירה, בנה אין צריך טבילה[225], לשם גירות, שעולה לו טבילתה של אמו[226]. וכן הלכה[227]. וביארו בתלמוד שאין הטעם מפני שנחשוב את העובר כטבל בפני עצמו, שהרי אמו חוצצת בידו, ואף שמן התורה רוב ולא מקפיד אינו חוצץ[228], חציצת כולו ודאי חוצץ[229], אלא הטעם שזהו דרך גידולו של העובר[230], ולכן אפילו בכולו אינו חציצה[231], וטבילת האם עלתה לו כשאר האיברים הנסתרים בה[232], אף על פי שעובר לאו ירך אמו הוא[233].

ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאף על פי שרבא סובר שעובר ירך אמו[234], רוצה התלמוד ליישב דברי רבא אפילו לר' יוחנן הסובר עובר לאו ירך אמו[235]. ויש מהראשונים מפרשים שרבא סובר שעובר לאו ירך אמו הוא[236].

בקנין

המוכר עובר בהמתו או שפחתו לחברו, שלא אמר כלום[237], לראשונים הסוברים שאפילו אם היתה הבהמה או השפחה מעוברת הרי זה דבר-שלא-בא-לעולם*, ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה[238], כתבו אחרונים דהיינו מפני שלדעתם עובר לאו ירך אמו[239], אבל לסוברים עובר ירך אמו הוא, אם מקנה את העובר לכשיוולד ויהיה חי, אפילו אם הוכר לא חל הקנין, והרי זה דבר שלא בא לעולם, לפי שיש בו כמה ספקות, שמא ימות מן הבטן ושמא תפיל הפרה או השפחה, אבל אם מקנה שיהיה מיד של הלוקח, אפילו אם ימות וכיוצא, אף אם לא הוכר קנה מיד, שעובר ירך אמו הוא, והרי זה כאילו הקנה לו אחד מאיבריה[240].

להלכה

מלבד ההלכה בכל אחד מהמקרים המנויים בפרקים הקודמים, מצינו מחלוקת עקרונית בראשונים אם להלכה עובר ירך אמו או לא: יש פוסקים שעובר ירך אמו בכל מקום[241], חוץ מטרפה*[242], שהוא תלוי בחיות והעובר יש לו חיות בפני עצמו[243] ומתקיים יותר משנים עשר חודש[244], ואין אומרים עובר ירך אמו שנטרף עם אמו[245]. ויש פוסקים שעובר לאו ירך אמו[246], שהרי לדעת ר' יהושע עובר לאו ירך אמו - לסוברים כן[247] - ור' אליעזר סובר עובר ירך אמו[248], וכשנחלקו ר' יהושע ור' אליעזר, ההלכה כר' יהושע[249].

הערות שוליים

  1. ↑ ע"ע אסורי מזבח.
  2. ↑ משנה תמורה ל ב ותוספ' תמורה פ"ד; רב בגמ' שם.
  3. ↑ תוספ' שם; ברייתא שם.
  4. ↑ ע"ע אסורי מזבח ציונים 1, 40, וע' רובע ונרבע.
  5. ↑ עי' רש"י שם ד"ה עובר ירך אמו הוא; אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  6. ↑ עי' גמ' שם, בלשון הא'.
  7. ↑ ע"ע אסורי מזבח ציון 1 וע' שור הנסקל.
  8. ↑ עי' גמ' שם, בלשון הא'. וע"ע זה וזה גורם ציון 51 ואילך.
  9. ↑ תוס' רא"ש יבמות עח א, בשם ר"ת.
  10. ↑ רמב"ם אסו"מ פ"ג הי"ג. ועי' כס"מ שם הי"ב והר המוריה שם הי"ג.
  11. ↑ ע"ע טרפה (ב): גדרה וסוגיה; איסורה באכילה.
  12. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 889 ואילך.
  13. ↑ משנה תמורה ל ב ותוספ' תמורה פ"ד וברייתא חולין נח א.
  14. ↑ גמ' חולין שם, ועי' תוס' שם ד"ה אי. ועי' רש"י תמורה שם ד"ה ולד טריפה שכ' שלהדיוט מותר, שלא מגופה הוא גדל, ועי' תוס' שם ד"ה רבי שתמהו, ועי' פלתי סי' עט סק"ב וחי' הגרי"ז מנחות ו א ותמורה ל ב.
  15. ↑ ברייתא שם.
  16. ↑ חולין שם, ע"פ ברייתא שבציון הקודם.
  17. ↑ משנה תמורה שם, לגי' משנה שבמשניות שם פ"ו מ"ה, וחק נתן שם: וחכמים אומרים יקרב (ועי' מלא"ש שם, שחכמים שבמשנה הם ר' יהושע, כמוכח בברייתא שבציון הקודם); תוספ' שם. ועי' מלא"ש שם, בשם הר"ר יהוסף, שמחק המילים הללו מהמשנה, וכן אינם בגי' המשנה שבגמ' שם.
  18. ↑ דברים יד ו.
  19. ↑ עי' ספרי ראה פיס' קא.
  20. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 457 ואילך.
  21. ↑ חולין שם ותמורה שם.
  22. ↑ עי' רש"י תמורה שם ד"ה עובר ירך אמו הוא.
  23. ↑ גמ' שם ושם.
  24. ↑ ע"ע הנ"ל ציונים 9 ואילך, 574 ואילך.
  25. ↑ תוס' חולין שם ד"ה והלכתא ותמורה לא א ד"ה למאן; תוה"א בית ב ש"ג, בשם תוס'; רא"ש ב"ק פ"ה סי' ב ותוס' רא"ש חולין שם; ר"ן חולין נח א (יט א בדפי הרי"ף), בפי' הא'.
  26. ↑ עי' רמב"ם מאכ"א פ"ה הט"ו; תוה"א שם, ע"פ ביצה ו א, ותוה"ק שם; טוש"ע יו"ד עט ג.
  27. ↑ ע"ע הלכה: בשאר תנאים ציון 745. עי' תוס' סנהדרין פ ב ד"ה עובר.
  28. ↑ ציון 857 ואילך.
  29. ↑ ע"ע ביצה (א) ציון 95 ואילך.
  30. ↑ ציון 875 ואילך.
  31. ↑ ע"ע עולה.
  32. ↑ משנה תמורה יח ב.
  33. ↑ ע"ע קרבן פסח.
  34. ↑ ברייתא בגמ' שם יט א.
  35. ↑ ברייתא בגמ' שם.
  36. ↑ רש"י שם י ב ד"ה לעוברה גופיה.
  37. ↑ גמ' שם יט א, לגי' שטמ"ק שם אות יג. (ועי' גי' שטמ"ק שם, בשם ס"א).
  38. ↑ עי' חק נתן שם.
  39. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם.
  40. ↑ רמב"ם תמורה פ"ד ה"ה.
  41. ↑ רמב"ם שם ה"ז.
  42. ↑ פרה פ"ב מ"א.
  43. ↑ ר"ש שם; רא"ש שם. ועי' ראב"ד בהשגות פרה אדומה פ"א ה"ז, שפי' בע"א. ועי' ר"ש ורא"ש שם, בשם ריבמ"ץ, שפי' בע"א.
  44. ↑ ע"ע פרה, ושם, שי"ח.
  45. ↑ ר"ש ורא"ש שם, ע"פ ברייתא בחולין נח א.
  46. ↑ ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  47. ↑ ר"ש שם; רא"ש שם.
  48. ↑ רא"ש שם, ע"פ ברייתא בתמורה כה ב.
  49. ↑ ר"ש שם.
  50. ↑ ר"ש ורא"ש שם, בפי' הא'.
  51. ↑ ר"ש ורא"ש שם, בפי' הב'; רע"ב שם. וע"ע פרה אדומה, שפרה אדומה שנעשתה בה מלאכה פסולה.
  52. ↑ רע"ב שם.
  53. ↑ רמב"ם פרה אדומה פ"א ה"ז; רע"ב פרה פ"ב מ"א.
  54. ↑ רבינו גרשום תמורה יא א; שטמ"ק שם אות יג ויז א אות יג.
  55. ↑ עי' ברייתא בגמ' שם ושם, לגירסתנו.
  56. ↑ רבינו גרשום יא שם; רש"י שם ד"ה במקדיש ולד.
  57. ↑ גמ' שם י א.
  58. ↑ תוס' שם ד"ה רבי.
  59. ↑ גמ' שם.
  60. ↑ רש"י שם ד"ה אין קדושה; עי' תוס' שם ד"ה ורבי.
  61. ↑ אביי בגמ' שם יא א, בלשון הב'.
  62. ↑ רמב"ם פסוה"מ פ"ד ה"ו; עי' קרי"ס שם.
  63. ↑ ע"ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 266 ואילך.
  64. ↑ תוס' סנהדרין פ ב ד"ה עובר, בשם ר"ת; בית אל שם, בד' רמב"ם שם.
  65. ↑ עי' ראשונים שבע' הנ"ל: שם ציון 272.
  66. ↑ עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם.
  67. ↑ רש"י תמורה כה א ד"ה האומר; רע"ב שם פ"ה מ"ג.
  68. ↑ משנה שם.
  69. ↑ עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה ולדה עולה; רע"ב שם.
  70. ↑ עי' רבינו גרשום שם.
  71. ↑ משנה שם, ורש"י ד"ה אבל אם אמר ורע"ב שם.
  72. ↑ משנה שם.
  73. ↑ רש"י שם.
  74. ↑ תוס' שם ד"ה היא.
  75. ↑ רש"י שם; רע"ב שם.
  76. ↑ רש"י שם.
  77. ↑ רבינו גרשום שם.
  78. ↑ רש"י שם; עי' תוס' שם; רע"ב שם.
  79. ↑ משנה שם.
  80. ↑ רש"י שם ד"ה אם לכך נתכון מתחלה; רע"ב שם.
  81. ↑ רבינו גרשום שם.
  82. ↑ רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה הואיל ואי אפשר.
  83. ↑ משנה שם.
  84. ↑ רש"י שם ד"ה דבריו קיימין; רע"ב שם.
  85. ↑ עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם.
  86. ↑ משנה שם.
  87. ↑ רבינו גרשום שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  88. ↑ עי' רמב"ם מעה"ק פט"ו ה"א ופהמ"ש שם; רע"ב שם.
  89. ↑ רמב"ם שם ושם; רע"ב שם.
  90. ↑ ע"ע תם.
  91. ↑ עי' ב"ק מז א.
  92. ↑ רמב"ם נזק"מ פ"ט ה"א; טוש"ע חו"מ שצט א.
  93. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה משתלם כוליה.
  94. ↑ רש"י שם ד"ה ליתא לפרה.
  95. ↑ טוש"ע שם. הרמב"ם השמיט, ועי' רדב"ז שם.
  96. ↑ ר"ן חולין נח א (יט א), בפי' הא'.
  97. ↑ ר"ן שם, בשם ר"ת.
  98. ↑ ר"ן שם, בשם ר"ת, ע"פ סנהדרין פ א; מאירי ב"ק שם.
  99. ↑ מאירי שם.
  100. ↑ בדה"ב לרא"ה בית ב ש"ג, בשם ר"ת.
  101. ↑ ציון 26 ואילך.
  102. ↑ ציון 29 ואילך.
  103. ↑ עי' מאירי ב"ק מז א.
  104. ↑ מאירי שם.
  105. ↑ עי' גמ' שם, ורמב"ם נזק"מ פ"ט ה"א וטוש"ע חו"מ שצט א.
  106. ↑ מאירי שם.
  107. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה פרשא; עי' רמב"ם שם; עי' שו"ע שם.
  108. ↑ מאירי שם.
  109. ↑ עי' מאירי ב"ק מז א.
  110. ↑ שטמ"ק ב"ק מז א, בשם ר"מ מסרקסטה.
  111. ↑ עי' תוס' ב"ק מז א ד"ה מאי; עי' תוס' חולין נח א ד"ה והלכתא; עי' רשב"א שם; עי' מ"מ נזק"מ פ"ט ה"א, בשם קצת המפרשים, ושאולי לזה כיוון הרמב"ם שבציון 107.
  112. ↑ עי' תוס' חולין שם; עי' רשב"א שם; עי' לבוש חו"מ סי' שצט ס"א, לד' זו.
  113. ↑ עי' מאירי שם; עי' שטמ"ק שם, בשם ר"מ מסרקסטה.
  114. ↑ רמב"ם נזק"מ פ"ט ה"א; טוש"ע חו"מ שצט א.
  115. ↑ רמ"א בשו"ע שם, בשם י"א; לבוש שם, בשם י"א.
  116. ↑ ב"ק עח ב.
  117. ↑ ע"ע ארבעה וחמשה ציון 124. ושם, ציון 125 ואילך, מח' תנאים ואמוראים במהות השיור.
  118. ↑ בעיא דלא אפשטא של רב ירמיה בגמ' שם.
  119. ↑ גמ' שם.
  120. ↑ מאירי ב"ק עח ב: יראה.
  121. ↑ מאירי שם, בשם יש שמספקין בו. הרמב"ם השמיט, ועי' הלכה למשה גניבה פ"ב הט"ו.
  122. ↑ ע"ע ארבעה וחמשה ציון 139 ואילך.
  123. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 141 ואילך. הלכה למשה שם.
  124. ↑ עי' ציון 116 ואילך.
  125. ↑ ע"ע גונב נפש ציון 101 ואילך.
  126. ↑ עי' מנ"ח מ' לו (סק"ח במהד' מ"י).
  127. ↑ רמב"ם גניבה פ"ט ה"ד, ע"פ ספק הגמ' שבציון 131 ואילך; עי' מאירי סנהדרין פה ב; קרי"ס שם.
  128. ↑ עי' מ"מ שם, בד' רמב"ם שם, ע"פ ספק הגמ' שבציון הנ"ל.
  129. ↑ מנ"ח מ' לו (סק"ח במהד' מ"י), בד' רמב"ם שם.
  130. ↑ ע"ע גונב נפש ציון 101 ואילך.
  131. ↑ עי' רש"י סנהדרין פה ב ד"ה מכר אשה לעוברה.
  132. ↑ ע"ע גונב נפש ציון 28 ואילך. ובשיעור השימוש ע"ע הנ"ל: העימור.
  133. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה דאוקמי באפי זיקא וקרי"ס גניבה פ"ט.
  134. ↑ בעיא דלא אפשטא בגמ' שם.
  135. ↑ קרי"ס שם. הרמב"ם השמיט, ועי' רמב"ם שבציון 127.
  136. ↑ עי' מנ"ח מ' לו (סק"ח במהד' מ"י).
  137. ↑ עי' סתם משנה ערכין ז א; עי' רמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ד.
  138. ↑ רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה אין ממתינין. ועי' גמ' שם,
  139. ↑ דברים כב כב.
  140. ↑ ע"ע אתין וגמין ציון 1 ואילך, ושם: גמין, וע"ע מדות שהתורה נדרשת ציון 142 ואילך.
  141. ↑ ברייתא דל"ב מדות מדה א; עי' גמ' שם, במסקנה; ילק"ש וירא רמז צב.
  142. ↑ ויקרא כ י.
  143. ↑ פסי"ז ויקרא שם וכב כח, וצ"ב הלימוד. ועי' פסי"ז כ שם, שמביא שנלמד גם מהכתוב שבציון 139.
  144. ↑ רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם.
  145. ↑ ר"ן חולין נח א (יט א), בפי' הא'.
  146. ↑ פסי"ז ויקרא כב כח.
  147. ↑ ר"ן שם, בשם ר"ת.
  148. ↑ עי' בדה"ב לרא"ה בית ב ש"ג, בשם ר"ת.
  149. ↑ עי' ברייתא בתמורה כה ב, ורמב"ם עבדים פ"ז ה"ה וטוש"ע יו"ד רסז סא.
  150. ↑ ברייתא שם.
  151. ↑ רש"י שם ד"ה ולדה כמוה.
  152. ↑ שמות כא ד. ברייתא שם, לפי הגמ' שם.
  153. ↑ רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם ד"ה קרא מאי.
  154. ↑ ברייתא שם.
  155. ↑ רש"י שם ד"ה דבריו קיימין.
  156. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם; קרי"ס שם.
  157. ↑ לימא כתנאי בגמ' שם.
  158. ↑ רש"י שם ד"ה אינו משוייר.
  159. ↑ גמ' שם.
  160. ↑ עי' רש"י שבציון 162.
  161. ↑ שמות שם. אמר לך ר' יוחנן בגמ' שם.
  162. ↑ רש"י שם ד"ה והכא היינו טעמא.
  163. ↑ ברייתא בתמורה כה א, ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן (ועי' ציון 173), שכן שנינו, בגיטין כג ב, ורמב"ם עבדים פ"ז ה"ה.
  164. ↑ ברייתא בתמורה שם, לגי' שטמ"ק שם אות יח; עי' גיטין שם.
  165. ↑ עי' רש"י גיטין שם ד"ה ואף ע"פ.
  166. ↑ עי' רש"י שם; רש"י תמורה שם ד"ה זכתה לו.
  167. ↑ תוס' סנהדרין פ ב ד"ה עובר.
  168. ↑ גמ' שם ושם.
  169. ↑ תמורה שם א-ב, לגירסתנו.
  170. ↑ גיטין שם; תמורה שם, לגי' שטמ"ק שם א אות כא ומסה"ש שם.
  171. ↑ גיטין שם.
  172. ↑ רש"י תמורה שם ב ד"ה אלא אי אמרת.
  173. ↑ רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן בגיטין שם (ועי' תוס' יבמות עח א ד"ה בעלמא ותוס' רא"ש שם, שר' יוחנן סבור עובר לאו ירך אמו, ולא אמרה אלא אליבא דרבי הסובר עובר ירך אמו); תמורה שם ב, ע"פ ברייתא נוספת בגמ' שם.
  174. ↑ עי' רש"י שם וגיטין שם ד"ה אבל לא מיד רבו שלו.
  175. ↑ רש"י תמורה שם.
  176. ↑ ע"ע שחרור.
  177. ↑ רש"י גיטין שם.
  178. ↑ בדה"ב לרא"ה בית ב ש"ג, בשם ר"ת.
  179. ↑ רמב"ם עבדים פ"ז ה"ה; טוש"ע יו"ד רסז סא; קרי"ס שם.
  180. ↑ עי' רמב"ם שם, לפי קרי"ס ולח"מ שם, ועי' ציון 182, שי"מ בע"א.
  181. ↑ רמב"ם שם; טור שם; קרי"ס שם.
  182. ↑ רמב"ם שם, לפי כס"מ שם, ועי' ציון 180, שי"מ בע"א; ראב"ד שם.
  183. ↑ ראב"ד שם.
  184. ↑ עי' ציון 181.
  185. ↑ עי' ציון 149 ואילך.
  186. ↑ קרי"ס עבדים פ"ז; עי' פרישה יו"ד סי' רסז ס"ק קט; עי' ט"ז שם סק"ל, בשמו, ודחה; עי' ש"ך שם ס"ק עה. ועי' לח"מ שם ה"ה.
  187. ↑ ט"ז שם.
  188. ↑ עי' ט"ז שם.
  189. ↑ עי' גמ' שבציון 192.
  190. ↑ ע"ע הנ"ל. ושם, שי"ח.
  191. ↑ שיטה לחכמי איוורא (בשיטת הקדמונים) שם.
  192. ↑ בעיא דלא אפשטא של ר' ירמיה בנזיר נא א, ור' אברהם מן ההר שם.
  193. ↑ תוס' שם ד"ה עובר; שיטה לחכמי איוורא שם.
  194. ↑ עי' קרי"ס טו"מ פ"ג.
  195. ↑ עי' רמב"ם נזירות פ"ז ה"ד וטו"מ פ"ג ה"ה; עי' מאירי נזיר נא א; עי' קרי"ס טו"מ שם.
  196. ↑ עי' גמ' שם ב.
  197. ↑ עי' גמ' שם א.
  198. ↑ ע"ע אם תמצא לומר ציון 2 ואילך. ושם, ציון 10 ואילך, שי"ח.
  199. ↑ עי' כס"מ שם ושם ונאם דוד נזירות שם, בד' הרמב"ם שם ושם.
  200. ↑ עי' רמב"ם שחיטה פי"ב ה"י; שו"ע יו"ד טז י. ועי' כס"מ שם, שהוא משום שפסק הרמב"ם כחכמים שבע' בן פקועה ציון 146 ואילך, שהשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי אינו אסור משום אותו-ואת-בנו (ע"ע, וע"ע בן פקועה ציון 149).
  201. ↑ פסי"ז ויקרא כב כח, ע"פ הדין שבציון 137 ואילך.
  202. ↑ ציון 145 ואילך. ועי' לעיל ציון 200.
  203. ↑ ציון 151 ואילך.
  204. ↑ ע"ע בן פקועה ציונים 13, 15. ושם, ציון 14, שי"ח.
  205. ↑ עי' יבמות עח א.
  206. ↑ ע"ע אדומי ציונים 7 ואילך, 11, וע' מצרי.
  207. ↑ יבמות עח א. ועי' תוס' מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים) שם, שנ' שגרס: רב דימי אמר ר' יוחנן.
  208. ↑ עי' קדושין סז א.
  209. ↑ במדבר א ב.
  210. ↑ רש"י שם ד"ה בנה.
  211. ↑ ע"ע יחס ציון 624 ואילך.
  212. ↑ ע"ע יחס ציון 453 ואילך.
  213. ↑ פנ"י שם.
  214. ↑ עי' יבמות עח א, ופנ"י קדושין סז א. וע"ע יחס ציון 474.
  215. ↑ גמ' שם. ועי' תוס' מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים) שם, שנ' שגרס: לישנא אחרינא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן, לגירסתו שבציון 207.
  216. ↑ עי' גמ' שם.
  217. ↑ דברים כג ט.
  218. ↑ גמ' שם.
  219. ↑ רש"י שם ד"ה בלידה וקדושין שם ד"ה ולרב. וע"ע יחס ציון 500.
  220. ↑ דברים כג ט.
  221. ↑ עי' גמ' שם: טעמא דכתיב וכו'.
  222. ↑ עי' תוס' שם ד"ה בעלמא; עי' ריטב"א שם.
  223. ↑ רמב"ם אסו"ב פי"ב ה"כ (ועי' פהמ"ש קדושין סו ב, שכתב כרבב"ח); רא"ש יבמות פ"ח סי' ד; מאירי שם עח א; טוש"ע אה"ע ד ו; קרי"ס שם; לבוש שם.
  224. ↑ ציון 486 ואילך.
  225. ↑ יבמות עח א.
  226. ↑ רש"י שם ד"ה אין צריך טבילה.
  227. ↑ רמב"ם אסו"ב פי"ג ה"ז; מאירי שם; טוש"ע יו"ד רסח ו; קרי"ס שם; לבוש שם.
  228. ↑ ע"ע חציצה ציון 77. עי' גמ' שם א.
  229. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 84. עי' גמ' שם ב.
  230. ↑ עי' גמ' שם.
  231. ↑ עי' מאירי שם; ריטב"א שם.
  232. ↑ מאירי שם.
  233. ↑ ריטב"א שם.
  234. ↑ תוס' יבמות עח א ד"ה אלא ותוס' רא"ש שם, בפי' הא', ע"פ רבא בגמ' שבציונים 8, 91. ועי' רא"ש ב"ק פ"ה סי' ב.
  235. ↑ עי' ציון 61. תוס' שם; תוס' רא"ש שם, בפי' הא'.
  236. ↑ תוס' רא"ש שם, בשם ר"ת, ע"פ רבא בחולין עה א.
  237. ↑ ע"ע דבר שלא בא לעולם ציון 38.
  238. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 39 ואילך. ושם, ציון 41 ואילך, שי"ח.
  239. ↑ עי' מחנ"א הל' מוכר דבר שלא בא לעולם סי' א.
  240. ↑ נתה"מ סי' רט באורים סק"ב.
  241. ↑ תוס' ב"ק מז א ד"ה מאי וסנהדרין פ ב ד"ה עובר וחולין נח א ד"ה והלכתא; תוה"א בית ב ש"ג; לח"מ ומרה"מ (חעלמא) עבדים פ"ז ה"ה ושעה"מ גניבה פ"ב הי"ב, בד' הרמב"ם, ועי' ציון 246, שי"מ בע"א.
  242. ↑ תוס' ב"ק שם וחולין שם; תוס' סנהדרין שם, ע"פ ביצה ו א: ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה; תוה"א שם; תוס' רא"ש שם, ע"פ רבא בסנהדרין עה א.
  243. ↑ תוס' סנהדרין שם וחולין שם; תוה"א שם, בשם תוס'; תוס' רא"ש סנהדרין שם.
  244. ↑ תוה"א שם, בשם תוס'.
  245. ↑ תוס' סנהדרין שם; תוס' רא"ש שם.
  246. ↑ תוס' סנהדרין שם, בשם ר"ת; תוס' תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים) ב"ק מז א; תוס' מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים) יבמות עח א; בדה"ב לרא"ה שם ור"ן חולין נח א (יט א), בשם ר"ת, והסכימו לו; יש"ש ב"ק פ"ז סי' ל, בד' הרמב"ם (ושעה"מ שם, בשמו, ודחה), ועי' ציון 241, שי"מ בע"א; מרכה"מ שם, בד' הראב"ד.
  247. ↑ עי' ציון 23. ושם, ציון 24 ואילך, שי"ח.
  248. ↑ עי' ציון 21.
  249. ↑ ע"ע הלכה: בשאר תנאים ציון 745. כ"מ מתוס' תלמיד ר"ת שם; עי' ר"ן שם. ועי' תוס' סנהדרין שם, בשם ר"ת.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:עובר_ירך_אמו&oldid=139779"