אנציקלופדיה תלמודית:פרה אדומה

הגדרת הערך - פרה בצבע אדום*, שמצוה לשחטה ולשרפה בסדר מסוים, ואפרה משמש לטהרה* מטמאת-מת*.

גדרה ודיניה

שנותיה

פרה אדומה, מאימתי היא כשרה, נחלקו תנאים: רבי אליעזר אומר בת שתים^[1], היינו שנכנסה בתוך שנה שניה^[2], שאז היא חשובה פרה, אבל קודם לכן אינה אלא עגלה^[3]. וחכמים אומרים בת שלש^[4], וקודם לכן היא עגלה^[5], וכן כתבו אחרונים בדעת רבי יהושע^[6], וכן הלכה^[7].

אין השנים פוסלות בפרה^[8], ואף זקנה כשרה מעיקר הדין^[9]. ובדעת חכמים שאמרו שפרה היא בת שלש או ארבע^[10], יש מן האחרונים שצדדו שלמצוה מן המובחר אין לקחת אלא עד בת ארבע שנים, ובדיעבד אף בת חמש^[11]. ויש שכתבו בדעתם שבת יותר מארבע פסולה^[12]. ויש שכתבו בדעת רבי יהושע שבת יותר משלש שנים פסולה^[13].

הרותתת מחמת זיקנה, כתבו אחרונים שפסולה^[14].

שמא תשחיר

אף על פי שזקנה כשרה, אין ממתינים לה שמא תשחיר^[15], ושלא תיפסל^[16], ולפיכך כתבו ראשונים בדעת רבי אליעזר, שלכתחלה צריך שתהיה בת שנתיים, ולא יותר^[17]. וכן נראה מדברי ראשונים בדעת חכמים, שמטעם זה צריך שתהיה לכתחלה בת שלש או ארבע ולא יותר^[18], וכן הלכה^[19]. ובדעת רבי מאיר יש שנראה מדבריהם שאם קונים אותה לשחטה מיד, אף בת חמש כשרה לכתחלה, שאין חוששים שמא תשחיר מיד, אבל אין משהים פרה שכבר קנו, עד שתגיע לחמש שנים, שמא תשחיר^[20].

קדושתה

פרה קדשי-בדק-הבית* היא, ולא קדשי-מזבח*^[21], ומטעם זה אינה אסורה בגיזה מן התורה^[22], וכן מטעם זה נפדית אף בלא מום^[23], ואונן כשר בה^[24], ומכל מקום מאחר שקראה הכתוב חטאת – שנאמר: חטאת היא^[25] - דומה היא בכמה מהלכותיה לקדשי מזבח^[26], שהנרבעת פסולה^[27], ומועלים בה^[28], ויוצא דופן פסולה, לסוברים כן^[29], ואתנן ומחיר פסולים, לסוברים כן^[30], וטרפה פסולה בה^[31], ולוקחים אותה מתרומת הלשכה^[32], ופסולה כשנשחטה שלא לשמה^[33], וכן דרשו שכל ששינה באחת מכל מעשיה פסולה, כחטאת^[34], וכן מטעם זה יש שכתבו שאין לוקחים אותה מחוסרת זמן^[35], וכן יש שכתבו שנשרפת בלילה, לפי שדינה כאימורי חטאת^[36]. ובדעת רבי שמעון, המכשיר פרה יוצאת דופן^[37], כתבו ראשונים שאינו סובר דבר זה, שמחמת שהתורה קראה חטאת דומה בהלכותיה לחטאת^[38]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים שפרה היא קדשי מזבח, ולא קדשי בדק הבית^[39], ומטעם זה הנרבעת פסולה^[40] ויוצא דופן פסולה^[41].

מחשבת פסול

פרת חטאת ששחטה או קבל דמה או הזה דמה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה או שלא לשמה ולשמה – וכן אם שחט על מנת להזות מדמה למחר^[42], או להזות שלא כנגד פתחו של היכל^[43] - פסולה^[44], שנאמר: חטאת היא^[45], ודרשו שדינה כחטאת^[46]. רבי אליעזר מכשיר^[47], שהואיל ונעשית בחוץ, יצא מדיני הקדשים^[48]. הלכה שפסולה^[49].

שחטה על מנת לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה כשרה^[50] לדברי הכל^[51], מפני שלא נאמר בה ריח ניחוח^[52], או מפני שאף בקרבנות אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, כשר^[53].

מעילה

פרה, מועלים בה^[54], שנאמר: חטאת היא^[55], ודרשו שדינה כחטאת^[56]. אבל אין מועלים באפרה, שדורשים: היא, ולא אפרה^[57]. על מעילה מדרבנן באפר פרה, ותקנות שתקנו בדבר, ע"ע אפר חטאת^[58].

פדיון

פרה נפדית על כל פסול שבה^[59], ואפילו מצא אחרת נאה הימנה, תפדה^[60] שלא במום^[61], לפי שאינה אלא קדשי בדק הבית^[62], לסוברים כן^[63].

מתה, תפדה^[64], מפני עורה, אבל לא להאכיל בשרה לכלבים^[65], שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים^[66]. נשחטה – חוץ למקומה^[67], או לשם חולין^[68] - תיפדה^[69], ואינה מכפרת^[70]. הטעם שאינה צריכה העמדה-והערכה*, ע"ע^[71].

שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית^[72], שמאחר שנעשית בהכשר, גנאי הוא להוציאה לחולין^[73]. ורבי שמעון חולק וסובר שנפדית אפילו על גב מערכתה^[74].

דמי פדיונה, אם באה מתרומת הלשכה^[75], דמיה הולכים לתרומת הלשכה^[76], ואם נדבה אדם ומסרה לציבור, אין דמיה הולכים לתרומת הלשכה, שעל דעת כן לא הקדישה^[77].

שנרבעה

פרה שנרבעה פסולה^[78], אף על פי שאינה קדשי מזבח אלא קדשי בדק הבית^[79], שהואיל והמום פוסל בה^[80], אף דבר ערוה פוסל בה, שנאמר: כי משחתם בהם מום בם^[81] - וכל מקום שנאמר השחתה, אינו אלא דבר ערוה^[82] - ודרשו: כל שהמום פוסל בו דבר ערוה פוסל בו^[83], וטעם נוסף אמרו, שהתורה קראה חטאת^[84] לפיכך דינה כקרבן, שנפסל ברביעה^[85]. ויש שכתבו בטעם בדעת תנאים, שפרה אינה קדשי בדק הבית אלא קדשי מזבח^[86].

יוצא דופן

יוצא-דופן*, נחלקו תנאים אם כשרה לפרה: תנא קמא סובר שפסולה^[87], אף על פי שאינה אלא קדשי בדק הבית, ולא קדשי מזבח, לסוברים כן^[88], לפי שהתורה קראה חטאת^[89], ולפיכך דינה כחטאת, שיוצא דופן פסול בה^[90], ויש שכתבו כן אף בדעת רבי אליעזר^[91]. ויש שכתבו בטעמם של חכמים, שלדעתם פרה אינה קדשי בדק הבית אלא קדשי מזבח^[92]. ורבי שמעון מכשיר^[93], לפי שאינה אלא קדשי בדק הבית^[94]. הלכה שפסולה^[95].

אתנן ומחיר

אתנן* ומחיר* רבי אליעזר מכשיר, שנאמר: לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך^[96], ואין זו באה לבית^[97]. ותנא קמא פוסל^[98], שלדעתו אף מי שאינה באה לבית בכלל הכתוב^[99], ויש מן האחרונים שכתבו בטעמו, שמאחר והיא קדשי בדק הבית^[100], ולקיחתה מתרומת הלשכה^[101], נקראת באה לבית^[102], ויש שכתבו בטעם, שהתורה קראה חטאת^[103], לפיכך דינה כחטאת, שאתנן ומחיר פסולים בה^[104]. הלכה שפסולה^[105].

טרפה

פרה טרפה* פסולה, לפי שהתורה קראה חטאת – שנאמר: חטאת היא^[106] - ולפיכך דינה כחטאת^[107]. ולסוברים שאין לה דיני חטאת מחמת שהתורה קראה חטאת^[108], למדים שטרפה פסולה מן הכתוב: תמימה^[109], וע"ע טרפה^[110].

הטעם שאין חוששים בכל פרה שמא טרפה היתה, ע"ע חזקה^[111] וע' רוב.

גיזתה

פרה, מאחר והיא קדשי בדק הבית, ולא קדשי מזבח, לסוברים כן^[112], מותרת בגיזה מן התורה^[113]. ונחלקו לשונות בגמרא אם אסרוה חכמים - כשם שאסרו גיזת בדק הבית^[114] - לשון אחד סובר שלא אסרוה, לפי שאינה שכיחה^[115], שחכמים אינם גוזרים על דבר שאינו שכיח^[116], ומטעם זה פרה שהיו לה שתי שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר, מותר לגזוז את ראשיהן ולהכשירה^[117], ולשון אחר סובר שאסרוה בגיזה, ומה שהתירו לגזוז את ראש השערות, זהו לסוברים שדבר-שאינו-מתכוין* מותר, שגיזה זו חשובה דבר שאינו מתכוין^[118], לפי שאינו מתכוין לשם גיזה אלא לתקן^[119], וע"ע דבר שאינו מתכוין^[120]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שפרה אסורה מן התורה בגיזה^[121].

על גזה-ועבודה* בפרה אחר שנפדתה, ע"ע^[122].

המעוברת

פרת חטאת המעוברת – באופנים שלא נפסלה מחמת שעלה עליה זכר^[123] - רבי אליעזר מכשיר^[124], לפי שלדעתו עובר ירך אמו, והוא כגוף הפרה^[125], וחכמים פוסלים^[126], לפי שעובר לאו ירך אמו, והוא חולין גמורים במעיה^[127], והרי זה כשתי פרות שנשחטו כאחד, שפסולות^[128]. ילדה הפרה, יש מן הראשונים שכתבו בדעת חכמים שכשרה, ששוב אין חולין במעיה^[129], ויש שכתבו שפסולה, שלפי שהיה העובר במעיה, נפסלה במלאכה^[130].

ויש מן הראשונים שכתבו שלדברי הכל אין המעוברת נפסלת מחמת העובר שבמעיה, אלא נחלקו בה אם יש לפסלה מחמת שעלה עליה זכר, שחכמים פוסלים, לפי שלדעתם עלה עליה זכר פסולה, משום שנעשתה בה עבודה^[131], ורבי אליעזר מכשיר, לפי שלדעתו עלה עליה זכר כשרה^[132], או שלדעתו כשרה אם עלה עליה כשתובעתו, שאז צריכה היא לזה, ואינו צער לה, אבל שלא בשעת תביעתה, צער הוא לה, ומודה שנפסלה משום משא^[133].

הלכה שפרה מעוברת פסולה^[134].

הקונים

פרה באה מתרומת הלשכה^[135], לפי שקראה הכתוב חטאת^[136]. ואף על פי שעיקרה מתרומת הלשכה, יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור^[137].

הכבש שהוציאו בו את הפרה^[138] בא משירי הלשכה^[139]. אבא שאול אומר, כבש פרה, כהנים גדולים עושים אותו משל עצמם^[140].

לקיחתה מגוי

פרת חטאת, רבי אליעזר אומר אין נלקחת מן הגוי*^[141], שחוששים שמא רבעה, ונפסלה^[142], ומטעם זה פסולה אפילו כשנמכרה על ידי תגר ישראל שלקחה מן הגוי^[143], ולטעם זה מותרת כשידוע שלא נרבעה^[144], וטעם נוסף אמרו לאסרה, שדרשו: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך^[145], בני ישראל יקחו, ואין העובדי כוכבים יקחו^[146], ומטעם זה אסורה אפילו ידוע שלא נאסרה ברביעה^[147], ולטעם זה אינה אסורה אלא כשנמכרה מגוי לישראל, ללא תגר ישראל באמצע^[148]. ורבי יהודה מתיר לקחתה מן הנכרי אם ידוע שלא עבד בה – שעבודה פוסלת בפרה^[149] - אבל בסתם פסולה שמא עבד בה^[150]. וחכמים מכשירים לקוחה מן הגוי^[151], שלדעתם אין חוששים לרביעה^[152], שאינו מפסיד בהמתו בדבר זה^[153], וכן לדעתם אינו מתמעט מדרשת הכתוב: בני ישראל ויקחו אליך, שלפי שקנאוה ישראל, הרי הם הנותנים אותה^[154], וכן היא בחזקתה שלא עבד בה^[155]. הלכה כחכמים^[156]. וע"ע גוי^[157].

לקיחתה כשאינה ראויה

לקח פרה כשטרם היתה ראויה, כגון שלקחה עגלה והגדילה, כתבו ראשונים שנחלקו תנאים אם כשרה כשנהיתה ראויה: רבי אליעזר אומר שכשרה, וזהו שאמר שפרת חטאת המעוברת כשרה^[158], שהיינו שאף אותו שהיה עובר בשעת לקיחה, כשר לפרה כשיוולד ויגדיל^[159]. וחכמים פוסלים^[160] אפילו היתה עגלה בשעת לקיחה והגדילה^[161]. וכן אמרו במדרש: ויקחו אליך פרה^[162], שלא יקחו עגלה ויגדילו^[163], ויש מן הראשונים שכתבו כן להלכה מטעם זה^[164], ויש שכתבו כן להלכה מטעם אחר, שכשם שאין מקדישים מחוסר זמן למזבח, כן אין מקדישים לפרה, שהתורה קראה חטאת^[165].

פרה שהיה בה מום בשעת לקיחה, ועבר, יש מן האחרונים שכתבו שנחלקו תנאים אם כשרה: רבי יהודה סובר שפסולה, שכשם שצריך שבשעת לקיחתה תהיה פרה, ולא עגלה - לסוברים כן^[166] - כך צריך שתהיה נקיה ממום בשעת לקיחתה, ורבי שמעון סובר שכשרה, שאין צריך אלא שתהיה פרה בשעת לקיחתה, אבל שאר פסולים אין פוסלים בשעת לקיחתה^[167].

לינה

פרה אינה נפסלת בלינה*, שאם שחטה – והזה דמה^[168] - היום ושרפה למחר הרי זו כשרה^[169], וכן דרשו בספרי: יכול תהא נפסלת בלינה, תלמוד לומר: למשמרת^[170] מגיד שמשתמרת ימים על ימים שנים על שנים^[171].

נתנבלה

נתנבלה בשחיטתה פסולה^[172].

מצותה וסדר עשייתה

מצותה

מצוה לשרוף פרה אדומה, ולעשות בה כסדר האמור בתורה, כדי שיהיה אפרה מזומן למה שיצטרך אליו לטהרת טומאת-מת*, שנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' ויקחו אליך פרה וגו' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת^[173], ומצוה זו מוטלת על הציבור^[174], ונוהגת בארץ-ישראל* בזמן הבית^[175]. המצוה נמנית במנין המצוות^[176].

עשייתה בבית דין

אין שורפים את הפרה אלא בבית-דין* של שבעים ואחד^[177]. וע"ע בית דין הגדול^[178].

מקום עשייתה: חוץ לשלש מחנות

מקום עשייתה הוא חוץ לשלש מחנות, שנאמר בשריפת פר יום-הכיפורים*: מחוץ למחנה^[179], ונאמר בשחיטת הפרה: מחוץ למחנה^[180], מה הפר מקום שריפתו מחוץ לשלש מחנות^[181], אף שחיטת פרה מחוץ לשלש מחנות^[182]. על מקום המחנות בירושלים* ע"ע^[183]. שחטה לפנים מן החומה פסולה^[184], וכן שרפה לפנים מן החומה פסולה^[185], וכתבו ראשונים בדעת אמוראים שזהו ששנינו שאם שרפה חוץ מגיתה פסולה^[186], שהיינו ששרפה לפנים מן החומה^[187].

כנגד פתח ההיכל

הזאת דמה, צריך שתהיה כנגד פתחו של היכל*^[188], על מקור הדין ופרטיו ע"ע הזאה (לכפרה)^[189]. וכן שחיטתה צריך שתהיה כנגד פתח ההיכל^[190], ואם שחטה שלא כנגד הפתח פסולה^[191], שנאמר: ושחט^[192], והזה^[193], מה הזאתה כנגד הפתח^[194], אף שחיטתה כנגד הפתח^[195]. ולפיכך כשנעשית בזמן בית-המקדש*, עושים אותה במזרחה של ירושלים^[196], ששם הוא נגד פתח ההיכל, שהוא בכותל מזרחי ופתוח למזרח^[197], ובהר המשחה היו עושים אותה^[198].

שריפתה, ר' יוחנן אמר שאף היא צריך שתהיה כנגד הפתח, ואם שרפה שלא כנגד הפתח פסולה, שנאמר: ושרף^[199], והזה^[200], מה הזאתה כנגד הפתח, אף שריפתה כנגד הפתח^[201], וכן אמר ר' יוחנן בירושלמי, שבמקום שחיטתה שם תהא שריפתה, שנאמר: על פרשה ישרוף^[202], מקום פרישתה מחיים – היינו המקום שבו נשחטה^[203] - שם תהא שריפתה^[204], ולדעתו זהו ששנינו שאם שרפה חוץ מגיתה פסולה^[205], שהיינו חוץ ממקום המוכן לה כנגד פתחו של היכל^[206]. ורבי אושעיא אמר שרפה שלא כנגד הפתח כשרה, שנאמר: על פרשה ישרוף^[207], מקום שפורשת למיתה - היינו המקום שבו יוצאת נפשה בגמר פירכוסה, ולא קבע לה הכתוב מקום^[208] - שם תהא שריפתה^[209]. להלכה נראה מדברי ראשונים שאם שרפה שלא כנגד הפתח פסולה^[210].

ומהי עשיה שלא כנגד הפתח, כתבו ראשונים שזה דוקא אם עשה כשפניו כנגד הדרום או כנגד צפון או שהיו אחוריו למזרח, אבל אם היו פניו כנגד ההיכל, אף על פי שלא כיון בדקדוק, כשרה^[211].

בזמן שאי אפשר לעשות כנגד הפתח, כגון קודם שהוקם המשכן, וכן אחר שהוקם אם קפלה הרוח את היריעה, אין עושים פרת חטאת^[212]. וכן כתבו ראשונים שבזמן שאין בית המקדש קיים אין פרת חטאת נעשית^[213].

סדר עשייתה: הוצאתה להר המשחה

סדר עבודת הפרה כך הוא: בתחילה מוציאים אותה עם כל מסעדיה – העוזרים בעשייה^[214] – מהר-הבית* להר המשחה^[215]. על הוצאתה בכבש משום הקפדה בטהרה, עי' להלן^[216].

על השער שממנו יוצאים, ע"ע הר הבית^[217].

הוצאת אחרת עמה

לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאים אחרת עמה^[218], ואמר רבי יוסי במקור הדין, שנאמר והוציא אותה^[219], לבדה^[220], ותנא קמא אמר טעמים בדבר, ששחורה לא יוציא עמה, שלא יאמרו שחורה שחטו, ואדומה לא יוציא עמה, שלא יאמרו שתים שחטו^[221] - והרי אין שוחטים שתים^[222] - ואמרו בגמרא שאף הוא מודה שהדין נדרש מן הכתוב, אלא שהוא דורש טעמא-דקרא*, שאלו הם טעמי הכתוב^[223].

להוציא חמור עמה, אמרו בגמרא שלדורשים טעמא-דקרא*, מותר, שאין חשש שיאמרו שתים שחטו, ולשאינם דורשים טעמא דקרא, אסור, שדרשת הכתוב: אותה, לבדה, ממעטת אף חמור^[224]. וע"ע טעמא דקרא^[225].

הוציא אחרת עמה, כתבו אחרונים שכשרה בדיעבד^[226].

קדוש ידים ורגלים

שחיטת הפרה ושריפתה, נחלקו תנאים אם טעונה קידוש-ידים-ורגלים*^[227], על מקור הדין, ועל מקום הקידוש, ע"ע קדוש ידים ורגלים.

טימוא הכהן

מטמאים את הכהן* השורף את הפרה, כדי שיהא טבול-יום* בשעה שעושה אותה, מפני הצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית^[228], שלא יהיה מקום לטעות כדבריהם^[229]. ועי' להלן^[230], וע"ע הערב שמש^[231] וע' טבול יום^[232].

ובמה היו מטמאים אותו, יש שכתבו שבמה שהיו זקני ישראל סומכים ידיו עליו – עי' להלן – בכך היו מטמאים אותו, שבגדי אוכלי קודש מדרס* לפרת חטאת^[233]. ויש שכתבו שהיו מטמאים אותו בשרץ*^[234] או בנדה*^[235]. וע"ע טבול יום^[236].

טבילתו

זקני ישראל מקדמים ברגליהם להר המשחה^[237], והם סומכים ידיהם עליו^[238] – אחר שנטמא, לסוברים שטימאוהו קודם לכן^[239], או שמטמאים אותו בסמיכתם^[240] - ואומרים לו אישי כהן-גדול* – שאף לסוברים שכשרה בכהן הדיוט^[241], רגילים לעשותה בכהן גדול^[242] – טבול אחת^[243], ובית טבילה* היה שם^[244], ירד וטבל ועלה ונסתפג^[245].

על חציצה בטבילתו ע"ע חציצה^[246].

העצים

עצים היו מסודרים שם, עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה^[247], ועושים אותה – את המערכה^[248] - כמין מגדל^[249], רחב מלמטה וצר מלמעלה^[250], ומפתחין בה חלונות^[251] בשעת עריכת העצים, כדי שתיכנס בה האש ותבערה במהירות^[252], וחזיתה מערבה^[253], כלומר שהמקום שמכניס בו האש, יהיה לצד מערב, כנגד קדש הקדשים^[254].

שרפה שלא בעצים - אלא הצית בגופה של פרה^[255] - או ששרפה בכל עצים - ולא אותם שנמנו במשנה^[256], ואפילו שאינם דולקים יפה^[257] - אפילו בקש או בגבבה, כשרה^[258], שהרי לא נכתב עצים בתורה, אלא: ושרף^[259].

על הוספת עצים לשריפה, ע"ע אפר חטאת^[260].

קשירתה ושחיטתה

כפתוה בחבל של מגג – מין גמי, שאינו מקבל טומאה^[261] - ונתנוה על גב המערכה^[262], ויש אומרים במוכני היתה עולה, רבי אליעזר בן יעקב אומר כבש עושין לה שהיתה עולה בו^[263]. ראשה בדרום ופניה למערב^[264], והכהן – או הזר השוחט, לסוברים כן^[265] - עומד במזרח, ופניו למערב, ושוחט בימינו^[266].

שחיטת שתים יחד

אין שוחטים שתי פרות יחד, שנאמר: ושחט אותה^[267], ולא אותה וחברתה^[268]. על טעם האיסור ופרטיו ע"ע הסח הדעת^[269].

על הוצאת שתי פרות עי' לעיל^[270].

קבלת הדם

השוחט מקבל דמה ביד, ולא בכלי, שנאמר: ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, מצוותה מצות יד ולא מצות כלי^[271]. קיבל בכלי, נחלקו ראשונים: יש פוסלים^[272]. ויש מכשירים^[273]. מלבד הדם שמקבל בידו כדי לזרקו, יש מן הראשונים שכתבו שמקבל שאר הדם בכלי, כדי שלא יאבד, ויוכל לשרפו^[274]. וע"ע חובה מצוה ורשות^[275].

שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו^[276], שמאחר ואין דמה נזרק על המזבח*, אין דינה כקדשים*, שקבלתם דוקא בימין*^[277]. רבי יהודה אומר בימינו היה מקבל^[278], כשאר כל קבלת-דם* קדשים^[279], ונותן לשמאלו^[280]. הלכה כתנא קמא^[281].

הזאת הדם

ומזה דמה בימינו, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש-הקדשים*^[282]. על פרטי דיני ההזאה* ע"ע הזאה (לכפרה)^[283], וע' היכל^[284], וע' הר הבית^[285].

הצתת האש

ירד והצית את האש באליתות^[286], היינו חתיכות עצים קטנות שבהם מצית את האש, ומכניסן תחת העצים הגדולים כדי להבעירם^[287]. רבי עקיבא אומר בחריות^[288], היינו סנסני הדקלים^[289], או ענפי אילן יבשים^[290]. הלכה כתנא קמא^[291].

השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת

לוקח עץ ארז – היינו בקעת של ארז^[292], ולא נתבאר שיעורו^[293], ויש שכתבו ששיעורו אמה*^[294] - ואזוב* - על מהותו ושיעורו, ע"ע - ושני תולעת – הוא צמר צבוע בצבע^[295], עי' מהותו וצבעו בע' אדום, יש סוברים שאין לו שיעור^[296], ויש סוברים שמשקלו עשרה זוז^[297], ויש סוברים שמשקלו שקל^[298], ויש סוברים שתי סלעים^[299], ולהלכה יש שכתבו חמשה סלעים^[300] - ומשליך אל תוך שרפת הפרה^[301]. ובעת ההשלכה, עומד חוץ מגתה^[302], היינו חוץ לגומא העשויה לשרפת הפרה^[303], שסתם השלכה מרחוק היא^[304].

וקודם ההשלכה אומר להם – לזקנים^[305] - : עץ ארז זה, עץ ארז זה, אזוב זה, אזוב זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה, שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין והין שלש פעמים על כל דבר ודבר^[306], וטעם הדבר, כדי ליטול רשות אם ישליך לתוך השריפה^[307], ויש שכתבו בטעם כדי לציין בודאי שאלה הם המינים האמורים בתורה, ולא אחרים הדומים להם^[308]. רבי אלעזר בן רבי צדוק מוסיף, שאומר להם: אשליך אשליך אשליך, שלש פעמים, והם אומרים לו הן הן הן^[309].

ואימתי היא ההשלכה, קודם שתיעשה אפר, שכך דרשו: והשליך אל תוך שרפת^[310], שומע אני משתיעשה אפר, תלמוד לומר: הפרה^[311]. השליך משנעשית אפר, פסולה^[312]. וצריך שישליך אחר שתוצת האש ברובה^[313], שכן דרשו: אי הפרה, שומע אני אף על פי שלא נשרפה, תלמוד לומר והשליך אל תוך שריפת הפרה, הא כיצד משיצת האור ברובה^[314]. השליך עד שלא הוצת האש ברובה, פסולה^[315]. וצריך שתהיה ההשלכה משנבקעה הפרה^[316], וכן דרשו: אי הפרה, יכול יקרענה ויתנם לתוכה, תלמוד לומר: והשליך אל תוך שריפת הפרה, הא כיצד, משתבקע^[317], ומכל מקום אם אחר שהוצת האור ברובה לא נבקעה, יכול לקרעה ביד או בסכין^[318], ולא נתמעט אלא שלא יקרענה קודם שהוצת האור ברובה^[319].

קודם ההשלכה כורכן - את עץ הארז והאזוב^[320] - בשיירי הלשון^[321] של תולעת שני^[322], ולא שחולק את הלשון, אלא כורך בזנב הלשון, כלומר שסורקה במסרק ונעשית קצרה לראש האחד מין זנב, ובו כורך^[323]. וע"ע אגד^[324]. בטעם הכריכה נחלקו תנאים: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כורכן כדי שיהא בהן כובד, ויפלו לתוך שריפת הפרה^[325], שלדעתו כן משמע מן הכתוב: אל תוך שריפת הפרה^[326], שצריך שיהיה בהם כובד, שיפלו לעומק האש^[327]. רבי אמר, כורכן כדי שיהיו כולן באגודה אחת^[328], כדי שיהיו נלקחים בבת אחת, שנאמר: ולקח עץ ארץ וגו'^[329], או משום הידור מצוה, לפי שהם דברים קטנים^[330], ולדעתו אין צריך שיהיה בהם כובד^[331]. השליך שלשתם זה אחר זה, כשרה^[332].

ומשליך הכל לתוך שריפתה^[333], לתוך בטן הפרה^[334], ושלשתם מעכבים זה את זה^[335],. השליך לתוך שריפתה ולא לתוך גופה, כשרה^[336].

קלטתן שלהבת, היינו שלא נפלו לתוך השריפה אלא נתהבהבו באויר, נחלקו אמוראים: רבא אמר שלסוברים שצריך כובד^[337], פסול, ולסוברים שאין צריך כובד, כשר^[338]. ואביי אמר שאם היתה האש נכפפת, היינו נמוכה וכפופה וקרובה לגחלתה, כשרה, שזה נקרא שהושלכו המינים אל תוך השריפה, אבל אם היתה האש קולחת, היינו שיש עליה עמוד שלהבת זקוף, ושם נתהבהבו, פסול^[339].

על הסח-הדעת* בשעת השלכת המינים לאש, ע"ה הסח הדעת^[340].

שריפת כולה במקומה

צריך לשרוף את כולה, דם ובשר ועור ופרש^[341], ואם חיסר ממנה כלום, אפילו מפרשה, פסולה^[342].

פקע מעורה ומשערה ומבשרה, צריך לשרפם, וכן דרשו בספרי: ושרף את הפרה, להביא את הפקיעין^[343]. פקעו חוץ לגיתה יחזיר, ולא ישרוף במקומו, ואם לא החזיר פסול^[344], לפי שצריך לשרפה פתח אהל מועד, וחוץ לגת אינו מול הפתח^[345]. ומה שיעור הפוקע חוץ לגיתה שפוסל, רבי אלעזר אומר כזית מעכבה פחות מכזית אין מעכבה^[346], וכן הלכה^[347]. ובספרי אמרו שבשר שפקע פוסל בכל שהוא^[348]. פקע חוץ למערכתה – ועודנו בתוך גיתה - הרי זה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו^[349].

פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשה אין צריך להחזיר, שכל דבר שאין מעכב בחייה – כלומר שאפילו היה חסר בחייה לא היה מעכב^[350] - אין מעכב בשריפתה^[351].

פקעה עצם כל שהוא, יחזיר, ואם לא החזיר לא פסל, ובכזית, אם לא החזיר פסל^[352].

שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה, יש מן הראשונים שכתבו שפסולה^[353], ויש שכתבו שכשרה, כל שנשחטה כנגד הפתח^[354].

על הוספת עצים לשריפה, ועל המשך סדר העשיה אחר שריפת הפרה, ודיני האפר, ע"ע אפר חטאת.

שתי גיתות

שרפה בשתי גיתות, כלומר שחתכה ועשה לה שתי גיתות, פסולה^[355], שמן הכתוב: ושרף^[356], משמע שריפה אחת^[357].

שתים בגת אחת

אין שורפים שתי פרות בגת אחת^[358]. שרף שתי פרות בגת אחת, פסולות^[359], משום מלאכה^[360], או משום שדורשים: ושרף אותה^[361], ולא אותה ואת חברתה^[362]. משנעשית אפר, מביא אחרת ושורף על גבה ואינו חושש^[363].

לחצאין

שרפה בשני חצאים, זו אחר זו, כשרה^[364].

שהפשיטה ונתחה

פרת חטאת שהפשיטה וניתחה קודם ששרפה כשרה^[365].

עשייתה ביום

שחיטת הפרה וקבלת דמה והזאתו ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינם כשרים אלא ביום^[366], שנאמר: זאת חקת התורה^[367], תורה אחת לכל עבודתה^[368], שכשם שהזאת מי-חטאת* אינה אלא ביום – ע"ע – אף שאר עבודות הפרה כן^[369]. ובספרי אמרו ששריפתה כשרה בלילה, שנאמר: חטאת היא^[370], הוקשה לחטאת, שאימוריה נשרפים כל הלילה^[371].

צבעה

תמימותה באדמומיות

הפרה, צריך שתהיה תמימה באדמומיות, שכן דרשו בספרי: תמימה^[372], תמימה לאדמימות או תמימה למומים, כשהוא אומר אשר אין בה מום^[373], הרי מומים אמורים, הא מה תלמוד לומר תמימה, תמימה לאדמימות^[374], כלומר שכולה אדומה^[375]. וע"ע אדם (צבע אדום)^[376]. ומכל מקום שערה אחת שאינה אדומה אינה פוסלתה^[377].

שתי שערות סמוכות

היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת - היינו בתוך נקבובית אחת, שמקום צמיחתן אחד^[378] - פסולה^[379], אף על פי שחזר ותלשן^[380]. ושיעור זה הלכה למשה מסיני הוא^[381]. היו שתי שערות בתוך שתי גומות, כשרה^[382]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי יהודה שאפילו היו בשתי גומות, אם היו בכוס אחת – שהבהמה יש בשערותיה עגולים עגולים, ובכל אחד מהם יש כמה שערות, והעגולים נקראים כוסות^[383] - פסולה^[384].

היו שתי שערות בשתי גומות – או בשתי כוסות, לסוברים שכוס דינה כגומא^[385] – והן מוכיחות זו את זו - היינו שמכוונות וסמוכות זו בצד זו^[386] - רבי יהודה אמר שפסולה^[387].

שתי שערות מפוזרות

היו שערות שחורות או לבנות מפוזרות, נחלקו תנאים: א) רבי עקיבא אומר אם היו ארבע או חמש – ויש שכתבו שהוא הדין יותר, כל שלא היו רבות מאד^[388] - יתלוש^[389], וכתבו אחרונים שכשרה אף בלא תלישה, אלא שיתלוש משום מראית העין^[390]. היו פחות מארבע, כשרה ואין צריך לתלוש^[391]. היו יותר מן השיעור, פסולה^[392]. ויש מן האחרונים שכתבו שהלכה כרבי עקיבא^[393]. ב) רבי אליעזר אומר אפילו חמישים יתלוש^[394], ונראה מדברי ראשונים ואחרונים שהוא הדין יותר^[395]. ג) רבי יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה^[396]. ד) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת תנא קמא שכשרה ואין צריך לתלוש, ולדעתם כן הלכה^[397].

שעיקרן שונה מראשיהן

היו בה שתי שערות – הפוסלות, כגון שהן בגומא אחת^[398], או שמוכיחות זו על זו^[399] - עיקרן משחיר וראשן מאדים, עיקרן מאדים וראשן משחיר, הכל הולך אחר הנראה, היינו הראש, דברי רבי מאיר^[400]. וחכמים אומרים אחר העיקר^[401], היינו שאם היה עיקרן מאדים, והיה בו שיעור שער – עי' עליו להלן^[402] - גוזז את את העליון, וכשרה^[403]. והלכה כחכמים^[404].

הטעם שגזיזת שערות הפרה מותרת, עי' להלן^[405], וע"ע גזה ועבודה^[406].

אורך השערות

שתי שערות האמורות בפרה – שפוסלות אם הן שחורות או לבנות^[407], ושמכשירות כשהן עיקרי השערות והן אדומות ונשארו לאחר שגזזו את ראשיהן שהיו שחורים^[408] - נחלקו חכמים באורכן: א) רבי ישמעאל אומר כדי לכוף ראשן לעיקרן^[409]. ב) רבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן^[410], היינו לאחוז מעט בציפורן^[411], וכתבו ראשונים שזה השיעור הפחות שבכולם^[412], ויש חולקים^[413]. ג) רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג^[414], וזהו השיעור הגדול שבכולם^[415], ויש סוברים שהוא הקטן שבכולם^[416]. הלכה כרבי עקיבא^[417].

שקרניה וטלפיה שחורים

פרה שקרניה וטלפיה שחורים, יגוד^[418], היינו יחתוך^[419], ולפי שאינו יכול לחתוך אלא מעל מקום זכרותן, ולא את הזכרות עצמה - שחיתוך הזכרות פוסל משום מום^[420] - לפיכך אם היא שחורה במקום הזכרות, אין לה תקנה^[421].

מקומות שאין המראה פוסל

גלגל העין והשינים והלשון אין מראיהם פוסל בפרה^[422], ולפיכך פרה שגלגלי עיניה שחורים, אם אין פרה אחרת אדומה כיוצא בה שאין גלגלי עיניה שחורות, כשרה^[423], ומכל מקום אם יש אחרת אדומה כמותה, אין לוקחים אותה^[424]. ויש שכתבו בדעת רבי מאיר בתוספתא שחולק וסובר שפרה שגלגלי עיניה שחורים פסולה^[425].

מקום יבלת

היתה בה יבלת – ויש גורסים: יתרת^[426] - וחתכה, אם לא העלה מקומה שער אדום, פסולה^[427]. ואם העלה שער אדום, רבי שמעון מכשיר^[428], ורבי יהודה פוסל^[429], מאחר והוא שער לקוי ואין עולה בו אדמומיות גמורה^[430], וכן הלכה^[431].

עבודה הפוסלת בה

פסול עבודה ומקורו

פרה נפסלת בעליית עול^[432], ולא בעול בלבד נפסלת אלא בכל עבודה^[433] שחייבים עליה במוקדשים^[434] משום לא תעבוד בבכור שורך^[435]. ונחלקו תנאים בטעם הדין ובפרטיו: א) יש שלמדו בגזירה שוה מעגלה-ערופה*: נאמר בעגלה עול – אשר לא משכה בעול^[436] - ונאמר בפרה עול – אשר לא עלה עליה עול^[437] – מה עגלה שאר עבודות פוסלות בה, שנאמר: אשר לא עובד בה^[438], אף פרה שאר עבודות פוסלות בה^[439], ולדעתם, דוקא עבודה הפוסלת בעגלה ערופה, כגון שהניח עליה משוי ומשכה אותו - היינו שטלטלה אותו מעט^[440] - היא שפוסלת בפרה, אבל אם הניח עליה משוי ולא טלטלתו, שדבר זה אינו פוסל בעגלה^[441], אינו פוסל אף בפרה^[442]. ב) ויש שדרשו מן הכתוב בפרה: עול^[443], אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר: אשר לא עלה עליה עול^[444], כלומר מזה שלא כתוב: אשר לא עלה עול עליה, מפרשים בכוונת הכתוב: אשר לא עלה עליה, ללמד שהעולה עליה פוסלה מכל מקום, בין עול ובין עבודה^[445], אם כן מה תלמוד לומר עול, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה^[446], כלומר אף כשאינו עושה לשם עבודה, ואין נח לו בדבר, אבל שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה, כלומר כשעושה לשם עבודה, ונח לו בדבר^[447]. ולדעתם, מאחר ואין למדים פסול עבודה מעגלה ערופה, אף עבודה שאינה פוסלת בעגלה, כגון שהניח משוי ולא טלטלתו, פוסלת בפרה – כשהניחו בשעת עבודה^[448] – וכן אמרו שאם הניח עליה עודה – אגודה - של שקים, פסלה, אף על פי שעגלה אינה נפסלת בזה^[449].

עבודה לצרכה

זה הכלל, כל עבודה שהיא לצרכה, כשרה, לצורך אחר פסולה^[450], לפיכך רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה עבר בה את הנהר - כלומר שנעזר בה בשעת השייט^[451] - קיפל עליה את המוסרה – שקיפל החבל שהוא מושכה בו והניחו על גבה - נתן טליתו עליה, פסולה, אבל עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים, כשרה^[452].

קשרה במוסרה, כשרה, שדבר זה חשוב לצרכה^[453], היינו לצורך שמירתה^[454], אלא שלסוברים ששמירה יתירה חשובה משא^[455], נחלקו אמוראים: רבא סובר שאף לדעתם כשרה בכל אופן, לפי שפרה, שדמיה יקרים, צריכה שמירה יתירה, והמוסרה חשובה שמירה הנצרכת, ולפיכך אינה משא^[456]. ואביי ורבינא סוברים שאינה כשרה אלא כשהיתה צריכה שמירה באופן מיוחד^[457], כגון כשמוליכה מעיר לעיר^[458], שאז צריך לאחזה כי פונה למקום מרבץ שלה^[459], או שהיא מורדת^[460], וכן הלכה^[461].

הניח עליה אגודה של שקים, ולא טלטלה, נחלקו תנאים אם פסולה^[462], וכתבו ראשונים להלכה שפסולה^[463].

עבודה שנח לו בה

עבודה פוסלת בפרה דוקא אם נח לו בה, ודבר זה נלמד מעגלה ערופה, שאף בה אין עבודה פוסלת אלא כשנעשתה לרצונו^[464], או שנלמד מייתור תיבת "עול" בפרשת פרה^[465], ולפיכך הכניסה לרבקה – צמד בהמות שדשים בהן^[466] - ודשה עם אמה – ולא הכניסה כדי שתדוש אלא לשמרה^[467], ואף אין נח לו בדישתה, שאף בלעדיה היתה התבואה נידושת^[468] - כשרה, אבל אם הכניסה בשביל שתניק ותדוש פסולה, שנח לו בדישה^[469].

על המכניסה כדי שתינק ותדוש, אם חייב בתשלומי הנזק, ע"ע גרמא בנזקין; גרמי^[470]. על העושה מלאכה בפרת חטאת של חברו, אם חייב, ע"ע דבר שאינו שלו^[471], וע' הזק שאינו ניכר^[472].

שכן עליה עוף כשרה^[473], לפי שאין הדבר נח לו^[474].

עלה עליה זכר פסולה^[475], לפי שזה לרצונו של הבעלים^[476], ואפילו לא ידעו מהדבר^[477], ויש שכתבו שדוקא כשידעו^[478]. רבי יהודה אומר, אם העלהו הבעלים פסולה, ואם מעצמו עלה, כשרה^[479]. עלה מעצמו בידיעת הבעלים, נחלקו ראשונים בדעת רבי יהודה: יש סוברים שזה כהעלוהו הבעלים, ופסולה^[480], ויש סוברים שזה כעלה מעצמו, וכשרה^[481]. ויש מן הראשונים שכתבו שמחלוקת תנאים היא בעלה עליה זכר, שחכמים פוסלים ורבי אליעזר מכשיר^[482].

הלכה שעלה עליה זכר פסולה, אף כשעלה מעצמו^[483].

יש מן הראשונים שכתבו שעלה עליה זכר בשעה שתובעתו וצריכה לו, אינו פוסלה, שאינו משא לה, אבל בשעה שאינה תובעתו, צער הוא לה ומשא, ופוסלה^[484].

לצרכו ולצרכה

עבודה שהיא לצרכו ולצרכה, פוסלת – אף לסוברים שלענין הלכות אחרות, דבר שלצרכו ולצרכה חשוב לצרכה^[485] - ולפיכך כשהכניסה לרבקה כדי שתינק ותדוש, אף על פי שיש בדבר אף צרכה, שתינק, פסולה משום שהיא אף לצרכו, שתדוש^[486].

לא אפשר ומתכוין

עבודה שהוא מתכוין לה, אף על פי שאי אפשר בלעדיה, פוסלת – אף לסוברים שבאיסורים, בלא אפשר ומתכוין מותר^[487] - ולפיכך כשהכניסה לרבקה כדי שתינק, אף על פי שאי אפשר בלא שתדוש, אם מתכוין אף לדישה, פוסלת^[488].

מקום טהור

עשייתה בטהרה

מקום שריפתה צריך שיהיה טהור, ואסור מן התורה לשרפה במקום טמא, לפי שהוקשה לפר של יום-הכיפורים* – עי' לעיל^[489] - ששריפתו במקום טהור^[490]. וצריך לבדוק מקום עשייתה, מפני קבר התהום^[491]. נעשתה במקום שאינו בדוק, ריש לקיש סובר שפסולה, שלדעתו ירד מבול לארץ-ישראל*, ונשקעו בה עצמות המתים, ויש לחוש בה לטומאה, ורבי יוחנן סובר שכשרה, שלדעתו לא ירד מבול בארץ ישראל^[492].

מעלות

מעלות* יתירות עשו בטהרת פרה אדומה והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת-המת* בכל מעשיה, שמפני שהיא כשירה בטבול-יום*^[493], חשו שמא יבאו לזלזל בה^[494]. וע"ע מעלות וע' מי חטאת.

הפרשת הכהן

הפרשת הכהן שבעת ימים קודם שרפת הפרה^[495], יש אמוראים סוברים שמעלה היא שעשו בפרה, כדי שלא יבואו לזלזל בה מפני שנעשית בטבולי יום^[496]. וכן כתבו ראשונים שבזמן ההפרשה מפרישים אותו אף מאשתו, שמא תימצא נדה* ותטמאנו^[497], וכן בזמן ההפרשה לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו, כדי להרבות בטהרתו^[498].

שימוש בכלי אבן

הלשכה שאליה הופרש הכהן, כל כליה כלי אבנים וכדומה שאינם מקבלים טומאה^[499], ובהם היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה^[500], כדי שלא יזלזלו בטהרתה מאחר והיא נעשית בטבולי יום^[501], ומטעם זה היתה הלשכה נקראת בית אבן^[502].

הזאת מי חטאת על הכהן

בימים שהכהן נמצא בלשכה, מזים עליו מאפר הפרות שהיה בעזרה*^[503]. וטעם הדבר, לסוברים שהפרשת הכהן נלמדת מפרישה שהיתה במלואים*^[504], למדים משם אף לענין הזאה^[505], שבמילואים הזו על אהרן דם שבעה ימים^[506], ובפרה נכנסו מים תחת דם^[507], ולסוברים שאין הפרשת הכהן לפרה נלמדת ממילואים^[508], הזאת מי חטאת על הכהן אינה אלא מעלה בלבד^[509].

ובאלו ימים מזים, נחלקו תנאים: תנא קמא – או רבי מאיר^[510] - סובר שמזים כל יום משבעת הימים^[511], מלבד היום הרביעי^[512], לפי שלדעתו הזאה* בזמנה מצוה^[513], ולפיכך מאחר והזאה לטהרה דינה להיעשות ביום השלישי והשביעי לטומאתו^[514], ואין יודעים אימתי נטמא^[515], צריך להזות בכל יום שיתכן שהוא הזמן^[516], ולפיכך מזים בשלשת הימים הראשונים שמא כל אחד מהם הוא היום השלישי לטומאתו^[517], וכן בשלשת הימים האחרונים, שמא הם היום השביעי לטומאתו^[518], אבל ביום הרביעי אין מזים עליו^[519], שודאי אינו היום השלישי, שהרי משפירש לא נטמא, ואף אם הוא היום השביעי אין מזים בו, שהרי שלישי שלו קודם פרישה, ונמצא שלא הזו בו, והזאת שביעי בלא שלישי אינו כלום^[520]. וכן סובר רבי חנינא סגן הכהנים, שמזים עליו בכל יום^[521], ואף על פי שלדעתו אין אומרים שהזאה בזמנה מצוה, ודי היה בהזאה בשלישי ובשביעי, מכל מקום מעלה עשו להזות בכל יום^[522], ומכל מקום אף לדעתו אין מזים ביום הרביעי^[523], וכן הלכה^[524]. ורבי יוסי אומר שלא היו מזים עליו אלא ביום השלישי וביום השביעי^[525], שאין אומרים שהזאה בזמנה מצוה^[526], ולא עשו מעלה בזה^[527].

לסוברים שמזים עליו בכל יום מלבד יום הרביעי, מפרישים אותו דוקא ביום רביעי בשבוע, כדי שיצא היום הרביעי לספירתו בשבת*, שהרי אסור להזות בשבת^[528].

ומאיזה אפר מזים, מכל אפר פרות אדומות שנעשו מימות משה עד אותו הזמן^[529] - שהיה מונח ממנו למשמרת^[530], ע"ע אפר חטאת^[531] - ביום הראשון מזים עליו מאחת, וביום השני מאחרת, וכן בכל הימים^[532]. ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, הראשונה עשה משה רבינו עליו השלום, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חרבן הבית, ועשירית יעשה המלך המשיח^[533]. לא מצאו משבע – כלומר שארע שלא מצאו בעזרה אפר משבע פרות שונות^[534] - עושים משש, מחמש, מארבע, משלש, משנים, ומאחת^[535].

על דיני ההזאה והמים שהיזו על הכהן השורף, ע"ע מי חטאת.

לפרה אחרת

אין עושים חטאת על גבי חטאת^[536], שאם טיהרו אנשים או כלים לפרת חטאת אחת, וארע בה פסול, לא יעשו אחרת בטהרה זו, אלא צריך טהרה כבתחלה^[537].

הוצאה על כיפים

כבש היו עושים מהר-הבית* להר המשחה – ששם שורפים את הפרה^[538] - כיפים על גבי כיפים, וכיפה כנגד האוטם – כלומר רגל כיפה תחתונה מכוון כנגד אמצעית כיפה עליונה^[539] - שבו כהן השורף את הפרה, ופרה, וכל מסעדיה – העוזרים בעשייתה^[540] - יוצאים להר המשחה^[541], ולמה עשו כיפים על גבי כיפים, מפני קבר התהום^[542], כלומר שמא יש תחת רגלי הכבש טומאה-רצוצה*, שהיא בוקעת ועולה^[543], לפיכך עשו כיפה מעל כל רגל, לחצוץ בפני הטומאה^[544]. ואף על פי שפרה אינה מקבלת טומאה בחייה, מעלה יתירה עשו בה^[545].

משל מי היה נעשה הכבש, עי' להלן^[546].

רבי אליעזר אומר לא היה שם כבש, אלא עמודים של שיש היו קבועים, וכלונסאות של ארז על גביהם^[547] ולא כיפים על גבי כיפים, שלא היה חושש מפני טומאת התהום^[548].

טהרת מקומה

מקום גיתה ומערכתה ובית הטבילה היו חלולים, מפני קבר התהום^[549].

העוסקים בה

מעשי הפרה, דנו בהם אם מצותם בכהן גדול דוקא, או אף בכהן הדיוט, או אף בזר. וחילוק יש בדבר בין הפרה הראשונה, שנעשתה בימי משה, שנאמרו דינים מיוחדים בעושה אותה, לבין שאר הפרות שאחריה, שדינם שונה.

הפרה הראשונה: המוציא והשוחט

הפרה הראשונה שהיתה בימי משה, נאמר בשחיטתה: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו^[550], ונחלקו אמוראים מי הוציאה ושחטה: רב אמר שאלעזר עשאה, שלדעתו לא היתה כשרה אלא בו, אבל פסולה היתה בזר*^[551], ובכהן הדיוט^[552], שהרי נאמר אלעזר, ונאמר "חוקה" – זאת חקת התורה^[553] - וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב^[554]. ושמואל אמר שכשרה היתה אף בזר, שכן דרש מן הכתוב: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו' ושחט אותה לפניו^[555], שיהא זר שוחט ואלעזר רואה^[556].

המקבל והמזה

קבלת הדם והזאתו, בפרה הראשונה, נחלקו אמוראים מי עשאם: שמואל סובר שמצותה באלעזר, שנאמר: ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה וגו'^[557], וכן נראה מן התוספתא^[558]. ורב סובר שאפילו כהן הדיוט היה כשר בה, לפי שלדעתו שחיטתה אינה כשרה אלא באלעזר^[559], ומה שאמר הכתוב שאלעזר מקבל, הרי זה מיעוט אחר מיעוט, ואינו אלא לרבות כהן הדיוט^[560].

השורף

אף בשריפת הפרה הראשונה נחלקו: בספרי אמרו: ושרף את הפרה לעיניו^[561], שיהא אחר שורף ואלעזר רואה^[562]. ובתוספתא נראה שאלעזר שרף^[563].

המשליך עץ ארז וגו'

השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אף בפרה הראשונה היתה כשרה בכהן הדיוט, שנאמר: ולקח הכהן עץ ארז וגו'^[564].

לדורות: שחיטתה בזר

שחיטת הפרה, בפרות הנעשות אחר הפרה הראשונה, נחלקו תנאים ואמוראים אם זר כשר בה: יש אמוראים שסוברים שסוברים שכשרה בזר^[565], וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת תנאים שכשרה בזר^[566]. ויש סוברים שצריכה דוקא כהן^[567]. הלכה שצריכה כהן^[568].

בכהן הדיוט

כל מעשי הפרה עצמה – למעט אסיפת האפר ומילוי המים^[569], ומלבד שחיטתה, לסוברים כן^[570] - נעשים לדורות בכהן^[571], ואם נעשו בזר, פסולה^[572]. ונחלקו בחלק מהן, אם טעונות דוקא כהן גדול, או כשרות בהדיוט:

בשחיטת הפרה, וקבלת דמה והזאתו, וכן בשריפת הפרה נחלקו תנאים: תנא קמא סובר ששחיטה וקבלה והזאה טעונות כהן גדול ופסולות בכהן הדיוט^[573], וכן אמרו תנאים בעבודות שהיתה מצותן באלעזר בפרה הראשונה - היינו שחיטה, לסוברים כן^[574], וקבלה והזאה, לסוברים כן^[575], ושריפה, לסוברים כן^[576] – שמצותן לדורות בכהן גדול^[577], שדרשו: ונתתם אותה אל אלעזר^[578], אותה באלעזר, ואין לדורות באלעזר, אלא בכהן גדול^[579], גזירה-שוה* חוקה^[580] חוקה^[581] מיום הכיפורים, שעבודתו בכהן גדול^[582]. ב) ורבי יהודה סובר ששחיטה וקבלה והזאה כשרות בכהן הדיוט^[583]. וכן אמרו תנאים בעבודות שהיתה מצותן באלעזר בפרה הראשונה – היינו שחיטה, לסוברים כן, וקבלה והזאה, לסוברים כן, ושריפה, לסוברים כן – שמצותן לדורות בכהן הדיוט^[584], שדרשו: ונתתם אותה אל אלעזר, אותה באלעזר, ואין לדורות באלעזר, אלא בכהן הדיוט^[585]. וכן הלכה^[586].

שאר עבודות הפרה, לדברי הכל כשרות בכהן הדיוט^[587].

אף לסוברים שפרה כשרה בכהן הדיוט, רגילים לעשותה בכהן גדול^[588].

בבגדי כהונה

מעשה הפרה צריך שיעשה בבגדי כהונה^[589], שנאמר: וכבס בגדיו הכהן^[590], ודרשו: הכהן, בכיהונו^[591], היינו בבגדי כהונה^[592], ולענין לדורות דרשו: וטמא הכהן עד הערב^[593], כהן בכיהונו לדורות^[594]. ובכלי לבן היתה נעשית^[595], היינו ארבעת בגדי כהן הדיוט^[596], שלמדים "חקה חקה" מעבודת יום הכיפורים – עי' הדרשה לעיל^[597] - שנעשתה בארבעה בגדי לבן^[598]. נעשית במחוסר בגדים פסולה^[599]. עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה^[600].

אשה

שחיטת הפרה וקבלת דמה והזאתו ושריפתה והשלכת עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, אין אשה כשרה לעשותם^[601], שכולם כתוב בעשייתם כהן או אלעזר^[602].

טמא

טבול-יום* כשר לשריפת הפרה^[603], על מקור הדין ופרטיו, ע"ע טבול יום^[604] וע' הערב שמש^[605]. על כך שהיו מטמאים את הכהן העוסק בפרה כדי שיהא טבול יום עי' לעיל^[606].

על עוסקי הפרה, מאיזו טומאה צריך שיזהרו ע"ע הערב שמש^[607] וע' ולד הטומאה^[608], וע' טבול יום^[609] וע' מעלות. על טומאה בציבור בפרה ע"ע טמאה בצבור^[610].

אונן

שרפה אונן* כשרה^[611], וכתבו ראשונים בטעם, שקדשי-בדק-הבית* היא, ולא קדשי-מזבח*^[612], לסוברים כן^[613].

מחוסר כיפורים

שרפה מחוסר-כפרה*, תנא קמא מכשיר, ורבי יוסף הבבלי פוסל^[614]. הלכה שכשרה^[615]. וע"ע מחוסר כפרה.

בעל מום

על כהן בעל מום, שפסול לפרה, ע"ע בעל מום (כהן)^[616].

הפרשת הכהן

שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישים כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה מוכנה בעזרה^[617]. במקור הדין, יש תנאים ואמוראים שדרשוהו מן הכתוב, שהשותה התורה מעשה הפרה למלואים*, שנאמר במלואים: כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם^[618], ודרשו: לעשות - אלו מעשי פרה^[619], וכן למדים: צוה צוה, שכתוב במילואים: צוה ה' לעשות, וכתוב בפרה: זאת חקת התורה אשר צוה ה', מה כאן פרישה - שנאמר במלואים: ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים^[620] - אף להלן פרישה^[621]. ורבי יוחנן אמר שאין הדין נדרש מן הכתוב, אלא הוא מעלה שעשו בפרה^[622], כדי שלא יזלזלו בה, מפני שנעשית בטבול יום^[623].

שבעת הימים, לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו, כדי להרבות בטהרתו^[624], כדי שלא יזלזלו בטהרת הפרה, מפני שנעשית בטבולי יום^[625]. והמסייעים אותו נוגעים בו, לפי שאף הם קיבלו הזאה כמותו^[626].

וכן מפרישים אותו מאשתו, שמא תימצא נדה, וימצא טמא שבעה ימים אחר שבעל אותה^[627].

הלשכה, צפונית מזרחית היתה^[628], כדי להזכירו שהיא כחטאת הנשחטת בצפון – ולפיכך יש בה דינים הדומים לחטאת - אף על פי שהיא נשחטת בחוץ^[629].

טומאת העוסקים בה

כל העסוקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים^[630] וטעונים טבילה* והערב שמש*^[631]. על טומאתם ע"ע טבול יום^[632] וע' טהרה^[633] וע' טמאה בחבורים^[634] וע' טמאת מקדש וקדשיו^[635] וע' טמאת שבעה^[636].

בעלת מום

כל המומים הפוסלים במוקדשים פוסלים בפרה^[637], שנאמר בה: אשר אין בה מום^[638], וע"ע בעל מום (קרבן)^[639].

הננסת – קטנה ביותר^[640] - כשרה^[641], שאין זה חשוב מום בבהמה^[642].

בהמה שנחתך ממנה בשר, אפילו יבלת, ואפילו סתם קצת מבשרה, יש מן האחרונים שצדדו שנחלקו תנאים אם פוסלה משום מום, רבי יהודה פוסל, ורבי שמעון מכשיר^[643].

על טמאת פרה אדומה ע"ע אבות הטמאות^[644]. על טמאת מי-חטאת* ע"ע, וע' טמאה^[645]. על טמאת אפר-חטאת* ע"ע^[646]

על טעמה של מצוות פרה אדומה ע"ע טעמא דקרא^[647]. על שמכפרת על מעשה העגל, ע"ע אין קטגור נעשה סנגור^[648].

על המים שנותנים על אפר הפרה, מעשיהם ודיניהם וסדר מילויים, ומעלות שעשו בהם, ע"ע מי חטאת.

על הזאת מי חטאת על טמא מת, ע"ע הזאה ב (לטהרה)^[649].

על הזאת טמא מת בחוץ-לארץ*, ע"ע^[650].

על הסח-הדעת* בפרת חטאת ובמי-חטאת*, ועל איסור מלאכה בזמן העיסוק בהם, ע"ע הסח הדעת^[651].

על המעלה פרת חטאת בחוץ, אם חייב משום העלאת-חוץ*, ע"ע^[652].

על טומאת-אוכלים* בבשר הפרה ובאפרה, ע"ע^[653] וע' אפר חטאת^[654] וע' חבת הקדש^[655].

על שרפת פרה בחול-המועד, ע"ע^[656].

על קריאת פרשת פרה, ע"ע ארבע פרשיות^[657].

הערות שוליים