אנציקלופדיה תלמודית:קבלה (חכמה)

הגדרת הערך - חכמת מעשה יצירת העולם בידי ה', הנהגתו העולם, וטעמי המצוות.

שמה

בדברי ראשונים ואחרונים מצינו התואר: חכמת הקבלה^[1], או בסתם: הקבלה^[2], והעוסקים בה נקראים: בעלי הקבלה^[3], או: חכמי הקבלה^[4], או: המקובלים^[5].

בטעם שחכמת הקבלה נקראת בשם זה, כתבו ראשונים, שאי אפשר לעמוד על האמת בה מתוך הכתב כלל, כי הסברה באותה חכמה אסורה אלא למקובל מפי חכם^[6], ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה^[7], או עד חכם שקיבלה בגילוי אליהו^[8]. וביארו אחרונים שהוא נמנע לשכל להשיג סתרי תורה, ואף לשכלו של משה, עד שיגלם הקדוש ברוך הוא בעצמו וימסרם^[9]. ולכן כתבו אחרונים שלא יוציא בשפתיו בחכמה זו מה שלא שמע מאדם שראוי לסמוך עליו^[10].

יש מהראשונים ואחרונים שקוראים לעוסקים בחכמת הקבלה: בעלי העבודה^[11]. יש מהאחרונים שנראה מדבריהם שנקראו כן, כי יש כח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים, כי העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים^[12]. ויש מהאחרונים שכתבו שנקראו העוסקים בחכמת הקבלה: בעלי עבודה, כי אינם בעלי עריגה לקבלת פרס, אלא חייהם חיי עבודה, מצוותיהם הם עובדות המעלות הכל ומטיבות לכל, וכל מעשיהם לשם שמים^[13].

בדברי ראשונים ואחרונים יש שנקרא הביאור על פי חכמה זו בשם: דרך הנסתר^[14], דהיינו הנסתר בתורה^[15]. ובדברי האחרונים נקראת חכמה זו גם בשמות: חכמת האמת^[16]; חכמה פנימית^[17]; החכמה הפנימית^[18]; ותורת הסוד^[19], והעוסקים בה נקראו אף בשמות: חכמי האמת^[20]; חכמי הסוד^[21]; וחכמי הסוד והאמת^[22].

מהותה

סודות התורה הם החקירה בידיעת אמיתת הבורא יתברך הנודע מצד פעולותיו, ולהשכיל במה שהאיר מכבודו בחידוש העולם^[23] וכל חכמת האמת אינה אלא חכמה מראה אמיתות האמונה, להבין כל מה שנברא או נעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ברוך הוא, לגלגל הכל להביאו אל השלמות הגמור באחרונה, ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חקותיה ומסיבותיה^[24], וכוללת סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה^[25] וידיעת טעמי המצוות^[26].

מעשה בראשית

במהות מעשה בראשית, נחלקו ראשונים: יש מהראשונים סוברים דהיינו חכמת הטבע^[27] והמחקר בראשית הבריאה^[28]. ויש מהראשונים סוברים דהיינו תואר מעשה היצירה, והוא עיקר מה שבא בספר יצירה^[29], השתלשלות הנמצאות וקשר העליונים עם התחתונים^[30].

מעשה מרכבה

מעשה מרכבה, היינו שראה יחזקאל^[31] ושראה ישעיה^[32]. במהות מעשה מרכבה, נחלקו ראשונים: א) יש מהראשונים סוברים - לדעתם שמעשה בראשית היינו חכמת הטבע^[33] - שמעשה מרכבה היינו מה שאחר הטבע^[34], מציאות האל ותאריו והמלאכים והנפש והשכל^[35], ומה שאחרי המות^[36]. רוצה לומר ידיעת אמיתת מציאותם וידיעת מציאותו יתברך ואחדותו, לא שתהיה הכונה בהשגת הדברים על אמיתתם שגם הם עצמם לא ישיגו על בוריה אמתת מה שלמעלה מהם בעליונות מעלה אבל ישיגו מאמתתו יתברך דעה גדולה והשגה עצומה כל אחת כפי מעלתה^[37].

ב) ויש מהראשונים סוברים שמעשה מרכבה היינו מה שאפשר השגתו מהעליונים, והשתלשלות קצתם עם קצת^[38]. וביארו אחרונים דהיינו הנהת כל העולם בכל זמן, כי כבר שיערה המחשבה העליונה כל מה שצריך להנהגת כל הבריות עד סוף כל הסבוב, ואינו אלא הרכבה אחת של חסד דין ורחמים, בכל מיני שליטות ומשפטים ודרכים, שדי ומספיק לכל מה שצריך להוליד בעולם, והרכבה זו נראית לנביאים או לנשמות והוא הנקרא מרכבה^[39].

ג) ויש מהראשונים סוברים שמעשה מרכבה היינו שעל ידי הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופים איך משמרות המלאכים במעמדם ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכים ברוח הקודש^[40].

פרדס

מה ששנינו: ארבעה נכנסו לפרדס^[41], נחלקו בו הדעות: א) יש מהגאונים וראשונים סוברים דהיינו שהיו עושים מעשים ומתפללים תפילה טהורה ומשתמשים בכתר - בשמות^[42] - וצופים בהיכלות ורואים היאך משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחר היכל ולפנים מהיכל, ולא שהם עולים למרום, אלא בחדרי ליבם רואים וצופים, כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור ושומעים ואומרים ומדברים כעין הסוכה ברוח הקודש^[43] - דהיינו מעשה מרכבה, לסוברים כן^[44] - והפרדס הוא מעין גן עדן שהוא גנוז לצדיקים^[45]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שנכנסו לפרדס, היינו שעלו לרקיע על ידי שם^[46] המפורש^[47]. ויש מהראשונים המפרשים בדעתם שלא עלו למעלה ממש, אלא היה נראה להם כמו שעלו^[48]. ג) ויש מהראשונים מפרשים שפרס היינו פרדס החכמות^[49] של מעשה בראשית ומעשה מרכבה^[50].

חיוב לימודה

חייב האדם ללמוד חכמת הקבלה^[51], שהרי בכלל מצות אמונת-ה'* להכיר את בוראו כפי השגתו^[52], לידע שהשם הוא מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו^[53], ואין ספק כי בכלל המצוה הזו הוא להשיג סדר הנמצאים ממנו כפי השגת האדם^[54]. ובבורא יתברך, אי אפשר לנו לעיין במציאותו, כי אסור לנו ואינו מושג כלל, כי אם ביחס שבין הבורא לנבראיו, במה שמשגיח עליהם להשפיעם או לקבל עבודתם, וההשגחה היא הנלמדת בחכמת האמת^[55]. וכתבו אחרונים שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה, ובהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם נר ה' המאירה בתוכה^[56], ואין להקדוש ברוך הוא קורת רוח בעולמו אלא כאשר עוסקים בחכמה זו^[57], וכמו שאמרו במדרש: כמה קשה יום הדין, בא מי שיש בידו תלמוד, הקדוש ברוך הוא אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה, שאין הנאה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצים ומביטים ורואים והוגים המון התלמוד הזה^[58]. הרי מבואר שאין האדם יוצא ידי חובתו לגמרי בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד, אלא הוא מחוייב לעסוק בכל יכולתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה^[59], כי אין הנאה להקדוש ברוך הוא מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו, כי בפשטי התורה ובסיפוריה ובדיניה ובמצוותיה בהיותם כפשטם אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם יתברך, אדרבה יש בהם מצוות וחוקים שכל אומות העולם מונים את ישראל ואומרים לה וכי מה התורה הזאת אשר ציוה אלהיכם אתכם דברים שנראים כחידות ומשלים^[60]. וכן אמרו בתלמוד שכשעסקו במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים^[61] - ומלאכי השרת באו לשמוע הדברים^[62] - מה שאין כן בהיותם עוסקים בפשטיה^[63].

יש מהאחרונים שכתב, שלמרות חיוב לימוד הקבלה, בדורותינו, ובכל שכן בחוץ לארץ, יש לרחק לימוד הקבלה, כי ידיעתנו קצרה וצדקותינו חסרה ואפס המורה^[64].

פסיקת הלכה

העוסקים במשנה לבדה בלתי הסתכלותם בסודותיה, אם אסור ואם מותר, כתבו אחרונים שהרי אלו עורים^[65], שכאשר יבין הסוד על בוריו יהיה לו הכל אצלו על בוריו, הפשט והרמז ודרוש וסוד, אבל כל זמן שלא יבין הסוד, אפילו הפשט אינו ברור בידו^[66], וכשתבין הסוד תראה הפשט אין הוא נכון ואמת^[67].

מפי חכם

כתבו ראשונים שאין שום אדם רשאי להשתמש בדבר מדברי חכמי הקבלה מסברת עצמו, אלא אם כן יהיה מקובל מפי חכם בעל הקבלה בה, כי הסברה באותה חכמה אסורה אלא למקובל מפי חכם, ואי אפשר לעמוד על האמת בה מתוך הכתב כלל^[68].

גיל הלימוד

בגיל הראוי ללמוד קבלה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שיהיה בן עשרים, כדי שיגיע לפחות לחצי ימי הבינה^[69]. ויש סוברים שיהיה בן ארבעים^[70], שהרי שנינו: בן ארבעים לבינה^[71].

הראוי ללומדה

אין מוסרים סתרי תורה - כגון מעשה המרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית^[72] - אלא למי שיש בו חמישה דברים: שר חמישים; ונשוא פנים; ויועץ; וחכם חרשים; ונבון לחש^[73]. שר חמישים, יש סוברים דהיינו שר חומשים, שיודע לישא וליתן בחמישה חומשי תורה^[74]. ויש סוברים דהיינו שהוא בן חמישים^[75]. יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חודשים^[76]. חכם חרשים, זה תלמיד המחכים את רבותיו, שבשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשים כחרשים^[77]. נבון לחש, זה המבין דבר מתוך דבר וראוי למסור לו דברי תורה שניתנה - ויש גורסים: סתרי תורה שנותנים^[78] - בלחש^[79], ובלחש לוחשים לו וכללות נותנים לו^[80] והוא בן - מבין - בהם, ומן השמים מראים לו בסתרי לבבו^[81]. ואין מוסרים סתרי תורה ורזים אלא למי שרואים בו סימנים שראוי לכך^[82]. ואין מגלים סתרי תורה אלא לאדם חכם וקורא ושונה ותלמודו מתקיים בידו והוא ירא שמים ובקי בכל דבר, ואדם שאינו בענין זה וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו: מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ^[83], תדע לך שלא גילתה התורה יותר^[84]. ואסור למסור סודות התורה וסתרי קבלה וסתרי מעשה בראשית או סתרי אותיות שם-המפורש* לאנשים שאינם הגונים, ששולט עליהם היצר הרע^[85].

ראשונים כתבו לגבי כניסה לפרדס - שהוא לדעתם מעשה בראשית ומעשה מרכבה^[86] - שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר^[87], ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות^[88]. וכן כתבו אחרונים שלא יעסוק האדם בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה במשנה ובתלמוד^[89], והעושה כן דומה לנשמה בלתי גוף שאין לה שכר ומעשה וחשבון עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתיקון תרי"ג מצוות^[90], ודרך ללמוד תחילה תורה-שבכתב* ואחר כך תורה-שבעל-פה* ואחר כך סודות התורה^[91]. ומכל מקום כתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים אלא במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין, אבל מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, להשכיל באמיתתו יתברך, הרי הוא בכלל לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ^[92], כיון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקדוש ברוך הוא שהוא יעסוק בידיעת שמו יתברך^[93]. ומי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה שלכך נוצר^[94], וכשהתשוקה הפנימית של קרבת ה' היא חזקה, מתעלה ומתגברת, עד שלא תתן מנוח לנפש, ואינה משביעה את חפצה בשום תוכן רוחני וקדוש שבעולם, כי אם עם ההגיון הפנימי המדבר ברזי עולם, אז טוב ללמוד סתרי תורה^[95].

תנאים נוספים נמנו באחרונים ללימוד הקבלה:

א) יש מהאחרונים שמנו ארבעה תנאים בלימוד הקבלה: א) שיהיה מורגל בפלפול בעומק, כדי שיהיה מורגל ויוכל להפשיט המאמרים מהמשלים ובזה יגיע אל המכוון בחכמה זו^[96], ויקדים ללימוד הקבלה, לימוד מקרא משנה וגמרא^[97]. ב) ידבק עצמו למלא כריסו בדיני הגמרא ופירוש המצוות^[98]. ג) ידריך עצמו גם במקרא הן רב הן מעט, כדי שיהיה שלם במקרא ומשנה ובידיעה נכונה ואל יכשל^[99]. ד) שיהיה נשוי, ואף שיש שלמדו קודם לזמן זה, לא כל הדעות שוות^[100]. וביארו אחרונים שאף אם אין בו כל התנאים הללו, ואף אם אינו בגיל הראוי^[101], צריך לקבוע עיתים ללימוד הקבלה, אבל לענין השתקעות בלימוד הקבלה, צריך שקודם לכן ימלא כריסו תנ"ך ותלמוד ופוסקים וסברא* כראוי^[102].

ב) ויש מהאחרונים שמנו תנאים אחרים: ראשית הכל להשיג יראת העונש, ומתוך לימוד החכמה יגיע ליראת הרוממות^[103], וליזהר שלא לבוא לידי חטא, אפילו שוגג, ולפרוש עצמו מבשר ויין כל ימות השבוע, להיות רודף שלום ולא להקפיד בביתו על דבר קטן וגדול^[104], ועשרה דברים שצריך להתרחק בתכלית הריחוק סור מרע: א) ליזהר בכל דקדוקי מצות ואפילו בדברי חכמים שהם בכלל לא-תסור*; ב) לתקן המעוות קודם שיבוא לעולם-הבא*; ג) יזהר מהכעס*, אפילו בשעה שמוכיח את בניו לא יכעוס כלל ועיקר; ד) ליזהר מהגאוה*; ה) בכל צער שיבוא לו יפשפש במעשיו וישוב אל ה'^[105]; ו) יטבול^[106] בעת הצורך לו; ז) יקדש את עצמו בתשמיש-המטה* שלא יהנה; ח) בכל לילה יחשוב מה שעשה ביום ויתודה^[107]; ט) ימעט בעסקיו; י) כל דיבור שאינו של מצוה והכרחי יהיה זהיר ממנו, ואפילו דבר מצוה ימנע בשעת התפלה*^[108]. ועשרה דברים שצריך בעשה טוב: א) לקום בחצי הלילה ולערוך תקון-חצות* בשק ואפר ובכי גדול ובכונה, ואחר כך יעסוק בתורה כל זמן שיוכל להיות בלי שינה ובלבד שחצי שעה קודם עלות השחר יתעורר לעסוק בתורה^[109]; ב) ילך לבית הכנסת קודם עלות-השחר*, קודם חיוב טלית^[110] ותפלין*, להיזהר שיהיה מעשרה ראשונים^[111]; ג) קודם שיכנס ישים אל לבו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך^[112], ואחר כך יכנס; ד) להשלים רמז צדי"ק בכל יום, שהוא צ' אמנים^[113], ד' קדושות^[114], י' קדישים^[115], ק' ברכות^[116]; ה) שלא להסיח דעתו מהתפילין בעת החפילה, זולת בעת העמידה ועסק התורה; ו) שיהיה עוסק בתורה מעוטף בטלית ותפילין^[117]; ז) לכוין בתפילה הכוונות המסודרות על פי הקבלה^[118]. ח) שישים תמיד נגד עיניו שם הוי"ה ויזדעזע ממנו, כמו שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד^[119]; ט) שיכוין בכל הברכות, בפרט בברכת הנהנין; י) שיהיה עמל בתורה, פשט, רמז, דרש, סוד, ואל יחשוב שיגלו לו רזי התורה בהיותו ריק^[120].

כל מי שיכנס לחכמת הקבלה ללא תשובה ומעשים טובים, כתבו אחרונים שלא יכנס לעולם אל החכמה^[121], ולא יבין אמיתותה^[122], כי מלאכי חבלה מבלבלים מחשבתו שלא יבוא למקום שאינו שלו^[123]. ויש מהאחרונים מפרשים שעל זה שנינו: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת^[124], וחכמה זו היא החכמה העליונה חכמת הקבלה^[125].

הגבלות מיוחדות נוספות מצינו בלימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה:

הגבלות בלימוד מעשה בראשית

בדרישה במעשה בראשית נחלקו תנאים: לדעת סתם משנה ור' עקיבא אין דורשים במעשה בראשית בשנים^[126], דהיינו לשני בני אדם, וכל שכן לשלושה או יותר^[127], שנאמר: כי שאל נא לימים ראשֹׁנים^[128], יחיד שואל ואין שנים שואלים^[129]. ולדעת ר' ישמעאל, דורשים^[130].

בירושלמי אמרו שההלכה כר' ישמעאל^[131]. ומכל מקום פסקו ראשונים - כר' עקיבא - שאין דורשים במעשה בראשית ברבים, אלא לאדם אחד מודיעים דברו אלו^[132].

הגבלות בלימוד מעשה מרכבה

אין דורשים במרכבה ביחיד - אפילו לתלמיד אחד^[133] - אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו^[134], שמכיר בו הרב שהוא חכם, שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו^[135], שאם מבין מדעתו במעשה מרכבה אחר שילמד מעשה בראשית, מסייעים אותו ומגלים ראשי פרקים וענין^[136]. כיצד הוא עושה, בתחילה פותח לו רבו ראשי פסוקים, ומסכים^[137], שמסכים הרב לדברי התלמיד, אם אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו^[138].

אף ר' ישמעאל הסובר שדורשים במעשה בראשית אפילו ביותר משנים^[139], מודה שאין דורשים במרכבה ביחיד^[140], שהחמירו בו^[141], כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו^[142].

היחס ללימוד שאר חלקי התורה

יחידי הסגולה, המשתוקקים ללימוד חכמת הקבלה, כתבו אחרונים שעליהם לקבוע בה עיקר עסק תלמודם, ועיתים ושעות יקבעו למקרא משנה ותלמוד, לפוסקים הלכות ואגדות, ואז יעלו ויצליחו^[143]. וכן אם רואה אדם שהצלחתו היא בחכמת האמת, וקשה לו העיון ההלכתי, אז חיובו הפנימי הוא לקבוע את החלק היותר עקרי מזמנו לעיון ההוא המסתגל לרוחו^[144]. וכתבו אחרונים שאף הצעירים לימים, או אשר ימצאו בעצמם כבדות ומיעוט חשק למאור הפנימי, עליהם החובה מוטלת, שלא לגרוע חוק דבר יום ביומו לשיעורים שעה ושתים בכל יום לחכמת האמת, ואז בהמשך הזמן תהיה דעתם מתרחבת, ושפע הצלחה יחול על הגיונם גם בגופי תורה, וכח פלפולם ירבה ויגדל^[145].

יש מהאחרונים שיצא לערער על חכמת הקבלה המצויה בידינו^[146]. והשיבו על דבריו^[147].

על פסיקת ההלכה כשנחלקו בעלי הזוהר והקבלה עם התלמוד, ע"ע הלכה: אגדות ומדרשות וזוהר^[148]. על כך שכל מה שיש להשוות הדעות ולפרש התלמוד באופן שאין הזוהר והקבלה חולקים עליו, ע"ע הנ"ל: שם^[149]. על פסיקת ההלכה כשנחלקו המקובלים והפוסקים, ע"ע הנ"ל: שם^[150]. על מקומות שאין הזוהר והקבלה חולקים על התלמוד והפוסקים, שסומכים עליהם, אלא שאי אפשר לכוף לנהוג כן, ע"ע הנ"ל: שם^[151]. על כך שכשיש מחלוקת בין הפוסקים, הקבלה תכריע, ע"ע הנ"ל: שם^[152].

הערות שוליים