אנציקלופדיה תלמודית:שאלת שלום

הגדרת הערך - דיני שאלה בשלום חבירו.

גדרה ומהותה

מהותה

בשאלת שלום, מצינו כמה ענינים: יש בה משום כבוד לבריות^[1], ויש בה משום קירוב וחיבה^[2], ויש בה משום ברכה שיהיה שרוי בשלום^[3].

שאלה בשלום חבירו, כתבו אחרונים שיש בה משום מצות גמילות חסד ומשום ואהבת לרעך כמוך^[4].

נתינת שלום

יש מן האחרונים שכתבו לחלק בין שאלת שלום לנתינת שלום, כגון באורח ובעל הבית, ששאלת שלום היינו שבעל הבית שואל את האורח אם היה לו שלום בדרך, ולדעתם שייכת גם בתלמיד לרב, שהתלמיד ישאל בשלום רבו, אבל נתינת שלום שהאורח נותן לבעל הבית, וזה אינו שייך בתלמיד לרב^[5]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין לחלק, וכל שאלת שלום היא גם נתינת וברכת שלום^[6].

שאלת שלום בשם

בועז ובית דינו תיקנו שישאל אדם בשלום חבירו בשם, שנאמר: והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם^[7], ומן השמים הסכימו על ידו, שנאמר: וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל^[8], והיינו שמאמירת המלאך לגדעון שאילת שלום בשם משמע שהסכימו בשמים^[9].

בגדר התקנה לשאול בשלום חבירו בשם, יש מן הראשונים שכתבו שהתקנה היא שמותר לשאול בשם ה' ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה^[10], כגון: ישים לך ה' שלום^[11]. ויש מן האחרונים שכתבו שהתירו לשאול בשלום ולהזכיר שם ה' אפילו כשאינו אומר שלום, וכגון שאומר ה' עמך^[12]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהתקנה היא שחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם^[13].

השם ששואלים בו, יש מן הראשונים שכתבו, שהוא שם מהשמות שבאמירתם יש משום איסור הוצאת שם שמים לבטלה^[14] - על השמות שבכלל איסור זה ע"ע כינויי ה'^[15] - וכן כתבו אחרונים, שהוא אף שם הוי"ה שהוא שם העצם^[16]. ויש מן הראשונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהתקנה היתה לומר "שלום", ששלום הוא משמותיו של הקב"ה^[17]. וכן יש מן הראשונים שכתבו שאנו מקיימים התקנה באמירת שלום^[18].

וכתבו ראשונים, שהשואל בשלום חבירו יאמר "שלום עליכם", והמשיב יאמר "עליכם שלום", שיהיה שם ה' בראש ובסוף, וכמו שבועז ברך לקוצרים "ה' עמכם" והם השיבוהו "יברכך ה'" והיה השם בראש ובסוף^[19].

בטעם התקנה, אמרו במדרש, וכן כתבו ראשונים, שהוא כדי שלא ישכחו שם שמים ויהא שם עבודה זרה שגור על פיהם^[20]. ויש מן האחרונים שכתבו שהוא כדי לאמת ולחזק האמונה בתחיית המתים על ידי הקב"ה^[21], שמקלקלו המינים וכפרו בעולם הבא וכחשו בה', תיקנו שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם כדי שיהיה שם שמים שגור בפי הבריות^[22]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא משום כבוד הבריות^[23], היינו כבוד הנשאל^[24].

האישים שהתירו לשאול בשלומם בשם, יש מן האחרונים שכתבו שתקנת בועז לא היתה אלא בישראל ולא בגוי^[25].

יש מן האחרונים שכתבו שהתקנה לשאול בשם נדחתה מהלכה, שחכמים קבעו שלא יאמר אדם שם ה' בתחילת משפט - כגון "לה' קרבן" - שמא יפסיק ונמצא שלא אמר אלא את שם ה' לחוד^[26].

בזמן הזה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבטלה התקנה לשאול בשלום חבירו בשם, וחזר האיסור להזכיר את השם, שלדעתם טעם התקנה הוא משום המינים שהיו כופרים בתחיית המתים^[27], ועכשיו בטלה תרעומת המינים^[28]. ויש שכתבו שבטלה התקנה מטעם אחר, שכדי שלא יוציא שם שמים על שקר ששואל בשלום חבירו ולבו בל עמו, ותקנו לומר רק "בוקר טוב" וכיוצא בזה^[29].

תלמיד חכם השואל

תלמיד חכם, יש מן האחרונים שכתבו שרבי מתיא בן חרש הוסיף על תקנת בועז שתלמיד חכם עליו להקדים לשאול בכל אדם כדי שהיה דעת הבריות רוחה הימנו, ומצוה וחסידות לעשות כן^[30].

הקדמת שלום

היודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר: בקש שלום ורדפהו^[31]. ויש מן האחרונים שכתבו, שדוקא כשיודע שחבירו רגיל ליתן לו שלום, יש להקדים לו שלום, אבל למי שאינו רגיל, אין להקדים לו שלום שמא יחשיבהו למתחנף, או שמא הוא רשע ולא יחפוץ בזה^[32].

שאלת שלום מדרך ארץ

מדרך ארץ שישאל אדם בשלום אכסניה שלו^[33], לאיש על האשה ולאשה על האיש^[34].

צריך אדם לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו, כדרך שמצינו ביעקב ששלח את יוסף לשאול בשלום אחיו ובשלום הצאן^[35]. תלמידי חכמים שנפגשים, ואחד מהם עומד והשני יושב, המהלך שואל בשלום היושב^[36].

חיוב החזרת שלום

מי שנתן לו חבירו שלום, ולא החזיר לו שלום, נקרא גזלן, שנאמר: ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם^[37], גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו^[38], או ש"עני" מלשון עניה, שאינו עונה לו^[39]. ומטעם זה שהמקבל שלום ואינו מחזיר נקרא גזלן, כתבו אחרונים שכאשר יש חשש שחבירו לא ישיב לו שלום, אזי לא יקדים לו שלום, שמא לא ישיב לו וייקרא גזלן^[40].

לשונות שונים של אמירת "שלום"

בכלל שאילת שלום, אמירת "שלום לכם"^[41] או "שלום עליכם"^[42]. אמירת "שלום" בלבד, בלא לומר "שלום עליך", יש שכתבו שאינה חשובה שאלת שלום, ולכן לדעתם, באיסור שאלת שלום לאשה^[43], לא נאסר אלא כשאומר לה "שלום עליך", שמזכיר שם שלום עליה, אבל כשאינו אומר אלא תיבת "שלום" לחוד, וכן כשמברכה בנוסח אחר, כגון "בוקר טוב" או "ערב טוב" אין זה בכלל שאלת שלום שאסורה^[44].

אמירת "לשלום"

המברך את חבירו "לשלום", כגון שאומר לו "לך לשלום", יש מן האחרונים שכתבו שהיא בכלל שאלת שלום^[45]. ויש מן האחרונים שכתבו שאמירת "לכו לבתיכם לשלום" אינה חשובה שאלת שלום^[46], מהם שביארו הטעם, שאין כוונתו להזכרת שם "שלום" של ה', אלא מברכו שיהיה הדבר בלי נזק והפסד, ולדעתם, מטעם זה, אף על פי שאסור להשכים לפתחו של חבירו ולשאול בשלומו, כאשר מברכו בנוסח של "לשלום" יכול להשכים לפתחו ולברכו^[47].

ברכה לפי הזמן

אמירת "לילה טוב" או "שבת טוב" או "יום טוב טוב", יש מן הראשונים שכתבו שאינן חשובות שאלת שלום^[48]. ויש מן האחרונים שכתבו שאמירת "בוקר טוב" היא בכלל שאלת שלום^[49].

אמירת "שלום עליכם" בקידוש לבנה

אמירת "שלום עליכם" בקידוש לבנה^[50], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינה חשובה שאלת שלום^[51]. וכן כתבו אחרונים לענין אבל*, שיכול לומר "שלום עליכם" בקידוש לבנה, ואין בזה משום שאלת שלום^[52]. ויש שכתבו שאסור לאבל לומר שלום עליכם בקידוש לבנה^[53].

נענוע בראש; לחיצת יד

לשחות או לנענע בראשו לאות שלום, כתבו ראשונים שאינם בכלל שאלת שלום^[54]. לחיצת יד וברכה בחיים ארוכים, כגון באבל, כתבו אחרונים שאינה בכלל שאלת שלום^[55].

דין תוך כדי דיבור

בדין תוך-כדי-דיבור*, שהפסקה בענין בשיעור זמן של שאילת שלום לחבירו "שלום עליך", לסוברים כן, או כדי שיעור זמן של שאילת שלום של תלמיד לרבו "שלום עליך רבי ומורי", לסוברים כן, אינה חשובה הפסק^[56], יש מן האחרונים שביארו, שכיון שתיקנו לשאול בשלום אדם, והנמנע מלהשיב שלום למברכו חשוב גזלן, הרי שהפסקה לצורך אמירת שלום אינה חשובה הפסקה מן התורה, ואפילו הרבה פעמים, וחכמים השוו מידותיהם שאפילו אין כאן שאילת שלום או השבת שלום, כל שמפסיק בשיעור הזה לא יחשב הפסק, שלא יהיו שנים עומדים על המקח לזה שהות לחזור מפני שהשיב שלום ולזה אין שהות לחזור, אלא בכל אופן כדי שיעור זמן שאילת שלום אינו חשוב הפסק^[57].

באישים, זמנים ומקומות מיוחדים

אישים שונים, דנו בהם אם שואלים בהם לשלום:

באבל

אבל* אסור בשאילת שלום, ונלמד מהנאמר ליחזקאל: האנק דם^[58]. ואחרים אינם שואלים בשלומו, שאינו שרוי בשלום^[59]. ג' ימים הראשונים אינו שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים שאלו בשלומו לא ישיבם, אלא יודיעם שהוא אבל, אבל לרבים שבאו להספיד או לנחמו, אומר להם: לכו לבתיכם לשלום ושכרכם כפול, שמשום כבוד הרבים מותר לשאול בשלומם; מג' ועד ז' אינו שואל, אבל משיב לאחרים שלא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו^[60]. ואם ידעו שהוא אבל ובכל זאת שאלו בשלומו, יש ראשונים שכתבו שמשיב להם בשפה רפה כתבו ראשונים שאינו משיב להם, אף אחר שבעה^[61] מקצת יום ג' בזה ככולו^[62].

משבעה עד שלשים האבל שואל בשלום אחרים, אבל אין אחרים שואלים בשלומו^[63].

לאחר שלשים, באבלות על שאר קרובים הרי הוא ככל אדם, באבלות של אביו ואמו, הוא שואל בשלום אחרים אבל אחרים אינם שואלים בשלומו עד י"ב חודש^[64]. ויש מקילים לאחר שלשים בשאלת שלום לאבל, וכתבו אחרונים שלדעתם השאלת שלום שבימינו אינה שאלת שלום שבימיהם^[65], ולהלכה כתבו אחרונים שאין להקל^[66], אבל לומר "צפרא דמרי טב" מותר^[67].

שאלת שלום לאבל בשבת, כתבו ראשונים שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת, שלא יהיה אבלות שבפרהסיא^[68]. שאלה בשלום האבל בשבת, מקום שנהגו לשאול בשלום האבל שואלים^[69].

שליחת מנות לאבל, אסורה משום שדומה לשאלת שלום^[70], ולכן בפורים* אסור לשלוח מנות לאבל, אבל אם אין בעיר אלא האבל עם אחר חייב לשלוח לאבל כדי לקיים המצוה, אלא אם כן האבל מוחל מנתו^[71].

באשה

לשאול אשה בשלומה, אסור^[72], שלא יבואו לידי חיבה^[73], וכתבו אחרונים שלפי טעם זה שלא יבואו לידי חיבה, אינה אסורה אלא שאלת שלום שיש בה קירוב, ולכן אמירת "צפרא טבא" וכדומה אין בה איסור^[74]. וכן אסור לשלוח לה שלום אפילו על ידי בעלה^[75]. לשאול את הבעל בשלום אשתו, מותר^[76]. לשאול אחר בשלום אשה, יש סוברים שאסור^[77], ויש סוברים שמותר^[78]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמי שיודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור, מותר לשאול בשלום אשה^[79]. ויש מן האחרונים שכתבו להמליץ על מנהג העולם שאין נזהרים שלא לשאול בשלום אשה, על פי אותה שכתבו הפוסקים שכל שעושה שאינו לשם חיבה אלא לשם שמים מותר^[80].

להשיב שלום לאשה אחרי שהיא הקדימה לשאול בשלומו, יש שכתבו שמותר^[81].

באדם שראשו מגולה

נתינת שלום לאדם שהוא בגילוי ראש, יש מן האחרונים שכתבו שאין ליתן לו שלום, שמא יחזיר לו שלום בגילוי הראש^[82]. ויש מן האחרונים שכתבו להתיר, מחשש איבה^[83].

בגוי

שואלים בשלום גוי* מפני דרכי שלום^[84], אף על פי שמטיל עליו שם שמים^[85]. אבל אין כופלים להם שלום^[86], ולפיכך טוב להקדים לו שלום, כדי שלא יתחיל העכו"ם ויצטרך לכפול לו שלום^[87]. על שאלת שלום לגוי ביום אידם, ע"ע אידיהן של עכו"ם: שאלת שלום^[88].

בלווה ומלוה

החייב לחבירו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום, אסור להקדים לו שלום, שנאמר: נשך כל דבר אשר ישך^[89], ואפילו דיבור אסור^[90].

המוליך מת או ס"ת

המוליך מת או ספר תורה, כתבו ראשונים שלא יתן שלום ולא יענה שלום^[91].

במנודה

מנודה* לשמים, אסור בשאילת שלום^[92]. מנודה, נסתפקו בתלמוד אם אסור בשאלת שלום^[93]. להלכה, כתבו אחרונים שמותר^[94]. ויש מן הראשונים סוברים שאסור^[95], מהם שכתבו הטעם משום שנפשט הספק לאסור^[96]. וכתבו אחרונים, שלצד ששאלת שלום מותרת במנודה, הרי שמותר אף לשאול בשלומו, ואף על פי שהוא אינו שרוי בשלום ומרוחק מן העדה, מכל מקום כיון שביד המנודה לשמוע דברי חביריו ויקרבוהו וייצא מנידויו, חשוב שאינו מחוסר מעשה, ושייכת בו ברכת שלום^[97].

במצורע

מצורע*, אסור בשאלת שלום, שנאמר: ועל שפם יעטה^[98], שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו^[99].

כשיש לחוש למזיקים

כאשר יש לחוש למזיקים, שמא הבא כנגדו הוא מזיק, כגון בלילה מחוץ לעיר, אסור ליתן שלום לאדם^[100], שאין מוציאים שם שמים על המזיק ושלום שם שמים הוא^[101], או שכשאומר לו שלום הרי זה כמשתחוה לשעירים^[102]. אבל בעיר, שבני אדם מצויים, אין לחוש למזיקים ומותר ליתן שלום בלילה^[103]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאף בעיר, בלילה, אין ליתן שלום אלא לחבירו המכירו, שאם לא כן, יש לחוש שמא הבא נגדו הוא גזלן או רוצח ויש סכנה להתקרב אליו^[104].

על שאלת תלמיד בשלום רבו, ע"ע כבוד רבו; מורא רבו^[105].

על איסור דרישה בשלומם של מואבי ועמוני, ע"ע מואבי; עמוני: דרישת שלומם^[106]

זמנים שונים, דנו יש בהם שאלת שלום:

על נתינת שלום לחבירו בלילה, ע"ע לילה^[107].

קודם התפילה

משהגיע זמן תפילה - היינו מעמוד השחר^[108], ויש סוברים מהנץ החמה^[109] - אסור לאדם להשכים לפתח חבירו קודם התפילה כדי ליתן לו שלום^[110], וכן אסור ללכת ממקומו הקבוע בבית הכנסת למקום חבירו שם כדי ליתן לו שלום^[111], שאין ראוי להזכיר שמו של הקב"ה על האדם קודם שמכבד לקב"ה עצמו^[112]. ואפילו אמר כבר הברכות, אסור^[113], ויש מן הראשונים סוברים שאם אמר הברכות, מותר^[114]. ויש מן הראשונים שכתבו שאמירת "שלום" בפה מותרת, ואינה אסורה אלא כריעה בלבד^[115].

יש מן הראשונים שכתבו שאף בהגיע זמן קריאת שמע או תפילת ערבית, אסור להשכים לפתחו לשאול בשלומו^[116], וכתבו אחרונים שאין נוהגים כן^[117]. וקודם מוסף או מנחה מותר^[118].

באדונו או רבו, יש מן האחרונים שכתבו שמותר להשכים לפתחם לשאול בשלומם^[119], ויש מן האחרונים שכתבו שאף באביו ורבו אסור^[120].

כאשר פגע בחבירו בדרך, מותר ליתן לו שלום^[121]. ויש מן הראשונים שכתבו להחמיר שלא יאמר לו שלום אלא רק צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שלא יתעכב בדברים אחרים עד שיתפלל^[122]. וכתבו אחרונים שאם התחיל כבר הברכות אין לחוש כל כך ומותר ליתן שלום^[123].

כאשר חבירו נותן לו שלום, מותר להשיבו בכל ענין^[124].

מי שכבר התפלל, מותר לו ללכת אצל חבירו שלא התפלל וליתן לו שלום, ואף על פי שעל ידי כך חבירו יצטרך להשיב לו שלום^[125].

אמירת "צפרא דמריה טב" קודם התפילה, כתבו ראשונים שמותרת, שלא אסרו אלא כשמזכיר לו שלום שהוא שמו של הקב"ה^[126].

בק"ש

שאלת שלום בקריאת-שמע*, נחלקו בה תנאים: לדעת ר' מאיר, בפרקים שואל ומשיב מפני הכבוד^[127], היינו בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום^[128], כגון זקן או תלמיד חכם או עשיר^[129], ובאמצע, שואל ומשיב מפני היראה^[130]. ולדעת ר' יהודה, בפרקים, שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד^[131]. והלכה כר' יהודה^[132].

מפני הכבוד, כתבו אחרונים שהוא דוקא בפנים חדשות שאם לא ישיב יבוא לידי שנאה^[133].

מפני היראה, יש מן הראשונים סוברים שהיינו מפני אדם שירא מפניו שלא יהרגהו^[134], כגון מלך או אנס^[135], וביארו אחרונים בדעתם, שאין הכוונה שמתכוון להורגו מיד, אלא שירא שמא אחר שלא יפסיק מפניו וינסה להסביר לו טעם הדבר, לא יקבל ממנו ויהרגנו^[136]. ויש מן הראשונים ואחרונים סוברים שהוא כל מי שירא ממנו, כגון אביו או רבו^[137], או מי שהוא גדול ממנו בחכמה^[138].

וכתבו ראשונים, שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לשאול בשלומו ואפילו בין הפרקים^[139]. ואחרונים כתבו, שלפי מנהגינו כיום שאין שואלים בשלום בשעת התפילה, חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה^[140].

בהלל

בקריאת הלל*, בימים שגומרים בהם את ההלל מותר להפסיק בהלל בין פרק לפרק, אבל באמצע הפרק לא יפסיק, ובימים שאין גומרים בהם את ההלל, אפילו באמצע הפרק מותר להפסיק^[141]. על גדר ההפסקה והמקומות שבהם מותר להפסיק, ע"ע הלל^[142].

בתעניות גשמים

תעניות גשמים, כשמתענים על הגשמים ועברו י"ג תעניות שהתענו ולא נענו, שממעטים בכמה ענינים^[143], בין הדברים שממעטים בהם, אף שאלת שלום בין אדם לחבירו, ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום אלא כנזופים למקום, ועם הארץ שנתן להם שלום משיבים בשפה רפה וכובד ראש^[144].

בתשעה באב

בתשעה-באב*, שאלת שלום אסורה^[145], שאינו יום של שלום^[146], ואפילו לומר "צפרא דמרי טב" כתבו אחרונים שאסור^[147], והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש^[148].

מקומות שונים, דנו בהם אם יש בהם שאלת שלום:

בבית הכנסת

בבית כנסת, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שמותר לשאול בשלום אדם^[149]. ויש מן האחרונים שכתבו שיש להחמיר ככל האפשר שלא לשאול בשלום אדם בבית הכנסת^[150].

בבית הקברות

בבית הקברות אין שואלים בשלום כשמונח שם מת או בתוך ד' אמות של קבר^[151].

במקום מאוס

אסור ליתן שלום במקום שהוא מאוס^[152], ששלום שמו של הקב"ה^[153], ולכן בבית המרחץ, במקום שאינם עומדים אלא ערומים - ואפילו רובם ערומים^[154] - אסור ליתן שלום^[155], ואפילו אין שם אדם^[156]. וכן אסורה שאלת שלום בכל מקום שיש בו טינוף^[157]. אבל בחלק שבמרחץ שעומדים בו לבושים, מותרת שאלת שלום^[158]. יש מן האחרונים סוברים שהטעם לאסור שאלת שלום במרחץ הוא משום הזוהמא והבל שבו מחמת השימוש בחמים, ולכן לדעתם במקוואות שהמים בהם צונננים בלבד, מותר לשאול שלום^[159]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלהלכה מותר ליתן שלום בבית המרחץ^[160].

כשיש מת בעיר

כפר קטן שיש בו מת, אין שואלים בשלום^[161].

הערות שוליים