אנציקלופדיה תלמודית:שעת הדחק

הגדרת הערך - מציאות שנאמר בה שסומכים על דעת מיעוט להקל.

דינים שונים, מצינו שנאמר בהם שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת יחיד שנאמרה בהם להקל^[1], וכן אותה שנינו: ולמה מביאים דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים, שאם יראה בית דין דברי היחיד יסמוך עליו^[2], פירשו ראשונים שהיינו בשעת הדחק^[3]. הערך שלפנינו דן בכללים שונים של ההיתרים שבשעת הדחק. במפרשים ובפוסקים דנו בציורים רבים מאד של שעת הדחק, ואין מקום לפורטם במסגרת האנציקלופדיה התלמודית, מפני שיש לדון בכל מקום ומקרה לפי מקומם ושעתם, והקביעה מתי היא שעת הדחק תלויה בהרבה גורמים לפי מצב המקום והזמן בהם דנים.

גדר שעת הדחק

בגדר שעת הדחק, מצינו כמה אופנים^[4]: א) כשכבר נעשה מעשה ואי אפשר לעשותו שוב באופן הנכון, כגון בגט* אשה שנכתב שלא כדין, והלך נותן הגט לדרכו או שהאשה נישאה לאחר על פי גט זה^[5], או חליצה שנעשתה באופן שלא כדין, והיבם הלך או היבמה כבר נשאה^[6]. ב) לקיים מצוה או דין שלא בזמנם, כשלא הגיע הזמן ובא לעשותם משום שלא יוכל לעשותם בזמנם, כגון היוצא לדרך ובא לקרוא קריאת-שמע* של שחרית קודם זמנה^[7], או אשה שעושה חפיפה* שקודם הטבילה רק ביום או רק בלילה משום שלא יכולה לחפוף גם ביום וגם בלילה^[8] או לפרסם על עיבור-השנה* קודם אדר, משום שהנשיא צריך לצאת לארץ רחוקה^[9], או שרוצה לקיים מצוה אחר זמנה מחמת שאינו יכול לקיימה בזמנה, כגון שכור או חולה שבא לקרוא קריאת שמע של ערבית אחר זמנה^[10], או כשיש חשש שיעבור זמן המצוה, כגון הירא שיעבור זמן תפילה^[11]. וכן קיום מצוה שלא במקומה הראוי, כגון לקדש הלבנה תחת גג^[12]. על מקרים נוספים של קיום מצוה או דין שלא בזמנם, עי' הערה^[13]. ג) לעשות מעשה האסור, כגון טלטול מוקצה, כשיש סכנת ממון^[14], או צער הגוף^[15], או חשש רחוק להסתעפות סכנה^[16]. ד) להתיר מאכל האסור באכילה, כשאין אחר, כגון מאכל האסור בנדר*, כאשר אין לו מאכל אחר^[17], או פת-גוים* של נחתום כשאין אופה ישראל^[18]. ה) כשאין לו חפץ הנצרך לקיום דין או מצוה מסוימים, כגון שצריך ליטול ידיו לסעודה, ואין לו מים בסמוך לו או שיש לו וצריך להם לצורך אחר^[19], או שבא לאפות מצה* ואין לו קמח השמור משעת קצירה^[20], או שבא לכתוב מגילה* וכותבה שלא מהכתב, לפי שאין מגילה אחרת^[21], או שאינו מוצא מין מארבע-מינים* אלא פסול^[22], או לקרוא בספר-תורה* פסול ואין מי שיכול לתקנו^[23], או לברך ברכת המזון על כוס שהוא פגום, כשאין לו כוס אחר^[24], או שלש עיסה למצה* במים שלא לנו, ואין לו עיסה אחרת^[25]. על מקרים נוספים של חפצים שנצרכים לצורך קיום מצוה או דין, שבשעת הדחק הותר השימוש בחפץ אחר, עי' בהערה^[26]. ו) בשנת בצורת^[27]. ז) הפסד מרובה^[28]. ח) כשנשאלה שאלה והורה החכם להיתר, והשואל הלך לו וטורח גדול לרדוף אחריו^[29]. ט) בחשש שיתבטל דין או מועד, כגון קביעת כל החודשים וכל השנים על ידי הלל הנשיא^[30], מחשש שאם לא כן יתבטלו כל המועדות^[31]. י) הצלה ממעשה איסור, כגון שביהודה היו כונסים את האשה בשעת אירוסין, אף על פי שחופה מן התורה היא^[32], כדי שלא תיבעל להגמון^[33]. יא) הולכי דרכים^[34]. יב) לצורך שבת, כגון דבר מאכל הנצרך לשבת ואין אחר^[35], או כיבוס בגדים אחר תשעה באב בערב שבת מן המנחה ולמעלה^[36], וכן לצורך יום טוב^[37]. יג) דבר מאכל הנצרך לאורחים^[38]. יד) טרדת המחשבה, בענינים שנצרכת בהם כוונה, כגון העומד במקום שהוא טרוד ולא יכול להתפלל בכוונה תפילה ארוכה^[39], או כשלא יוכל לומר בכוונה את כל נוסח ברכת-המזון*^[40]. טו) לצורך עני*^[41] בדבר חשוב^[42]. טז) מניעת צורך ביבום*^[43]. יז) קטטה^[44]. יח) לצורך זקן^[45]. יט) לצורך חולה^[46]. כ) מניעת עיגון^[47]. כא) פועלים בשעת עבודתם, הנוטלים שכר מבעל הבית^[48]. כב) מאכל או משקה שאדם רגיל בו ומחמת הרגלו נעשה כחייו תלויים בו^[49]. כג) אין חוששים לאיסור בדבר שאין רואים בו ריעותא ("אחזוקי-איסורא-לא-מחזקינן*"), כגון שבשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק למצה ויוצא בה ידי חובת מצה^[50]. כד) גזירת המלכות^[51]. כה) בשכחה או אונס^[52]. כו) משום כבוד הבריות^[53]. כז) חשש יציאה לתרבות רעה^[54]. כח) שעת בית המדרש ומקום צר לתלמידים^[55]. כט) ביטול מצות עונה*^[56].

הדינים

הדינים שבהם מקילים בשעת הדחק, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף בדיני תורה מקילים^[57], ולדעתם, בשעת הדחק לולב היבש כשר^[58]. ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שהם דוקא דינים שמדרבנן^[59], ולולב יבש, אינו כשר בשעת דחק אלא לסוברים שיבש פסול רק מדרבנן^[60]. ויש מן האחרונים שכתבו שבדינים שהם מדרבנן, אפילו באיסורים שביסודם הם מן התורה, כגון איסור איש, מקילים בשעת הדחק^[61].

כשנפסקה הלכה במפורש

כאשר נפסקה בתלמוד הלכה במפורש כדעת רבים, אין עושים כדעת היחיד אפילו בשעת הדחק^[62]. וכתבו אחרונים, שבמקום שנחלקו ראשונים, והבאים אחריהם הסכימו כולם כדעה אחת, הרי זה נחשב כהכרעת הלכה ואין סומכים על דעת היחיד אפילו בשעת הדחק^[63].

במקום שהשלחן ערוך והרמ"א הכריעו כדעה מסוימת, ולא נחלקו עליהם שאר פוסקים, יש מן האחרונים שכתבו שהרי זה כהכרעת הלכה ואין סומכים על היחיד בשעת הדחק^[64]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כשהשלחן ערוך הכריע כדעה מסוימת, אין זה כהכרעת הלכה^[65].

כשלא נאמר בתלמוד

בדין שלא נאמר בו בתלמוד שאפשר בשעת הדחק לסמוך על דעת המקילים, יש מן האחרונים שכתוב שאין לנו להקל בשעת הדחק^[66], ומהם שכתבו שכאשר היחיד הסובר הוא גמיר וסביר ויודע להכריע דבריו בראיות ברורות, או כשכבר נהגו כדעת היחיד, מקילים אף כשלא נאמר כן בתלמוד^[67]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף כשלא נאמר בתלמוד שאפשר לסמוך על היחיד בשעת הדחק, יכולים הפוסקים לומר כן^[68].

במחלוקת ירושלמי והתוספתא

כשיש מחלוקת בין הירושלמי לתוספתא, והתוספתא מקילה, שהכלל הוא שהירושלמי עיקר^[69], יש מן הראשונים שכתבו שבשעת הדחק מקילים כתוספתא^[70]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בשעת הדחק אין להקל כתוספתא^[71].

כשמעיקר הדין הלכה כיחיד

במקום שמעיקר הדין היה נראה כדברי היחיד אלא שנהגו להחמיר כרבים, יש מן האחרונים שכתבו שאף בדאורייתא בשעת הדחק מקילים כיחיד^[72].

לסמוך על קטן מול גדול

כאשר נחלק קטן עם מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שבשעת הדחק והפסד מרובה סומכים על הקטן^[73]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין סומכים על הקטן נגד מי שגדול ממנו אף לא בשעת הדחק והפסד מרובה^[74].

כאשר עיקר המחלוקת היא בשעת הדחק

כאשר עיקר המחלוקת היא בשעת הדחק, כתבו אחרונים שאין להקל כדעת היחיד בשעת הדחק^[75]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כשנחלקו בשעת הדחק, מקילים כדעת היחיד^[76].

שעת הדחק כדיעבד

שעת הדחק, כתבו אחרונים שחשובה כדיעבד, וכל מה שמותר בדיעבד מותר בשעת הדחק לכתחילה^[77].

צירוף של שתי קולות

צירוף של שתי קולות בשעת הדחק, כגון הרחקת חפיפה מהטבילה שמותרת בשעת הדחק^[78], וטבילת נדה* ביום השמיני, שמותרת בשעת הדחק^[79], וארעו שני הדברים יחד, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מצרפים שתי קולות להקל^[80]. ויש מן האחרונים שכתבו שמצרפים שתי קולות^[81].

ביטול גזרת בי"ד קדום

בביטול גזרת בית דין קדום, שלא לשם סייג לדברי תורה, בשעת הדחק, כגון גזירת אכילת קטניות בפסח, שכל קהלות האשכנזים נהגו בה איסור מימים קדמונים^[82], ואירעה שעת הדחק של רעבון וכדומה, נחלקו: יש אומרים שיש רשות לחכמי הדור להתיר בתורת הוראת שעה, אף על פי שאיננו כיום גדולים בחכמה ובמנין מחכמים הראשונים שאסרו^[83], ויש אומרים שאפילו לצורך שעה אין כח בידינו להתיר מה שתיקנו ראשונים, אלא שמטעמים אחרים יש להתיר הקטניות בשעת הדחק^[84].

על דין אין עניות במקום עשירות, שאין עושים במקדש דבר בצמצום אלא מתוך עושר ושררה, שלא נאמר בשעת הדחק, ולכן כלי שרת שניקב ואין כלי אחר מותר לכתחילה לתקנו על ידי סתימת הנקב, ע"ע אין עניות במקום עשירות^[85].

על שימוש בחפץ בשעת הדחק לקבלה בתוכו, שהדין הוא שבטלה דעתו אצל כל אדם ואינו חשוב כלי קיבול מחמת שימוש זה, ע"ע כלים^[86].

הערות שוליים