פרשני:בבלי:נדרים כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים כח ב

חברותא[עריכה]

הרי אלו אין להם פדיון, כלומר: אין פדיון מועיל להם, שאפילו אם פדאן הבעלים עצמם ויצאו לחולין, הרי הן מיד חוזרות וקדושות.
ונחלקו אמוראים בגמרא: אם אכן פקעה קדושתם לכשייקצצו כפי שאמר, או שמא "קדושה לא פקעה בכדי (בחנם ללא תמורה) ", ואינם יוצאות לחולין אלא על ידי פדיון כשאר קדושת דמים.  1 

 1.  המשנה נתבארה על פי המבואר בגמרא, וכפירושו של הרשב"א שהביא הר"ן שם, וכן פירשו התוספות והרא"ש.
גמרא:
שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וכו' יש להן פדיון:
תמהה הגמרא על לשון משנתנו ששנה התנא "יש להן פדיון":
וליתני התנא לשון: "קדושות" שהרי זו היא עיקר כוונת התנא!?  2 

 2.  הגירסא שלפנינו "וליתני קדושות ואין קדושות" אינה נכונה לדעת הר"ן, וראה תוספות.
ומשנינן: איידי דבעי למיתנא סיפא (היות וזקוק היה התנא לשנות בסיפא):
"הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון", שהרי ודאי קדושות הן, אלא שאין פדיון מועיל שלא תחזור הקדושה ותחול עליהן -
לכן תנא נמי ברישא: "יש להם פדיון", ואף על פי שעיקר כוונת התנא היא לומר שהן קדושות.
שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות; טלית זו קרבן אם אינה נשרפת:
ותמהינן: היכי נדר, האיך היה תוכן נדרו בנטיעות!? כלומר: איך התנה את ההקדש בקציצת הנטיעות, שאם תפרש כפשוטו, שתלה את הקדשו בקציצה סתם, אם כן לעולם לא יקדשו, שהרי סופן של נטיעות ליקצץ!?  3 

 3.  כתב הר"ן: אבל "טלית אם אינה נשרפת" לא קשיא ליה, דטלית לאו לשריפה קיימא ואפשר שלא תשרף לעולם, ומשום הכי מהשתא חייל איסורא עליה", היינו לומר שמספק חל עליו איסור, ותלויה ועומדת היא לעולם אם תישרף. וראה במאירי שפירש את קושיית הגמרא על נטיעות ועל טלית.
אמר פירש אמימר:
משנתנו עוסקת במי שאומר: "הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום", וקדושות הן אם עבר היום ואכן לא נקצצו.
מתמהת הגמרא: אם כן למה ליה לתנא למימר דין זה, והרי פשיטא היא!? ומשנינן: לא צריכא, לא נצרכה משנתנו להשמיענו שהקדשו חל אלא כגון דאיכא זיקא נפישא (היתה מנשבת רוח חזקה בעולם), וקיים חשש שיישברו הנטיעות ויקצצו -
ועד שלא סיימה הגמרא את תירוצה, מוכיחה הגמרא שבאופן זה אנו עוסקים, שהרי:
והא קתני לה אף גבי טלית שהקדישה אם אינה נשרפת, וכי טלית לשריפה קיימא (עומדת היא לשריפה, כמו נטיעות שהן ראויות ליקצץ ביום מן הימים), עד שיעלה על דעת בעליה להקדישה אם אינה נשרפת!?
אלא  4  ודאי שגבי טלית עוסקת המשנה כגון דאיכא עכשיו דליקה המסכנת את קיומה של הטלית, ולכן תולים הבעלים את ההקדש בתנאי שלא תישרף -

 4.  השמועה מתבארת כאן על פי משמעות דברי הר"ן (וראה גם ברא"ש), ושלא כדברי המפרש; והמפרש אכן גרס בגמרא אין, ועל פיו הכניסו המדפיסים תיבה זו בסוגריים מרובעות, אבל לפירוש הר"ן אין מקום לתוספת זו, (ולשון הגמרא בהמשך "הכא נמי דאיכא זיקא נפישא", מסייע לפירושו של הר"ן).
והכא נמי גבי נטיעות, עוסקת משנתנו כגון דאיכא עכשיו זיקא נפישא.
ומסיימת הגמרא את תירוצה, לבאר מה חידוש יש בדבר, ואפילו אם עומדות הנטיעות והטלית בסכנת קיום:
וסלקא דעתין - הייתי אומר אם לא שהשמיענו התנא לא כן - דמסיק בעל הנטיעות והטלית אדעתיה, כלומר: ברור לו לבעל הנטיעות דלא מיתנצלן (שלא יינצלו) הנטיעות והטלית מהרוח או מהשריפה, ורק משום הכי קא נדר, ולא היתה לו גמירות דעת להקדישם אם אכן יינצלו, ואם כן הייתי אומר שלא יחול ההקדש.
לפיכך: קא משמע לן התנא שאם ניצלו הנטיעות והטלית הרי הן קדושות.  5 

 5.  התוספות ביארו על פי מסקנת הגמרא בפירוש המשנה את הקשר שבין משנה זו לארבעה נדרים שהתירו חכמים: מהו דתימא דחשיב "נדרי זירוזין", שלא נדר אלא כדי לאמת את דבריו שלא יינצלו הנטיעות והטלית, ולא משום שאכן דעתו להקדישם אם יינצלו, וקא משמע לן שאפילו הכי הוו קדושות, משום שגמר בלבו להקדישם, כי כסבור הוא שיכול להיות שיינצלו.
שנינו במשנה: הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו - או שאמר - טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון:
תמהה הגמרא: וכי אטו לעולם לא יהא להם פדיון, והרי "עד שייקצצו" קאמר!?  6 

 6.  רא"ש; וראה מה שכתבו התוספות בזה.
אמר פירש בר פדא:
פדאן הבעלים שהקדישו את הנטיעות או הטלית הרי אלו יוצאות לחולין ותופסות פדיונן וחוזרות וקדושות, ואם חזר ופדאן הבעלים הרי הן שוב חוזרות וקדושות, וכן לעולם עד שיקצצו, ומשנקצצו פודן פעם אחת ודיו.
כלומר:
א. זו ששנינו: "אין להם פדיון" אינו לעולם אלא עד שייקצצו, וזו היא התשובה לתמיהת הגמרא: "ולעולם".
ב. אל תאמר, כי זו ששנינו: "אין להם פדיון", היינו לומר שאם פדאום אין הם יוצאות כלל לחולין ואין נתפסים הדמים בקדושה כשאר פדיון, אלא לומר: שאין פדיונן של הבעלים מועיל להוציא אותם לחולין לגמרי, שאם פדאן, נתחללה קדושתן ונתפסה במעות, ומיד חוזרות הן וקדושות, ומשום שכוונת דבריו במה שאמר: "עד שייקצצו", היא לאמר: עד שייקצצו לעולם תהיין נטיעות אלו קדושות, ואפילו אחזור ואפדם מיד ההקדש - יחזרו ויקדשו.  7 

 7.  א. בסוף הסוגיא מתבאר, כיצד מועיל הקדשן של הבעלים לאחר שיפדה אותן מיד ההקדש. ב. הרשב"א (הובאו דבריו בר"ן) למד מזה: הוא הדין למי שאומר לחבירו "קנה שדה זו מעכשיו ועד שאלך לירושלים", וחזר המוכר וקנה את השדה מן הלוקח, שזכה בה הלוקח מחדש, (אם הקנין שעשה מתחילה מועיל לקנות אותו מחדש, וכפי שיתבאר באות ג'), ומשום שיש בכלל דברי המוכר שאם אחזור ואקנה ממך את השדה, לעולם תהא שלך עד שאלך לירושלים, ואז תחזור השדה לרשותי, וכשם שאנו מבארים את דברי המקדיש. ג. וביאר הרשב"א, שאפשרות קנייתו של הלוקח מחדש לאחר שקנה המוכר את השדה ממנו לא תיתכן בכל אופן, שהרי אין קנינו שעשה בתחילה מועיל לקנות את הקרקע מחדש, כי קנין אינו מועיל אלא בשעתו, ולא לאחר זמן שכבר "כלתה קנינו" ; ולא יחזור ויקנה הקונה מחדש את הקרקע אלא באחת מהדרכים הבאות: קנה הלוקח את הקרקע בכסף, כי כסף קונה אפילו לאחר זמן, היות ו"שעבוד המעות קיים", כלומר: חיובו של המוכר לתת בתמורה למעות את הקרקע, קיימת ועומדת, ולכן מועיל הקנין לאחר זמן, (וכמבואר בגמרא לקמן כט ב). או שקנה בקנין אחר, אלא שאמר המוכר בשעת הקניה "מעכשיו ועד שאלך לירושלים", שהאומר לחבירו לך חזק וקני מעכשיו ולאחר שלשים יום, קנה הלוקח את השדה לאחר שלשים יום, ואין אומרים ש"כלתה קנינו" כיון שאמר "מעכשיו", (וכפי שנתבאר גם בר"ן לעיל כז ב גבי קנין סודר שאמר "מעכשיו"). ד. ומכל מקום היה הרשב"א חוכך בדבר, שחילוק יש בין הקדש הנעשה על ידי דיבור, לבין קרקע, "דבמאי קני, הא אפילו אמר לו מעכשיו, אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר וחזקה, וכסף או שטר או חזקה שנעשה על מכר זה, או מתנה זו ראשונה, כשחזר זה וקנה, כבר כלתה קניינן של אלו (שהן היו על הקנין הראשון), ולבסוף במה יקנה". וראה בחידושי רבי שמעון שקאפ, שתמה: למה שטר לא יועיל, שהרי בשטר כאילו כתוב כל זה, שאף אם יקנה ממנו תחזור השדה להיות שלו, וכאילו נתן לו שתי שטרות, אחת על עכשיו ואחת לאחר שיקנה ממנו, ראה שם.
ג. אל תאמר, כי היות ואמר "עד שיקצצו" דמשמע שלאחר שייקצצו שוב לא יהיו קדושות כלל - אכן יוצאות הנטיעות לחולין.
אין הדבר כן, כי אין באפשרותו להפקיע מעליהן את הקדושה ללא פדיון ש"קדושה לא פקעה בכדי", ולכן אף לאחר קציצה צריכות הן פדיון כשאר קדושת דמים, ומשפדאן יצאו לחולין ושוב לא יתקדשו.  8 

 8.  ונמצא, שלא נשתנה דין הנטיעות קודם שייקצצו לדינן לאחר שייקצצו, אלא שעד הקציצה חוזרות הן לאחר הפדיון וקדושות, ואילו לאחר שנקצצו הועילה להם הפדייה להוציאן לחולין, ושוב לא יחזרו לקדושתן.
ועולא נחלק על החלק השלישי שבדברי בר פדא, ואמר:
היות ואמר "עד שייקצצו" דמשמע נמי שלאחר קציצתן יצאו לחולין, לכן כיון שנקצצו, שוב אין פודן, ומשום ד"קדושה פקעה בכדי" אם מתחילה לא החיל המקדיש קדושה אלא לזמן.  9 

 9.  ביאור מחלוקתו של עולא על בר פדא נתבארה בפנים על פי שיטת הרשב"א שהביא הר"ן, וכן היא שיטתם של התוספות והרא"ש. והר"ן הביא בשם החכם הגדול רבי משה קרטבי ז"ל פירוש אחר במחלוקתו של עולא על בר פדא, והיא: עולא נחלק על בר פדא הן בחלק השלישי שבדברי בר פדא ("קדושה לא פקעה בכדי"), והן בחלק השני ("פדאן חוזרות וקדושות"), ואף נחלק עליו בפירוש לשון המשנה "אין להם פדיון" (שלדעת בר פדא, אין מועיל הפדיון) ; וכך היא שיטתו של עולא: א. זו ששנינו "אין להם פדיון" אין הכוונה לומר שאין מועיל להן הפדיון קודם שייקצצו, אלא שאין הן צריכות פדיון לאחר שייקצצו (שלא כדברי בר פדא בפירוש המשנה) ; והטעם כי "קדושה פקעה בכדי" אם החיל עליה קדושה לזמן, (שלא כדברי בר פדא בחלקן השלישי של דבריו). ב. אם פדה אותם אפילו קודם שייקצצו הרי הן יוצאות לחולין, שאין בכלל דבריו אלא שאותה קדושה שהקדיש בתחילה תיפקע לכשייקצצו, ואין בכלל דבריו שיתקדשו הנטיעות שוב לכשיפדה אותן, (ונחלק בזה עולא על חלקן השני של דברי בר פדא). והוסיף החכם הנזכר לבאר, שיסוד מחלוקתם אחד הוא: אם "קדושה לא פקעה בכדי" וזו היא דעתו של בר פדא; או ש"קדושה פקעה בכדי", שזו היא דעתו של עולא, אלא שמחלוקת זו מביאתם למחלוקתם האחרת, אם חוזרות הנטיעות וקדושות לאחר פדיון עד שייקצצו. שלדעת בר פדא הסובר: "קדושה לא פקעה בכדי", בהכרח, שאין כוונתו - במה שאמר "עד שייקצצו" - להפקיע את הקדושה לאחר הקציצה ללא פדיון, שהרי זה דבר שאי אפשר, אלא כוונתו לומר: עד שייקצצו יהיו לעולם קדושות, ואפילו אם ייפדו על ידו. ואילו לדעת עולא הסובר: "קדושה פקעה בכדי", מתפרשים דברי המקדיש כפשוטם, שאין הוא מחיל קדושה אלא עד שייקצצו, וממילא מהיכי תיתי לנו לומר שכוונת המקדיש היתה שתשוב ותחול הקדושה אם יפדנה קודם שייקצצו. ומתוך כך נחלק החכם הנזכר על דברי הרשב"א שהובאו בהערה הקודמת המדמה כל מכר לזמן למשנתנו, שאם קנה המוכר מן הלוקח, חוזרת שוב הקרקע ללוקח; ומשום שאף בהקדש לא היינו מפרשים את דבריו באופן זה, אלא משום שאם לא כן הרי אמר דבר שאי אפשר; מה שאין כן במכר, הרי יש לפרש את דבריו כפשוטם, שיחול המכר עד שילך לירושלים, ולאחר שילך לירושלים יחזור השדה למוכר שהרי "קנין פקע בכדי", ויכול אדם להקנות דבר לזמן מוגבל.

דרשני המקוצר[עריכה]