פרשני:בבלי:נדרים מא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים מא ב

חברותא[עריכה]

אמר רבא: האי אישתא (החום), אי לאו דפרוונקא (שליח) דמלאכא דמותא, מעלי   כחיזרא לדיקלי (כמו ההוצין שסביב הדקל, ששומרים אותו מפני בהמות וחיות) שהוא בא חד לתלתין יומין (פעם בשלשים יום), וכי תירייקי לגופא (וכמו מרקחת לגוף).
רב נחמן בר יצחק אמר: לא היא - ולא תירייקה. כלומר, איני רוצה לא את החום, ולא את תועלתו לגוף.
אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו.
מאי ערסן?
אמר רב יונתן: חושלא דשערי עתיקתא (שעורים קלופים ישנים) דריש נפיא (של נפה ראשונה).
אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא (צריכים הם בישול רב, כמו בשר השור).
רב יוסף אמר: סמידי (סולת) דשערי עתיקתא דריש נפיא.
אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא.
אמר רבי יוחנן: בורדם (היא תיבה אחת כשתי תיבות: "בור דם", והוא חולי של דם המקלח מלמטה) - אין מבקרים אדם החולה בחולי זה, משום שפעמים שהוא צריך לנקביו, ומצערין אותו.
ואין מזכירין שמו לומר: פלוני חולה חולי בורדם, משום שאין זו לשון נקיה  142 .

 142.  כך כתב הר"ן. והתוס' כתבו דהיינו לפי שהחולה מתבייש כשמזכירין אותו.
מאי טעמא?
אמר רב אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע.
ואמר רב אלעזר: למה נקרא שמו בורדם - מפני שהוא כמעיין הנובע.
שנינו במשנתינו: ומרפאהו רפואת הנפש כו'.
היכי קתני? מה הכוונה ב"רפואת הנפש" ו"רפואת ממון?
אילימא דרפואת נפש - היינו שמרפאו בחנם, ורפואת ממון היינו שמרפאו בשכר (ו"נפש" - היינו רצון, כמו: "אם יש את נפשכם לקבור את מתי וגו'" האמור באברהם. כלומר, שמרפאהו ברצון לבו, ולא תמורת שכר), ומשנתינו מדברת כשנכסי החולה אסורים על הרופא, ולכן דווקא בחינם מותר לו לרפאותו, אבל בשכר אסור, שהרי החולה מהנהו -
אם כן, ליתני הכי במשנה: "מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר", ולמה נקטה המשנה לשון רפואת הנפש ורפואת ממון?
אלא, משנתינו מדברת כשנכסי הרופא אסורין על החולה, ורפואת נפש - היינו רפואת גופו, ומותר לו לרפאותו, משום שלא מן הכל זוכה האדם להתרפא.  143  ורפואת ממון - היינו רפואת בהמתו, ואסור לו לרפאותה, שהרי מהנהו  144 .

 143.  כך כתב הר"ן ותוס'. והרא"ש כתב להיפך, שאינו נוטל שכר, ומצוה קעביד.   144.  ר"ן. וכנראה שכוונתו לומר, שהרופא מצוה קעביד, ולכן אין איסור כשמרפא את החולה, וכעין דברי הרא"ש. וכתב הר"ן, דהיינו דווקא כשיש שם רופא אחר. אבל אם אין שם - מרפא את בהמתו, שהרי אין לך השבת אבידה גדולה מזו. ומכל מקום, אף כשיש שם רופא אחר, מותר לו לרפא את המודר עצמו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. והרא"ש ותוס' כתבו, דלא הוי כמחזיר אבידה, שלהחזיר אבידה - מצוה היא, אבל אין מצוה לזון בהמתו (ועיין עוד בתוס'). וכן כתב הראמ"ה בדעת הרמב"ם. וכתב הטעם דלא הוי השבת אבידה, משום דאפשר דמרפא לה, ואפשר דקטיל לה. משא"כ גבי אדם, דספק נפשות הוא, שייך ביה מצוה.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אמנם אסור למדיר לרפא את בהמתו של המודר, אבל אומר לו המדיר: סם פלוני יפה לה לבהמה לרפואתה, סם פלוני רע לה. שכיון שאינו שם בעצמו את הסם עליה, אלא רק נותן לו עצה ברפואתה, הנאה דממילא היא - ומותר  145 .

 145.  וברפואת גופו, אפילו לשים את הסם בידיו על גופו של המודר - מותר. והיינו דוקא כשהסם של המודר, אבל משל המדיר - לא. שאפילו כשאין למודר ממה שיתרפא, דמצוה קא עביד, אפ"ה, כיון שהוא נותן לו משלו מיד ליד - אסור, כפי ששנינו שהמודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, שצריך שיניח חבירו על גבי הסלע, ולא שיתן מידו לידו ממש. ומיהו, כשהחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא, אפשר שמותר אף בסם של הרופא, שהרי מן חיותיה לא אדריה. ר"ן.
מתניתין:
ורוחץ המדיר עמו (עם המודר) באמבטי גדולה. שכיון שהיא גדולה, אין המים עולים על המודר בגלל חבירו, ואינו מהנהו.
אבל לא ירחץ עמו בקטנה, שכיון שהיא קטנה, הרי הוא מעלה את המים על חבירו, ונמצא שמהנהו.
וישן עמו במטה.
רבי יהודה אומר: מה ששנה תנא קמא שישן עמו במיטה, היינו דווקא בימות החמה, שאז אינו נהנה מחימומו. אבל לא ישן עמו במיטה בימות הגשמים, מפני שהוא מחממו ומהנהו, כדכתיב: "אם ישכבו שנים וחם להם".
ומיסב עמו על המטה, משום דבכהאי גוונא אין חימום  146 .

 146.  וברא"ש כתב, דקמ"ל דלא חיישינן שמא ישן אצלו.
ואוכל עמו על השולחן, ואין גוזרין שמא יאכל ממנתו של חבירו  147 .

 147.  כתב הרא"ש, דכיון שהדירו, מסתמא שונאין זה את זה יותר משני אכסנאין, שהדין הוא שמותר להם לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שמא יאכל אחד משל השני. והריטב"א כתב, דשאני נדרים דחמירי, ומזהר זהיר. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: שמא יניח המדיר חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה - כדי שיאכל אותה המודר, או יקרב אותה לפניו, ונמצא מהנהו.
אבל לא אוכל עמו מן התמחוי, דהיינו, שנותנין לשניהם לאכול מקערה אחת. משום שאם האחד אוכל מעט והשני הרבה, נמצא שמהנהו  148 .

 148.  כך כתב הר"ן. והריטב"א כתב, דחיישינן שמא ירבו בשביל המדיר, ונמצא מהנהו.
אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר לבעל הבית. דהיינו, שנותנין להם קערה גדולה כל כך שאינם יכולים לאכול את כולה, ומותרה חוזר לבעלים  149 , שבכהאי גוונא אין אחד נהנה מחבירו.

 149.  כך פירש הר"ן. והרא"ש פירש, דהיינו שלאחר שאכלו מה שבקערה, מחזירין אותה לבעל הבית, וממלא אותה עד שיאכלו כל שבעם. נמצא שאינו מהנה את חבירו, שהרי בכל מקרה נותנים להם כל שבעם.
גמרא:
תניא: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין כשהיא גדולה ובין כשהיא קטנה, דברי רבי מאיר.
וטעמו, משום שגוזרין שאם נתיר לו לישן עמו במיטה גדולה - יבוא לישן עמו גם בקטנה. ואף בימות החמה אוסר רבי מאיר, משום שגוזרין שאם נתיר בימות החמה - יבואו להתיר אף בימות הגשמים.
רבי יהודה אומר: במיטה גדולה מותר לישן עמו אף בימות הגשמים, ואין גוזרין גדולה אטו קטנה.
ואילו במיטה קטנה, בימות הגשמים אסור, אבל בימות החמה - מותר. ואין גוזרין ימות החמה - אטו ימות הגשמים  150 .

 150.  ומכאן מוכח שרבי יהודה של משנתינו, בא לפרש את דברי תנא קמא, ולא לחלוק עליו. שאם הוא חולק עליו, אם כן מני תנא דמתניתין? לא רבי מאיר ולא רבי יהודה! ? ר"ן.
רוחץ עמו דווקא באמבטי גדולה.
ומזיע עמו אף באמבטי קטנה. שמאחר שאינו אלא מזיע, אין הוא נהנה מזה שחבירו עמו.
אבל מיסב עמו על המטה,
ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי.
אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר.
אמר רבי יוסי בר חנינא: מן התמחוי החוזר לבעל הבית.
מתניתין:
לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים (קערה גדולה, ונקראת אבוס מפני שמתוך שהם עמלים - אוכלים הרבה, ואובסין אותם כבהמות) , לפי שאם אחד מהם אוכל מעט, נמצא מהנה את חבירו.
ולא יעשה עמו באומן. דהיינו, שדרך עובדי אדמה לחפור שורות שורות. ואסור למודר לעבוד עם המדיר בשורת הכרם. והטעם, לפי שכשהמדיר חופר לפניו את הקרקע, מרפה הוא את הקרקע, ונמצא שמהנהו  151 . ואף אם חבירו חופר רחוק ממנו - אסור, משום שגוזרין רחוק - אטו קרוב.

 151.  כך משמע מכמה ראשונים, דהאיסור הוא דווקא אם חופר עמו באותה שורה. אבל הריטב"א כתב שלא יחפור המודר קרוב לשורתו של המדיר.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עושה - והוא ברחוק ממנו, ואין גוזרין רחוק אטו קרוב.
גמרא:
בקרוב לא פליגי רבי מאיר וחכמים - דלכולי עלמא אסיר.
כי פליגי - ברחוק:
רבי מאיר סבר: גזרינן רחוק - משום קרוב, דבקרוב אסור, משום דקא מרפי לה לארעא קמיה. וגוזרים אף ברחוק, שלא יבוא לעשות עמו בקרוב.
ורבנן סברי: לא גזרינן רחוק אטו קרוב.

דרשני המקוצר[עריכה]