פרשני:בבלי:סוטה מג ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:55, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מג ב

חברותא[עריכה]

הא אמר רבי יוסי הגלילי: (דברים כ, ח) "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" - זה המתיירא  מעבירות שבידו שחוזר לביתו,
וכיון שלומדים מ"רך הלבב" שגזלן חוזר לביתו, אם כן אין צריך את "ולא חנכו" בשביל למעט את הגוזל בית שאינו שב מחמת שלא חנכו, שהרי הוא צריך לשוב מחמת הגזילה שבידו.
ומתרצינן: אפילו תימא שהברייתא סוברת כרבי יוסי הגלילי,
שגם לפי רבי יוסי הגלילי יש אופן שגוזל בית יוצא למלחמה ואינו חוזר מחמת שגזל, כגון דהגזלן עבד תשובה ויהבי דמי (ושילם את דמי הבית) לנגזל,
שבכהי גוונא, לא נכלל בכלל "רך הלבב", שכבר עשה תשובה, ובאופן זה צריך את המיעוט של "ולא חנכו", למעט אותו שאינו חוזר מעורכי המלחמה מחמת שלא חנך את הבית.
ומקשינן: אי הכי, אם מדובר בגזלן שעשה תשובה ושילם לנגזל עבור הבית, מדוע ממעטים אותו מ"ולא חנכו", והא הוה ליה כמו לוקח שחוזר אם לא חנך את הבית שקנה, וליהדר (שיחזור) אם לא חנך את הבית, ומתרצינן: כיון דמעיקרא (שמתחילה) בתורת גזילה אתא (בא הבית) לידיה, אפילו שאחר כך שילם עליו, לא חוזר מהמלחמה בשביל לחנוך אותו:
שנינו במשנה: (דברים כ, ו) "ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו כו':
תנו רבנן בבריתא:
"אשר נטע" - אין לי אלא נטע ולא חילל, שחוזר מעורכי המלחמה, אבל אם לקח וירש וניתן לו כרם במתנה ולא חילל, מנין שגם הם בכלל "נטע"
תלמוד לומר: "ומי האיש אשר נטע כרם" ש"ומי האיש" מיותר לרבות גם מי שלא נטע את הכרם שלו, אלא קיבלו מאחר שנטעו.
ואין לי ללמוד מהפסוק, אלא איש שיש לו כרם מנין לרבות, גם מי שיש לו חמשה אילני מאכל הנטועים בצורה של כרם, שחוזר כדי לחללם ואפילו שנטע עצי פרי משאר מינין - שהיה כל עץ ממין שונה.
תלמוד לומר: "אשר נטע כרם" ולא כתוב "אשר כרם נטע" משמע שבא לרבות גם נטיעות שאינם של כרם, יכול שאני מרבה מ"נטע" גם הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק שאין להם דין כרם, תלמוד לומר: "כרם" שממעט נטיעות שאינם דומים לכרם, וארבע נטיעות אינו דומה לכרם אפילו אם הנטיעות הן עצי פרי, לפי שהפחות שבכרמים הוא חמש גפנים.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: "כרם" הכוונה כמשמעו כרם ממש, וממעט אפילו נטיעה של שאר עצי פרי הדומה לכרם,
בהמשך הפסוק כתוב "ולא חיללו" ויכל להיות כתוב "ולא חילל",
דורשת מכך הברייתא מיעוט, "ולא חיללו" פרט למבריך - שכופף זמורה של גפן לתוך האדמה ומוציא ראשה מצד אחר, כדי שתכה שם שרשים ותצמח כגפן מיוחדת בפני עצמה, ולמרכיב - שתוחב ענף רך מאילן אחד לתוך נקב שנוקב באילן אחר, (ומותר לישראל להרכיב, אם הענף הוא ממין העץ, אפילו אם זה פירותיו דקין וזה פירותיו גסין. רש"י)
שעל נטיעות אילו אינו חוזר מעורכי המלחמה.
עד כאן דברי הברייתא;
ומקשינן: כיצד ממעטת הברייתא מ"ולא חיללו" מבריך ומרכיב, והא אנן תנן במשנתינו שאחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, חוזר לחללו כרמו.
ומתרץ: אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא ק שיא,
כאן בברייתא שממעטת מרכיב ומבריך מ"ולא חללו", מדובר בהרכבת איסור  18 , כגון שהרכיב מין בשאינו מינו, ובהברכת איסור, כגון שהבריך ענף של אילן לתוך ירק והרכיבו בו  19 ,

 18.  התוספות הרא"ש תמה, מדוע לא הקשו בגמרא, לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאמר "הירא ורך הלבב" - הירא מעבירות שבידו, כמו שהקשו לעיל לגבי גזלן. ובמהרש"א בח"א תירץ על זה, שאפשר שהוא עצמו לא עשה איסור, כגון שהאריס שלו הרכיב מין בשאינו מינו. אבל התוספות רא"ש תירץ, שלעיל גבי גזלן הקשו בגמרא מרבי יוסי הגלילי משום שהגמרא סברה שממעטים מ"ולא חנכו" גזלן באופן שהוא לא עשה תשובה, כיון שהתשובה מחוסרת מעשה, שצריך להשיב את הגזילה, ולכן הקשו בגמרא שכבר נתמעט לרבי יוסי הגלילי מ"הירא ורך הלבב". מה שאין כן כאן בהרכבת איסור, שאין התשובה מחוסרת מעשה, שהרי אינו צריך לעקור את מה שהרכיב, אלא הפירות מותרין כמבואר במסכת כלאים (פ"ח מ"א), ולכן פשוט לגמרא שצריך למעט הרכבת איסור גם לרבי יוסי הגלילי באופן שעשה תשובה.   19.  כך ביאר הרש"ש, אבל המאירי ביאר, שהברייתא שממעטת הברכה מדברת בהברכה שצמחה ולא ניתקו אותה מהנטיעה הזקינה, שבאופן זה פטורה מערלה ורבעי, ולכן אינו חוזר עליה מעורכי המלחמה, והמשנה שמרבה הברכה, מדברת באופן שניתקו אותה מהנטיעה הזקינה, שחייבת בערלה ורבעי, ולכן חוזר עליה מעורכי המלחמה.
כאן במשנה שמרבה מרכיב ומבריך שהוא בכלל הנוטע כרם, מדובר בהרכבת היתר ובהברכת היתר.
והוינן בה: האי הרכבת היתר, שהעמיד בה רב חסדא את המשנה, שחוזר בשביל חילול ההרכבה היכי דמי?
אילימא (אם נאמר) שמדובר, שהרכיב ענף של נטיעה ילדה (צעירה) בנטיעה ילדה (צעירה), שעדיין לא מלאו לה ארבע שנים, וחייבת בחילול,
אם כן מדוע צריכה המשנה לרבות שחוזר מהמלחמה בשביל לחלל את ההרכבה, תיפוק ליה דבעי מיהדר (שצריך לחזור), גם לולא הענף שהרכיב, משום ילדה ראשונה (הנטיעה עצמה), שהיא עדיין ילדה וחייבת בחילול,
אלא, צריך לומר שהמשנה באה לרבות הרכבה, שהרכיב ענף של ילדה (צעירה החייבת בחילול), בנטיעה זקינה (שאינה חייבת בחילול), שחוזר מהמלחמה בשביל חילול ההרכבה.
ומקשינן: וכי הרכבה זו חייבת בחילול, והאמר רבי אבהו: ענף ילדה  20  שסיבכה (שחיברה) בנטיעה זקינה, בטלה הילדה בזקינה ואין בה דין ערלה  21 , ואין בה דין חילול רבעי, ומה שכתוב במסכת ערלה, שההרכבה חייבת בערלה, מדובר בענף שחיברו אותו לעץ צעיר שעדיין חייבת בערלה,

 20.  הר"ן בנדרים (נז, ב) פירש שמדובר בענף ילדה שלא עברו עליה ג' שנים. אבל התוספות רא"ש והרש"י פירשו שמדובר אפילו ביחור של זקינה, כיון שברגע שעוקר את היחור מן האילן ומבריכו באילן אחר - נקראת ילדה, לפי שהרכבתו זהו נטיעתו, ולכן כל הרכבה צריכה להיות ערלה אם לא משום שבטלה בזקינה שהרכיבה בו. והטעם שהגמרא לא נקטה סתם יחור שסבכו בזקינה בטל, משום שבאופן זה לא היינו יודעים לענין מה בטל, אם לא היה מפרש בהדיא לענין ערלה.   21.  התוספות במנחות (סט, ב ד"ה דאמר רב אבהו) כתבו שמדובר כאן שאין פירות על הענף שהרכיב, ולכן בטלה אותה ענף בזקינה לענין הפירות העתידים להיות עליה, אבל אם יש בה פירות בשעת ההרכבה לא בטלה.
שהענף נעשה כמו העץ שנתחבר אליו, שזו היא נטיעתו.
ומתרץ: אמר רבי ירמיה, לעולם משנתינו מדברת בהרכבת ילדה בילדה, שבאופן זה ההרכבה חייבת בחילול,
ומה שקשה, שגם בלא ההרכבה צריך לחזור מהמלחמה בשביל לחלל את הנטיעה הראשונה,
מדובר כגון דנטע להך קמייתא (שהוא נטע את העץ) בשביל לסייג  22  (גדר) - כגון: שהיתה פרצה בגדר שדהו, ונטע את הנטיעה בפרצה בשביל לסתום אותה ולקורות - לקצוץ ממנה קורות לכשתגדל, שבאופן זה האילן פטור מערלה ורבעי, ורק ההרכבה חייבת בחילול.

 22.  מלשון "סוגה בשושנים" (שה"ש ז) - גדורה בשושנים. רש"י
כמו דתנן במסכת ערלה (פ"א מ"א): הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה,
ומשנתינו מחדשת שגם באופן זה שרק ההרכבה חייבת בחילול, חוזר מהמלחמה בשביל החילול.
ומקשינן: מדוע בהרכיב בנטיעה העומדת לסיייג ולקורות, ההרכבה חייבת בחילול,
ומאי שנא הרכבת ענף ילדה בנטיעה זקינה, שהדין דבטלה הענף לנטיעה הזקינה, ואינה חייבת בערלה, ואין בה דין רבעי,
ומאי שנא הרכבת ענף ילדה שמיועדת לפרי, בנטיעה ילדה שמיועדת לסייג ולקורות ופטורה מערלה ורבעי, שהדין דלא בטלה הענף לנטיעה וחייבת בערלה, ויש בה דין חילול.
ומתרצינן: חלוק הרכיב ילדה בזקינה מהרכיב ילדה בילדה שניטעה לסייג ולקורות,
התם בהרכיב ילדה בזקינה, הילדה בטילה לנטיעה הזקינה, כיון שגם אי מימליך עלה (גם אם ישנה את דעתו) על הנטיעה, לאו בת מיהדר היא (אינו יכול לחזור ולשנות את דין הנטיעה על ידי מחשבה), שתהיה דינה כילדה.
מה שאין כן הכא בהרכיב ענף ילדה בנטיעה ילדה שנטעה לסייג ולקורות, שאי מימליך עלה (אם יחזור בו) בתוך שנות הערלה  23  לקיימה לפירות, בת מיהדר היא מועלת מחשבתו, לשנות את מטרת הנטיעה לפירות, ושוב חייבת הנטיעה בערלה ורבעי, לכן דין הילדה שמרכיבים בה, שחייבת בערלה,

 23.  ברש"י מפורש שדוקא אם נמלך בתוך שנות הערלה, אבל אם נמלך בשנה רביעית אינו חייב ברבעי, וכן מפורש בחידושי רעק"א על משניות ערלה (פ"א מ"א) שאם לא חשב עליו לאכילה עד סוף שנה שלישית, אינו חייב ברבעי שאין דין רבעי בלא ערלה.
ואפילו שעדיין לא חזר בו ממחשבתו לגדל את הנטיעה עצמה לפירות, מכל מקום הענף שהרכיב, עומדת לאכילה,
ומועלת מחשבתו, כמו שהיא מועלת לענין הנטיעה עצמה, אפילו שבשעת הנטיעה לא נטעה לשם כך.
מידי דהוה (כמו שהדין) באילנות שעלו מאיליהן, החייבים בערלה אף שלא ניטעו בכוונה לשם פירות.
דתנן: אילנות פרי שעלו מאיליהן, אף על פי שלא נטעם בעצמו - חייבין בערלה.
ומקשינן: מדוע היינו צריכים להעמיד את האופן שחוזר בשביל חילול ההרכבה, באופן דחוק, שנטע את הנטיעה עצמה לסייג ולקורות,
והרי אפשר להעמיד בנוטע לאכילה, ומה שקשה, שבאופן זה צריך כבר לחזור בשביל חילול הנטיעה עצמה, ולוקמה (אפשר להעמיד) בכרם של שני שותפין, שאחד מהם הרכיב ענף שלו בנטיעה של חברו, בשביל שיהיו פירות הענף שלו.
דבאופן זה, האי הדר אדידיה בעל הנטיעה חוזר בשביל חילול נטיעתו, והאי הדר אדידיה ובעל ההרכבה, חוזר בשביל חילול הרכבתו.
אמר רב פפא: זאת אומרת (משמע מקושית הגמרא) שרק באופן שהנטיעה של אחד וההרכבה של השני, חוזרים מעורכי המלחמה לחלל. אבל אם הכרם של שני שותפין שהנטיעות הם של שניהם, אין חוזרין עליו מערכי המלחמה,
ומתמה: ומאי שנא נטיעה של שותפים החייבת בחילול, שאין השותפין חוזרים מהמלחמה, מחמשה אחין ומת אחד מהן במלחמה והשאיר אשה בלא ילדים החייבת ביבום, שמבואר בברייתא לקמן (מד, א) דכולן חוזרין, מפני שהיא שומרת יבם לכל האחים.
ומתרצינן: התם ביבמה, כל האחים חוזרים מהמלחמה, לפי שכל אחד ואחד מהאחים, קרינא ביה אשתו, דשמא לאותו אח תתייבם,
מה שאין כן הכא בנטיעה של שותפין, לכל אחד ואחד מהשותפין לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו, שהרי אין בנטיעה אפילו גפן אחד שאין לשניהם חלק בה  24 .

 24.  בירושלמי בפרקין (ה"ו) משמע שהוא הדין בבית של שני שותפין שאין חוזרין עליו מהמלחמה, היות ואין כל אחד ואחד ראוי לישב בו לבדו, שלכולם יש חלק בו. אבל הבאר שבע כתב שבית של שני שותפין חוזרין עליו, כיון שמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש שם ושפיר קרינא ביה "ביתו", אבל כתב שבירושלמי יש דעות חלוקות בזה. ובכסף משנה (פ"ז מהלכות מלכים ה"ו ד"ה ומ"ש) פירש כהבאר שבע ולא הביא דברי הירושלמי, והלחם משנה תמה עליו מהירושלמי הנ "ל.
רב נחמן בר יצחק אמר: מה שכתוב במשנה שמרכיב ומבריך חוזר מהמלחמה בשביל חילול הרכבתו והברכתו, מדובר במבריך ענף של אילן בירק, שיש בזה גם הברכה וגם הרכבה על ידי שכופף הזמורה בירק והרכיבו בו,
ובאופן זה רק הענף המורכב חייב בחילול, ולא הירק, ובזה חידשה המשנה שחוזר משום חילול ההרכבה וההברכה חוזר,
ומעמיד רב נחמן בר יצחק את המשנה לפי התנא שמתיר להרכיב מין בשאינו מינו, שאם לא כן, הרי זה הרכבת איסור ונתמעט מ"ולא חיללו" פרט להרכבת איסור שאינו חוזר.
ומי הוא התנא שסובר שמותר להרכיב מין בשאינו מינו
האי תנא הוא,
דתניא: המבריך אילן בירק,
רבן שמעון בן גמליאל מתיר
משום רבי יהודה בן גמדא איש כפר עכו וחכמים אוסרין.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לתרץ את הסתירה שבין משנתינו שכוללת מבריך ומרכיב בין החוזרים מעורכי המלחמה, לבין הברייתא שממעטת מבריך ומרכיב מ"ולא חיללו", שהא מני הברייתא, רבי אליעזר בן יעקב היא.
וכי לא אמר רבי אליעזר בן יעקב התם, למעט נוטע חמש אילנות משאר עצי פרי, שאינו נכלל בכלל נוטע כרם, משום שלומד "כרם" כמשמעו.
הכא נמי סובר גם לגבי מבריך ומרכיב, שממעטם מ"נטע" שסובר שהכוונה כמשמעו  25 , שרק נוטע אין - חוזר מהמלחמה כדי לחלל את כרמו, אבל מבריך ומרכיב לא חוזר.

 25.  הריב"ש בתשובה (רפ"ג) הקשה וז"ל: ומיהו, קשיא לי לפום הך אוקימתא דאי רבי אליעזר בן יעקב היא, היכי ממעט להו מ"ולא חללו", הא מלישנא ד"נטע" נפקא וכו' ואפשר לומר, דאף על גב דאית ליה לרבי אליעזר בן יעקב: "כרם" - כמשמעו, לא הוה אמר "נטע" - כמשמעו, ואפילו הברכה והרכבה הוו בכלל נטיעה, אי לאו משום "וחללו", אבל מיעוטא "דחללו" מגלי לן, ד"נטע" - דוקא, כי היכי ד"כרם" - דוקא. עכ"ל.
כיון שהובאו דברים שאמר רבי יוחנן משמו של רבי אלעזר בן יעקב, מביאה הגמרא עוד מימרות שמסר רבי יוחנן משמו:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: גפן ילדה שהיא נמוכה, ולעולם תהיה פחותה מטפח,
גזרו חכמים שחייבת בערלה כל שנותיה, אפילו לאחר שנות הערלה,
משום דמתחזיא (שנראית) כבת שתא (כבת שנה), ואם יתירוה באכילה יבואו לאכול גם פירות ערלה ממש.
והני מילי שחייבת בערלה כל שנותיה, רק בכרם קטן ביותר, שעשוי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב  26 ,

 26.  רש"י פירש שהטעם שנקט "שתים כנגד שתים וכו"', משום שבכך הוי כרם, וסובר כמאן דאמר בברכות (לה, א) שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם. אבל המאירי כתב וז"ל: ילדה שהיא פחותה מטפח וכו' חייבת בערלה כל שנותיה וכו' ודוקא גפן אחת או אפילו היה שם כרם עליהן כל שאינה אלא כרם מצומצם, רוצה לומר שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וכו' עכ"ל, משמע שפירש שמדובר כאן אפילו בגפן אחת ודלא כרש"י.
אבל אם יש כרם שלם של נטיעות נמוכות קומה,
כוליה כרם קלא אית ליה (לכרם שלם יש קול), והכל אומרים כרם יש לפלוני משונה מכל הכרמים, ולאחר שעברו שנות הערלה, יודעים הכל שהיא זקינה.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע שאסור לקרות קריאת שמע בתוך ארבע אמותיו,
דכתיב: (משלי יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו" שכיון שהמת אינו יכול לקיים מצוות הרי זה שמקיים מצווה לידו נחשב כלועג לו  27 .

 27.  בברכות (יח, א) איתא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו, והגמרא מעמידה שם שמדובר בתוך ד' אמות כדאמר רבי אליעזר בן יעקב בסוגיין שמת תופס ארבע אמות לקריאת שמע. ונמצא שמה שאמר רבי אליעזר בן יעקב בסוגיין "קריאת שמע" הוא לאו דווקא והוא הדין לשאר דברי מצוה כגון תפילין ותלמוד תורה.
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: חורגתא (בת אשתו, מבעלה הקודם) שהגדילה בין האחין (שגדלה יחד עם בניו) מאשה אחרת,
אף על פי שאינה אסורה להם מן הדין משום אחות, שהרי אינה אחותם,
מכל מקום אסורה לינשא לאותם אחין, משום דמתחזיא (שנראית) כי אחתייהו (כאחותם), שמי שאינו מכיר בה, ורואה אותה שגדלה עם בני האב, סבור שהיא אחותם, ואומר שאח נושא את אחותו.
ודוחה הגמרא: ולא היא, אין ההלכה כן, כי קלא אית ליה למילתא (יש קול לדבר) ונודע לרבים שאינם אח ואחות, ואין מקום לחשוש  28 .

 28.  הגמרא ביבמות מתירה גם להתחתן עם אשת חמיו ואשת חורגו, אבל הירושלמי (פ"ב ה"ד) החמיר שאסור לישא מפני מראית העין, ואמר רבי חנינא בריה דרב אבהו, שיכולים לינשא במקום שאין מכירין אותם שהם חורגים, ואין שם מראית העין, ואחרי שנשאה בהיתר אינו חייב להוציאה. וכתבו התוספות ביבמות (כא, א ד"ה ומותר) מעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה, ואף על פי שהגמרא שלנו התירה להם להנשא, שמא אחר כך אסרום, ומיהו בפרק משוח מלחמה (בסוגין) מוכח שלא חששו למראית העין, משום שקלא אית ליה. (על מה שאפסדיה ר"ת לסעודתיה, עיין בב"ח אהע"ז ט"ו ד"ה שני חורגים, שכתב: דיש שכתבו שעשה סעודה לקדשה ואפסדיה לסעודתא, ויש שכתבו שכבר קידשה ועשה סעודה לישאנה ואפסיד לסעודתיה והוצרכו לתת גט, ובריטב"א ביבמות שם כתב להדיא שצוה ר"ת לגרשה והפסיד הסעודה.) ועיין בפסקי תוספות שם (אות כ"ו) שנוטה להחמיר כדברי הירושלמי. והמאירי בסוגין הביא הלכות גדולות שפסק לאסור כדברי הירושלמי, וכתב עליו: ומכל מקום יראה לפסוק כתלמוד שלנו, ואין לחוש לירושלמי במקום בבלי, וסומכים על זה שיש לדבר קול ומתירין, ואף אשת חמיו יש לה קול שלא היתה חמותו. וכן כתבו הרשב"א והרמב"ן ביבמות שם, וכן נראה להם בדעת הרי"ף. אבל הרא"ש ביבמות (פ"ב סי' א') כתב לחלק בין אחים חורגים שבסוגיתינו לבין אשת חמיו שבסוגיא שם, דשמא רק בסוגייתינו בחורגת שגדלה בין האחים יש קול ואין לחוש למראית העין, מה שאין כן באשת חמיו שאין קול ויש לחוש למראית העין, וכתב שכך מסתבר. (וצריך עיון מהרא"ש בתוספותיו בסוגיין, שהביא את הירושלמי, וכתב שבשמעתין מוכח שלא חוששים למראית העין, ולא חילק בין סוגייתינו לאשת חמיו). ובתשובות חתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' קכ"ח) העיר בזה מדוע באחות חורגת יש קול ובאשת חמיו אין קול, וכתב לחלק שאצל חורגין ניכר לכל במעט עיון שאינם אוהבים זה את זה כאהבת אחים ממש, והטבע לא ישתנה לעולם, ובזה ידוע שאינה אחוה ממש, מה שאין כן אשת חמיו שחייבת לכבד את אשת אביה, ואפילו לאחר מות אביה נכון לכבדה כמבואר ביו"ד (סי' ר"מ סעיף כ"א), ומשום הכי מתחזי ככיבוד אם ויש לחוש יותר לתקלה, עיי"ש.
כתוב בתורה "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" דורש הספרי מפסוק זה, שדווקא בדבר שאין לו ללוי חלק ונחלה בו, בה הוא בא ונוטל מעשר ראשון שלו,
יצאו - לקט, שכחה ופאה, שיש לו חלק ונחלה עמך, שהם מופקרים אף לעניים לוויים כשאר עניי ישראל. שבהם אינו נוטל מעשר ראשון.
ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: לקט שכחה ופאה שאסף אותם העני וכינס הרבה ביחד ועשאן כרי בגורן,
דינם - שהוקבעו למעשר מדרבנן, וצריכים להפריש מהם מעשרות למרות שכרגיל אין מפרישים מעשרות ממתנות עניים, משום שסבורים האנשים שמפירות שדהו עשה גורן זו.
אמר עולא: לא אמרן (לא נאמר הלכה זו) אלא כשעשה גורן זו בשדה, שאין כולם יודעים שהביאם מעט מעט, וסבורים שגדל שם.
אבל כשעשה העני את הגורן בעיר, קלא אית ליה למלתא (יש קול לדבר) שהביאם מעט מעט, ויודעים שהגורן הוא ממתנות עניים הפטור ממעשרות.
ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: גפן ילדה הפחותה בגובהה מטפח, אינה מקדשת (אינה אוסרת) את הזרעים הסמוכים לה משום כלאי הכרם, כיון שכל האיסור בשאר זרעים (חוץ מקנבוס ולוף) הוא מדרבנן, ובכרם כזו שהיא נמוכה, לא גזרו רבנן על שאר זרעים לאוסרם.
והני מילי (ודברים אלו) אמורים דווקא בכרם קטן ביותר, שעשוי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב,
אבל אם יש כולי כרם (כרם שלם) של נטיעות נמוכות קומה,
מקדיש (הכרם אוסר את הזרעים), שהיות והיא חשובה גזרו עליה רבנן שתאסור את הזרעים  29 .

 29.  פירש הרדב"ז (בפ"ו מהלכות כלאים ה"ד) שלא אמרו חכמים ששתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב נקרא כרם, אלא רק בזמן שהוא כשאר הכרמים, אבל פחות מטפח לא נקרא כרם, אבל בזמן שהכרם כולו ננס, שפיר נקרא כרם ואוסר את הזרעים. פירוש נוסף הביא: שכרם ננס לא נקרא כרם, אלא שרבנן גזרו עליו, ולא גזרו אלא בזמן שהכרם כולו כך משום שמיחלף בכרם אחר, אבל בשתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב לא גזרו.
סדר בנין הקברות מבואר בבבא בתרא (ק, ב): היו עושים מערות גדולות ומקורות של שש אמות על שש אמות, והיו חופרים כוכין עמוקים באורך המת לתוך כותלי המערה סביב כל הכתלים, ושם היו טומנים את המתים, ובשטח שמחוץ לפתח המערה היו מנמיכים את פני הקרקע, ואותו שטח היה נקרא חצר המערה.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב