פרשני:בבלי:עבודה זרה טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה טז ב

חברותא[עריכה]

וטעם ההיתר הוא אליבא דרבי יהודה המתיר בבהמה גסה שבורה, ולכן מותר -
ולא נדייק מכך לדעת חכמים האוסרים אפילו בבהמה גסה שבורה, שהם יאסרו אף בחיה גסה שבורה -
וכן לא נדייק לדעת רבי יהודה בארי שלם, ואכן אסור כשם שבהמה גסה אסורה - כדעת רב.
רב אשי אמר: אין צורך להעמיד את המשנה בארי שבור, כי סתם ארי אפילו שלם - שבור הוא אצל מלאכה, דארי אינו בר מלאכה. ולכן מותר לדעת רבי יהודה  11  כשם שמתיר בהמה שבורה, ואסור לדעת חכמים כשם שאסרו בבהמה שבורה.

 11.  כן פירש רש"י. ואילו התוס' חולקים וסוברים, שאף חכמים מודים שארי בן תרבות מותר. והטעם פשוט, שהטעם שאסרו חכמים בשבורה הוא משום שיבואו לומר שמכרו אותה שלימה ונשברה בבית הגוי (עיין סוף הערה 6 בדף טו). אבל בארי לא שייך סברה זו. ומוסיף הרשב"א: שמדברי רב אשי: ארי "שבור" הוא אצל מלאכה, אין לדייק שמתיר רק לדעת רבי יהודה המתיר שבורה (ויתכן שרש"י דייק כן), אלא, שרב אשי אמר כן כ"מענה" על דברי רבה בר עולא, שהעמיד את המשנה ב"שבור", לכן אומר רב אשי שכל ארי הוא "שבור". וכוונתו לומר שאינו ראוי למלאכה.
ולפי תירוץ זה מודה רבי יהודה בחיה גסה שדרכה במלאכה, כגון: ערוד שמטחינו בריחיים - שאסור.
מיתיבי, הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב, והיא תיובתא לרב חנן: כשם שאין מוכרין להן בהמה גסה - כך אין מוכרין להן חיה גסה. ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה - חיה גסה אין מוכרין להן.  12 

 12.  הלשון נראה כפול. ומפרש הריטב"א: כשם אין מוכרין להם בהמה גסה - כך אין מוכרין להם חיה גסה. ולא תאמר שהוא משום חשש רביעה, לכן ממשיכה הברייתא: ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה כלומר: שאין חוששין לרביעה - חיה גסה אין מוכרין. ומחמת כפילות הלשון גרסו רבינו חננאל והראב"ד גירסא אחרת. ואכמ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א והריטב"א המקשים כמה קושיות על גירסת רבינו חננאל.
תיובתא דרב חנן בר רבא. תיובתא! הגמרא מביאה גירסת רבינא, והיא קושיא ותירוץ הנ"ל בצורה אחרת.
רבינא רמי הקשה סתירה מתניתין אברייתא מהמשנה על הברייתא, ומשני ותירצה:
תנן שנינו במשנה: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים -
טעמא טעם האיסור הוא, משום דאית ביה נזק. ונדייק: הא ארי תרבות דלית ביה נזק - מוכרין -
ורמינהו, והרי הברייתא סותרת. ששנינו: כשם שאין מוכרין בהמה גסה - כך אין מוכרין חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין בהמה דקה - חיה גסה אין מוכרין.
הרי שאין מוכרין להם ארי תרבות וחיה גסה, משום שראויים למלאכה?
ומשני ומתרץ: הדיוק שדייקנו מהמשנה שארי תרבות מוכרין, משום שאין בו נזק לרבים, מדובר בארי שבור שאינו ראוי למלאכה, והיתר זה הוא אליבא דרבי יהודה המתיר בבהמה גסה שבורה. אבל בחיה הראויה למלאכה מודה רבי יהודה, וכל שכן חכמים, שאכן אסור למכור - כדברי הברייתא.
רב אשי אמר: אין צורך להעמיד את דיוק המשנה בשבור, כי סתם ארי אפילו שלימה - שבור הוא אצל מלאכה, ואינה ראויה למלאכה, לכן מותר לדעת רבי יהודה.
ומקשינן על מה שדייקו מהמשנה ומשתמע ממנה שארי תרבות מותר למכור, ורצו ללמוד מכך שכל חיה גסה (שאין בה נזק לרבים) - מוכרין.
מתקיף לה רב נחמן: איך דייקו כן? מאן לימא לן מי אמר לנו, דארי חיה גסה היא ונלמוד מכך שבשאר חיות גסות שאין בהם נזק לרבים - מוכרין? דלמא הרי יתכן שארי חיה דקה היא, ולכן מותר למכור ארי תרבות, כשם שמותר למכור בהמה דקה -
ואיך נלמוד מכך לשאר חיות גסות?
ולפי רב נחמן, אין שום משמעות מהמשנה לדייק הימנה שחיה גסה בת תרבות - מותרת במכירה.
בסוגיא למעלה דייקנו מהמשנה כדברי רב חנן, והקשנו על רב. ואילו רב אשי מדייק מהמשנה להיפך, שמשמעותה כדעת רב והיא קושיא על רב חנן!
רב אשי דייק מתניתין דייק מדברי המשנה ומותיב תיובתא ומפריך את דברי רב חנן.
תנן שנינו במשנה: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים -
טעמא טעם האיסור הוא, משום דאית ביה נזק. ונדייק: הא ארי תרבות שלית ביה נזק - מוכרין -
וטעמא של דיוק זה הוא רק בארי דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, כלומר: שאינו ראוי למלאכה, ואין שום סיבה לאסרו, אינו מזיק ואינו עושה מלאכה - ונדייק מכך: אבל מידי אחרינא שאר חיות דעביד מלאכה - לא מוכרין להגוים.
כי אם רצה התנא להודיע איסור בכל חיות המזיקות והיתר בכל חיות גסות בני תרבות, למה תפס את הארי - שאינו ראוי למלאכה - לדוגמה? היה לו לומר בלשון "כללי" "אין מוכרין חיות וכל דבר שיש בו נזק לרבים". ואנו, בעצמינו, נדייק מכך ש"כל" חיות גסות בני תרבות - מותר למכור להם.
ולדרך זו של רב אשי, תיובתא לרב חנן בר רבא אף מהמשנה ! תיובתא.
אמרנו בסוגיא לדעת רב שאסור למכור חיות (אף שאינם מזיקים לרבים) מטעם "שאלה שכירות ונסיוני" - היות שחיות ראויות למלאכה. ומבררינן -
וחיה גסה - מיהא בכל זאת מאי מלאכה עבדא? איזה מלאכה ראויה לעשות?
אמר אביי: אמר לי מר יהודה: דבי בבית של אדם אחד ושמו מר יוחני, טחני ריחיים בערודי בחמור הבר והוא מין חיה גסה.
למדנו שתלמידי רב מסרו בשמו, שחיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
הגמרא מבארת מי הוא "בעל" שמועה זו - רב או שמואל, וכן מי "מסר" שמועה זו.
אמר רבי זירא: כי הוינן בי כשהיינו בישיבת רב יהודה שהיה תלמידו של רב ושל שמואל, אמר לן לנו רב יהודה: גמירו מינאי הא מילתא לימדו ממני דבר זה ! דמגברא רבה שמיע לי ששמעתיו מאדם גדול, ולא ידענא ואיננ יודע עתה ממי שמעתיו אי מרב אי משמואל:
חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
וממשיך רבי זירא: כי אתאי כשבאתי למקום ששמו קורקוניא, אשכחתיה מצאתי לרב חייא בר אשי, ויתיב וקאמר שישב ואמר משמיה דשמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
אמינא אמרתי, שמע מינה משמע שמאמר זה משמיה דשמואל איתמר, ורב יהודה שמע אותו משמואל.
וממשיך רב זירא: כי אתאי למקום ששמו סורא, אשכחתיה מצאתי לרבה בר ירמיה דיתיב וקאמר ליה שאמר מאמר זה משמיה דרב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכ וס.
אמינא אמרתי, שמע מינה משמע שמאמר זה איתמר משמיה דרב וגם איתמר משמיה דשמוא ל.
כי סליקא להתם כשעליתי לארץ ישראל, אשכחתיה מצאתי לרב אסי דיתיב וקאמר: אמר רב חמא בר גוריא משמיה דרב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
וממשיך רב זירא: אמרי ליה אמרתי לרב אסי: אתה אומר מאמר זה בשם רב חמא בר גוריא בשם רב, והאם לא סבר לה מר האם אינך סובר דמאן מרא דשמעתתא מי הוא בעל שמועה זו: רבה בר ירמיה הרי אני - רבי זירא - שמעתי ממנו בסורא מאמר זה בשם רב?! ואיך אתה מוסר שמועה זו בשם רב חמא בר גוריא?!
אמר לי רב אסי: פתיא אוכמא כלי שחור (כלומר: גם אתה רגיל ותדיר בתורה! חכמה מפוארה בכלי מכוער! - דרכן של תלמידי חכמים שמתייגעין על לימוד התורה ואינם מכבסין בגדיהם) - מינאי ומינך משמועתי ומשמועתך תסתיים שמעתתא תיאמר שמועה בשם אומרה! כלומר: אכן רבה בר ירמיה שמע שמועה זו מרב חמא בר גוריא  13 , והוא שמעה מרב.

 13.  הקשה הראב"ד: למה באמת לא הזכיר רבה בר ירמיה ששמע שמועה זו מרב חמא בר גוריא. ומתרץ: ושמא היה מנהגם שלא היו מזכירים אלא את בעל השמועה הראשון בלבד. ולפעמים היו מזכירים כל בעלי השמועה עד שמגיעין לראשון. ועיין גמרא נזיר (נו ב).
איתמר נמי וכן שנינו: אמר רבי זירא אמר רב אסי אמר רבה בר ירמיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
שנינו במשנה: אין בונין עמהם בסילקי גרדום איצטדייא ובימה.
הגמרא מבארת מהו "בסילקי". לאיזה צורך שימשו טירות גדולות אלו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלשה מיני בסילקאות הן: של מלכי עובדי כוכבים, ושל מרחצאות, ושל אוצרות אצרו שם סגולת מלכים ואוצרותיהם, לכן בנו בנין חזק.
אמר רבא: שתים מהן משלשתן - להיתר מותר לבנות עם הגוים - והן של מרחצאות ושל אוצרות, ואחד מהן לאיסור, והוא של מלכים - וסימן יהיה בידך איזה מהן של איסור - פסוק זה (תהלים קמט) "לאסור מלכיהם בזיקים" - כלומר: של מלכים אסור, מפני שדנין שם נפשות, והורגים.
ואיכא דאמרי יש מי שמסר שמועה זו: אמר רבא: כולם להיתר.
ומקשינן: והא תנן הרי שנינו במשנה: אין בונין עמהן בסילקי גרדום איצטדייא ובימה. הרי שיש "בסילקי" האסור?
ומתרצינן: אימא פירוש המשנה הוא: בסילקי - בנין גדול של גרדום ושל איצטדייא ושל בימה המיועד לדון שם נפשות. אבל סתם בסילקי העשוי לדירת מלכים - מותר.
בענין מה ששנינו ש"גרדום" הוא מקום משפטי מות, מספרת הגמרא עובדא מרבי אליעזר (בן הורקנוס) .
תנו רבנן: כשנתפס רבי אליעזר למינות המינים הרומאים תפסוהו, ורצו לכוף אותו לעבודת אלילים - העלוהו לגרדום לידון למיתה.
אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו?! אמר כן על דברי תורה  14 .

 14.  כן פירש רש"י והראב"ד. אבל בספר דקדוקי סופרים מבאר שסיפור זה היה בעת תחילת התפשטות כזב הנצרות בארץ ישראל, והרומאים של אז רדפו אותם. וחשדו את רבי אליעזר שהנהו שייך אליהם - רחמנא ליצלן. וזה הפירוש שנתפס ל"מינות". וההגמון שאל אותו למה מאמין בהבלי "אותו ה איש". ועונשו לפי פירוש זה היה מדה כנגד מדה, כיון שנהנה מדברי אותו תלמיד הרשע, לכן נחשד על כך. והעיון יעקב כתב שכיון שחטא - לפי דרגתו - במחשבה בלבד, לכן רק "חשבו" להרוג אותו.
אמר לו רבי אליעזר בלשון זה "נאמן עלי הדיין"!
כסבור אותו הגמון, שעליו הוא אומר, שהוא הדיין, ועליו אומר שמסכים לדבריו, שלא היה צריך להתעסק עם דברים בטלים. - והוא רבי אליעזר לא אמר כן, אלא: כנגד אביו שבשמים דיין האמת, והצדיק עליו את דין שמים, שמוציאים אותו להורג, בסוברו שעבר עבירות נגד הקב"ה, ועתה נפרעים ממנו.
אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתי (גירסת היעב"ץ: והאמנתני) עליך, נתת בי אימונך, שדיני דין אמת - דימוס! לשון שבועה בשם אלילו שהיה שם - פטור אתה!
וכך נפטר מן דין הרומאים.
כשבא לביתו התאבל מאוד, על שלא היה יודע מפני מה אירע לו דבר זה להיות נידון למיתה, והיה מחפש במעשיו לעשות תשובה  15 . ונכנסו תלמידיו אצלו לנחמו - ולא קיבל עליו תנחומין.

 15.  כן פירש רש"י בעין יעקב.
אמר לו רבי עקיבא: רבי! תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו רבי אליעזר: אמור!
אמר לו רבי עקיבא: רבי! שמא דברי מינות בא לידך, שמעת דברי מינות  והנאך, וישר הדבר בעיניך, ועליו, בגלל הנאתך הזאת נתפסת?

דרשני המקוצר[עריכה]