פרשני:בבלי:עבודה זרה כ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה כ ב

חברותא[עריכה]

ולא יסתכל בבגדי צבע (של) אשה מפני שזוכר את האשה בבגדיה שהיא מלובשת בהן ומייפים אותה, ומהרהר עליה.
ולא יסתכל בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות - בזמן שנזקקין זה לזה.
ואפילו מלא עינים כמו מלאך המות (משל הוא: אפילו אם נמצא במקום נשים, שבכל צד שיפנה יהיה מוכרח להסתכל בהן - גם יעצום עיניו)  9 .

 9.  כן פירש העיון יעקב.
אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, ובשעת פטירתו של חולה - עומד מעל מראשותיו, וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה  10  תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו - מזדעזע החולה ! ופותח פיו. ומלאך המות זורקה את טיפת מרה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!

 10.  כתב התורת חיים: פירוש: טפה של ארס. ושמא הוא רמז לארס של נחש הקדמוני אשר גרם מיתה לעולם, כי מלאך המות הוא סמא"ל אשר רכב על הנחש.
הרי שאסור להסתכל בנשים?
ומתרצינן: אכן, אסור להסתכל, וקדושים האלו לא הסתכלו, אלא קרן זוית הואי כשנכנסו ממבוי למבוי, בפינת הרחובות פגעו מבטם שלא במתכוין באשה, וראו אותם בראיה בעלמא, טרם שהספיקו לעצום עיניהם.
הגמרא מבארת כמה פרטים מהברייתא.
שנינו: ולא יסתכל בבגדי צבע של אשה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: אסור להסתכל אפילו כשהבגדים שטוחין על גבי כותל, ולאו דוקא כשהיא מלובשת בהם.
אמר רב פפא: איסור זה של הסתכלות בבגדי אשה כשאינם עליה, הוא: ובלבד שהוא מכיר בעליהן, בעלי הבגדים, כלומר: האשה הרגילה ללובשן.
אמר רבא: דיקא נמי אפשר לדייק כן כדברי רב פפא מלשון הברייתא -
דקתני שנתה הברייתא: ולא בבגדי צבע (של) אשה, משמע שמכיר את האשה בעלת הבגדים, ולא קתני: "ולא בבגדי צבעונין" שהיה במשמע כל בגדים שדרכם של נשים ללובשם. שמע מינה.
הגמרא מוסיפה עוד סעיף בהלכה זו.
אמר רב חסדא: הני מילי דברים אלו אמורים, בעתיקי בבגדים שהאשה כבר לבשתם, וכבר ראה (בראייה בעלמא בקרן זוית!) אותה לבושה בהם, לכן אסור להביט בהם כשהן שטוחין על הכותל, כי כשחוזר ורואה את הבגדים נזכר בה, ומהרהר בה  11  - אבל בחדתי בגדים שהאשה עדיין לא לבשתם - לית לן בה, אין לנו איסור זה.

 11.  כתב רש"י: איסור זה הוא רק בבגדים צבועים, אבל בגדים רגילים שאינם עשוייין לנוי - מותר, כי אינם מעלים הרהורי עבירה.
ורב חסדא מוכיח כן: דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כן, קשה -
אנן אנו - מנא לאשפורי היכי יהבינן איך אנו נותנים בגדים לכובס המכבס בגדים חדשים (או לחייט), הא קא מסתכל הרי הוא מסתכל עליהם, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור, ועוברים בכך על "לפני עור" -
ומוכח, שאין איסור הסתכלות על בגדים חדשים.
הגמרא דוחה הוכחת רב חסדא -
ולטעמיך, לדבריך, שיש בכך איסור נתינת מכשול, היות והכובס מסתכל בשעת עבודתו -
יש להקשות:
הא דאמר רב יהודה: מה שאסור להרביע בהמות כלאים הוא רק מין בשאינו מינו, אבל מין במינו - מותר להכניס ולהרביע כמו שמכניסין מכחול בשפופרת שלו -
ואיך התיר רב יהודה - הא קא מסתכל, והרי שנינו שאסור לעשות כן?
אלא הוכרחת לתרץ, שאין בכך איסור, כי ההרבעה אינה מביאה לידי הרהור, הואיל ובעבידתיה טריד טירדתו ומחשבות לבו הן על עבודתו -
הכי נמי, הוא הדבר לגבי הכובס - בעבידתיה טריד עסוק הוא בעבודתו, ואין לבו להרהורי עבירה.
וזה טעם ההיתר בכובס, ולא משום שהם בגדים חדשים. ואי אפשר ללמוד מכך היתר לשאר אנשים, שאינם עסוקים בעבודתם, להסתכל על בגדים חדשים, ויתכן שיש בכך איסור של הרהור.
אמר מר הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא: ממנה מת!
נימא האם נאמר שהברייתא פליגא חולקת על מאמר דאבוה דשמואל אביו של שמואל - דאמר אבוה דשמואל: אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא אם לא הייתי חושש (- מתחשב) בכבוד הבריות - הוה פרענא בית השחיטה כבהמה הייתי מגלה את צווארו השחוט כשם ששחיטת הבהמה נראית לעין כל, אלא שאינני עושה כן משום כבוד הבריות, והנני שוחטו שלא ייראה -
הרי שהמלאך המות שוחט ממש, ולא זורק טיפה?
ומתרצינן: אין שני המאמרים סותרים, כי דילמא יתכן שההיא טיפה שאמרה הברייתא שהמלאך המות זורק בו, מחתכה להו לסימנין היא חותכת לו את צווארו!
עוד שנינו בברייתא: ממנה מן הטיפה המרה מסריח המת.
מסייע ליה אפשר להסתייע מן הברייתא לדברי רבי חנינא בר כהנא -
דאמר רב חנינא בר כהנא: אמרי בי בישיבתו של רב: הרוצה שלא יסריח מתו - יהפכנו על פניו, כדי שמלאך המות לא יזרוק בפיו טיפה המרה שממנה מסריח.
תנו רבנן: נאמר בתורה (דברים כג): "ונשמרת מכל דבר רע" ואחר כך כתוב: "וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", בא ללמדנו  12 : שלא יהרהר אדם ביום הרהורי עבירה - ואם יהרהר יבוא לידי טומאה בלילה. ואמרה התורה "ונשמרת", שיזהר וישמר לא לבוא לידי כך.

 12.  כתבו התוס': דרשה גמורה היא, ולא אסמכתא. (כוונתם שהוא איסור דאורייתא). ובכל זאת שיבח עצמו הנביא יחזקאל על כך, כי שאר בני אדם אינם ניצולים מהרהורי עבירה בכל יום.
המשך דברי הברייתא הוא מאמר רבי פנחס בן יאיר. (ויש במאמר זה הרבה גירסאות, ונביאה לפי נוסחת המהרש"א והגר"א).
מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר  13 :

 13.  כתב המהרש"א: מעלות המדות לא יבואו כי אם בהדרגה ממעלה למעלה, שמבלתי הדרגה אין יכולים לקפוץ עד למדרגת חסידות. והמדרגות הן עשר כי כך הן מדותיו יתברך.
תורה, עסק התורה, והבנת אזהרותיה ושמירתן - מביאה לידי זהירות להיזהר מעבירה בשעת מעשה כשבאה לידו, ונשמר ממנה ולא יכשל.
זהירות - מביאה לידי זריזות להיות נזהר קודם שתבוא העבירה לידו שלא תבוא, והוא זריז לראות את הנולד ולתקן את עצמו לבלתי יעבור על העבירה (כדוגמת שמירה מהרהור ביום).
זריזות, מביאה לידי נקיות, נקי בלא חטא  14 .

 14.  כתב הר"ן: נקיות- אפילו במחשבה, ומתוך כך בא לידי פרישות שגודר עצמו אפילו מן המותר לו, ומתוך כך בא לידי ענוה - מתוך שהוא מבזה עניני העולם (הזה). וממנה בא לידי יראת חטא, שהוא ירא ממנו כירא מן האויב, ומתוך כך בא לידי חסידות שכל מעשיו לשם שמים. ועיין במהרש"א המאריך לפי דרכו, ובספר מסילת ישרים, ומלאו ידי הראשונים והאחרונים בפירוש מאמר זה.
נקיות - מביאה לידי פרישות להחמיר על עצמו לפרוש אף מדבר המותר.
פרישות - מביאה לידי טהרה צח ומלובן, והיא יותר מ"נקיות".
טהרה - מביאה לידי קדושה.
קדושה - מביאה לידי ענוה.
ענוה - מביאה לידי יראת חטא.
יראת חטא - מביאה לידי חסידות.
חסידות - מביאה לידי רוח הקודש השראת השכינה.
רוח הקודש - מביאה לידי תחיית המתים.
וחסידות גדולה מכולן! שנאמר (תהלים פט): "אז דברת בחזון לחסידיך", ולא נאמר תואר אחר כגון: "ליראיך" או "לענויך".
ומה שאמרה הברייתא "חסידות גדולה מכולן" פליגא חולקת על דרבי יהושע בן לוי -
דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן. שנאמר (ישעיה ס"א): "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים". ויש לדייק: "חסידים" לא נאמר: אלא "ענוים"! הא למדת שענוה גדולה מכולן.
שנינו במשנתנו: אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ, רבי יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ.
הגמרא מביאה ברייתא, ומבואר בה כמה פרטים במחלוקת רבי מאיר (והוא ה"תנא קמא" של משנתינו) ורבי יהודה.
תנו רבנן: מוכרין להן לגוים אילן, ומתנה עמהם על מנת לקוץ והגוי קוצץ - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה.
וכן, מוכרין להם שחת חציר, תבואת חיטים ושעורים קודם שתתמלא על מנת לגזוז והגוי גוזז - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להם אלא גזוזה.
וכן, מוכרין להם קמה תבואה בקמיה, כלומר: שגדלה כל צרכה על מנת לקצור והגוי קוצר - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להם אלא קצורה.
וצריכא הגמרא מבארת למה הוצרכה הברייתא להביא מחלוקתם, בין באילן ובין בשחת ובין בקמה.
דאי אשמעינן אם הברייתא היתה משמיענו רק אילן, יכלנו לומר: בהא קאמר רק בו אמר רבי מאיר שאין מוכרין, כיון דלא פסיד אין הפסד להגוי הקונה אם לא יקצצנו, לכן משהי ליה ישהנו ולא יקצצנו, אף שהתנה עמו לקוצצו, ונמצא שהישראל נתן להגוי חנייה בארץ ישראל -
אבל האי ה"קמה" בודאי יקצרנו ולא ישהנו דכי משהי לה אם ישהנו - פסיד, יפסד, אימא יכלנו לומר שמודי ליה לרבי יהודה -
ומשמיענו הברייתא, שבכל זאת אוסר רבי מאיר ב"קמה".
ואי אשמעינן בהני תרתי אם הברייתא היתה משמיענו שרבי יהודה מתיר בשניהם באילן ובקמה, יכלנו לומר, בשניהם התיר רבי יהודה, משום דלא ידיע שבחייהו לא ניכר השבח שלהן, כלומר: "קמה" לא כדאי לו להשהות, ו"אילן" אף שכדאי לו להשהות, מכל מקום אין לו סיבה "מיוחדת" להשהות -
אבל שחת, דידיע שבחייהו שברור ונראה לעינים שכדאי לו להשהות, כדי שיגמר גידולן, אימא יכלנו לומר, שמודי ליה לרבי מאיר, ויאסור כי הגוי אכן ישהנו, ותהיה לו חנייה בארץ ישראל -
לכן באה הברייתא להשמיענו שרבי יהודה מתיר אפילו ב"שחת".
ואי אשמעינן בהא אם הברייתא היתה משמיענו רק ב"שחת", יכלנו לומר: בהא ב"שחת" קא אמר רבי מאיר ואוסר, כיון שכדאי לו להגוי להשהותו -
אבל בהנך באילן וקמה, שאין לו סיבה "מיוחדת" להשהות, אימא יכולנו לומר שמודי ליה לרבי יהודה ויתיר -
לכן צריכא הברייתא להשמיענו שבכל אופן מתיר רבי יהודה, ובכל אופן אוסר רבי מאיר  15 .

 15.  וכתבו התוס': אם כן, מה שאמרה הברייתא "אילן", לכאורה הוא מיותר, כי אם רצתה להשמיענו שרבי יהודה מתיר אף בדבר שיש סברא שישהנו, כבר השמיענו "שחת". ואם להשמיענו שרבי מאיר אוסר אף בדבר שיש סברא שתיכף יקצרנו, כבר השמיענו "קמה". ולמה אמרה הברייתא אילן? ומתרצים, שסדר הברייתא הוא "לא זו אף זו". כלומר, בתחילה "אילן", שאין בו חידוש מיוחד, לא לפי רבי מאיר ולא לפי רבי יהודה. ואחר כך "שחת", להודיענו "כחו" של רבי מאיר, ו"קמה", להודיענו "כחו" של רבי יהודה.
איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה: האם מותר למכור בהמה לגוי (מהבהמות שאסרו חכמים למכור, בסוגיא הקודמת) ולהתנות עמו על מנת לשחוט, מהו מה היא ההלכה.
וצדדי הספק הם: התם באילן שחת וקמה טעמא מאי קא שרי מה טעם היתרו של רבי יהודה, משום דהקרקע מתחת לאילן לאו ברשותיה קיימי אינו ברשות הגוי, ולא נמכר לו ולא מצי משהי להו ואינו יכול להשהות אותו לעולם -
אבל בהמה - כיון דאם ימכרנו, ברשותיה דעובד כוכבים קיימא נמצאת ברשות הגוי, אכן משהי לה ולא ישחטנה, ולא יקיים את תנאו -
או דלמא יתכן לומר שלא שנא ולא נחלק בכך, ובכל זאת מתיר רבי יהודה, כי הגוי יקיים את תנאו, וישחטנה.
תא שמע הגמרא פושטת מברייתא -
דתניא: מוכרין בהמה על מנת לשחוט - ושוחט דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין לו אלא שחוטה.
מתניתין:
אחרי שלמדנו במשנה הקודמת את איסור מכירת קרקעות, באה המשנה להשמיענו: באיזה מקום אסורה מכירת קרקעות, ובאיזה מקום הרחיבו חכמים את האיסור וגזרו אף על "שכירות", והאם יש חילוק בין בתים לשדות.
ונחלקו בכך תנאים.
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל גזירה שגזרו חכמים שלא יבואו "למכור", ואין צריך לומר ולאסור השכרת שדות, ובגמרא יבואר מדוע חמור איסור השדות יותר מבתים.
"סוריא" היא מקום ליד ארץ ישראל, והיא הנקראת בתורה "ארם צובה". דוד המלך כיבשה וחיבר אותה לארץ ישראל, ונקראת "כיבוש יחיד" היות שכיבוש זה היה בלי עצת דבר ה' באמצעות ה"אורים ותומים" ובלי השתתפות העם.
בהוה אמינא סברינן, שאין לסוריא דיני ארץ ישראל, והטעם שגזרו בה במקצת, הוא: משום שמא יבואו להקל אף בארץ ישראל.

דרשני המקוצר[עריכה]