פרשני:בבלי:עבודה זרה כח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה כח ב

חברותא[עריכה]

רבי יעקב חש כאבים  בפיקעא בפי הטבעת.
אורי הורה ליה רבי אמי, ואמרי לה ויש אומרים כי רבי אסי אורי ליה הורה לו, איך יתרפא מכך:
ליתי שב ביני אהלא תולנא, יביא שבע גרעינים אדומים כתולעת מן הצמח הנקרא "אהל", שבו משתמשים לכביסה.
וצייר ליה, יצרור גרעינים אלו בחללא דבי צוארא, בחתיכת הבד, אותה חותכים כאשר פותחים את צוואר הבגד, וליכריך עילויה נירא ברקא, יכרוך עליה רצועה של שיער בהמה, וטמיש ליה בנטפא חיורא, ויטבול אותה בנטף (מין בושם) לבן,  245  וליקליה, ישרוף את כל אלו. ואת האפר שיתקבל, בדר ליה עילויה, יפזר על מקום הכאב.

 245.  כך נראה הפירוש לפי הגירסא שלפנינו. והאור זרוע סימן ק"נ גרס "בנטפא" (וכנראה הוא נפט).
אדהכי והכי, בינתיים, כל עוד לא הכין את הרפואה הזו, בשעה שהוא מחזר אחר הסממנים הללו, ליתי קשיתא דאסנא, יקח גרעינים המצויים בתוך פרי הסנה, לינח פיקעא להדי פיקעא, יניח סדק של גרעין מול סדק החתך שבגופו, דהיינו, בפתח של פי הטבעת.
והני מילי, רפואה זו של האפר, היא רק לגבי פיקעא עילאה, על פי הנקב מצדו החיצוני אפשר לפזר את האפר.
אבל, פיקעא תתאה, פי הנקב למטה, בחלקו הפנימי - מאי, מה יעשה עמו?
לייתי תרבא דצפירתא דלא אפתח, יביא חלב (שומן) של עז צעירה שלא נפתחה, כלומר, שלא ילדה, וליפשר, ימיס את החלב בחום, ולישדי ביה, ויטילנו לתוך הנקב פנימה, וימשח בו את אותו המקום.
ואי אם לא יכול לעשות את הרפואה האמורה, לייתי יביא תלת טרפא, שלשה עלים של קרא דלעת, דמייבשי בטולא שנתייבשו בצל, וליקלי ישרפם, וליבדר עילויה ויפזר על אותו מקום.
ואי אם דבר זה, אף הוא לא ביכולתו, לייתי יביא משקדי חלזוני, מין חלזון,
ואי אם לא, מייתי מביא משח קירא, שמן זית ושעוה מעורבין יחד.
ולינקוט בשחקי דכיתנא - בקייטא. ובימי הקיץ ילבש  246  בגדים קלים של פשתן שחוק, כדי שלא יתחמם גופו יותר מדאי,

 246.  כך פירש רש"י. אף שמלשון הגמרא "ולנקוט", משמע שישים את השמן והשעוה בתוך בגדים אלו. אך רש"י כאמור פירש שהחולה עצמו יתכסה בבגדים אלו. וצ"ע מפשטות לשון הגמרא.
ודעמר גופנא - בסיתווא. ובחורף, יתכסה בבגדי צמר גפן חמים כדי שלא יצטנן גופו.
וממשיכה הגמרא בענינים אלו, של רפואה:
רבי אבהו חש כאב באודניה באוזנו.
אורי ליה הורה לו רבי יוחנן, ואמרי ליה, ויש אומרים שהורו לו בי מדרשא, בבית מדרשא.
מאי אורי ליה, מה הורה לו לעשות?
כי הא דאמר אביי: אמרה לי אם (האומנת שלי) - לא איברי כולייתא, לא נבראה הכליה, אלא לאודנא, לרפאות בה את האוזן!
ואמר רבא: אמר לי מניומי אסיא, הרופא: כולהו שקיינו קשו לאודנא. כל המשקים מזיקין לאוזן, לבר חוץ ממיא דכולייתא, ממים של כליות.
והיאך נעשית רפואה זו של מי כליות?
לייתי כולייתא, יביא כליה דברחא קרחא, של עז קרחת, שאין בה הרבה שער כמו לכבשה, וליקרעיה, יקרע את הכליה לארכה ולרוחבה בצורת שתי וערב, ולינח יניחנה אמללא דנורא, על גבי גחלים לוחשות.
והנהו מיא, אותם המים דנפקי מיניה, שיוצאים מן הכליה, לישדינהו באודניה, ישים באוזניו, כאשר הם לא קרירי ולא חמימי אלא פשורי. לא קרים ולא חמים אלא פושרים.
ואי לא, אם לא יכול לעשות כך, לייתי יביא תרבא דחיפושתא גמלניתא, שומן של חיפושית גדולה, וליפשר, ימיסנו, ולישדי ביה, ויטיל אל תוך האוזן.
ואי לא - למלייה לאודניה מישחא, ימלא אוזנו שמן, וליעבד שב פתילתא דאספסתא, יעשה שבע פתילות מעלים ארוכים של אספסת (שחת ירק של חיטין).
וליתי שופתא דתומא, יקח את העלין האוחזין וסובבין את השום, וליתוב ברקא בחד רישא, ישים רצועת שיער של עלי השום בקצה אחד של הפתילה, וליתלי בהו נורא, ידליק באמצעות רצועת השיער של השום, את האש בפתילות האלו, ואידך רישא, את הקצה השני של הפתילה המחוממת, מותבא באודנא, ישים באוזנו.
וליתוב אודניה להדא נורא, וישים אוזנו מול האש, ויזדהר מזיקא, ויזהר מן הרוח שלא תגיע לאוזנו בשעה שהוא מחממה עם האש.
ונישקול חדא וננח חדא, וכאשר יטול פתילה אחת מן האוזן, יניח במקומה את השניה, עד שיגמרו כל השבעה.
לישנא אחרינא, אופן אחר: ואי לא - לייתי שב פתילתא ביקרא, יקח שבע פתילות, ושייף ליה מישחא דאספסתא, ימשח אותם בשמן היוצא מן האספסת,
ונייתי חד רישא בנורא, ישים את הקצה האחד באש, ואילו חד רישא את הקצה השני ישים באודניה באוזנו.
ונשקול חדא יוציא אחד, וננח חדא וישים אחד, ויזדהר מזיקא, ויזהר מן הרוח שלא תגיע לאוזנו.
ואי לא, אם לא יעשה כך - לייתי אודרא דנדא, מוך צבוע דלא משקיף, שלא חבטו וניפצו אותו, וננח בה ישים באוזנו, ולתלייה לאודניה להדי נורא, ויקרב אוזנו אל מול האש.
ומיזדהר מזיקא, ויזהר מן הרוח! ואי לא, אם לא יעשה גם כך, לייתי גובתא דקניא עתיקא בר מאה שנין, יקח שפופרת של קנה ישן שנתלש בן מאה שנה, ולימלחיה מילחא גללניתא, ימלח אותו אותו במלח סלעים עבה הדומה לשיש, וליקלי ישרפנו, ולידבק וידבק באוזנו.
וסימנך, סימן לכל רפואות המועילות לאוזן: רטיבא - ליבשתא, רפואה שיש בה רטיבות כגון מי כליות וכדומה, טובים הם לאוזן יבשה, שיש בה חולי ואינה מוציאה ליחה.
ויבשתא - לרטיבא. רפואה יבשה, כגון קנה עתיק ששנינו, טוב הוא לאוזן חולה ורטובה המוציאה ליחה.
ועתה שבה הגמרא לעסוק בעניני רפואה בשבת:
אמר רבה בר זוטרא אמר רבי חנינא: מעלין אזנים בשבת. לפעמים גידי האזנים יורדים למטה, ומתפרקין הלחיים (והלסת התחתונה יוצאת ממקומה),  247  ומצב כזה נחשב לסכנה, ומותר לתקנו בשבת.  248  תני רב שמואל בר יהודה: ההיתר להעלותם בשבת, הוא רק כאשר מעלין אותם ביד. אבל לא בסם. לפי שאפשר להעלותם ביד, אסור להעלותם בסם, כשם שאסור להשתמש בכל תרופה, משום גזירת סממנים.  249 

 247.  בהגהות וחידושים להר"ג ליפשיץ מובא, שהכונה היא לאדם שכאשר מפהק, פותח את ביותר, ופעמים אינו אינו יכול לחזור ולסגור פיו. ודבר זה נעשה על ידי שנתפרקו לחייו. ורפואתו היא, שמגביהין אותו מן הארץ על ידי אחיזה באוזניו וכך מגביהין את כל גופו. וזהו שאומרת הגמרא "מעלין לאוזניים".   248.  נחלקו הראשונים בדבר זה, אם יש בו סכנה. - דעת רש"י ד"ה מעלין אזנים, שהוא דבר שיש בו סכנה. - דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שבת הלכה י', שהוא מן הדברים שאין בהם סכנה. ולפיכך כתב הרמב"ם, שההיתר לעשות דבר זה, הוא רק על ידי גוי. כשאר דברים שעושין לחולה שאין בו סכנה. אולם לשיטת רש"י משמע, שאף ישראל יכול לעשות זאת, כיון דהוי סכנה (ועיין אגלי טל סימן ל"ח סעיף כ"ט).   249.  (שהרי גזרו חכמים על הכנת ונטילת רפואות, שמא יבוא לשחוק סממנים בשבת, ויעברו על איסור מלאכת טוחן).
איכא דאמרי, אולם יש האומרים, שמותר להעלותם רק בסם - אבל לא ביד.
מאי טעמא בסם ולא ביד? - כי ביד מזריף זריף. יכול הוא לפצוע עצמו ולעשות חבורה. ובכך הוא יחלל את השבת יותר מאשר נתינת הסם, שאסורה רק בגזירת חכמים. אולם כאשר נעשה הדבר על ידי נתינת סם באותו מקום, אין חשש עשיית חבורה.
אמר רב זוטרא בר טוביה, אמר רב: עין שמרדה, שיוצאת ממקומה (ונקראת "מורדת", כשם שקורין לאדם המורד, שיוצא ממקומו) מותר לכוחלה, לתת בה סם כחול, ולהשיבה למקומה בשבת על ידי רפואה זו.
סבור מיניה, הבינו את דבריו, כי הני מילי, היתר זה לתת את הסם והכחול בשבת, הוא דשחקי סמנין, רק כאשר נעשו הסממנים והם כבר נמצאים כאן מאתמול. אבל משחק, לשוחקם ולעשותם בשבת, ואתויי להביאם לכאן דרך רשות הרבים - באופן זה לא הותר הדבר, כיון שאין זו סכנת נפשות, אלא רק סכנת עיוורון.  250 

 250.  כך פירש רש"י. והוכיחו מכך הראשונים (עיין רמב"ן ור"ן) שכאשר ישנה סכנת אבר, אף שאין מתירין מחמתה מלאכות דאורייתא, מתירין מלאכות דרבנן - אפילו על ידי ישראל! שהרי אף אם שחקו סממנים מאתמול, אסור הדבר מדרבנן לפי ששבות הוא (חיוב שביתה ואיסור מלאכה), שהרי אסרו לתת סממנים גזירה שמא ישחוק. ומשמע, שבמקום סכנת אבר, אף ישראל מותר בדברים שהם שבות דרבנן. וכיון שבמקום סכנת אבר התירו לישראל שבות דרבנן, כל שכן שהותרה אמירה לגוי במלאכה גמורה. לפי שחמור שבות בישראל, ממלאכה גמורה של גוי.
אמר ליה ההוא מרבנן, אחד מן החכמים ורבי יעקב שמיה: לדידי מיפרשא דבר זה נתפרש לי מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק, שחיקת הסממנים בשבת, ואתויי העברתם דרך רשות הרבים - מותר.
רב יהודה שרא למיכחל עינא, התיר לתת כחול בעין שמרדה, בשבת.
אמר להו, הורה רב שמואל בר יהודה לחכמים: מאן ציית ליהודה - מחיל שבי! מי ששומע ומציית ליהודה, הרי הוא מחלל שבת!
לסוף, חש רב שמואל בר יהודה עצמו, בעיניה בעיניו.
שלח ליה לשאול לרב יהודה: האם שרי מותר לי לכחול העין בשבת, או אסיר?
שלח ליה רבי יהודה את תשובתו: לכולי עלמא שרי, מותר, אבל לדידך, לך אסיר, משום שאתה אסרת, וערעת על דברי,  251  ולא היה לך לעשות כן, היות וכי מדידי הוא, האם מעצמי התרתי זאת? והרי הלכה זאת שאמרתי, שיטתו דמר שמואל היא, שממנו קיבלתי להתיר, דההיא אמתא, מעשה באותה אמה דהואי בי מר שמואל, שהיתה בביתו של מר שמואל, דקדחא לה עינא, לקתה בחום בעין (דלקת) בשבתא. צווחא אותה השפחה במשך כל השבת, וליכא דאשגח בה, ולא שמו לב לצעקותיה, ומחמת חליה פקעא עינא, יצאה עינה.  252  למחר, נפק יצא מר שמואל ודרש לפני התלמידים: עין שמרדה - מותר לכוחלה בשבת.  253 

 251.  יש להבין, מהו החילוק בין רב שמואל בר יהודה לשאר בני אדם. שרק לו אסור הדבר. בטוש"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף ל"א מבואר כי חכם שאסר דבר, יכול מורה אחר לישא וליתן עמו עד שיחזור מהוראתו. ואם חזר בו, מועילה החזרה לגבי אחרים. אך לגבי החכם עצמו, אין החזרה מועילה. ודין זה, ביאר העבודה עבודה, הוא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכיון שכך, נאסר הדבר על עצמו לעולם, ולא מועילה חזרתו. אולם היעב"ץ כתב, שודאי לא נתכוין לאסור עליו את הדבר ממש מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, או מצד שקיבל חומרא זו על עצמו, שהרי לא היתה זו אלא טעות בדין. ולא נתכוין לומר לו כך, אלא להקניטו על שהתריס כנגדו בתחילה.   252.  גירסת הרמב"ן: ומתה! ולפי זה מובן המשך דברי הגמרא "דשוריינא דעינא באובנתא דליבא תלו" (מאור העינים תלוי ואוחז בטרפשי הלב) ומשמע שחולי העיינים פגע בליבה, ומתה. ומחמת כן התיר רב יהודה לכחול עינים בשבת. והוכיחו מכך הראשונים (רמב"ן ור"ן) שמשום סכנת אבר, אין מחללין את השבת אלא אם כן יש בכל סכנת נפשות.   253.  בדברי הראשונים כאן (ראה רמב"ן ר"ן רא"ש ועוד) מתבאר שכמה דרגות ישנם, בדברים שעושים לחולה בשבת. א. במצב של סכנת נפשות - עושים הכל להצילו בין גוי ובין ישראל, בין מלאכות דרבנן ובין מלאכות דאורייתא ב. סכנת אבר - מלאכות דאורייתא נעשות על ידי גוי. ומלאכות דרבנן נעשות על ידי ישראל. ג. חולי בעלמא (בלא סכנת אבר) - צרכיו נעשים על ידי גוי, אפילו במלאכות דאורייתא, אבל לא על ידי ישראל - אפילו מלאכות דרבנן (הרא"ש מסתפק בזה ונשאר בצ"ע. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סימן רע"ב נקט שמותר על ידי ישראל). ד. מיחוש בעלמא (לא סכנת אבר ולא מחלה) - אין מתירין לו כלום! ולא עוד, אלא אפילו דברים המותרים לבריא, אסורים לו (כאשר נעשים לצורך מיחושו). כיון שמוכח מתוך מעשיו, שעושה זאת לצורך רפואה.
מאי טעמא, מדוע מותר דבר זה, והרי אין זה סכנת נפשות? - משום דשורייני דעינא, מאור העינים, באובנתא דליבא, בעורקי ובטרפשי הלב, תלו (תלוי),  254  ומשום כך יש לחשוש שמא חולי העין ישפיע על הלב, ויגיע לכדי סכנה.

 254.  כך פירש רש"י. ובתוס' פירשו, שראיית העיניים תלויה בהבנת הלב. לפי שרואה אדם דברים כפי שמבין בליבו (ואינו מובן מה ענין סכנה שייך בכך?!)
ודנה הגמרא: כגון מאי, על איזה חולי העין מחללין את השבת?
אמר רב יהודה:
א. כגון שיורד מן העין רירא ריר.
ב. דיצא - תחושת כאב חד, כעין דקירה, בעיניו.
ג. דמא - עיניו שותתות דם.
ד. דימעתא - עיניו דומעות יותר מהרגיל.
ה. וקידחא - קודחות עיניו חום.
נ. ותחלת אוכלא - חש בתחילת מחלה בעיניו.
לאפוקי סוף אוכלא, למעט היכן שהמחלה כבר בסופה, ומתרפאת. אך עדיין יש מעט חום, ופצוחי עינא, שהרוצה לכחול עיניו כדי לשפר את ראייתו - לא הותר הדבר בשבת.
וממשיכה הגמרא בעניני רפואה, בלא קשר להלכות שבת.
אמר רב יהודה: זיבורא, עקיצת צרעה, ודחרזיה סילוא, נתחב לו קוץ בבשרו, וסמטא, יש לו נפיחות של מוגלה, ודכאיב ליה עינא, החש כאב בעינו ואתי עילויה אישתא, דולקת עינו וחמה - כולהו, כל המיחושים הללו, בי בני - סכנתא, סכנה להיכנס כאשר חולים בהם, לבית המרחץ!
והכלל לנטילת רפואה, כך הוא:
חמה, אכילת צנון מועילה לחולי החמה. וסילקא, אכילת תרד מועיל לצינא להתקררות.
וחילופא, וחילוף הרפואות זו בזו, כגון צנון להתקררות - סכנתא! משום שהצנון מוסיף קור, והתרד - חום.
חמימי, דברים חמים מועילים לעקרבא לעקיצת עקרב, וקרירי דברים קרים - לזיבורא, לעקיצת צרעה.
וחילופא, החלפת הרפואות הללו זו בזו - סכנתא!
חמימי מים חמים  255  מועילין לסילוא, לרפאות תחיבת קוץ, על ידי השרית המקום הנגוע בתוכם.  256 

 255.  כך פירש רש"י. והר"ח פירש, שאכילת דברים חמים מועילה לדבר זה.   256.  ואף שלעיל נאמר בגמרא "סילוא בי בני - סכנתא" כלומר, מכה זו של קוץ אסורה בבית המרחץ, יש לחלק בין היכן שרוחץ כל גופו, שרק זה סכנה. אולם היכן שרוחץ רק את מקום המכה, אין זו סכנה - רש"י.

דרשני המקוצר[עריכה]