פרשני:בבלי:עבודה זרה נד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה נד ב

חברותא[עריכה]

ומסקינן: אלא נלמד מכלים של בית המקדש שהזניחם אחז המלך, שסגר את דלתות ההיכל, וכשמלך חזקיהו בנו טיהר את ההיכל (כמבואר לעיל שם), דכתיב (דברי הימים ב כט) שאמרו הכהנים לחזקיהו "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו - הכנו והקדשנו", ואמר מר, שם דרשינן: מה שאמרו לו "הכנו", היינו שגנזנום, ומה שאמרו "והקדשנו", היינו שהקדשנו אחרים תחתיהן. כי חזקיהו וחכמי הדור גזרו עליהם איסור עולמית אף להדיוט, ולכן גנזום ולא פדו אותם לחולין -
ולכאורה קשה, והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והלא הכלים לא היו של כהנים ההם שעבדום לעבודת כוכבים, ולמה נאסרו?
אלא, מוכח, כיון דעבד בהו מעשה - איתסרו להו, לפיכך אסרום חזקיהו וחכמי דורו. הכא נמי, בבהמת חבירו שהיתה רבוצה לפני עבודת כוכבים, ושחט בה סימן אחד, כיון שעשה בה מעשה - אסרה  81 .

 81.  הקשה הרמב"ן: ולמה לא נאמר כמו כן בכלים אלו של אחז, שנתחללו על ידי שבאו בה פריצים, כשם שאמר רב פפא לגבי אבני המזבח? ותירץ: אינה קושיא, כי דרשה זו ש"באו בה פריצים ויחללוה", נאמר רק בפריצי גוים, ובעת כבוש הארץ כגון מלכי יון, אבל לא במלכי ישראל. וראייתו היא, שהרי "ויחללוה" נאמר על בית המקדש, וכי נתחלל בית המקדש? וכי בטלה קדושתו? אלא בחרבנו בטלה קדושתו, ולא כשהעמיד אחז צלם בהיכל.
הגמרא מביאה עוד מאמר בשם רבי יוחנן, הדומה למאמר הקודם.
כי אתא רב דימי, כשהגיע מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו: (לעיל מה א, "אלוהיהם על ההרים, ולא ההרים אלוהיהם") המשתחוה לקרקע עולם, לשם עבודת כוכבים,  82  לא אסרה, הואיל והוא מחובר אינו נאסר -

 82.  כן כתב רש"י. והקשה הריטב"א, אם כל מטרת החפירה היא כדי להוציא את קרקע העולם מהיותה מחובר, ושתהיה לה תפיסת ידי אדם - אם כן, למה הצריך רש"י שהחפירה תהיה לצורך עבודת כוכבים? ומתרץ: אם היה מדובר באבן שנתלש מן ההר, אכן, אין צורך שיתלשנה לשם עבודת כוכבים, מה שאין כן כשחפר בור, הרי לא עשה בקרקע מסביבות הבור כלום, אלא שהוציא עפר סמוך להקרקע שעתה עובדה, ואין זה נקרא מעשה של תלישה מן המחובר. ולמה נאסרה הקרקע עולם? מוכרחים לומר, מפני שחפר לשם עבודת כוכבים. וראה שם, שדן אם מדובר דוקא שאחר כך השתחוה לה.
היינו דוקא כשלא עשה מעשה, אבל אם חפר בה בקרקע בורות שיחין ומערות - אסרה, אף להדיוט  83 .

 83.  במאמר הקודם של רבי יוחנן ביררה הגמרא מנין נלמד דינו של רבי יוחנן, וכאן לא הביאה הגמרא מקור לדבריו. וכתב הריטב"א: גמרא גמירא לה (היה לו מסורת מרבותיו) בענין עבודה זרה, דכשעשה מעשה כזה במקצתו - נאסר כולו. ומה שדרשינן: "ולא ההרים אלוהיהם", הוא דוקא כשלא עשו מעשה לשם עבודה זרה. ועוד כתב: הלכה זו נאמרה רק לגבי עבודת כוכבים, אבל לא לדבר אחר. כגון: קבר האסור בהנאה, לא נאסר בקרקע שאינו שלו, אף כשעשה מעשה וחפר את הקבר.
הגמרא מביאה מאמר שלישי בשם רבי יוחנן בענין דומה.
כי אתא רב שמואל בר יהודה, כשהגיע מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו: המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן, היינו דוקא במשתחוה, אבל אם עשאן חליפין לעבודת כוכבים, היה לו עבודת כוכבים והחליפן בבהמה, דהיינו, שנתנה לגוי והגוי נתן לו בהמה תמורתה - אסרן. וכמו שיבואר.
כן אמר רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן, ואילו כי אתא רבין, כשהגיע מארץ ישראל, אמר: פליגו בה, נחלקו בהלכה זו רבי ישמעאל בן רבי יוסי ורבנן.
חד, אחד מהם אמר: חליפין אסורין, ואילו חליפי חליפין, כגון שהחליפו את העבודת כוכבים בפירות, והפירות החליפו בבהמה, מותרין, הבהמה מותרת.
וחד אמר: אפילו חליפי חליפין נמי אסורין, עד סוף כל העולם.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא, מה הטעם דמאן דאמר חליפי חליפין אסורין?
אמר קרא (דברים ז) "פסילי אלוהיהם תשרפון באש ... כי תועבת ה' אלהיך הוא. ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ודרשינן: "והיית חרם כמוהו" - כל שאתה מהיה ממנו, הרי הוא כמוהו. לפיכך, גם חליפי חליפין נכללים ב"כל" שאתה מהיה ממנו והם אסורין.
ומבארת הגמרא: ואידך, ומה ישיב המאן דאמר הסובר שחליפי חליפין מותרין? אמר קרא, אמרה התורה באותו הפסוק "כי חרם הוא", ודרשינן, הוא חרם - ולא חליפי חליפין.
ומבארת הגמרא: ואידך, למאן דאמר הסובר שחליפי חליפין אסורין, לאיזה דרשה כתבה התורה "הוא"?
ההוא מיבעי ליה, הוצרך לדרוש ממנו דרשה אחרת, והיא: "הוא", עבודה זרה תופסת את דמיה, דהיינו שחליפיה אסורין, למעוטי ערלה וכלאי הכרם, שאינם תופסים את דמיהם, שאם היו לו ערלה וכלאי הכרם ושאר איסורי הנאה, ומכרם, הרי דמיהם מותרין מן התורה. מיהו, מדרבנן אסור ליהנות מממונם. ואף שאסרו חכמים ליהנות מממונם, אמרה המשנה במסכת קידושין (נו ב), שאם מכרן, לערלה וכלאי הכרם וקדש את האשה בדמיהן, הרי היא מקודשת.
והחידוש הוא, למרות שלמקדש אינו נקרא "ממונו", שהרי הממון אסור בהנאתו, בכל זאת מקודשת.
והטעם, מפני שעל אף שלמקדש אינו נקרא "ממונו", מכל מקום, האשה המתקדשת קיבלה ממנו "הנאה", היות והממון אינו אסור לה, והיא מותרת ליהנות ממנו  84 .

 84.  כן פירש רש"י (על פי המהרש"א והמהר"ם). כלומר, חכמים התירו בהיתר מיוחד להאשה ליהנות מן הממון, למרות שגזרו שהממון יהיה אסור בהנאה. וכתבו התוס': הטעם שחכמים התירו בהיתר מיוחד בקידושי אשה, הוא: מפני "שאין האשה דומה כל כך לחליפי הדמים". כלומר, האשה המקנה "עצמה" תמורת הדמים, אינה דומה כל כך לחליפין. ועוד כתבו התוס': משום מצות פריה ורביה לא גזרו חכמים. אבל הריטב"א סובר, שלא דוקא אם קידש את האשה, אלא שמותר לעשות בהן כל צרכיו, ואפילו לכתחילה.
ומקשינן: ואידך, מה ישיב התנא השני הממעט חליפי חליפין מהפסוק "כי חרם הוא", הרי צריכין את הפסוק בשביל למעט ערלה וכלאי הכרם?
ומתרצינן: ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא, בשביל למעטם -
כי, מדוע עלה על הדעת לאסור חילופיהן, הלא החליפין אינם איסורי הנאה?
אלא, הואיל והתורה אסרה חילופי עבודת כוכבים, היינו למדים ממנה לשאר איסורי הנאה שחליפיהן אסורין (ולכן הוצרך קרא למעטם) -
על זה יש להשיב: אינך יכול ללמוד איסור חליפין מעבודת כוכבים, מפני דהויא להו עבודת כוכבים ושביעית, שגם תופסת דמיה (וכמו שיבואר), שני כתובין הבאין כאחד, הבאים ללמד דבר אחד -
וקיימא לן: כל שני כתובין הבאין כאחד - אין מלמדין, אין למדים מהם להלכה אחרת, כי אם ניתן ללמוד מאחד מהם, למה כתבה התורה את השני? אלא משמע, שאין למדים משניהם.
ומבארינן: עבודת כוכבים שתופסת דמיה - הא דאמרן. הוא דין האמור, שנלמד ממה שאמרה התורה "והיית חרם כמוהו".
ואילו שביעית, תופסת דמיה דכתיב (ויקרא כה) בפרשת יובל (דיני יובל הם כדיני שביעית לכל הלכות שמיטת הארץ והפקרת תבואותיה): "כי יובל היא קדש תהיה לכם", ודרשינן: התורה משווה את יובל ל"קדש" שהוקדש לבדק הבית, ללמדנו: מה קדש תופס את דמיו, שאם פדה את הקדש בדמים, הדמים נתפסים בקדושת בדק הבית, כמו שנאמר (ויקרא כז) "ופדה בערכך", ואסור ליהנות מן הדמים, אף שביעית (ויובל) תופסת את דמיה, ואסורה בהנאה כפירות שביעית עצמן.
אי אם נשווה את שביעית לקודש, יכול הייתי לומר: מה קודש תופס את דמיו, והדבר שנקדש ונפדה יוצא לחולין, כן נאמר אף שביעית תופסת את דמיה והתבואה עצמה יוצאה לחולין? תלמוד לומר "קדש תהיה לכם", ודרשינן: תהיה - בהוייתה תהא, התבואה עצמה של שביעית נשארה בהוויתה ובקדושתה, ואינה יוצאת לחולין.
הא כיצד? איך יתקיימו שני הכתובים?
אם לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו, הבשר והפירות, מתבערין בשביעית (ביעור הוא: לבערם על ידי אכילתם קודם שיגיע זמן שכלה אותו מין הפירות, שאפילו חיה לא תמצאם בשדה. ואם, למשל, הגיע זמן ביעור פירות אלו בחודש סיון של השנה השביעית, צריך לגמור לאכול את הפירות, ואת הבשר שלקחם בפירות שביעית, עד חודש סיון).
אם לקח בבשר - דגים, יצא בשר, מקדושת שביעית ונכנסו דגים תחתיהם. מפני שאין קדושת שביעית נתפסת כל כך.
אם לקח בדגים - יין, יצאו דגים ונכנס יין. אם לקח ביין - שמן, יצא יין ונכנס שמן -
הא כיצד מתקיימים שני הכתובים? מה שנאמר "קדש", שממנו דרשינן ששביעית תופסת את דמיה, מתקיים על ידי שאחרון אחרון נתפס בקדושת שביעית, ופרי עצמו של שביעית אסור, ומתקיים מה שנאמר "תהיה", ודרשינן "בהווייתה תהא".
והדרשה של "בהוויתה תהא" עולה על הפרי של שביעית בלבד, ולא על חילופיהם, והם יוצאין מקדושתן כשהחליפום באחרים  85 .

 85.  מבואר על פי רש"י (קידושין נח א סוכה מ ב).
נמצאנו למדים ששביעית תופסת דמיה -
וכיון שעבודת כוכבים ושביעית הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים  86 , לכן אין צריכים המיעוט "הוא" למעט ערלה וכלאי הכרם ושאר איסורי הנאה.

 86.  הקשו התוס' והראשונים: הלא עבודת כוכבים ושביעית אינם שווים, שעבודת כוכבים אסורה חליפיו וחליפי חליפיו עד סוף כל העולם, וכל שאתה מהייה ממנו. (כלומר: מאן דאמר זה, הדורש "הוא" למעט חליפי חליפין, סובר שאין צריך "הוא" למעט ערלה וכלאי הכרם משום דהוה שני כתובים וכולי, ואם היה דורש "הוא" למעט ערלה וכלאי הכרם, היה סובר שחליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם - מהר"ם). - ואילו שביעית לא נתפס אלא האחרון, וזה נכנס וזה יוצא - ואיך קורא להם התנא: שני כתובים הבאים כאחד? דהרי הטעם ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, הוא: אם ניתן ללמוד מהם לדינים אחרים למה אמרה התורה את שניהם, תכתוב אחד מהם ונלמד השני ממנו - זה שייך לומר כששניהם שווים, אבל כשאינם שווים - לא. וביתר ביאור: אם כתבה התורה עבודת כוכבים, ואכן היינו למדים שביעית ממנה, היינו מגיעים למסקנא ששביעית תופסת דמיה לכל חילופיהם (למאן דאמר: חליפי חליפין אסורים, או חילופיהם בלבד, למאן דאמר: חליפי חליפין מותרים - על פי תוס' קידושין נח א) - ולכן כתבה התורה שביעית, ללמדנו שרק האחרון נתפס בקדושתה - וכן, אם כתבה התורה שביעית והיינו למדים עבודת כוכבים ממנה, היינו מגיעים למסקנא שבעבודת כוכבים נתפס רק האחרון באיסורה - ולכן כתבה התורה עבודת כוכבים ללמדנו שהראשון (או כל חלופיה) נתפס באיסורה. ואיך קורא להם התנא: שני כתובים הבאים כאחד? והתוס' והרמב"ן והריטב"א והר"ן אינם מתרצים. (ראה בתוס' קידושין שם מה שתירצו). וכתב הריטב"א: אפשר לומר שלכן סובר התנא השני במסקנת הגמרא: שני כתובים הבאין כאחד - מלמדין, כי סובר שאין זה נחשב לשני כתובים הבאין כאחד, כנ"ל. והקהלות יעקב (סימן כא) מתרץ, ומבאר ביאור חדש: מה שכתבה הגמרא בסוגייתינו: שני כתובים וכולי, אין פירושו כשאר מקומות בש"ס, כמבואר, שאין למדים מהם דין שלישי, היות ורצון התורה היה לא ללמוד מהם - אלא, פירושו: היות ועבודת כוכבים ושביעית דיניהם שונים זו מזו, כמבואר, אין ללמוד מהם לשאר איסורי הנאה, מפני שאין לנו הכרעה מאיזה מהן ללמוד. האם מעבודת כוכבים לאסור כל חליפיהם, או משביעית ולאסור רק האחרון - ועל מי הסתמכה התורה שיכריע בין הלימודים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש - לפיכך - אין מלמדים. והמאן דאמר השני סובר: מלמדים, וטעמו הוא, שבכל זאת היינו למדים מהחמור שבשניהם, משום הכלל שבידינו: כל היכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא - לחומרא מקשינן ולא לקולא. או, שהיינו למדים מהקל שבשניהם, לפי הכלל: תפסת מרובה לא תפסת - תפסת מועט תפסת. ועיין שם שמיישב את פסקו של הרמב"ם.
ואידך, והתנא השני, קסבר: שני כתובין הבאין כאחד - מלמדין, ואכן, היינו למדים מעבודת כוכבים ושביעית, שכשם שהם תופסים דמיהם, כך ערלה וכלאי הכרם תופסים דמיהם -
ואיצטריך "הוא", והוצרך הדרשה "הוא" למעוטינהו, למעטם, וללמדנו שאין דמיהם נתפסים באיסורם בהנאה.
מתניתין:
אחרי שהמשנה ביארה את הלכות עבודת כוכבים וביטולה, (מהמשנה הבאה עד סוף המסכת דנה המשנה בהלכות יין נסך וסתם יינם של גוים), מביאה המשנה ויכוח בין חכמי ישראל לחכמי הגוים, בענין עבודת כוכבים.
שאלו פלוסופין את הזקנים חכמי ישראל, בעיר רומי: אם אין רצונו, של הקדוש ברוך הוא, בעבודת כוכבים - למה אינו מבטלה ומאבדה?  87 

 87.  ומבאר הר"ן: אלא, משמע שרצונו של הקב"ה שיהו עובדין למשמשיו. התורת חיים מבאר: שאלת הפלסופים היתה, על אותם כוחות הטומאה אשר היו בימים הקדמונים, שנעשו על ידי כשפים ומעוננים ומנחשים, והיו נשאלין ומדברים, כגון: תרפים של לבן ופסל מיכה, וכיוצא בהן. וידוע, שכל עושי אלה מושכין כוחות הטומאה ממקום הטומאה, על פי טבע הבריאה אשר נתן ה' כח לכל הנבראים, כפי ענינם (ועיין לקמן בגמרא: שמחליקן בדברים). ולכך שאלו: כיון שהוא יתברך אין רצונו בזה, למה אינו מבטל את אותן כוחות הטומאה שלא יעשו פעולתן. השיבו הזקנים: הרי הן עובדים גם לחמה ולבנה, שגם מן החמה ולבנה וכל צבא השמים הם מושכין כוחות על אותן עבודות שלהן, ואותן אי אפשר לבטל כיון שהם צורך לעולם. עיין שם עוד. כלומר: התורת חיים מבאר סוגיתינו, שהיא מדברת בכוחות טומאה אמיתיים. וראה בפירוש המשנה להרמב"ם.
אמרו להן חכמי ישראל: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו. אך הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, שיש צורך לעולם בהם. וכי יאבד עולמו מפני השוטים?!
אמרו להן פלוסופין לזקנים: אם כן, יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו?
אמרו להם הזקנים: אם הקדוש ברוך הוא היה עושה כן, והיה נראה שחמה ולבנה אינם מתבטלים, בעוד ששאר דברים מתבטלים מאיליהם, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו עובדי חמה ולבנה, מפני שאומרים "תדעו שהן אלוהות - שהרי הן לא בטלו"!
גמרא:
הגמרא מביאה ברייתא, המרחיבה את התשובה שהשיבו חכמי ישראל.
תנו רבנן: שאלו פלוסופין חכמי הגוים את הזקנים חכמי ישראל ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים - מפני מה אינו מבטלה?
אמרו להם חכמי ישראל: אילו לדבר שאין העולם צורך לו, היו עובדין, הרי הוא מבטלה -
הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות. וכי יאבד עולם מפני השוטים?!
אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו, ועבדו להם - עתידין ליתן את הדין! דבר אחר: הרי מי שגזל סאה של חטים (והלך) וזרעה בקרקע - דין הוא שלא תצמח! וכי אינה צומחת?!
אלא, עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו - עתידין ליתן את הדין!
דבר אחר: הרי מי שבא על אשת חבירו - דין הוא שלא תתעבר!
אלא, עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין!  88 

 88.  ראה מהרש"א המבאר למה הוסיף להשיב ולהביא ראיה מגזל ועריות. ובספר ענף יוסף על העין יעקב מביא בשם ספר באר מים חיים, שרבן גמליאל רצה להוכיח להם מדבר שהם בעצמם מודים. שגם הגוים מודים שאסור לגזול ולבוא על אשת חבירו.
והיינו, וכמו שדאמר ריש לקיש  89 :

 89.  ריש לקיש, אמר את מאמרו על הפסוק (דברים לב) "צור ילדך תשי". וכתוב "תשי" ביו"ד זעירא הבאה למעט. כלומר: העושין כן, כביכול, מתישין כחו של מעלה ומכריחין אותו ליצור צורת אדם, למרות שהוא זיוף חותם המלך.
אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין, די להם, לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, משל הוא: החרט שטובעין בו מטבעות בצורתו של המלך, מי שמשתמש בו שלא ברשות ועושהו הפקר לכל הרוצה לחתום בו, הריהו מזלזל במלך. כן הבא על הערוה, משתמש בצלם דמות תבניתו, שיצר הקב"ה את האדם בדמותו ובצלמו. ולא די להם לרשעים שעושין הפקר לחותם הקב"ה -
אלא שמטריחין אותי, כביכול, ומחתימין אותי, שאני יוצר את הולד בעל כרחי, ומולידין.
מפני שעולם כמנהגו נוהג והולך, וגזירה היא מלפני!
ובענין עבודת כוכבים, מביאה הגמרא עוד ויכוח.
שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל: כתוב בתורכתם (דברים ד) "השמרו לכם! פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם, ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא".
פירוש "אל קנא": שמתקנא בעובדיה.
ושאל הגוי: מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה, בעבודת כוכבים עצמה, להנקם בה?
אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב, והעלה לו שם על שם אביו המלך, קוראהו לכלב בשמו של אביו ! וכן כשהוא נשבע - אומר "בחיי כלב אבא"!
כאשר שמע המלך, שבנו מזלזל כל כך בכבודו - על מי הוא כועס? האם על הבן הוא כועס, או על הכלב הוא כועס? ! הוי אומר: על הבן הוא כועס! והנמשל: הקב"ה נוקם בעובדי עבודת כוכבים, הקוראים לאלילים בשמו של האל יתברך ונשבעים בשמו, ואינו נוקם באלילים עצמם.
אמר לו הפלוספוס לרבן גמליאל: כלב אתה קורא אותה?! והלא יש בה ממש! אמר לו רבן גמליאל: ומה ראית בה, לחשוב שיש בה ממש?
אמר לו הפלוספוס: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו, ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית עבודת כוכבים לא נשרף!
אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שסרחה (מרדה) עליו מדינה. כשהוא עושה מלחמה, לנקום את נקמתו - האם עם החיים הוא עושה, או עם המתים הוא עושה?! הוי אומר: עם החיים הוא עושה!
והנמשל: הקב"ה נוקם באנשי העיר עובדי אלילים ובממונם, והדליקה מכלה אותה, ואינו נוקם באלילים עצמם, שהם מתים, לא יראו ולא ישמעו, לא שיח ולא שיג להם!
אמר לו הפלוספוס: כלב אתה קורא אותה! מת אתה קורא אותה! אם כן, יאבדנה מן העולם!
אמר לו רבן גמליאל: אילו לדבר שאין העולם צריך לו, היו עובדין - הרי הוא מבטלה -
הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות לאפיקים (אפיקי מוצאי מים) ולגאיות. וכי יאבד עולם מפני שוטים?!

דרשני המקוצר[עריכה]