פרשני:בבלי:תמורה י ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה י ב

חברותא[עריכה]

דאי אשמעינן בהך קמייתא, אם היה משמיענו רק דין הראשון, יש מקום לומר: התם הוא דאקדשיה  לעוברה גופיה, בפני עצמו, הלכך חלה עליו קדושה. אבל הכא, דאקדשיה לאימיה, ולא הקדיש את העובר בפני עצמו, אימא,  477  יש לומר, הוא בכלל אימיה לא קדוש! הלכך הוצרך להשמיענו שקדוש.

 477.  גירסת השיטה מקובצת.
ומאידך, ואי אשמעינן בתרייתא, אם היה משמיענו רק דין השני, יש מקום לומר: התם הוא דאקדיש לה, את האם, וכל דאית בה, כל שיש בה, כולל העובר, ומתוך שירדה קדושה על האם ירדה גם על העובר. אבל הכא, דאקדשיה ליה לעובר בלבד, יש לומר, כיון דליתיה אבראי, כיון שאינו בחוץ, כלומר, שעדיין לא נולד, לא קדיש! הלכך צריכא, הוצרך להשמיענו שקדוש.
לישנא אחרינא: אמר רבי יוחנן: הקדיש חטאת מעוברת וילדה, רצה - בה מתכפר, רצה - בוולדה מתכפר.
ומבארינן: מאי קמשמע לן, מה משמיענו רבי יוחנן? אם שיירו את הולד לקדושה אחרת ולא הקדישו בקדושת האם, כגון שהקדיש את האם לחטאת ואת העובר לעולה, ואמר "זו תהא חטאת ועוברה עולה" הרי הוא משוייר, והיא חטאת והולד עולה. או כגון: הקדיש את האם לחטאת והשאיר את הולד לחולין,  478  היא חטאת והולד חולין. משום ד"עובר  479  לאו ירך אמו הוא", אינו אבר מאברי האם, אלא דבר בפני עצמו. ודברים אלו נשמעים ממה שאמר רבי יוחנן שהעובר נחשב לחטאת בפני עצמו ואם רצה מתכפר בו, ואינו כ"ולד חטאת" ההולך למיתה.

 478.  כן כתב רש"י. ומעיר החק נתן, שאינו מדוייק. שהרי אפילו למאן דאמר "אם שיירו משוייר", הוא דוקא כשהקדיש מקודם את הולד ואחר כך את האם, כמבואר בתוס' על פי דברי המשנה לקמן (כה א), וכן כתבו שם רש"י ותוס'.   479.  כן היא הגירסא לקמן (יט א), וכן משמע ברש"י וברבינו גרשום.
ואילו בר פדא חולק, וסובר שהעובר לא נחשב בפני עצמו, ואם הקדיש את האם ו"שיירו" את הולד לקדושה אחרת "אינו משוייר", ואם היא חטאת דין הולד למיתה. וכן אם השאיר את הולד להשאר חולין, לא אמר כלום, וקדוש בקדושת האם מכח האם. ואימתי יוקדש בקדושת האם? למאן דאמר ולד קדשים קדושים במעי אמן הרי הוא קדוש מיד. ולמאן דאמר ולד קדשים קדושים בהיוולדם, הרי הוא קדוש בהיוולדו  480 .

 480.  כן כתב רש"י.
ודנה הגמרא: ותרתי למה לי, למה הוצרך רבי יוחנן להשמיענו זאת במאמר שני בהקדיש בהמה מעוברת, הלא כבר השמיענו במאמר הראשון, שאמר: קדושה חלה על העוברין. מוכח שהבהמה חשובה בפני עצמה והעובר בפני עצמו  481 ?

 481.  כן כתב רש"י. הגרי"ז מדייק מלשון רש"י, שחולק על תוס' (ד"ה ואזדא), וסובר ששני הדינים תלויים זה בזה. כלומר, הדין ש"קדושה חלה על העוברין" מקורו הוא משום שהוא יצור בפני עצמו, והלכך אפשר לשיירו. וכדברים אלו כתב הקדשי דוד. והגרי"ז מוסיף ביאור, על פי תוס' בבבא קמא (מז ב) שהא ד"עובר ירך אמו" אינו דין שוה בכל התורה כולה, ויכול להיות שביחס לדינים מסויימים הוי כירך אמו וביחס לדינים אחרים אינו כירך אמו. וכל הדיון כאן בסוגיתינו הוא ביחס להקדשה אם הוי כיצור בפני עצמו, ואפשר לשיירו, וממילא אפשר להקדישו, וכן להיפך אם אפשר להקדישו ממילא אפשר לשיירו.
צריכא, הוצרך להשמיענו! דאי  482  אמר רק את המאמר השני: הפריש חטאת, הוה אמינא, היינו אומרים: התם הוא דאמר רבי יוחנן: רצה בוולדה מתכפר, משום דאימיה חזיא לגופה, האם ראויה להיקדש היא עצמה, ומגו דנחתא קדושה לאימיה לגופה, ומתוך שירדה (חלה) הקדושה על עצמה, נחתא נמי, יורדת גם קדושה לולד.

 482.  גירסת השיטה מקובצת.
אבל הכא, במאמרו הראשון, כיון דאימיה לא קדשה, אינו מקדישה כלל, אלא ולד, אימא, יש לומר, לא תיחות קדושה לגופיה בפני עצמו. הלכך קמשמע לן רבי יוחנן, הדא דהכא, לדין זה, דאף על גב דאימיה לא קדשה, בכל זאת - ולד קדיש לגופיה.
ואי איתמר בהא, אם היה משמעינו רק מאמרו הראשון, יש לומר, רק בהקדיש את העובר בפני עצמו חלה הקדושה, משום דקא מפיק (מפרש בפיו) קדושה על הולד. אבל ההיא, במאמרו השני, דלא מפיק קדושה אלא על אימיה דולד, שאינו מפרש בפיו קדושה על הולד, אימא, יש לומר דולד לא מקדיש כלל! הלכך, משמיענו רבי יוחנן שחלה עליו קדושת חטאת, ושניהם הוקדשו לחטאת לאחריות.
ולפיכך: צריכי, הוצרך לומר שני המאמרים.
ומספרת הגמרא: יתיב, ישב רבי זירא וקאמר להא שמעתא.
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא, הביא משנה להקשות על בר פדא, ממה ששנינו (כד ב): כיצד מערימין  483  על הבכור, שאם היתה בהמתו מבכרת (מעוברת, בולד ראשון) ורוצה להפקיע מלתתו לכהן, כיצד יעשה?

 483.  תחבולת ההיתר תקרא "הערמה", ושאינו להיתר תקרא "מרמה". פירוש המשנה להרמב" ם.
המבכרת שהיתה מעוברת, אומר "מה שבמעיה של זו הרי הוא עולה". ואם ילדה זכר, הרי הוא  484  עולה, ומקריבו לעולה, כי קדמה לחול קדושת קרבן עולה לפני קדושת בכור, שאיננה חלה כי אם בצאתו מרחם אמו. וכיון שכבר הוקדש לעולה בהיותו עובר, שוב לא תחול עליו קדושת בכורה בצאתו ממעי אמו.  485  אלמא, הרי מוכח, שקדוש עובר, וקשה על בר פדא?

 484.  גירסת רש"י. ועיין שם הגירסא במשנה.   485.  כן מפרש רש"י. והקשה הגרי"ז, הרי אפילו בהיות האם פסולי המוקדשין, ופדאוה, וילדה בכור, פטור מן הבכורה, אף על פי שבלי ספק הולד הוא חולין גמור, כמבואר בבכורות (יד א). ואם כן, למה הוצרך רש"י לפרש שקדושת עולה מפקיעה בצורה חיובית קדושת בכור לקדושה אחרת? ומחדש (וכן מאריך בספרו על הרמב"ם דף נד א), שבבכור לא קשורה מצות הנתינה עם עצם קדושת בכור, ואף על פי שאין עליו קדושת בכור, עדיין יתכן חיוב נתינה לכהן (עיין שם האופנים והוכחותיו). הלכך, כיון שכאן רוצה להערים אפילו מלתתו לכהן, ו"רוצה ליהנות בו הוא עצמו", כלשון רש"י, לכן צריך לשנותו לקדושה אחרת. ובדרך זו יתורץ גם המשך הגמרא, שרבי ירמיה מקשה: ומי אלימא קדושת דמים לאפקועי מידי בכורה?! ולכאורה קשה: מה צריך להפקעה, תיפוק ליה משום שקדושת בכור לא חלה? (ועיין שם הוכחותיו). אך לפי דברים האלו מבואר, כי אם משום שאין קדושת בכור חלה עליו, עדיין לא נפטר מנתינה לכהן. הלכך דנה הגמרא בהקדישו לקדושת דמים אם נפטר אפילו ממצות נתינה לכהן.
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: אכן, קדושת הגוף אינו יכול להקדיש, אלא כי תניא ההיא, במה נשנית המשנה ההיא, בקדושת דמים, שמקדישו כדי שימכרנו בלא מום, ויביא בדמיו עולה.  486  וקדושת דמים יכול להחיל על כל דבר, גם על עובר. וקדושה זו מפקעת מן הבכורה,  487  כמו שיבואר.

 486.  כן מפרש רש"י. וימכרנה, ולא חלה עליו קדושת עולה. ומבואר, שאינו סובר כדברי התוס' (ד"ה כי תניא) שנחתה לה קדושת הגוף "מגו" דנחתא קדושת דמים. ובתוס' מבואר שסברתם לקוחה ממה שאמרה הגמרא לקמן (יא ב) "מגו דנחתא ליה קדושת דמים - נחתא ליה קדושת הגוף". ולכאורה קשה על רש"י, איך חולק על סברא זו? ומבאר הגרי"ז, שרש"י סובר שאינו דומה. כי שם דנה הגמרא בשעת ההקדשה, ועל כן יתכן לומר שהקדושה נחתה גם לקדושת הגוף, כשם שלדעת כמה תנאים פשטה מהאבר על כולו. אבל כאן, בשעת ההקדשה בקדושת פה אי אפשר שתחול קדושת דמים, לבר פדא הסובר שאין קדושת פה חלה על העובר, אלא שרצו לומר שאחר כך תתפשט הקדושה, על כך סובר רש"י שאי אפשר להתפשט (ודברי הגרי"ז יבוארו היטב עם המבואר בהערה בשם תוס' בשיטה מקובצת). ויש להטעים דברי הגרי"ז, על פי המבואר באחרונים, שדין התפשטות הקדושה אין פירושו שהקדושה מתפשטת, אלא שמעשה ההקדשה מתפשט, כלומר, עצם חלות הקדושה החלה על ידי קדושת פה מתפשטת (כאומר: דברי פיו התרחבו). הלכך, היות ובמעשה ההקדשה אינו יכול להחיל יותר מקדושת דמים, אי אפשר שתחול קדושת הגוף.   487.  מפשטות לשון רש"י משמע, שהקדיש את העובר קדושת דמים. ובפירוש רבינו גרשום מבואר כן במפורש: וכן בהמשך הגמרא לגבי גיזה ועבודה. אבל בשיטה מקובצת מביא גירסא אחרת או לישנא אחרינא, ולפיה הקדיש את האם בקדושת דמים.
ומתורץ, שעד כאן לא אמר בר פדא שאין קדושה חלה על העובר אלא בקדושת הגוף, אבל קדושת דמים חלה על העובר.
ומקשה רבי ירמיה: מי אלימי, וכי יש ב"כח" של קדושת דמים דקא מפקעא ליה מן הבכורה?! ולמה לא תחול קדושת בכור בצאתו מן הרחם?
אמר ליה רבי זירא: אין! אכן, קדושת דמים מפקיעה מן הבכורה.
והתנן, כמו ששנינו (בכורות יד א): כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן, שהקדיש אותם בהיותם בעלי מום בקדושת דמים, ונפדו, חייבין בבכורה, אם הן נקבות וילדו בכור אחר פדיונן, וכן חייבין במתנות, לתת את הזרוע לחיים והקיבה לכהן. ואף על פי שמוקדשין פטורים מן בכורה ומתנות, ואפילו פסולי המוקדשין (שהוקדשו בהיותם תמימים ואחר כך נפל בהם מום) פטורים, מכל מקום, אם קדם מום להקדישן ונפדו, חייבים כחולין גמור.
ונדייק: טעמא, כל הטעם שחייבים הוא, משום דנפדו  488  ופקעה מהם אפילו קדושת הדמים, הא לא נפדו, פטורין מן הבכורה, הואיל והוקדשו קדושת דמים, שהרי כשהוקדשו בהיותם בעלי מומין לא הוקדשו אלא לדמיהן.

 488.  גירסת השיטה מקובצת.
אלמא, מוכח, דאלימא קדושת דמים דמפקע ליה מבכורה.
איתיביה רבי ירמיה ממה ששנינו בברייתא: האומר "מה שבמעיה של זו תהא עולה", מותרת האם בגיזה, ואינה כשאר מוקדשין האסורים בגיזה, מפני שהאם לא הוקדשה, ואסורה בעבודה, משום כחוש עובר שבה, שעבודת האם מכחישה את העובר.  489 

 489.  הקשה הגרי"ז: למה אמרה הברייתא משום כחש עובר, דהיינו שהעבודה באם גורמת הכחשת העובר, ולמה לא אמרה בפשטות: מפני שגם העובר עושה את העבודה, כשם שאמרה הגמרא (בבא קמא מז א) "היא וולדה נגחו", דמשמע שהולד נוגח עם האם, הכי נמי הולד עובד עם האם? ועיין שם מה שתירץ.
הרי שהעובר קדוש, וקשה על בר פדא?
אמר ליה רבי זירא: הא נמי, גם ברייתא זו מדברת, כשהוקדש קדושת דמים.
ומקשה רבי ירמיה: ומי אלימא, וכי יש בכח של קדושת דמים, דאסרה  490  לה בגיזה ועבודה?! כלומר, וכי יש איסור גיזה ועבודה על העובר כשהוקדש קדושת דמים בלבד, ולמה אסורה האם בגלל כחוש עובר?

 490.  גירסת השיטה מקובצת.
אמר ליה רבי זירא: אין! אכן, הקדוש בקדושת דמים אסור בגיזה ועבודה.
והתנן, וכן שנינו באותה משנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו, יוצאין לחולין לגמרי, אפילו ליגזז וליעבד. כי לאחר שנפדו הרי הם כחולין גמורים, הואיל ומעולם לא נתקדשו קדושת הגוף, שהרי בתחילת הקדשתן, בהיותם בעלי מום, לא הוקדשו אלא לדמיהן.
ומדייק רבי זירא: טעמא, כל הטעם שמותרים בגיזה ועבודה הוא, משום דנפדו, ופקעה מהם קדושת הדמים, הא קודם שנפדו, ויש עליהם קדושת דמים אסורין בעב ודה.
אלמא, הרי מוכח, שקדושת דמים אסרה  491  ליה בעבודה.

 491.  גירסת הגאון יעב"ץ.
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא ממה ששנינו במשנתנו: אין ממירין לא אברין בעוברין, ולא עוברין באברין, ולא עוברין ואברים בשלימים, ולא שלימים בהן.  492 

 492.  על פי רש"י וכפי שפירשו הגר"א.
ומדייק רבי זירא: רק אמורי הוא דלא מימר, תמורה אינה נתפסת מן העוברין על השלימין, משום שבתמורה נאמר "בהמה בבהמה" ועובר לא נקרא "בהמה".  493  הא מיקדש קדשי, קדושה חלה על העוברין. כי אם היא לא חלה כלל, מה הוצרך התנא להשמיענו שתמורה בשלימין לא נתפסת מעוברין, פשיטא! הלא העוברין לא קדשי כלל, ומאיזה קדושה תיתפס בהם תמורה, וקשה על בר פדא!

 493.  כמבואר בהערה לעיל.
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: המשנה אינה מדברת בהקדיש את העובר, אלא בולדי קדשים, בבהמת קדשים שהתעברה אחרי הקדשתה, או בהקדיש בהמה מעוברת, דקדישי  494  וקיימי, וקדושת הולד היא מכח האם ולא משום הקדשת פי המקדיש, כיון שאין קדושת פה חלה על העוברין -

 494.  בשיטה מקובצת משמיט מלת "הוא".
ועל עוברין אלו אמרה המשנה, שאף על פי שהן קדושים במעי אמן  495  - אין ממירין עליהם, משום שאינם נקראים "בבהמה".

 495.  ומעיר הגרדמ"ה, שתירוץ זה הוא רק למאן דאמר "במעי אמן הן קדושין", דאילו למאן דאמר "בהווייתן", עדיין לא קדשי ואין ממירין עליהן.
ומקשה רבי ירמיה  496 : אי, אם אכן מדובר בולד קדשים, יש לדייק: דוקא במעי אמן הוא דלא עבדין תמורה  497 , כמבואר, משום דבמעי אמן אינם נקראים "בבהמה", הא אבראי, ואילו כשהם בחוץ, דהיינו, אחר שנולדו - עבדין תמורה  498 ?!

 496.  מגירסת השיטה מקובצת (אות יט) משמע שכל זה הוא מוויכוח רבי ירמיה ורבי זירא.   497.  גירסת השיטה מקובצת.   498.  כתב הגר"א שלפי פירוש רש"י שהדיון הוא ממה שכתבה המשנה "ולא שלימין בהן" מבוארת היטב קושית הגמרא.
איך יתכן לומר כן, והא תנן, הרי שנינו במשנה הבאה: אין הולד עושה תמורה. ובשלמא אם מדובר בעובר הקדוש בקדושת פה וקדוש קדושה עצמאית ולא מחמת היותו ולד, הלכך ממירין בו מאבראי, ואין ממירין בו בהיותו במעי אמו -
אבל אם מדובר בולד מה הוצרכה המשנה לומר שאין ממירין בו מטעם היותו במעי אמו, הרי אפילו מאבראי - אין ממירין בו  499 ?

 499.  על פי השיטה מקובצת, ויתכן שגרס כן בדברי הגמרא.
ומתרץ רבי זירא: אמנם מדובר בולדות קדשים, והא מני, ומשנתו של מי היא, רבי יהודה היא, דאמר במשנה הבאה: הולד עושה תמורה, אחרי יציאתו ממעי אמו, הלכך, משמיעה לנו המשנה שכל זמן היותו במעי אמו - אינו עושה תמורה.
רבי ירמיה בא להוכיח שאי אפשר להעמיד את משנתנו שהתנא קמא הוא רבי יהודה. ומתשובת רבי יוסי בסיפא של המשנה, מוכח שהתנא של הרישא אינו רבי יהודה.
כי רבי יוסי טוען, כשם שבתחילת הקדושה, אם הקדיש רגל לעולה, מתפשטת הקדושה על פני כולה, כן בתמורה. ובכך בא להוכיח שממירין אברין בשלמים. ולאיזה בר פלוגתא טוען כן? אם תמצי לומר שהוא רבי יהודה, איזה הוכחה מביא מתחילת הקדושה? הרי רבי יהודה חולק עליו גם בתחילת הקדושה, וסובר שהאומר "רגלה של זו עולה" אין הקדושה מתפשטת על כל הבהמה,  500  כמו שיבואר (יא ב). ובהכרח, שהתנא קמא של המשנה אינו רבי יהודה.

 500.  ומבואר בהערה, ושם מבואר שהתנא קמא הוא רבי שמעון.
אי, אם כדבריך שהתנא של המשנה הוא רבי יהודה, יש לדייק, הרי התנא קמא אומר: תמורה הוא דלא עבדי אברין,  501  ולא מתפשטת קדושת התמורה מן האבר על כל הבהמה וממילא לא חלה כלל, הא מקדש, בתחילת הקדושה, קדשי, מתפשטת הקדושה מהרגל על כל הבהמה, ורבי יהודה ודאי אינו סובר כן, הא אמר רבי יהודה: אברין לא קדשי, כלומר, קדושת האבר לא מתפשטת על כל הבהמה -

 501.  גירסת השיטה מקובצת.
ואיך אפשר לומר שהתנא קמא הוא רבי יהודה?
אמר ליה  502  רבי זירא לרבי ירמיה: אכן! תנא קמא של המשנה הוא רבי יהודה, אלא היות ואפילו רבי יהודה מודה שאם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו פשטה הקדושה על כל הבהמה, אם כן, הכא במאי עסקינן, במה מדברת המשנה, באבר שהנשמה תלויה בו. והקדושה מתפשטת על כולה! וכל זה בתחילת הקדושה, אבל דין תמורה שונה, ואין ממירין באיברין ולא איברין בשלימין, משום שבתמורה נאמר "בהמה בבהמה", ואיברין אינם נקראים בהמה  503 .

 502.  גירסת השיטה מקובצת.   503.  סיכום פירוש המשנה, לפי אוקימתת רבי זירא אליבא דבר פדא: א. תנא קמא של המשנה הוא רבי יהודה. ב. עוברין, היינו ולדות קדשים, ואינם עושין תמורה במעי אמן, ואילו בחוץ עושין תמורה. ג. אברים, היינו אבר שהנשמה תלויה בו, ובתחילת קדושה מתפשטת על כולה, אבל תמורה אינם עושין, ולא ממירין אותן בשלימים. והטעם שאין ממירין עוברין ואברין, משום שאינם נקראים "בהמה בבהמה".
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא ממה ששנינו במשנה לקמן (טז ב): חומר בקדשים מבתמורה. ומקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין.
הרי שמקדשין עוברין, וקשה לבר פדא!  504 

 504.  העולת שלמה מפלפל למה לא תירצה הגמרא שהקדישו בקדושת דמים? והאמת, שבשיטה מקובצת מביא גירסא (או לשון) אחרת, שרבי זירא אכן תירץ כן שהקדישו לדמי. והקשה לו רבי ירמיה: לדבריך, גם לגבי אברין מדובר שהקדישו לדמיו. וכל הטעם שהאבר קדוש (כך נראה לפרש, וכנראה יש בשיטה טעות סופר) הוא רק משום שהוקדש בקדושת דמים, ואילו קדושת הגוף לא חלה על האבר עצמו, ואיך יתכן לומר כן, הלא לכולי עלמא (אפילו לרבי יהודה) חלה קדושת הגוף על האבר? וחוזר בו רבי זירא ומתרץ: אלא, בולדי קדשים.
ומתרץ רבי זירא: הכא נמי, גם משנה זו אינה מדברת במקדיש את העובר, אלא בולדי קדשים, כמבואר, בולדות שקדושתן היא מכח קדושת האם.
ותמה רבי ירמיה: אי, אם מדובר בולדי קדשים, מאי, מה פירוש "מקדישין"? וכי מקדישין אותם בקדושת הפה, הא קדישי וקיימי, הרי קדושתן באה מאיליה?!

דרשני המקוצר[עריכה]