פרשני:בבלי:תמורה כח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה כח א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
כל האסורין לגבי מזבח, כל בהמות שהן פסולות להקרבה, אוסרין בכל שהן, אם נתערבו ואינם ניכרים, אפילו נתערבו אחד באלף, כולן אסורין למזבח, כמבואר.
ואלו הן: הרובע, שרבעה הבהמה את האדם, והנרבע, שנרבעה הבהמה על ידי אדם, והמוקצה, שהפרישהו בעליו להקריבו לעבודה זרה, ועדיין לא הקריבוהו, ויבואר בהמשך המשנה, והנעבד, שעשאו בעליו עבודה זרה, ויבואר בהמשך המשנה, והאתנן, שנתנוהו בעליו לזונה עבור זנות, ויבואר במשנה הבאה, ומחיר כלב, שהחליפוהו עבור כלב, ויבואר בהמשך הפרק, והכלאים, שנולדה הבהמה מהכלאה אסורה, כגון שהיה אביו עז ואמו רחל, והטרפה, שיש לה אחד מסימני טריפות האוסרות אותה באכילה אפילו להדיוט,  2  ויוצא דופן, שנולדה על ידי חתך בדופן אמה, שהוציאו את העובר דרך הדופן, ולא יצא מאיליו דרך הרחם.

 2.  הגמרא במסכת זבחים (עד ב) דנה: בשלמא כל הפסולין המנויין במשנתנו, לא ניכר עליהן פסולן, ויתכן שיתערבו ולא יהיו ניכרים. אבל טריפות, ממה נפשך: אם ניכרת עליהן טריפותם מבחוץ, כגון שנחתכו רגליה, אין זו תערובת, שהרי מכיר אותה מבין כל הבהמות שבתערובת, ושאר הבהמות יותרו. ואם לא ניכר טריפותם מבחוץ, כגון שניקב הלב, מנין הוא יודע שהיא טריפה? ושם מתרצת הגמרא כמה תירוצים: א. כל בהמות התערובת יש להם נקב על ידי קוץ נגד חלל גופה, אבל הנקב לא מגיע עד לחלל, ובאופן זה אינן טריפות. והיתה לו בהמה אחת שגם היא נקובה, אלא שהנקב בא על ידי דרוסת הזאב, ונקב כזה עושה אותה טריפה, והוא יודע שהיא נדרסה על ידי זאב, ונתערבה בבהמות הנקובות הכשרות, ולא ניכר עליהן איזו היא הנקובה על ידי קוץ ואיזו על ידי הזאב. ב. שהיתה לו בהמה שנפלה מן הגג, והיא טריפה מחשש ריסוק איברים. והתנא של משנתנו סובר שאפילו אם הלכה על רגליה צריכה בדיקה לאחר שחיטה, אף על פי שלא נראה עליה מבחוץ שום טריפות. והלכך, אף על פי שאם תשחט ותבדק ותמצא שלימה מכל טריפות, היא תותר להדיוט, מכל מקום, לגבוה היא פסולה, משום "הקריבהו נא לפחתך". כלומר, אין זה לכבוד הקב"ה שיביאו לפניו קרבנות כאלו הצריכים בדיקה. ואותה בהמה, שהיא שלימה בחיצוניותה, נתערבה באחרות ואינה ניכרת. ג. שהיא אינה טריפה בעצמה, אלא שנולדה לאם טריפה, ומשנתנו סוברת כרבי אליעזר, הסובר שולד טריפה אסור אפילו להדיוט, וכל שכן לגבוה, ונתערבה באחרות, ואינה ניכרת מאחר שהיא אינה טריפה.
ומבארת המשנה:
איזהו מוקצה? המוקצה לעבודת כוכבים, שהפרישוהו בעליו לעבודה זרה. ודינו: הוא אסור להקרבה למזבח, ומה שעליו, תכשיטיו או כלי בהמה, מותר. כלומר, מותר להביא מדמי תכשיטיו קרבנות למזבח, שהרי עדיין לא נעשה בתכשיטים דבר איסור של עבודה זרה.
ואיזהו נעבד?  3  כל שעובדין אותו. ודינו, הוא ומה שעליו אסור למזבח (ומה שעליו אסור בהנאה אף להדיוט).

 3.  גירסת המשנה.
וזה וזה, מוקצה ונעבד, מותרין באכילה להדיוט (לשחיטת חולין), משום שבעלי חיים לא נאסרו להדיוט.
גמרא:
הגמרא דנה בכמה משניות ששנינו בהן שאיסורים אינם בטילים מחמת חשיבותם, ולמה כפלה המשנה ושנתה דין זה כמה פעמים.
אמר מר, שנינו במשנתנו: אוסרין בכל שהן.
ומקשינן: מאי  4  קמשמע לן, דלא בטלי ברובא?! הלא תנינא, כבר שנינו כן במסכת זבחים (ע ב)?

 4.  גירסת השיטה מקובצת.
והגמרא מביאה את המשנה שם, ואת השקלא וטריא של הגמרא שם, כדי לברר הקושיא.
שנינו במסכת זבחים, בפרק התערובת: כל הזבחים  5  שנתערבו בחטאות המתות, (כמבואר לעיל פרק ולד חטאת), או בשור הנסקל, בהמה שהרגה אדם, שדינה בסקילה, הרי אפילו אם נתערבו אחד בריבוא (עשרת אלפים) - ימותו.

 5.  גירסת המשנה שם.
והניחה הגמרא, שמלשון המשנה משמע שמדובר בקרבן כשר אחד שנתערב בהרבה קרבנות פסולים.
וקשיא לן, שם מקשינן: מאי "אפילו" דקאמר?  6  הרי פשוט הדבר שאם נתערב אחד של היתר בהרבה של איסור שהכל אסור, שהרי הרוב הוא של האיסור?

 6.  גירסת רש"י על פי הצאן קדשים.
ומשנינן,  7  ושם תירצנו: הכי קתני, כך תתפרש המשנה: כל הזבחים שנתערב "בהן" אחד מחטאות המתות או שור הנסקל, כלומר, פסול אחד בהרבה כשרים, ואפילו אחד של איסור בריבוא של היתר, כולן ימותו, ואינו בטל ברוב.

 7.  גירסת רש"י על פי הגהות הב"ח.
ואם כן, קשה: הרי כבר שנינו שם שבהמות פסולות אינן בטלות ברוב אלא אוסרין בכל שהן, ולמה לנו לחזור ולשנות דין זה גם כאן?
ומתרצינן: איצטריך! יש צורך להשמיענו כאן מה שלא נשמע מהמשנה ההיא. כי אם היה התנא שונה רק את המשנה ההיא, סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר, כי רק התם, במסכת זבחים, גבי חטאות המתות ושור הנסקל שהתערבו בבהמות כשרת, הוא דלא בטיל ברוב, משום דאיסורי הנאה הם, ולפיכך חשובים הם, ולא בטילים ברוב. אבל הכא, בפסולים המנויים במשנתנו, דלאו איסורי הנאה הם,  8  אימא, יתכן לומר, ליבטל ברובא. לכן קמשמע לן משנתנו שאפילו אלו אינם בטילים, ואוסרים בכל שהם  9 .

 8.  כל המנויים במשנתנו אינם מאיסורי הנאה, ואף שיש מהם שאסורים באכילה להדיוט. וכבר מבואר במשנה שאפילו מוקצה ונעבד אינם אסורים להדיוט ומותרים אף באכילה. ואפילו רובע ונרבע, אף על פי שאילו העידו עליהם שני עדים הם אסורים להדיוט ואפילו בהנאה (ועיין תוס' זבחים עא א ד"ה ברוב ובראשונים שם), מכל מקום, המשנה מדברת בפירוש שלא העידו עליהם שני עדים, והלכך אינם נסקלים ואינם אסורים להדיוט, ואסורים לגבוה בלבד.   9.  רש"י מביא את הגמרא שם בשלימותה: ואם היה התנא משמיענו רק את משנתנו ולא את המשנה ההיא, היה עולה על הדעת לומר, שרק פסולים המנויים במשנתנו, שכולם מותרים להדיוט, והם אסורים לגבוה בלבד, הלכך מאוסים הם ואינם בטילים כדי להתירם לגבוה, וירעו עד שיפול בהם מום, וימכרו להדיוט (כלומר, שהרי שאר הבהמות שנתערבו בהם אינם איסורי הנאה, וכאשר יפול בהם מום יותרו על כל פנים להדיוט). אבל כשנתערב בהקדש דברים האסורים אף להדיוט, כגון שור הנסקל וחטאות המתות, שאם נחמיר ונאסרם יהיו אסורים לגמרי, הוה אמינא שיקילו חכמים שהם בטלים, אחרי שיפול מום בכל התערובת, לכן משמיעה לנו שם המשנה שכולן ימותו, ואינם בטילים להתירם להדיוט. וראה תוס'.
ומקשינן: רובע ונרבע, ושאר הפסולין המנויין במשנתנו, נמי תנינא, הלא גם שנינו שם שאינם בטילים, אף על גב שאינם אסורי הנאה?
שהרי שנינו (שם): נתערבו הזבחים הכשרים ברובע ונרבע של חולין,  10  במוקצה ונעבד, באתנן ובמחיר כלב, ומחמת הזבח המעורב בהן נאסרו כולן להדיוט, ואם ישחטם בחוץ חייב כרת. ולחלל את הזבח המעורב על מעות אי אפשר, מאחר שהוא תם, ולהקריבן ודאי שאסור. הלכך, ירעו עד שיסתאבו כולן, וימכרו, ומותרים להדיוט, ויביא בדמי היפה  11  שבהן קרבן מאותו המין של הזבח הכשר.

 10.  אף על פי שכך נאמר במשנה שם, ומשמעותו שמיעוט הזבחים נתערבו ברוב פסולים, כמו שרש"י מפרש, מכל מקום, כתבו תוס' שם (ד"ה ויביא) שפירוש המשנה הוא שנתערבו מיעוט פסולים אלו ברוב קדשים. וכשם שהגמרא ביארה את הרישא של המשנה "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות", ופירשוה שנתערבו בהן חטאות המתות - כן יתפרש המשך המשנה. ושם מקשים התוס' על רש"י (על פי הבנת החק נתן שם) מקושית הגמרא כאן ושם, שמשמע שהפסולים נתערבו, ולפיכך משווה הגמרא את המשניות, ומקשה: למה שנתה המשנה פעמיים להלכה זו. ואילו לפירוש רש"י קשה (ומכל מקום, מבואר בפנים על פי רש"י!).   11.  גירסת השיטה מקובצת.
כלומר, כיון שמעורב בהן קרבן אחד, יבחר לו את היפה מבין כולן,  12  שמא הוא הקרבן, ו"יד הקדש על העליונה", ויקח דמים בשווי של היפה מדמי הפדיון, ויאמר "כל מקום שהזבח נמצא, יתחלל על דמים אלו". ומדמים אלו יביא קרבן "מאותו המין", אם שלמים, או שאר קרבן, בהתאם למה שהזבח היה מקודש. וכשיעשה כן, יותרו כולן להדיוט.

 12.  כן הוא לפי פירוש רש"י הנ"ל. ולפירוש תוס' שנתערב מיעוט פסולים ברוב זבחים, פירושו: יקח כל קרבן וקרבן לפי שווי דמי הבהמה היפה. כגון: אם נתערבו שני פסולים בעשרה זבחים, יבחר את היפה מבין כל התערובת, ובמחיר שווי היפה יקנה עשר בהמות ויחלל הקדושה עליהן ויאמר "כל מקום שהזבח נמצא יחולל על בהמות אלו".
ואם כן, קשה: הרי שגם בפסולים שאינם איסורי הנאה כבר השמיעה לנו המשנה במסכת זבחים, שאינם בטילים, ומדוע הוצרכה המשנה כאן להשמיענו זאת?
ומתרצינן, אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא, אמרתי קושיא זו, קמיה דרב שימי בר אשי. אמר לי: חדא, משנה אחת, והיא משנתנו, מדברת כשהפסולין נתערבו בבהמות חולין, ואחר כך הקדישן, ומשמיעה לנו המשנה שכל התערובת אסורה למזבח. וחדא, המשנה ההיא, מדברת בקדשים, שבהמות קדשים שכבר הוקדשו נתערבו בפסולים, כמו שמפורש שם "כל הזבחים שנתערבו" -
וצריכי, ושתי המשניות הוצרכו, ואם היתה נשנית רק אחת מהן, לא היינו למדים ממנה את השניה.
דאי אשמועינן גבי קדשים, היינו אומרים, לפיכך אמרו חכמים שאינם בטילים, משום דבשעת ההתערבות היו מאיסי. כלומר, שמאוס להקריב פסולין אלו לגבוה, אבל גבי חולין, שבשעת ההתערבות אינן קדושין לגבוה, אימא, היינו אומרים, ליבטלי, עכשיו הם בטילים, ומאחר שכבר נתבטלו, שוב יכול להקדישן ולהקריבן, ולפיכך משמיעה לנו המשנה שאף על פי כן אסור להקריבן.
וממשיכה שם הגמרא: אכן, אם היינו שונים רק את משנתנו, שאפילו אם נתערבו בחולין גם אסור להקריבן, היינו למדים שכל שכן אם נתערבו בקדשים אסור להקריבן. אלא, כאן במשנתנו לא נאמר מהי תקנתן ומה ייעשה בהן, ועל כן, שנתה שם המשנה את תקנתן, ש"ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין".
ומקשינן: ובחולין נמי תנינא, הרי כשנתערב איסור ברוב חולין של היתר גם כבר שנינו במשנה אחרת שהן אוסרים בכל שהן ואינם בטילים. ולא עוד, אלא ששם שנינו שאינו בטל אפילו כשהאיסור הוא של חולין! וכל זאת מחמת שהאיסור הוא דבר חשוב שדרכו לימנות, או שהוא בעל חי, כמבואר, שמדרבנן לא מתבטל איסור כשהוא דבר חשוב -
שהרי שנינו במסכת עבודה זרה (עד א): ואלו אסורין, ואוסרין את תערובתן בכל שהן: יין נסך, ועבודת כוכבים, וציפרי מצורע, ועורות לבובין, עורות של בהמות שנקבו אותן נגד הלב, ודרך אותו הנקב הוציאו את אימוריהן והקטירום לעבודה זרה, וגם העורות עצמם נחשבים כתקרובת עבודה זרה, ושיער נזיר שצריך לשורפו תחת הדוד, והוא אסור בהנאה, ופטר חמור, ובשר בחלב, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב והחתיכה נתערבה באלף חתיכות של היתר, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וחולין שנשחטו בעזרה, (ושעיר המשתלח  13 ) - הרי אלו אסורין, ואוסרין תערובותם בכל שהן -

 13.  כן גרסינן שם, ובתוס' (זבחים עב א ד"ה אלא) משמע שאינו בגירסת המשנה.
ואם כן קשה, שהרי כבר השמיעה לנו משנה אחרת שדבר חשוב לא בטל אפילו בחולין?
ומתרצינן: צריכי! שתי המשניות הוצרכו, וכל אחת משמיעה לנו מה שלא שנתה השניה:
דאי אשמעינן התם, משנה ההיא של יין נסך ועבודת כוכבים, היינו אומרים כי רק התם, דכל האיסורים שם הם איסורי הנאה, הוא דלא בטלי. אבל הכא, הפסולים של משנתנו, כמו רובע ונרבע וכולהו, שאינם איסורי הנאה, ליבטלי.  14  הלכך משמיעה לנו המשנה שאינם בטילים.

 14.  זו היא גירסת הגמרא כאן. ושם במסכת זבחים גם כן דנה הגמרא במשניות אלו. ושם נאמר "דאי מהתם הוה אמינא להדיוט אבל לגבוה אימא לא נפסדינהו לכולהו", פירוש: הוה אמינא שקדשים יתבטלו כדי לא להפסיד קדשים, אבל חולין לא איכפת לן אם נפסידם. (והאמת ששם יש הרבה מפרשים מגיהים כגירסת הגמרא כאן). וברכת הזבח מציע לגרוס כאן כגירסא ההיא, כדי להשוות הסוגיות. וכבר העירו החק נתן והגר"א שאינו מוכרח. ואדרבה, כאן אי אפשר לגרוס גירסא ההיא, כי כאן הקשתה הגמרא על התירוץ הקודם שמשנתנו אסרה לגבוה, והחידוש במשנה ההיא הוא לאסור אף בחולין, ועל כן הביאה הגמרא את המשנה של יין נסך, להקשות שגם לחולין כבר שנינו שאינם בטילים, והקושיא היא מחולין על חולין, הלכך אי אפשר לתרץ כגירסת הברכת הזבח ולחלק בין הדיוט וגבוה, אלא כגירסתנו בין איסורי הנאה לאיסורים שאינם של הנאה. ומאידך, שם הקשתה הגמרא על כפילות המשנה של חטאות המתות ושור הנסקל עם המשנה של יין נסך ועבודת כוכבים. וממילא אי אפשר לתרץ ולחלק בין איסורי הנאה לשאינם איסורי הנאה שהרי גם חטאות המתות וגם יין נסך הם איסורי הנאה, ולפיכך תירצו שם שאם מהמשנה של יין נסך הוה אמינא כיון שהם איסורי הדיוט ולא איכפת לחכמים להפסידם מה שאין כאן חטאות המתות יש הפסד לקדשים.
ואי אשמועינן הכא, היינו אומרים, שאינם בטילים כיון דלגבוה, משום שרוצה להקריבן לקרבן, דמאיס להביא קרבן מפסולים אלו. אבל אם רוצה אותם לצורך הדיוט, אימא, יש מקום לומר, אפילו  15  שהם איסורי הנאה, ליבטלו ברובא. לכן קמשמע לן, משמיעה לנו המשנה ההיא שאפילו חולין אינם בטילים.

 15.  גירסת השיטה מקובצת.
ועתה מקשה הגמרא  16  על השינוי בין המשנה במסכת זבחים לבין המשנה במסכת עבודה זרה. שבמסכת זבחים נשנו איסורי הנאה ואיסורים שאינם איסורי הנאה ביחד, ואילו במסכת עבודה זרה נשנו איסורי הנאה בנפרד (כט ב), ואחר כך במשנה אחרת (לה ב) נשנו איסורים שאינם איסורי הנאה?

 16.  על פי גירסת השיטה מקובצת ומפורש מפי רש"י ורבינו גרשום.
ומאי שנא לענין תערובת קדשים, איסורים שנתערבו בקדשים, דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה, כגון טריפה, בהדי הדדי, ואילו תערובת חולין, איסורים שנתערבו בחולין, אפסיק, ותני איסורי הנאה ואיסור אכילה לחוד? ומתרצינן: במסכת עבודה זרה רצתה המשנה להורות בעיקר דין יין נסך, שאוסר במשהו ואינו בטל, הלכך שנתה שם המשנה דרך אגב את כל הדברים הדומים לו שהם איסורי הנאה, ואחר כך שנתה המשנה בדרך "אגב דאגב" גם איסורים שאינם של הנאה. אבל במסכת זבחים שנתה המשנה כל הפסולין לגבי מזבח שאינם בטילים, ובענין פסולם לגבי המזבח אין שום הבדל בין אם הם אסורים להדיוט בהנאה או באכילה בלבד.  17 

 17.  ואפילו אלו שאינם אסורים כלל להדיוט! כגון כלאים ויוצא דופן.
כי קאים, כשהתנא עומד בעבודה זרה, משום דבעי לפרושיה איסורי דיין נסך, שאינו בטל ואיסורו איסור עולמית, פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה. ואחר כך שונה שאר איסורים בפני עצמם. אך הכא, משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר, מפרש נמי כל האסורים לגבי מזבח דדמיין ליה.
שנינו במשנתנו: הרובע  18  והנרבע.

 18.  גירסת השיטה מקובצת.
כמבואר, רובע ונרבע על פי עדים, נהרגים, ואסורים אפילו להדיוט ואפילו בהנאה. ואילו רובע ונרבע שאינם נהרגים, כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים, אינם אסורים להדיוט אלא לגבוה.
ודנה הגמרא: מנלן דאסירי לגבוה? מנין שהם אסורים לגבוה?
ומביאה הגמרא ברייתא שדורשים בה שרובע ונרבע מוקצה ונעבד אסורים למזבח  19 .

 19.  ברייתא זו דורשת רובע ונרבע מוקצה ונעבד ונוגח (על פי עד אחד או על פי עצמו). ושאר הפסולים המנויין במשנתנו, מבואר במקומות אחרים דרשות שהם פסולים להקרבה (חוץ מאתנן ומחיר כלב המפורשים בתורה). עיין רש"י (זבחים עא א-ב) ורע"ב כאן במשנתנו ושם במסכת זבחים, ועוד.
דתנו רבנן: אמרה תורה בפרשת הקרבנות (ויקרא א) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם". ודרשינן "מן הבהמה" - מקצת מן הבהמה ולא כולן, להוציא רובע ונרבע, שאסור להקריבם.
ודנה הברייתא: למה צריך למעטם מדרשת הכתובים, והלא דין הוא, אפשר למעטם מקל וחומר: ומה בעל מום, שלא נתעבדה בה עבירה, הרי הוא פסול לגבי מזבח. רובע ונרבע, שנתעבדה בהן עבירה, וכי אינו דין שאסורין לגבי מזבח?!
חורש בשור וחמור יוכיח, שנתעבדה בו, בשור, עבירה, ובכל זאת הריהו מותר לגבי מזבח!  20 

 20.  הטעם מבואר בתוס'.
מה לחורש בשור וחמור, שלפיכך לא נאסר לגבי מזבח, משום שאין הבהמות חייבין מיתה, תאמר ברובע ונרבע, שהבהמות חייבין מיתה?! הלכך פסולין הן לגבי מזבח, מקל וחומר מבעל מום, אף בלי דרשת הכתובים!
ודוחה הברייתא את הפירכא על "חורש בשור וחמור יוכיח", ואומרת: "טול לך מה שהבאתה"! קח לך את הפירכא, לפי שאין זו פירכא.
כי אמנם הרי שנתעבדה בהן ברובע ונרבע עבירה בשני עדים, שאז הם חייבים מיתה, פשוט הדבר שהם פסולין להקרבה מקל וחומר מבעל מום, ואינך יכול לפרוך מחורש בשור וחמור, שכן שור וחמור אינם חייבים מיתה, בעוד שרובע ונרבע חייבים מיתה.
אבל מה שאנו דנים, הוא כשנתעבדה בהן עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים, שהודו בבית דין שבהמתם רבעה או נרבעה, שאז אינם חייבים מיתה, מנין לך שהם פסולים לגבי מזבח, אם לא מן דרשת "מן הבהמה"?
אמר רבי שמעון:  21  אני אדיננו! אדון אותו מקל וחומר, ולא צריך ללמוד מדרשת הכתוב לפסלו לגבי מזבח: ומה בעל מום, שאין העדאת  22  שני עדים פוסלתו מאכילה להדיוט, העדאת עד אחד, כשחכם קובע את מומו,  23  פוסלתו מהקרבה. כל שכן ברובע ונרבע, שהעדאת שני עדים פוסלתו אפילו מאכילה, שהרי דינו בסקילה, וכי אינו דין שהעדאת עד אחד פוסלתו מהקרבה?!

 21.  בתורת כהנים איתא: רבי ישמעאל וכן בפירוש רבינו גרשום. וראה תוס' (עמוד ב ד"ה אמר) שרבי עקיבא השיבו, מוכח שהגירסא היא רבי ישמעאל, שהרי רבי עקיבא אינו משיב לדברי רבי שמעון.   22.  החק נתן גורס: הודאת. ויותר נכון לגרוס: העדאת וכן הוא בתורת כהנים ובילקוט שמעוני. ולכל הגירסאות הכוונה שאין עליו כלל דין עדות לפסלו להקדש אלא גילוי מילתא בעלמא שהוא בעל מום, ואילו להדיוט אינו פסול כלל.   23.  רש"י כתב: כיון דאמר חכם מום קבוע הוא - פסול מהקרבה.
ומסיימת הברייתא: תלמוד לומר "מן הבהמה", ודרשינן, להוציא רובע ונרבע.
ותמהינן: והא אתיא, הרי רבי שמעון למדו מקל וחומר, ולמה מסיימת הברייתא ללמדו מקרא?

דרשני המקוצר[עריכה]