פרשני:בבלי:תמורה לג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה לג ב

חברותא[עריכה]

בעלי מומין יפדו, ומוקמינן לה, וריש לקיש העמידה, בשקדם הקדישן את מומן - האם שמע מינה, ממה שמותר לפדותן, שרבנן סוברים, "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים"?! בשלמא לרבי יוחנן, שהעמידה בקדם מומן להקדשן, מותר לפדותן לאכילת כלבים, מאחר שמעולם לא ירדה לה קדושת הגוף. אבל לריש לקיש, וכי יפדוה להאכילה לכלבים?!
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי הכא במאי עסקינן, בשעבר ושחטן, לאכילת אדם! קודם שפדאן, ועתה לרבנן (אליבא דריש לקיש) הסוברים שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, עדיין מותר לפדותן לאכילת אדם, ולרבי שמעון - יקברו משום שאין רשאים לפדותן, משום דבעי העמדה והערכה.
כדתניא, שנחלקו חכמים בדבר: כל הקדשים, קדשי מזבח, שנפל בהן מום ועבר ושחטן, רבי מאיר אומר: יקברו, משום שסובר כרבי שמעון שהם היו בכלל העמדה והערכה. וחכמים אומרים: יפדו, לפי שלא היו בכלל העמדה והערכה.
הוספת ספרים אחרים:  70 

 70.  מובאת בתוס' ובשיטה מקובצת.
ומקשינן: ממה דרבי מאיר סבר כרבי שמעון, דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה - רבנן דהכא, סוברים כרבנן דהתם, שלא היו בכלל העמדה והערכה. וקשה: נימא תהוי תיובתא דרבי יוחנן, הסובר לרבנן שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה?
ומתרצינן, אמר לך רבי יוחנן: לא! רבנן דהתם, ברי פלוגתא דרבי מאיר, לחוד, והם אכן סוברים שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ואילו רבנן דהכא, במשנתנו, לחוד, והם סוברים שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה.
הגמרא ממשיכה לברר את הברייתא.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: לרבי שמעון דאמר: קדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה - אמאי תמימים יקברו, הלא אינם צריכים העמדה והערכה?
אמר ליה רבי זירא: משום דחזי להקרבה, עשו בהם חכמים "מעלה" כמו  71  תמימים של קדשי מזבח.

 71.  על פי דברי נחמיה.
ולמה הם ראויים להקרבה, הלא לא הקדישם אלא לבדק הבית  72 ?

 72.  כן נראה לבאר. ועיין בשפת אמת.
כמו דתניא, המתפיס תמימים לבדק הבית - כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח, וימכרו לצרכי קרבנות, לפי שכל הראוי למזבח, שהקדישם לבדק הבית, אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
הגמרא מביאה משנה במסכת בכורות וחולין להקשות על רבי יוחנן.
אמר ליה רב רב פפא לאביי, ואמרי לה, ויש מי שמסר שמועה זו שרב פפא אמר לרבא  73 : לרבי יוחנן דמוקים לה, לברייתא הנ"ל, בבעל מום מעיקרו, וסובר דכולי  74  עלמא, בין רבנן ובין רבי שמעון, סבירא להו הכי דבעל מום מעיקרו לא  75  הוי בכלל העמדה והערכה -

 73.  גירסת השיטה מקובצת והגר"א.   74.  גירסת השיטה מקובצת, ומיושבת קושית הגר" א.   75.  גירסת רש"י.
לישנא אחרינא:  76  לרבי יוחנן דאמר "אותה" - למעוטי בעל מום מעיקרו, דלא בעי העמדה והערכה -

 76.  בשיטה מקובצת.
קשה: וכי לא הוי בעל מום מעיקרו בכלל העמדה והערכה?!
והא תנן,  77  כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, והקדישן להיפדות ולהביא מדמיהם קרבן למזבח - הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף, ואם נפדו, הרי הן כחולין גמורים לגבי הלכות אלו:

 77.  משנה זו שנויה במסכת חולין ובכורות, ומבוארת כמה פעמים בגמרא (עיין מסורת הש"ס) והיא מבוארת כאן בקיצור לפי פירוש רש"י בכל המקומות.
אם הם נקבות וילדו - ולדותיהן חייבין בבכורה, אבל כל זמן שלא נפדו - פטורים מבכורה. (אף על פי שאין קדושתן כי אם קדושת דמים - לפי שמשנה זו סוברת "קדושת דמים מדחה מן הבכורה").
וחייבים במתנות, זרוע לחיים והקיבה, לינתן לכהן כחולין גמורין.
ויוצאין לחולין, לגמרי - ליגזז וליעבד, כחולין גמורין. ולא כפסולי המוקדשין שקדם הקדשן את מומן האסורין בגיזה ועבודה.
ולדן וחלבן - מותר, כחולין גמורין, וולדן מותרים אפילו אם נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן.
כל היתרים האלו הם לאחר פדיונם.
והואיל וקדם מומן להקדשם, הרי הם כחולין גמורים לגבי כמה הלכות אפילו לפני פדיונם. ואלו הם:
והשוחטן בחוץ - פטור.
ואין עושין תמורה.
ואם מתו יפדו.
ואמר רב יהודה אמר רב: משמה זו שאמרה "ואם מתו יפדו" - דברי רבי שמעון היא, הסובר דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולפיכך יפדו, הואיל וקדושתן איננה כי אם כקדשי בדק הבית מאחר שהוקדשו בהיותן בעלי מום -
אבל  78  חכמים אומרים: אפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה.

 78.  גירסת השיטה מקובצת.
רב פפא הבין דברי רב יהודה אמר רב, שכוונתו לחכמים של משנתנו ברי פלוגתא דרבי שמעון הסוברים שקדשי בדק הבית גם כן היו בכלל העמדה והערכה, ולפיכך בקדשים אלו של משנה זו שקדם מומן להקדשם, אפילו אם קדושתם היא כקדשי בדק הבית - חייבים בהעמדה והערכה ואינם נפדים, ולפיכך אמר רב יהודה אמר רב שהמשנה איננה לדעת חכמים -
וקשה על רבי יוחנן הסובר לחכמים שאם קדם מומן להקדשן אינם בכלל העמדה והערכה: למה הוצרך רבי יהודה אמר רב להעמיד משנה זו שלא כחכמים?
ובשלמא לריש לקיש הסובר לחכמים שקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה - לא קשה, כי אפשר אם נגדירם  79  כקדשי בדק הבית מחמת שקדם מומן להקדשן, בכל זאת חייבין בהעמדה והערכה, ואם מתו יקברו, נמצא שהמשנה איננה כדעת חכמים. אבל לרבי יוחנן, קשה: למה אי אפשר להעמיד המשנה כחכמים, הלא חכמים מודים בבעלי מום מעיקרו?

 79.  המקשן סובר כן שאליבא דריש לקיש הם מוגדרים כקדשי בדק הבית שלרבנן בעי העמדה והערכה, ובקדשי בדק הבית אין חילוק בין קדם מומן להקדשן או קדם הקדשן למומן. אבל לעיל בתחילת הסוגיא, וכן לקמן בדברי התרצן, לא מבואר כן. אבל, כיון שהוקדשו לדמיהן למזבח דינם כקדשי מזבח, ולרבנן אליבא דריש לקיש לא בעי העמדה והערכה. ברכת הזבח וחק נתן.
אמר ליה, אביי או רבא, לרב פפא: רב יהודה אמר רב לא התכוון לחכמים של משנתנו, אלא, מאן חכמים, לאלו חכמים התכוון? לתנא דבי לוי, שאמר (לעיל עמוד א) "הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו".
ומקשה רב פפא: אי הכי, שחכמים של משנתנו גם כן סוברים שבעלי מום מעיקרו יפדו - למה אמר רב יהודה אמר רב "זו דברי רבי שמעון", ויש לטעות ולהבין שהיא דעת יחידה, וכי רק רבי שמעון אמר כן, ותו לא, ואף תנא מברי פלוגתיה אינו סובר כן?! הלא גם חכמים סוברים כן - "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו" מיבעי ליה, היה לו לרב יהודה אמר רב לומר "זו דברי רבי שמעון עם ברי פלוגתיה שלו", שכולם מודים בבעלי מום מעיקרו?
אמר ליה, אביי או רבא לרב פפא: האי, הטעם, דלא קתני הכי, משום דרב סבר לה כריש לקיש, דאמר: לרבנן - קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו.
והנה, בסיפא של המשנה ההיא ששנינו: וכל שקדם הקדשן את מומן ... ואם מתו יקברו. ורישא קתני "ואם מתו יפדו", וסיפא קתני "אם מתו יקברו".
ועתה, אף על פי שאת הרישא אפשר להעמיד גם כרבנן ברי פלוגתיה דרבי שמעון. כלומר,  80  ואז נבאר (שלא כסברת המקשן!) שדין קדשים אלו כקדשי מזבח, הואיל והוקדשו לימכר לקרבנות, ולפיכך, לדעת רב הסובר כריש לקיש - סוברים אפילו רבנן שיפדו, לשיטתם שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה -

 80.  על פי ברכת הזבח.
אבל את הסיפא אי אפשר להעמיד כרבנן, שהרי בסיפא מדובר בקדם הקדשן את מומן, וודאי שהם קדשי מזבח, ולרבנן היו צריכים להיפדות לשיטתם, אליבא דרב הסובר כריש לקיש, שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה -
ולפיכך אמר רב יהודה אמר רב שמשנה זו הרישא והסיפא נשנתה כדברי רבי שמעון, כיון ששנתה בסיפא: ואם מתו יקברו. ואילו ברישא יפדו, הואיל והוקדשו בהיותם בעלי מום, מודה רבי שמעון שלא היו בכלל העמדה והערכה.
ואיבעית אימא, ואם תרצה נפרש: רב, אכן, כרבי יוחנן סבירא ליה, שלרבנן בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה חוץ מבעל מום בעיקרו. ואכן אפשר להעמיד את המשנה בין הרישא ובין הסיפא גם כרבי שמעון וגם כרבנן.
ומה דקא קשא לך "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו מיבעי ליה" -
נתרץ: תני  81 , שנה דברי רב "זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו". ועיקר דברי רב הם לומר שמשנה זו איננה כדברי לוי, האומר שאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה.

 81.  גירסת השיטה מקובצת.
מתניתין:
במשנה הקודמת שנינו שקדשים שלא נפדו בחייהם לא יפדו אחרי מיתתם משום דבעי העמדה והערכה, אלא יקברו, לפי שהם אסורים בהנאה. משנתנו מונה שאר איסורי הנאה, אלו דינם בקבורה ואלו בשריפה  82 .

 82.  כל אלו שדינם בשריפה - נלמדים מקרא כמו שיבואר בכל אחד ואחד מהם. ואלו הנקברים (חוץ מעגלה ערופה) - כתב הרמב"ם בפירוש המשנה: והקבלה בידינו לקבור אותם. ויש מי שכתב שאין מצות קבורתם אלא מדרבנן כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה. עיין שו"ת פני יהושע (אורח חיים סימן י"ב) מקור חיים (פתיחה לסימן תלא) וכרתי ופליתי (סימן פז). ועיין הערה בשם תוס' מסכת נזיר, ועיין רש" ש. וכל זה בשאר איסורין, אבל חמץ בפסח לדעת חכמים הסוברים שאינו מן הנשרפין - ודאי חייב לבערן.
ואלו הם הנקברים:  83 

 83.  כתב התפארת ישראל: תנא ושייר! שייר: מת האסור בהנאה וחייב קבורה. ועוד שייר מוראה ונוצה של קרבן עוף ודישון מזבח, כמבואר בגמרא. ועיין בהגהות חשק שלמה לענין בהמת עיר הנדחת.
קדשים שהפילו  84  - יקברו הנפלים. הפילה שליא - תקבר, לפי שאין שליא בלא ולד ובודאי נימוח.

 84.  גירסת השיטה מקובצת.
ושור הנסקל, האסור בהנאה כמו שנאמר (שמות כא) "ולא יאכל את בשרו", או משום שנאמר (שם) "ובעל השור נקי".
ועגלה ערופה, אסור בהנאה כמו שנאמר (דברים כא) "וערפו שם" ודרשינן: שם תהא קבורתה  85 .

 85.  כתב הגרי"ז: דין קבורת עגלה ערופה אינו דומה לשאר הנקברים במשנתנו, ששאר הנקברין במשנתנו אינו אלא משום שהם אסורים בהנאה (אי משום "הקבלה בידינו" כמו שכתב הרמב"ם, אי משום שלא יבואו בהן לידי תקלה). אבל עגלה ערופה דינו הוא שיהיה קבור. דאם נפרש שהוא מצוה לקבור, אם כן, למה אפרן אסור, הרי נעשתה מצוותה בעצם מעשה הקבורה, והרי קיימא לן (עיין תוס') שכל שנעשה מצוותן אפרן מותר.
וצפרי מצורע, הנשחטין על פני המים. (אבל ציפור המשולחת על פני השדה - אינו אסור בהנאה  86  משום שלא אמרה תורה "שלח" כדי שיצא מהן תקלה שימצאום וייהנו בהם).

 86.  ומותר אפילו באכילה. קידושין (נז א).
ושיער נזיר, יבואר בגמרא.
ופטר חמור, שערפוהו, ונלמד מעגלה ערופה שהוא אסור בהנאה גופו ושערו.
ובשר בחלב, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב, ואסורה בהנאה.
וחולין שנשחטו בעזרה, האסור בהנאה.
רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה - ישרפו  87 . וכן חיה, שאינה ראויה להקרבה, שנשחטה בעזרה. לפי שיש לחשוש שמא כשיראו אותן נקברין, ומאחר שלא ניכר על החולין סיבת פסלותם אם מחמת שהם חולין או שהם קדשים שנפסלו, יבואו לומר שגם קדשים שנפסלו כגון שנטמאו או ניתותרו - יקברו. וקדשים שנפסלו חייבים שריפה כמבואר לקמן  88 , על כן תיקנו שגם חולין שנשחטו בעזרה - ישרפו.

 87.  וכתבו תוס' (זבחים פד ב ונדה מא א) שרבי שמעון חולק גם על בשר בחלב, שהרי הוא סובר (בכורות י א) שבשר בחלב מותר בהנאה. וגם על קדשים שהפילו חולק רבי שמעון, מאחר שהוא סובר "וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים". נמצא שאינו קדוש עד היוולדו. ועוד כתבו שם תוס', שיתכן שרבי שמעון מודה שנפל של קדשים יקבר, משום שאם היה בר קיימא היה ראוי לקרבן. והשפת אמת כתב, שיש לפרש המשנה בהקדיש בהמה מעוברת, דלכולי עלמא הוא קדוש.   88.  רש"י כתב שנותר וטמא ישרפו מחמת הדרשה "כל שבקודש באש תשרף". ומעיר הרש"ש שנותר וטמא לא צריכים ללמוד מדרשה ההיא, ובפירוש כתבה בהם התורה דין שריפה בפרשת צו (ויקרא ז פסוק יז ופסוק יט).
אי נמי: אפילו חיה, שאין לגזור שמא יחליפו אותן עם שאר קדשים פסולים, שהרי ידוע לכל שחיה אינה ראויה לשום קרבן - אפילו הכי תשרף  89 .

 89.  רבי שמעון סובר "חולין שנשחטו בעזרה אסור מדאורייתא" לכן אסר בחיה, אבל אם היה סובר "חולין שנשחטו בעזרה - דרבנן". מטעם גזירה שמא יאכלו גם קדשים שנשחטו בחוץ - לא היה גוזר חיה אטו בהמה, משום דהוי גזירה לגזירה. גמרא חולין (פה ב). וראה תוס' שם. ותוס' יום טוב כאן ותוספות חדשים ותוספות הגאון רבי עקיבא איגר.
ואלו הן הנשרפין  90 :

 90.  כתב התפארת ישראל: תנא ושייר! שייר: בגד מנוגע ופרים ושעירים הנשרפים ופרה אדומה.
חמץ בפסח - ישרף, ובגמרא מבואר שמשנתנו נשנית כרבי יהודה הסובר "אין ביעור חמץ אלא שריפה", ונלמד מנותר (פסחים כז ב).
ותרומה טמאה, גם תשרף  91 , ומכל מקום מותרת בהנאת שריפתן, כמבואר לקמן במשנה.

 91.  במסכת שבת (כה א) אמר רב: כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו - כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה. ואמרה תורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. היכן אמרה תורה? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (במדבר יח) "ואני הנה נתתי לך משמרת תרומותי" בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמר רחמנא "לך" - שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ועיין שם דרשות אחרות. ופירש רש"י: מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה, דדמיא לקודש (-קדשים פסולים), ועוד משום תקלה. והקשו תוס': אם הטעם הוא משום שלא יבואו בהן לידי תקלה, אם כן, אפשר לבערן בשאר אופני ביעור ולאו דוקא בשריפה, וזה אינו נכון שהרי במשנתנו נאמר שחייבין בשריפה דוקא? ותוס' חולקים על רש"י, ומבארים בשתי דרכים. א. בשריפה דוקא דומיא דקדש, והוא מדרבנן. ב. שהוא מדאורייתא ונלמד מה שתרומה נקראת קודש (בפרשת אמור). והרמב"ם כתב (הלכות תרומות פרק ב הלכה יד ופרק יא הלכה א ובספר המצות מצות עשה ס) ששריפת תרומה הוא מן התורה. ועיין בבעל המאור, (סוכה לה א) וראשונים. הקשה הקובץ שיעורים (פסחים כה א): לפי מה שאמרו תוס' בדרך אחת ששריפת תרומה טמאה אינה כי אם מדרבנן משום דתרומה טמאה דומה לקודש, אם כן, מן התורה היא מן הנקברין שאפרן אסור, ואיך חייבו חכמים לשורפה, הרי יבואו להתיר את אפרן? ומתרץ: תרומה טמאה אינה מאיסורי הנאה כלל (וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה), ולא שייך לאסור אפרה. אלא הוי כשאר איסורי אכילה שכשנשרפו או נפסלו מאכילת אדם - פקע איסורן. הגאון רבי עקיבא איגר בתוספותיו מקשה על עצם הלימוד שרש"י מפרש כאן בסוגיתנו שתרומה טמאה היא בשריפה ממה שנאמר "לך" ודרשינן: לך תהא: להסיקה תחת תבשילך. הלא אדרבה! התורה מתירה בהנאה בשעת הדלקה והסקה תחת התבשיל? ומה שאמרה הגמרא שם במסכת שבת ש"מצוה" לשרוף תרומה טמאה - היינו כדי ליהנות ממנה, ולא ייפסד בלי שום תועלת?
וכלאי הכרם והערלה  92 , שנאמר בכלאי הכרם (דברים כב) "פן תקדש המלאה", ודרשינן (קדושין נו ב) "פן תוקד אש" שחייבים בשריפה. וערלה נלמד מכלאי הכרם  93 .

 92.  גירסת הב"ח.   93.  וראה בתוס'.
ערלה וכלאי הכרם  94  - את שדרכן לישרף  95 , כגון מאכלים - ישרוף, ואת שדרכן להיקבר, כלומר, שאין דרכן לשרוף, כגון משקין - יקבר.

 94.  כן כתבו רש"י והרמב"ם בפירוש המשנה. וכתב השיטה מקובצת (בעמוד הבא אות ו) שטעמם הוא משום שתרומה טמאה - שמן ראוי להדלקה כמבואר בהמשך המשנה, ויין ראוי לזילוף כמבואר בפסחים (כה ב) ועיין שם בתוס' ד"ה ראוי. ובשבת (כה א). והשיטה מקובצת עצמו מפרש בשאר משקין שאינם ראויים לא להדלקה ולא לזילוף, ועליהן אמרה המשנה שהואיל ואין דרכן בשריפה - יקברו.   95.  גירסת המשנה.
ומדליקין בפת ובשמן של תרומה, גם טמאה. ומותר להנות מהן בשעת שריפתן כגון ממאור השמן ומפת המשמש במקום עצים. שנאמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח) "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". ודרשינן (שבת כה א): בשתי משמרות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמרה התורה על שתיהן "לך", להתיר לכהן להנות ממנה להדליק בו את הנר ולהסיק פת תחת תבשילו.
כל הקדשים שנפסלו, כגון, שנשחטו, במחשבת חוץ לזמנן וחוץ למקומן, וכן אם נטמאו או ניתותרו - הרי אלו ישרפו, שנאמר גבי חטאת שנפסלה (ויקרא ו) "בקודש ... באש תשרף", ודרשינן (פסחים כד א) "כל שבקודש (- כל פסול שאירע בקודש) - באש תשרף".

דרשני המקוצר[עריכה]