הקזת דם

הקזת דם היא פעולה שהיתה מקובלת בימי קדם, בה היו מוציאים כמות מסוימת מדמו של האדם, לצרכים רפואיים.

הרמב"ם (הל' דעות ד יד) מדריך כיצד יש לבצע את הקזת הדם: "לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז דם אלא אם היה צריך לו ביותר; ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא ביומי ניסן ומעט ביומי תשרי. ומאחר חמישים שנה, לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ, ביום אחד; ולא יקיז וייצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה, פחות ממה שהוא רגיל; וינוח ביום ההקזה, ולא יתעמל ולא ייטייל".

הגמרא (בבלי פסחים קיב) אומרת: "המקיז דם מהכתפיים ולא נטל ידיו מפחד שבעה ימים... ואינו יודע ממה מפחד". מכאן כתבו הפוסקים, כי יש חובה ליטול ידיים לאחר הקזת דם (שולחן ערוך אורח חיים ד יט). כמו כן, אין לגעת במקום ההקזה לפני נטילת ידיים (שם סעיף ד). לגבי עניינים אלו, דנו הפוסקים האם בימינו בדיקת דם ותרומת דם נחשבים כהקזה^{(דרוש מקור)}.

בגמרא (בבלי תענית כא ב) מסופר על אבא אומנא, שהיה מקיז דם ("אומנא"), ונהג בהגינות ובצניעות רבה של מטופליו. הוא נהג לכסות את ידי הנשים שבאו אליו (שכן ההקזה היתה מתבצעת, כאמור, מאיזור הזרוע והכתף, שהוא אחד מהמקומות המכוסים בגופה של האישה), הוא לא גבה מלקוחותיו תשלום, אלא הניח תיבה ומי שרצה הכניס לתוכה כסף, והעניים נטלו ממנה, וכן לא גבה מתלמידי חכמים (בבלי נדה כ א).