ערבות במצוות

ערבות במצוות הינו כלל הלכתי הקובע כי כל אדם מישראל יכול להוציא אחרים ידי חובתם במצוות.

מקור

בספר דברים מובא מעמד הר גריזים והר עיבל בו עם ישראל קיבלו על עצמם מחדש את התורה בשבועה. הגמרא סוטה לז ב דורשת מהפסוקים כי עם ישראל גם קיבלו על עצמם ערבות זה לזה: " ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים". כלומר, כל אחד ואחד מישראל נכרתו לו ארבעים ושמונה בריתות על כל מצווה ‏^[1] כי כל אחד נעשה ערב על אחיו מישראל. מדרשה זו נלמד דין ערבות הקובע כי אדם יכול להוציא את חבירו במצווה שהוא עושה- כגון לברך עבורו או לתקוע עבורו בשופר.

דיני המוציא את חבירו

בראש השנה כט א מובא כי רק מי שחייב במצווה מסוימת יכול להוציא את האחרים ידי מצווה זו "כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם". על מנת שהאדם יוכל להוציא את חבירו ידי חובה, יש צורך ששניהם יתכוונו לכך- כלומר שעושה המצווה יכוון להוציא ידי חובה, וכן חבירו יתכוון לצאת ידי חובה.

גדר ערבות

נחלקו הפוסקים בהבנת דין ערבות- האם העובדה שכל אחד מישראל ערב לחברו קובעת כי כל יהודי חייב גם במצוות חברו ממש, או שמדובר רק ביכולת להוציא אחרים ידי חובתם. הר"ן מסביר כי מכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה במצוות אז "כיוון שלא יצא חברו – כמי שלא יצא הוא דמי". כלומר, דין ערבות גורם לכך שגם לאחר שהאדם כבר יצא ידי חובת המצווה הפרטית שלו- הוא עדיין חייב במצוות חברו ויכול לעשות אותה ולהוציא אותו ידי חובתו. אמנם, בניגוד למצווה הפרטית שלו, את המצווה של חברו הוא יכול לקיים רק כאשר גם חברו מצטרף לכך כאשר הוא מתכוון לצאת ידי חובה.

מנגד, הריטב"א (ר"ה כט) מסביר כי מהות דין ערבות הוא בכך ש" כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו". לדבריו, כשם שאדם שחתם ערבות על ההלוואה יכול לשלם תחת חברו ולפטור אותו מחובו, כך כל אדם מישראל נחשב כערב כלפי מצוות חברו ויכול לעזור לו לקיים את מצוותיו. ממילא, בניגוד לר"ן המסביר כי האדם חייב במצוות חבירו, הריטב"א סובר כי דין ערבות רק מאפשר לו לקיים את מצוות האחר, אך הוא עצמו איננו מחויב בדבר.