גיד הנשה

גיד הנשה הוא גיד האסור באכילה הנמצא בצד האחורי של הרגל. מקור האיסור הוא במעשה יעקב שנאבק עם שרו של עשיו במעבר יבוק כמבואר בפרשת וישלח.

מקור האיסור[עריכה]

בתורה מופיע איסור אכילת גיד הנשה כתוצאה ממאבקו של יעקב במלאך לאחר שעבר במעבר יבוק: " על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"בראשית לב לג.

דינים והלכות[עריכה]

שני גידים הם בירך: פנימי וחיצוני. הפנימי סמוך לעצם^[1], והחיצוני סמוך לבשר^[2]. הפנימי אסור מן התורה, וחייבים עליו מלקות, והחיצוני אינו אסור אלא מדרבנן^[3].

חיוב בני ישראל באיסור בני נוח[עריכה]

איסור גיד הנשה הוא אחד מהאיסורים בהם נצטוו ישראל לפני התהוותם לעם, ולפני מתן תורה. במשנה *חולין ק,ב מובאת מחלוקת האם גיד הנשה אסור גם בבהמה טמאה או שרק בבהמה טהורה. רבי יהודה סובר שהאיסור הוא גם בבהמה טמאה. לשיטתו, האיסור חל מתקופת האבות בה עדיין לא חלו איסורי אכילה וממילא גם בהמות טמאות היו מותרות באכילה וגיד הנשה שלהן נאסר. מאידך, חכמים חולקים וסוברים שרק גיד הנשה של בהמות כשרות נאסר משום שאיסור גיד הנשה הוא רק מהר סיני, לאחר שכבר נאסרו הבהמות הטמאות.

הרמב"ם ‏^[4] מפרש את שיטת חכמים, ומסביר שכל האיסורים, כולל אלו שנאסרו בהם האבות נובעים מציווי ה' בהר סיני. האיסורים שנאסרו האבות כגון גיד הנשה או איסור אבר מן החי, אסורים על ישראל משום שמשה שב ואסרם על ישראל. באותו האופן, גם ברית המילה איננה קשורה לציווי ה' לאברהם, אלא נובעת מכך שה' מסר למשה לצוות על העם לימול כשם שמל אברהם. נראה שגם רבי יהודה חולק על יסוד זה, וניתן לומר שיסוד מחלוקתו עם חכמים היא האם האיסור שנשנה בסיני זהה לאיסור שבזמן האבות או שונה ממנו.

איזה גיד נאסר[עריכה]

בגמרא חולין צא א מובאת מחלוקת לעניין איזה גיד נאסר באכילה. לשיטת רבי יהודה רק הגיד הימני נאסר משום שנאמר "כף הירך" ומדובר בירך הימנית שהיא הירך המיומנת. מאידך, לשיטת חכמים גם הגיד השמאלי נאסר, משום שהמלאך היה מאחורי יעקב והיכה אותו בשתי הירכיים יחד.

במדרש ‏^[5] גם מובאת המחלוקת לגבי על איזו ירך חל האיסור, אך שם טעמי התנאים שונים. במדרש, כולם מודים (כפשט הפסוק) שהמלאך היכה את יעקב רק בירך אחד, והמחלוקת היא האם מתוך שנאסר גיד אחד נאסר גם הגיד השני, או שהאיסור אינו עובר.

להלכה, השו"ע יורה דעה סה ה פסק כשיטת חכמים לאסור גם את הירך השמאלית וגם את הימנית.

טעם האיסור[עריכה]

זכר למעשה יעקב[עריכה]

מפשט דברי הפסוק משמע שטעם איסור אכילת גיד הנשה הוא זכר למעשה יעקב והמלאך, ספר החינוך ‏^[6] מסביר שטעם האיסור הוא זכר למעשה יעקב והמלאך. לדבריו, יש בזיכרון זה " רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר". המלאך שנאבק עם יעקב מסמל את הגויים שרוצים לעקור את ישראל במהלך הדורות, וזכירת מעשה יעקב על ידי איסור אכילת הירך, מזכיר את הישועה שעתידה להיות מהגויים כשם שנושע יעקב.

הרש"ר הירש ‏^[7] מבאר כעין שיטת החינוך, ומסביר ש"ודאי לא בא (האיסור) להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית, כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקו". לפירושו, המצווה באה להראות שכשם שיעקב ניצל מהמלאך דווקא לאחר שכבר לא יכל להזיז את רגלו, לנצחו באופן פיזי, כך גם גאולתם של ישראל לא תבוא דווקא בכוחם הפיזי, אלא בכוחות רוחניים נשגבים יותר בישועת ה'.

מקור היצר הרע[עריכה]

הזוהר ‏^[8] מסביר שמאבקו של יעקב עם המלאך אינו סיבת איסור גיד הנשה, אלא הוא רק מסמן את העובדה שגיד הנשה אסור. לשיטתו, גיד הנשה הוא מקור התאוות ושם שורה יצר הרע ומכאן פירוש שמו "גיד הנשה"- שמשכיח מבני האדם את הבורא. כאשר יעקב נאבק עם שרו של עשיו, הוא לא יכל לפגוע בו באף אחד מאיבריו מלבד גיד הנשה משום שהוא האיבר שבו נמצא היצר הרע. לכן, הסיבה שבני ישראל לא אוכלים את גיד הנשה היא בגלל טומאתו ואינה קשורה באופן ישיר למעשה יעקב.

ייתכן לומר שמחלוקת הטעמים גורם גם לחילוק בהבנת האיסור. לשיטת הסוברים שהאיסור הוא זכר למעשה יעקב, נראה להסביר שהאיסור שונה משאר איסורי אכילה והוא כאיסור בפני עצמו. מאידך, לשיטת הזוהר נראה שיש פגם מהותי באכילת הגיד, שאינו קשור באופן ישיר למעשה יעקב, וממילא הוא דומה יותר לשאר איסורי האכילה ואינו בהכרח איסור העומד בפני עצמו.

הערות שוליים[עריכה]