מעשה דינה

מעשה דינה בשכם, הוא מעשה שבמהלכו דינה בת לאה נאנסה ובעקבות זאת הרגו בני יעקב שמעון ולוי את תושבי שכם. הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" ([[ספר בראשית]], ל"ג,י"ג. הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : "(הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו:"ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).

הרקע למעשה

יעקב הגיע לכנען עם משפחה ורכוש רב. הוא מבקש להקים בית. עושה זאת תחילה בעיר "סוכות" ולאחר מכן קונה "חלקת שדה" בשכם. ההתיישבות בתוך העם היושב בארץ יוצר חיכוך. וכאשר הבת של יעקב אבינו, בת 7 לפי החישוב, יוצאת לעיר ומתחברת עם בנות הארץ, הופיע "שכם" - נשיא הארץ, אשר עושה בה שלשה מעשים: " וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ"(ב'). לאחר מכן הוא מבקש מאביו, "אבי שכם" - האיש הנכבד בעיר לשכנע את יעקב אבינו כי דינה תשאר בביתו.

שכם הציג את בקשתו כי דינה תשאר בבית שכם, בתור עיסקה בין הרועים שזה עתה באו לארץ נושבת לבין איכרי שכם. נישואים "דיפלומטיים" , כמקובל, בין בן נשיא הארץ לבתו של ראש שבט מכובד ועשיר. ובהמשך - כמובן - קשרי נישואים בין שתי האוכלוסיות. שמעון ולוי, בני יעקב, מנסים לפעול נגדם ב"בְּמִרְמָה" (י"ג) - כלשון הכתוב ומציגים להם דרישה:"אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר" (ט"ו) - דהיינו שתושבי שכם יעברו ברית מילה. להפתעתם הם מסכימים. את תושבי העיר הם משכנעים בדברים הבאים: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם"(כ"א).

לאחר מכן קמים אחי דינה, שמעון ולוי ‏^[1] ובאים לשכם, כאשר התושבים עדיין לא נרפאו מברית המילה "וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר...וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". בני יעקב האחרים באים אחריהם "וַיָּבֹזּוּ הָעִיר".

תגובתו של יעקב

יעקב מתנגד בחריפות למעשיהם של שמעון ולוי וטוען כנגדם "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", כאשר לעומתו טוענים בניו "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". על אף שבפרשה יעקב טוען כנגד שמעון ולוי רק טענה על חשש שמא יבואו עליהם העמים שמסביב וישמידו אותם, לקראת מותו בפרשת ויחי קורא יעקב לעברם דברים חריפים כנגד המעשה שלהם עצמו "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

האם אנשי שכם היו חייבים מיתה?

הרמב"ן מקשה כיצד ייתכן שבני יעקב הצדיקים עשו המעשה הזה, לשפוך דם נקי?

הרמב"ם הלכות מלכים ט יד מסביר שבני יעקב צדקו בהורגם את אנשי שכם משום ששכם וכל בני עירו היו חייבים מיתה בעברם על שבע מצוות בני-נח. לפירושו, אנשי שכם היו חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ולדון את העם לקיים שבע מצוות בני נוח ומכיוון שלא עשו זאת "נתחייבו כל בעלי שכם הריגה- שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו". אור החיים גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ם ומפרש כי בני העיר התנגדו למות נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". לדבריו גם הביזה של בני יעקב את העיר נעשתה כדין שכן הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.

מנגד, הרמב"ן עצמו מקשה שאם אכן היו חייבים אנשי שכם מיתה הרי שהיה יעקב אבינו בעצמו חפץ במיתתם ולכן היה כועס על בניו. ואף אם פחד מאנשי שכם, עדיין לא היה לו לכעוס על בניו לאחר שבטחו בקב"ה וקיימו מצוותו. על הסברו של הרמב"ם משיב הרמב"ן כי אנשי שכם לא היו חייבים מיתה, ואף אילו היו חייבים- הרי שאין ברשותם של בני יעקב להורגם בשל כך.

המעשה במסורת היהודית

בסליחות ליום ג' של עשרת ימי תשובה אנו אומרים:" ...תפלטנו, היה לנו לצור מעוז לבית מצודות. לכה לנו לישועה, כלשמעון ולוי אחי דינה. ה' לשעוועתנו האזינה. (סוף סליחה ס"ה)

ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" ^[2]

גם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" ^[3]

הערות שוליים