פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שטז ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־20:33, 22 בדצמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added ben shmuel book.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שטז ב


סעיף ב | צידת חיה חולה או עייפה[עריכה]

הגמרא (קו:) אומרת שהצד צבי ישן או עיוור חייב (כיוון שברגע שנוגעים בהם הם בורחים ולא נחשבים ניצודים), והצד צבי חולה או זקן אסור מדרבנן (כיוון שהוא ניצוד ועומד (רש"י)).

הגמרא מקשה: הרי שנינו שהצד צבי חולה חייב. ומיישבת, שתלוי אם זה חולי מחמת עייפות או מחמת מחלה.

◄ רש"י: אם הצבי עייף, הוא לא יכול לברוח והצד אותו פטור. ואם הצבי חולה, עדיין ביכולתו לברוח וחייב.

◄ רבינו חננאל ורמב"ם: אם הוא חולה פטור, אבל אם הוא עייף חייב.

☜ שו"ע: הצד צבי ישן או עיוור חייב אבל חולה או זקן פטור.

⤶ נחלקו האחרונים כמי פסק השו"ע:

◄ ט"ז: שו"ע פוסק כדברי רש"י.

◄ גר"א וביה"ל: שו"ע סובר כדברי רבינו חננאל.

⤶ ביה"ל: גם ר"ח מודה שאם הצבי מאוד עייף אין עליו חיוב, ורק אם הוא קצת עייף שייך לחייב בו (אך מהב"י משמע שלר"ח חייב בכל גוונא. ותמה הביה"ל על דבריו).

  1. הוא הדין שאר מינים (אליה רבה). אך ודאי שיש מינים שכאשר הם עוורים אינם יכולים לברוח כלל (כדמוכח מדין חגבים שמתעוורים בשעת הטל) (ביה"ל).

  2. ביה"ל מסתפק באדם שרדף אחר צבי ועייפו מאוד או שהיכה חיה עד שלא יכולה לזוז, האם יש בזה חיוב של צידה או שכיוון שלא הכניסה לרשותו אחר כך, אין בזה חיוב של צידה[1].

  3. אדם המוצא ארבנת חולה, אסור לקחתה מדרבנן, ויש אומרים שחייב[2], ובכל מקרה יש בזה איסור מוקצה (משנ"ב).

  4. דין חיה קטנה כדין חיה זקינה או חולה (והיינו קודם שהוא יכול לרוץ) (ירושלמי ורמב"ם).

❖ צידה בעזרת כלבים[עריכה]

כלבו: הצד בעזרת כלבים הרי זו תולדת צידה, ובאור זרוע כתב שאפילו בחול הדבר אסור משום מושב ליצים.

רמב"ם (פסק גם כנ"ל ומוסיף): אם האדם השתתף בצידה או עמד והבהיל את החיה בעצמו, חייב.

☜ רמ"א: המשסה כלב בחיה הוי צידה[3], ואף בחול י"א שהוי מושב לצים.

⤶ והיינו אפילו שלא השתתף בצידה, אלא רק שיסה את הכלב בחיה, הוי צידה מדרבנן (משנ"ב).

  1. אם האדם שותף גם בצידה, חייב מהתורה, אפילו אם רק עמד והבהיל את הצבי והכלב תפסו, כיוון שזו דרך הציידים (סברת המשנ”ב[4]).

  2. אם הכלב צד לבדו והאדם לקח את החיה מהכלב, אין בזה חיוב מהתורה כיוון שהיא נחשבת לניצודת ועומדת (ביה"ל).


הערות שוליים[עריכה]

  1. ספקו של הביה"ל מעלה שני צדדים להגדרת מלאכת צידה. לע"ד לפי הדרך הראשונה יותר מובן איך ייתכן שחגבים שמקלחות ובאות מותר לצודם בשבת, כיון שהם תחת רשותו של האדם. אבל אם האיסור מצד שלילת החרות של החיה, כיצד מותר לצוד אם יש הרבה חגבים, הרי כל חגב מצד עצמו נשללת חרותו.

  2. והיינו מחלוקת הראשונים הנ"ל האם החיוב הוא בחולה או בחלש. וכנזכר, אם הארבנת חולה מאוד עד שאינה יכולה ללכת כלל, נראה שלא יהיה בה חיוב לכו"ע (כך כתב הביה"ל בעניין חיה עייפה, ונלע"ד שה"ה בחיה חולה).

  3. מהרמ"א משמע שדיבר כשלא השתתף בצידה. המג"א כותב שאם כך הרמ"א רק אסר מדרבנן ולא מהתורה. והביה"ל חולק וסובר שהרמ"א דיבר שגם הוא השתתף בצידה, ויש בזה חיוב גמור, אלא שהרמ"א קיצר בלשונו.
  4. שאל"כ קשה, מדוע שהאדם יהיה חייב אם הבהיל את הצבי (שער הציון).