פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שיא ח
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ח | טלטול מהצד וטלטול בגופו[עריכה]
❖ טלטול מהצד[עריכה]
הגמרא (מג:) אומרת שטלטול מהצד שמו טלטול.
נחלקו התנאים (קכג.) האם מותר לתחוב מקל בתוך ערימה תבן ולהוציא מתוכה פגה. ופסק רב נחמן כרבי אלעזר בן תדאי המתיר. מסיקה מזה הגמרא שטלטול מהצד אין שמו טלטול.
הגמרא (נ:) אומרת שהטומן צנון באדמה וקצת עליו מגולים מותר לשלוף אותו אע"פ שמטלטל עפר מהצד. (אם אין עליו מגולים אסור כיוון שחייב להזיז את העפר בידיו).
תוספות, רי"ף ורא"ש: אם מטלטל מהצד לצורך דבר המותר, מותר (כמו פגה). ואם מטלטל לצורך דבר האסור, אסור (כמו מת).
☜ כך פוסק שו"ע. והוסיף (על פי תוספות) שמותר להוציא את הצנון מהאדמה רק אם לא השריש. ואפילו כשלא השריש מותר רק אם לא התכוון לזריעה. וגם אם הוסיף הצנון לגדול מחמת לחות הקרקע מותר.
רמ"א (על פי כלבו): ואין הצנון נעשה בסיס לעפר שמעליו כיוון שאין בסיס לדבר האסור באוכלין.
⤶ משום שהאיסור משמש את המאכל ולא המאכל את האיסור. (ומטעם זה גם בסעיף ט אין הפירות נעשים בסיס לאיסור) (משנ"ב[1]).
◄ מגיד משנה: אסור לתחוב כוש בצנון הטמון לגמרי, כיוון שעושה בכך גומא באדמה.
◄ אור זרוע ומג"א: מותר גם בצנון הטמון כולו באדמה.
☜ משנ"ב: אסור לתחוב בצנון הטמון לחלוטין, ויש מתירים.
אם התכוון לזריעה אסור אפילו אם לא השריש, והטעם, כיוון שמתחילה רצונו היה לזרוע והם מכוסים כדרך זרעים בקרקע. (ומה שמותר להוציא חיטים שזרען בקרקע כנ"ל בסימן שי, ב, שם מדובר כשלא כיסה את החיטים עדייין העפר (משנ"ב על פי המאירי)).
אסור להוציא צנון הטמון באדמה שבבית שמא יבוא להשוות גומות. אלא אם כן הוא טמון בתוך ערימת עפר שייחד לשימוש (משנ"ב).
❖ טלטול בגופו (כלאחר יד)[עריכה]
הגמרא (קמא.) אומרת שמותר לטלטל בגופו קש שעל גבי המיטה, ומסיקה הגמרא שטלטול מהצד אין שמו טלטול.
◄ רא"ש[2]: טלטול בגופו אין שמו טלטול כלל והוא מותר אפילו לצורך הדבר האסור[3].
☜ כך פוסק שו"ע.
◄ ר"ן: קש שעל המיטה נחשב טלטול לצורך דבר המותר ולכן מותר לטלטלו. וכדי שלא יהיה טלטול בידיו הצריכו שיעשה בשינוי.
טלטול באחד מאבריו ולא בידיו נחשב לטלטול בגופו (משנ"ב[4]*).
❖ דיני הקש שעל המיטה[עריכה]
המשנה (שם) אומרת שאם הניח כר או כסת על גבי המיטה מבעוד יום, מותר לטלטל את הקש אפילו בידיו (וסתם קש עומד להסקה ומוקצה (רש"י)).
☜ טור ושו"ע: קש שעל המיטה מסתמא עומד להסקה, ואם הניח עליו כר או כסת מותר לנענעו בידו.
רמ"א (על פי הר"ן): וכן אם חשב מראש להשתמש בו (אפילו בלי כר וכסת).
⤶ במקום שעומד למאכל בהמה מותר לנענעו אפילו בידו. ואף במקום שמיועד להסקה, אם הניחו על המיטה מערב שבת בשביל לשכב עליו אינו מוקצה (משנ"ב).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ כך ביארו המג"א והמשנ"ב, אך יש פוסקים שביארו שלעולם אין מאכלים נעשים בסיס, אפילו אם הניח מוקצה על גביהם בשביל האיסור, כיוון שלעולם מאכלים אינם נעשים בסיס, ורק חפצים. וכתב בחזו"ע (שבת ג, עמוד קלט) שבמקום צורך יש לסמוך להקל.
- ↑ עיין בהערה בסוף שמירת שבת כהלכתה (עמוד תרעז) שכתב שכדעת הרא"ש סוברים גם הרמב"ן והרשב"א. וכדעת הר"ן סובר גם הריטב"א, וכן שאר הראשונים שלא חידשו את החילוק בין גופו למהצד (נראה שכוונתו לרי"ף ותוספות).
- ↑ בפשטות נראה שהרא"ש למד שטלטול שנועד לצורך המוקצה נחשב כטלטול לצורך דבר האסור, למרות שעושה כך כדי להשתמש בו בהיתר (כגון לשכב על המיטה), ולכן למד מזה שטלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור. ולכאורה יש ללמוד מדבריו שאסור לטלטל דבר אסור לצורך השימוש בו (כמו טלטול מהצד של נר כדי שיוכל להשתמש בו בחדר אחר, דומיא דטלטול תבן שעל המיטה), שהרי הרא"ש החשיב זאת כדבר האסור. ועיין בגמרות שמהם למדו היתר טלטול מהצד לצורך דבר המותר, שאכן הן עוסקות באדם שמטלטל את דבר ההיתר כדי להשתמש בו ולא באיסור (פגה שהטמינה, צנון באדמה או מעות שעל הכר). וצ"ב.
- ↑
* בשש"כ (פרק כב הערה פז) כתב שאם רגילים לטלטל את המוקצה באותו אבר אין זה טלטול בגופו (כגון כדור, שרגילים לטלטלו ברגל).