פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שכה ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ד | הנאה ממלאכה שעשה הגוי לעצמו[עריכה]
◄ ר"ת[1], סמ"ג, סמ"ק והגהות מימוניות (- בשם ר"ת), ראבי"ה, רשב"א, רוקח: אסור להנות מהפת שגוי הכין משום מוקצה.
◄ בה"ג ור"ת (-ע"פ הב"ח): אסור משום נולד[2].
◄ תרומה: יש צדדים להתיר ויש צדדים לאסור[3].
◄ רא"ש, הרב המגיד, תוספות, רמב"ן, ר"ן[4], רב יהודאי גאון ורי"ד: מותר, שהרי גמרו בידי אדם. אמנם אם יש חשש שקצר החיטים בשבת אסור, כי מחובר נחשב מוקצה. (תוספות בשם יש אומרים, רמב"ן. ונראה שגם הרא"ש ודעימיה מסכימים לזה[5]).
◄ סמ"ק, הגהות אשר"י: מותר במקום מצווה או דחק.
☜ שו"ע: יש אוסרים ויש מתירים[6] ואפשר להקל בשעת דוחק (כגון שגר לבד בין גוים ואין לו ממי לשאול לחם (משנ"ב)) או מצווה [כגון סעודת ברית מילה או לברכת המוציא].
רמ"א (על פי רבינו ירוחם בשם הרמ"ה): אסור לומר לגוי בערב שבת שיכין גם בשבילו פת, כי נחשב שמכין בשבילו בשבת. (וזה אסור לכו"ע, אפילו לצורך מצווה אסור (משנ"ב)).
סברות הראשונים על פי האחרונים:
◄ מג"א (סימן תקיז, ב) ומשמעות השו"ע[7] (שם): סברת האוסרים: שמא יבקש מהגוי שיכין לו בשבת, וכיוון שזה דבר מאכל יש לאסור, בשונה מגוי שהדליק נר לעצמו שלא גזרו. (אך אין חשש משום מוקצה[8]). סברת המתירים: אין חילוק ביו דברי מאכל לשאר דברים, וכמו שנר מותר, כך גם בפת.
◄ גר"א (על פי הרא"ש): סברת האוסרים: שמא בבין השמשות הפת הייתה קמח ומתוך שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום (ואפילו אם הו חיטים הראויות לכוס מערב שבת, עדיין לא נחשב כראוי ביחס ללחם והוי נולד). סברת המתירים: כיוון שהגוי היה יכול לאפות ולטחון בשבת לא הוי מוקצה או נולד.
אסור לקנות מהגוי בכסף או לקרוא לו לבית היהודי דהוי מקח וממכר (רבינו ירוחם).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ סברתו לפי הטור: כיוון שבביה"ש החיטים או הקמח היו מוקצה, מתוך שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום ואסור מדין מוקצה. הטור כותב בגלל חשש שנטחן בשבת, ובבין השמשות היה מוקצה. והב"י תמה, שהרי גם אם נטחן מבעוד יום יש לאסור מדין מוקצה שהרי הקמח לא ראוי לאכילה (ואין לומר שקמח ראוי יותר לאכילה מחיטים), והביא שלושה ביאורים לדברי הטור, ודחה שניים מתוכם, והביאור שהביא ולא דחה, שהטור נקט כך כדי לכלול גם את יו"ט שרק אם נטחן היום אסור ואם נטחן מאתמול מותר. אבל לעניין שבת אין הבדל אם היה טחון מערב שבת או נטחן בשבת.
- ↑ סברת ר"ת לפי הב"ח: כיוון שנטחן בשבת אסור משום נולד, ור"ת פסק הלכה כרבי יהודה האוסר בנולד. וכותב הב"ח שעל פי זה מיושב מדוע כתב הטור שאם טחנו בו ביום אסור ואילו מערב שבת מותר, כיוון שאם נטחן מאתמול אין איסור מוקצה לר"ש (ולכאורה לא דמי לגורגורות וצימוקים שדחה בידיים. או כי גמרו בידי אדם) אבל אם נטחן בו ביום הרי זה נולד ואסור.
- ↑ הצד להתיר: ישראל שבישל בשבת בשוגג יאכל. גוי שהדליק נר בשבת יהנה ממנו יהודי. (הרי שנעשו מלאכות בשבת, ועם זאת מותר להנות מהן). הצד לאסור: המבשל בשבת יאכל כי ראוי לכוס חי, וכאן לא ראוי לזה (אף בחיטים, כיוון שביחס ללחם חיטים אינם ראויות). והמבשל בשוגג יאכל, כי אין חשש שהיהודי יזיד לבשל, אך כאן יש חשש שמא יבקש מהגוי. ואף משום מוקצה ראוי לאסור, כיוון שפת זו דומה לגורגורות וצימוקים שדחה אותם מערב שבת והם מוקצים לכו"ע.
- ↑ נראה מדברי הר"ן במסכת ע"ז (דף לב. ד"ה וגרסינן) שקמח נחשב דבר שלא ראוי לכוס חי והחיטים כן. לפי"ז כשהיו חיטים בערב שבת הלחם מותר (ואין לאסור מדין מוקצה לחצי שבת. ע"ש), ואילו קמח מערב שבת הלחם אסור. וצ"ב.
- ↑ כך עולה מדברי הבית יוסף שהקשה על הרא"ש, הרי גוי שהביא מפירות מחוברים אסור לאוכלם, והרי גמרו בידי אדם? ותירץ שכיוון שדבר מחובר יכול להגמר גם שלא בידי אדם, נחשב הוא לדבר שלא בידי אדם ואסור. יוצא שגם הרא"ש מודה לאיסור בזה. (אך קשה לי תירוצו של הב"י, וכי משום שיכול להגמר בידי שמים אין זה תלוי יותר באדם?, וכן תמה בב"ח). ועיין הערות המהרל"ח על הטור שתירץ באופן נוסף, ועיין עוד בב"ח שכתב שדבר מחובר ודאי לא שייך לדון בו מצד גמרו בידי אדם, ורק דבר שהאדם הקצה בעצמו ויכול לחזור ולהשתמש בו מדעתו, ע"ש עוד.
- ↑ בסעיף י מוזכר תנאי נוסף: שהגוי אינו מכיר את היהודי וכך אין חשש שמא ירבה בשבילו. וכאן לכאורה השמיט השו"ע דין זה. והנה כתב המגיד משנה (ו, ג: 'ודע שמהדינין הנזכרים יש ללמוד שפת שאפה נכרי בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר מותר לישראל אלא א"כ מכירו ויודע שצריך לו שיש לחוש שמא ירבה בשבילו'. וכתב במנחת כהן (משמרת השבת ש"א, פ"ח) שכן הדין בסעיף זה. וכ"כ במאמ"ר (ס"ק ב). אך יש חולקים משום שהשו"ע השמיט תנאי זה בדיני פת, וזאת משום שבדרך כלל גוי אופה לחם למכור עבור רוב אנשי העיר הגוים, ואין לחוש שמא ירבה בשביל המיעוט. אך אם באמת ידוע שהירבה בשבילם, אסור (שו"ת זרע אמת (ח"א סימן מא). ומצד פת של גוים: במנחת כהן ומאמ"ר (שם) כתבו שרק בפת פלטר מותר, ובלוית חן (סימן עח) הוכיח מתשב"ץ ואחרונים שפסקו כמותו, שבשבת מותר אפילו פת של גוים כדי שיהיה לו מה לאכול לא יתענה (וע"ש בלוית חן אם מותר כשיש לו מאכלים אחרים אך לא פת, ורוצה לקיים מצוות שלוש סעודות, שכף החיים (לג') אסר וחלק עליו להתיר).
- ↑ לפי המג"א. ויש שחלקו וכתבו שגם השו"ע אסר משום מוקצה (מנחת כהן (ש"א פ"א)).
- ↑ שהרי השו"ע כותב שם שקמח שנטחן ביו"ט מותר לקחתו מהגוי. הרי מוכח שאין איסור מוקצה בקמח שנטחן באותו יום אלא רק מצד שמא יאמר לגוי שיכין לו בשבת (חוץ מחנווני שאין בו חשש, ע"ש). והולך המג"א לשיטתו אצלנו שסבר שאיסור המוקצה כאן הוא משום נולד, וממילא שייך להוכיח מתקיז' שם מדובר על חיטים שעשה מהם קמח שאסורות משום נולד, ואעפ"כ התירם השו"ע, הרי שמוכח שלא חשש השו"ע למוקצה. (אבל מצד מיגו דאיתקצאי לא שייך להוכיח משם שהשו"ע לא חשש למוקצה, שהרי חיטים ניתנות לכסיסה ואין בהם הקצאה).