פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שכט ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ד | עד היכן בודקים אם מת[עריכה]
הגמרא (שם פה.) אומרת שאפילו אם מצאו אותו מרוצץ מפקחים עליו את הגל בשביל חיי שעה. ונחלקו התנאים עד היכן בודקים כשחופרים בגל, האם עד הטבור או עד החוטם. רב פפא מבאר שאם בדקו בחוטם ולא היה רוח חיים לכו"ע נחשב למת, ונחלקו כאשר בדקו מהטבור ולא היה נשימה. לתנא אחד בודקים עד האף ולתנא השני הבטן קובעת.
◄ רמב"ם: בודקים עד החוטם בכל מקרה (כי ספק פיקוח נפש לקולא).
☜ כך פוסק שו"ע.
◄ רבינו ירוחם: בודקים עד הטבור.
הטעם שמצילים הוא מפני הפסוק 'וחי בהם' ואם כך, אף אם האדם לא ישמור מצוות (ואפילו לא מצווה אחת), כשוטה או קטן (שאפילו וידוי לא יעשו) מפקחים עליהם את הגל (ביה"ל).
גם על גוסס מחללים את השבת כיוון שגם בו שייכים חיי שעה (ביה"ל).
מי שהתחייב מיתת בית דין והגיעה שבת ונפל עליו הגל:
◄ לפרי מגדים: מחללים שבת כיוון שיש כאן חיי שעה (שהרי לא הורגים בשבת).
◄ לביה"ל: לא מחללים כי התורה לא חסה על חייו.