אנציקלופדיה תלמודית:ענוי נפש

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:39, 17 בינואר 2021 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - נדרים שיש בהם עינוי נפש, שהבעל מפר לאשתו. ערך זה עוסק בגדר ענוי נפש, שנדרי...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - נדרים שיש בהם עינוי נפש, שהבעל מפר לאשתו.

ערך זה עוסק בגדר ענוי נפש, שנדרים ושבועות שיש בהם ענוי נפש, הבעל יכול להפר לאשתו.

הדין, מקורו וגדרו

הדין ומקורו

אין הבעל יכול להפר אלא הנדרים והשבועות שיש בהם עינוי נפש, או שהם דברים שבינו לבינה[1], שנאמר: כל נדר וכל שבֻעת אסר לענֹת נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו[2], לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש[3], דברים שהם בינו לבינה מנין, תלמוד לומר: אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו[4].

על גדרי הנדרים הנדרים שבינו לבינה, ע"ע דברים שבינו לבינה.

ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים שבינו לבינה, שהנדרים שיש בהם עינוי נפש מיפר לעצמו ולאחרים - שההפרה חלה בין לזמן שהיא תחתיו, ובין לאחר שתתגרש ותינשא לאחרים - ושבינו לבינה לעצמו מיפר ולאחרים אינו מיפר[5].

האב שמיפר נדרים של בתו הנערה, נחלקו בו ראשונים אם אף הוא אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה או שמיפר כל הנדרים, ועל כך ע"ע דברים שבינו לבינה[6].

גדרו

גדר עינוי נפש, בדעת שמואל משמו של לוי שכל נדרים הבעל מיפר לאשתו[7], יש מן הראשונים שכתבו שהיינו שמפר את כל הנדרים - היינו כל דבר שאוסרת על עצמה בהנאה[8] - משום עינוי נפש[9], ושהוא כדעת חכמים במשנה - הסוברים שאף מניעת רחיצה או קישוט הינם עינוי נפש[10] - וכל נדר שהוא, חשוב עינוי נפש[11], שפעמים שתצטרך לדבר שנדרה ממנו ונמצאת שמתענה במניעתם[12], ומהם שכתבו שכן הלכה[13], ולכן לדעתם בדעת שמואל ולהלכה, הנודרת מתשמיש המיטה - שנסתפקו בתלמוד אם לחכמים יש בו עינוי נפש[14] - חשוב עינוי נפש[15].

ומדברי הרבה ראשונים נראה, שלא כל נדר חשוב עינוי נפש, שכתבו בדעת שמואל משמו של לוי, שכל נדרים הבעל מפר לאשתו, שהיינו כאשר יש בהם עינוי נפש[16], ומהם שכתבו שהספק בתלמוד בדעת חכמים, אם נדר מתשמיש המיטה חשוב עינוי נפש[17], הוא אף לדעת שמואל משמו של לוי, שיש צד לומר שתשמיש המיטה אין בו עינוי ואינו בכלל נדרי עינוי נפש[18], ויש שכתבו בדעת שמואל, שבא לחדש שלא רק נדרים שיש בהם עינוי גדול - כרחיצה וקישוט - חשובים עינוי נפש, אלא כל שיש בו עינוי נפש יכול להפר[19]. ויש מהראשונים שכתבו שכל דבר שהיא מצטערת בו ואין בו סיבה לבעלה להתרחק ממנה, חשוב עינוי נפש, וכל שאין בו צער לאשה אלא רק סיבה להתרחקות בעלה, חשוב דברים-שבינו-לבינה*, וכל שיש גם צער לאשה וגם סיבה להתרחקות בעלה, הרי הוא בכלל שניהם[20], ובכלל צער, אף כל שעלול להיות בו צער הגוף, ולכן אף כשאסרה הנאת פלוני עליה, חשוב עינוי נפש[21], שמא יש לפלוני משהו מסוים שאין אצל אחר, אבל כשאין בו צער הגוף, אף על פי שאפשר שתצטער מצד מה שאירע לה מסיבת כעס או ממידה מגונה אחרת, אינו חשוב עינוי נפש[22], וכתבו אחרונים, שזה הטעם שהאוסרת את פלוני להנות ממנה - "אין הנאתי על פלוני" - אינו חשוב עינוי נפש[23], כיון שאין בו צער הגוף[24].

בדעת ר' יוסי, החולק על חכמים, וסובר שרחיצה וקישוט אינם נדרי עינוי נפש[25], כתבו ראשונים שדוקא עינוי מרובה, או לזמן מרובה, חשובים עינוי נפש[26]. ויש שכתבו, שלדעת ר' יוסי דוקא עינוי שמתחיל מיד עם חלות הנדר, חשוב עינוי נפש, ולדעתם זה הטעם שלדעתו רחיצה אינה חשובה עינוי נפש ואילו כביסה כן[27], שמניעת רחיצה אינה גורמת מיד לפצעים ועינוי, מה שאין כן לבישת בגדים שאינם מכובסים מביאים מיד לשגעון ותמהון לבב כשרואה את בגדיו מלוכלכים[28]. על הענינים שלדעת ר' יוסי חשובים עינוי נפש, עי' להלן[29].

להלכה כתבו ראשונים שכל נדר שיש בו עינוי נפש, אפילו עינוי קטן ואפילו לפי שעה, חשוב עינוי נפש[30], שעינוי הנאמר בכתוב "לענות נפש"[31], משמעו כל עינוי[32].

עינוי לה ולא לאחרים/ עינוי לאחרים ולא לה

דבר שהוא עינוי רק לאשה, ואינו עינוי לאחרים, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב עינוי נפש[33], ואף על פי שבכתוב נאמר "לענֹת נפש"[34] ולא "לענות נפשה", העינוי נקבע לפיה, וכל שמתענה ממנו, אפילו אין אחרים מתענים ממנו, חשוב עינוי נפש ויפר, וכן להיפך, כל שאינה מתענה ממנו, אפילו אחרים מתענים ממנו, אינו עינוי נפש עבורה ולא יפר[35], ולדעתם זוהי ששנינו בתוספתא, שאם נדרה שלא תטעם אחד מכל המינים, בין מאכל רע ובין מאכל יפה, או אמרה קונם שלא תטעם פלפלים, אפילו לא היה לה אותו המין מימיה, יפר[36], שהיינו שאפילו שהיא מתאוה לאכול מאכל שרע לבני אדם, שנדרה ממנו כדי להתגבר על תאוותה, אם מתאוה לו, חשוב עינוי נפש[37]. וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת שמואל, שאמר שכל הנדרים הבעל מפר לאשתו[38], שהיינו שכל שהוא עינוי נפש לה, אף על פי שלגבי אחרים אינו חשוב עינוי נפש, הרי הוא בכלל עינוי נפש שהבעל מפר[39]. ויש שצידדו לומר בדעת ראשונים שעינוי נפש אינו נקבע לפי דעת האשה, שכתבו אותם ראשונים שהנודרת מחרובים אפשר שאינו חשוב עינוי נפש, משום שאין דרך העולם לאכלם[40], ומדבריהם משמע שאפילו היא מצטערת במניעת אכילתם, אינו עינוי נפש[41], וכן יש מן האחרונים שנראה בדעתם שעינוי נפש אינו נקבע לפי דעת האשה[42].

עינוי של יום אחד

עינוי של יום אחד, כתבו אחרונים שנחלקו בו חכמים ור' יוסי, שלדעת חכמים חשוב עינוי, ולדעת ר' יוסי אינו חשוב עינוי[43]. ויש מן האחרונים שכתבו שלא נחלקו תנאים בכך, ולדברי הכל חשוב עינוי[44]. להלכה, חשוב עינוי[45], שהלכה כחכמים[46], או שהלכה כר' יוסי ולא נחלק בזה[47].

עינוי של פחות מיום אחד

עינוי של יום אחד, שחשוב עינוי נפש, לסוברים כן[48], כתבו אחרונים שאפילו בפחות מיום שלם, ואפילו נדרה לשעה אחת, חשוב עינוי[49]. יש מן האחרונים שכתבו שהוא דוקא ביום שלם, אבל בפחות מכאן, אינו חשוב עינוי[50]. ויש מן האחרונים שחילקו, שבדבר שהוא צורך לכל שעה, כשתיית יין, איסורו אף לזמן מועט חשוב עינוי, אבל בדבר שאינו לצורך לכל שעה, כגון ללכת לבית האבל, אינו חשוב עינוי[51].

התלוי בשינוי במציאות

נדר שבעצמותו אינו חשוב עינוי נפש, אלא שאם יתהוה ענין ומעשה חדש יהיה הנדר בכלל עינוי נפש, יש שכתבו שאינו חשוב עינוי נפש[52], ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים, שהנודרת שלא להנות מן הבריות, שאין הבעל בכלל, אינו יכול להפר אלא משום דברים שבינו לבינה[53], כיון שהנדר בעצמותו אינו עינוי נפש, ואף על פי שאם תתגרש, הבעל יהיה בכלל הבריות האסורות עליה, ושוב ייחשב הנדר כעינוי נפש[54]. ועוד כתבו, שנדר שבעצמותו הוא עינוי נפש, אף על פי שחלותו מותנית בשינוי במציאות, חשוב עינוי נפש[55], וזה הטעם לדעתם לאותה שכתבו ראשונים, שהאוסרת על עצמה מאכל לאחר שתתגרש, מפר משום עינוי נפש[56], ואף על פי שחלות הנדר תלויה בגרושיה, מכל מקום כיון שבעצמותו נדר זה הוא עינוי נפש, מפר משום עינוי נפש[57]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף נדר שיכול לבוא לידי עינוי נפש לאחר שתתגרש, מפר משום עינוי נפש[58].

נדר שיש בו גם עינוי נפש וגם בינו לבינה

נדר שיש בו גם עינוי נפש וגם דברים שבינו לבינה, יש שכתבו שכאשר הבעל מיפר בסתם, תולים שכוונתו להפר משום עינוי נפש - שמועילה הפרתו אף לאחרים - ולדעתם זהו שאמר שמואל שכל נדרים בעל מיפר לאשתו[59].

נדרה מב' ככרות

על הנודרת משתי ככרות ובאחת מתענה ובאחרת אינה מתענה, שנחלקו אמוראים אם מתוך שמפר למתענה מפר לשאינה מתענה, ובטעמי המחלוקת ובהלכה בה, ע"ע הפרה (הפרת נדרים)[60].

הפרה במקצת

על הפרה במקצת, כגון שאמרה קונם תאנים שאני וענבים שאני טועמת, והיפר רק לתאנים, שנחלקו תנאים אם ההפרה מועילה למקצת שהופר או שלא מועילה כלל, ואף להלכה נחלקו ראשונים, ע"ע הפרה (הפרת נדרים): הפרה במקצת[61].

שבכלל עינוי נפש

הנאה מאדם מסוים

אסרה על עצמה הנאה מאדם מסוים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת התנאים ואמוראים: א) יש מן הראשונים סוברים, שלדעת חכמים וכן לדעת שמואל משמו של לוי, חשוב עינוי נפש, ולדעת ר' יוסי אינו חשוב עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה[62], ולדעתם אותה ששנינו במשנה: קונם שאני נהנה לבריות לא יפר - ואמרו בתלמוד שהיא דעת ר' יוסי[63] - היינו שלא יפר משום עינוי נפש, אבל משום בינו לבינה, יפר[64]. ובטעם שחשוב עינוי נפש, לסוברים כן, כתבו ראשונים שמא תצטרך להנות דוקא מאותו פלוני[65], או שכל דבר שאוסרת על עצמה חשוב עינוי נפש[66], ואין לומר שחשוב בינו לבינה, שמה אכפת לבעל, הרי סוף סוף היא מותרת בכל מה שיביא לה הבעל[67]. וכעין זה כתבו ראשונים, שלדעת חכמים מיפר משום עינוי נפש ולדעת ר' יוסי משום בינו לבינה, אלא שלדעתם שמואל משמו של לוי סובר כר' יוסי[68]. ב) ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים, שבין לדעת ר' יוסי ובין לדעת חכמים ושמואל משמו של לוי, אינו יכול להפר אלא משום דברים שבינו לבינה[69], ומשום שמרבה לבעלה טורח שלא להביא אוכל מאותו אדם[70]. ג) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלדעת חכמים ושמואל משמו של לוי חשוב בינו לבינה, ולדעת ר' יוסי אינו יכול להפר כלל[71]. ד) ויש מן הראשונים סוברים, שלדעת חכמים אינו יכול להפר כלל, ואפילו דברים שבינו לבינה אינו, שיכולה להנות מבעלה, והנאת יחיד אפילו דברים שבינו לבינה אינו, ולדעת ר' יוסי ושמואל משמו של לוי, חשוב דברים שבינו לבינה[72]. ה) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שכאשר אסרה על עצמה הנאה מפלוני, חשוב דברים שבינו לבינה, וכאשר אסרה על עצמה פירות פלוני, חשוב עינוי נפש[73].

להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב עינוי נפש[74]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחשוב דברים שבינו לבינה[75], שכן לדעתם סוברים חכמים והלכה כמותם[76], או שהלכה כר' יוסי[77]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו יכול להפר כלל, וכר' יוסי[78].

אסרה על עצמה פירות חנוני מסוים, ואין פרנסתו של הבעל אלא ממנו, אף לדעת ר' יוסי, יפר[79]. יש מן הראשונים שכתבו שחשוב עינוי נפש[80], שכיון שחנוני זה מקיפו ולא ימצא אחר שיקיפו, נמצאת היא מתענה[81]. ויש מן הראשונים שכתבו שחשוב דברים שבינו לבינה[82]. וכתבו ראשונים שיכול להפר דוקא כשאינה יכולה ללקט לקט שכחה ופאה - כגון בימות הגשמים - אבל כשיכולה ללקט, אינו יכול להפר כלל[83].

להלכה כתבו אחרונים שיכול להפר משום עינוי נפש[84]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאינו אלא דברים שבינו לבינה[85]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שכיון שיכול החנוני להפקיר סחורתו ויקח הבעל ויהנה אותה בהם - לסוברים וכן הלכה שהפקר מותר במודר- הנאה*[86] - אינו יכול להפר[87].

הנאה מהבריות

נדרה שלא להנות מהבריות, לדעת חכמים, כתבו ראשונים, שחשוב עינוי נפש[88], ויש מן הראשונים ואחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאינו חשוב עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה[89], ואף על פי שיש מן ראשונים אלו הסוברים שהאוסרת על עצמה פירות של אדם מסוים, חשוב עינוי נפש[90], ביארו אחרונים, שכאשר אסרה על עצמה דוקא פירות של אדם מסוים, גילתה דעתה שרוצה להנות משאר העולם, ויש לחוש שתצטרך להנות מאותו אדם דוקא, ולכן חשוב עינוי נפש, אבל כשאסרה על עצמה לגמרי הנאה מכל העולם, גילתה שאינה רוצה להנות אלא מבעלה, ואין לחוש שתצטרך להנות מאחרים, ולכן חשוב דברים שבינו לבינה[91]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שאם אסרה על עצמה הנאה מהבריות סתם, חשוב דברים שבינו לבינה, אבל אסרה פירות הבריות, חשוב עינוי נפש[92].

בדעת ר' יוסי, שהאוסרת על עצמה הנאה מהבריות, אין בעלה יכול להפר[93], נחלקו אמוראים: לדעת עולא, הבעל אינו בכלל "הבריות" שאסרה על עצמה, ואם כן, האשה יכולה ליזון ממנו, ואפילו הוא עני, יכולה ליזון מלקט שכחה ופאה, ולפיכך אינו יכול להפר[94]; ולדעת רבא, הבעל בכלל "הבריות", ואין האשה יכולה ליזון ממנו, אך כיון שיכולה ליזון מלקט שכחה ופאה, אין יכול להפר לה[95]; ולדעת רב נחמן, הבעל אינו בכלל "הבריות", ויכולה ליזון ממנו, ולכן אינו יכול להפר לה, אבל אם היה בכלל הבריות, אף על פי שיכולה להנות מלקט שכחה ופאה, מניעת ההנאה ממנו חשובה עינוי נפש[96], ואף על פי שלאחר שתתגרש ממנו, יהיה הבעל בכלל "הבריות" ותאסר ממנו ומכל העולם, כתבו ראשונים שאינו בכלל עינוי נפש[97], שבשעה שהנדר חל, אין בו עינוי נפש[98], ויש ראשונים שכתבו שרק בגלל שיכולה אחר הגירושין לזון מלקט שכחה ופאה, אינו עינוי נפש[99].

ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעת ר' יוסי: יש סוברים שאינו יכול להפר משום עינוי נפש, אבל כן מפר משום דברים שבינו לבינה[100], ויש סוברים שאינו יכול להפר כלל[101].

להלכה, כתבו ראשונים שמפר משום עינוי נפש[102], ויש סוברים שמפר משום דברים שבינו לבינה[103].

נדרה מפירות מדינה

אסרה על עצמה פירות מדינה מסוימת, שאמה פירות מדינה זו עלי, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים ואמוראים: א) יש סוברים שלדעת חכמים ושמואל משמו של לוי חשוב עינוי נפש, ולדעת ר' יוסי חשוב בינו לבינה[104], ואותה שאמר ר' יוסי: פירות מדינה עלי יביא לה ממדינה אחרת[105], ביארו ראשונים שהיינו שמטעם זה אינו יכול להפר משום עינוי נפש, אבל כן מפר משום דברים שבינו לבינה, שטורח לו להביא ממדינה אחרת[106]. ב) ויש סוברים שבין לחכמים ושמואל משמו של לוי ובין לר' יוסי, חשוב בינו לבינה[107]. ג) ויש סוברים שלחכמים חשוב בינו לבינה ולר' יוסי אינו כלום[108], וכן יש מן הראשונים והאחרונים שפירשו בדעת ר' יוסי, שפירות מדינה זו יביא לה ממדינה אחרת, היינו שלא יפר[109].

להלכה, יש שכתבו שחשוב בינו לבינה[110], שכך לדעתם סוברים חכמים ושמואל והלכה כמותם[111], או שכך סובר ר' יוסי והלכה כמותו[112]. ויש שכתבו שחשוב עינוי נפש[113], וכחכמים ושמואל[114].

נדרה מפירות מדינה זו, ואין לה תקנה על ידי בעלה, שאינו יכול להביא לה פירות ממקום כל שהוא, אף על פי שאדם אחר יכול להביא לה, יש מן הראשונים שכתבו שחשוב עינוי נפש[115].

נדרה מפירות מדינה שדרה בה

נדרה מפירות מדינה שדרה בה, בדעת ר' יוסי, יש מן הראשונים סוברים שלא גרע מפירות חנוני שפרנסתו ממנו[116], וחשוב עינוי נפש[117], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שאינו חשוב עינוי נפש[118].

כיבוס

כיבוס, חמור הוא מרחיצה, ואף לדעת ר' יוסי - שברחיצה שאין עינוי נפש, לסוברים כן בדעתו[119] - הרי הוא בכלל עינוי נפש, שלבישת בגדים שאינם מכובסים ויש בהם זוהמא, מביאה לידי שעמום - שגעון[120] - ותמהון לב[121], ולעומת זאת רחיצה אינה מביאה אלא לידי מחלות עור[122], שיש להן רפואה ולכן הן פחות קשות משעמום[123]. ואף בדעת חכמים הסוברים שכאשר יש מעיין שמימיו מספיקים או לכביסת בני העיר או לשתיית אחרים, חיי אחרים קודמים לכביסתם[124], כתבו ראשונים שכביסה יש בה צער ועינוי נפש, אלא שחיי אחרים קודמים[125].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין חילוק בין כיבוס לרחיצה, ולסוברים שבכיבוס יש עינוי נפש, אף ברחיצה כן[126].

קישוט

קישוט מקומות המוצנעים שבגוף, כתבו ראשונים שאינו חשוב עינוי נפש, אלא דברים-שבינו-לבינה*[127].

קישוט הפנים, בכיחול ופירכוס[128], לדעת חכמים חשוב עינוי נפש[129] וכן כתבו ראשונים בדעת שמואל משמו של לוי, שכל נדרים הבעל מיפר לאשתו[130], ולדעת ר' יוסי אינו חשוב עינוי נפש[131], וכן כתבו ראשונים בדעת רב הונא[132]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוסי, שדוקא מניעת קישוט ליום אחד אינה עינוי נפש, שניוול ליום אחד אינו ניוול, אבל מניעת קישוט עולמית חשובה עינוי נפש[133].

להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שחשוב עינוי נפש[134], שהלכה כחכמים[135]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו חשוב עינוי נפש[136], שלדעתם הלכה כר' יוסי שרב הונא סובר כמותו[137].

קישוט בבגדי צבעונים, יש מן הראשונים שכתבו שאף לר' יוסי חשוב עינוי נפש[138], ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלר' יוסי אינו בכלל עינוי נפש[139].

קישוט בתכשיטים, יש מן הראשונים שכתבו בדעת ר' יוסי שחשוב דברים שבינו לבינה[140].

רחיצת הגוף

מניעת רחיצת הגוף, לדעת חכמים אפילו מניעה ליום אחד היא ניוול ובכלל עינוי נפש[141]. ואף על פי שלענין מצות עינוי ביום-הכפורים*, הרחיצה אינה בכלל עינוי שבתורה[142], לענין נדרים בכלל "לענות נפש"[143], כל דבר שמביא לעינוי נפש, אפילו לא ניכר באותו יום[144]. וכן בדעת שמואל משמו של לוי, שכל נדרים הבעל מיפר לאשתו[145], כתבו ראשונים שמניעת רחיצה אפילו ליום אחד היא עינוי[146]. בדעת ר' יוסי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמניעת רחיצה אפילו לעולם אין בה עינוי נפש[147], שאינו חושש כלל לניוול מחמת מניעת רחיצה[148]. ויש סוברים שדוקא מניעת רחיצה ליום אחד, אין בה עינוי נפש, אבל מניעת רחיצה לעולם יש בה עינוי נפש[149]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדוקא מניעת רחיצה בחמים אינה חשובה עינוי נפש[150]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שר' יוסי מודה לחכמים שמניעת רחיצה אפילו ליום אחד, חשובה עינוי נפש[151].

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שאפילו רחיצת יום אחד חשובה עינוי נפש[152], כחכמים, שהלכה כרבים מול יחיד[153], ושמואל משמו של לוי שאמר שכל נדרים הבעל מיפר, סובר כמותם[154], ואף על פי שנשנו סתם משניות כדעת ר' יוסי, כיון שכתוב דברי ר' יוסי, אינן חשובות כסתם[155], או שאף לסוברים שהלכה כר' יוסי בקישוט[156], אין הלכה כמותו ברחיצה[157]. או שאף לר' יוסי ברחיצה יש עינוי נפש[158]. ויש מן האחרונים שפסק שרחיצה אינה חשובה עינוי נפש[159].

רחיצה שהיא עינוי נפש, כתבו ראשונים שהיא רחיצת הפנים דוקא, אבל רחיצת מקומות צנועים שבגוף, הינם מדברים שבינו לבינה[160].

תשמיש המטה

תשמיש המטה, לדעת ר' יוסי הוא מדברים שבינו לבינה[161]. בדעת חכמים, נסתפקו בתלמוד אם הוא חשוב עינוי נפש או דברים שבינו לבינה, ולא נפשט הספק[162]. וובדעת שמואל משמו של לוי, שכל נדרים הבעל מיפר לאשתו[163], יש מן הראשונים סוברים שכל נדר הוא בכלל עינוי נפש, ובכלל זה תשמיש המטה[164]. ויש מן הראשונים סוברים שאף לדעתו, יש ספק לגבי תשמיש המטה אם הוא בכלל עינוי נפש[165]. ואף על פי שלענין יום-הכפורים*, תשמיש המטה חשוב עינוי[166], אינו אלא מדרבנן, לסוברים כן[167], או שביום הכפורים אסור עינוי ולא רק עינוי נפש[168], או שתשמיש המיטה אינו חשוב עינוי אלא לגבי האיש ולא לגבי האשה[169].

להלכה, יש מן הראשונים ואחרונים שכתבו שכיון שהספק לא נפשט יש להחמיר שלא יוכל להפר אלא לעצמו, כדברים שבינו לבינה[170], וכתבו אחרונים שלדעה זו שהוא ספק, אם הפר, הפרתו מועילה אף לאחרים שלא ילקו[171]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כר' יוסי, ותשמיש המטה בתורת ודאי אינו עינוי נפש, אלא דברים שבינו לבינה, ולכן אף אם הפר, הפרתו אינה מועילה לגבי אחרים והם לוקים על הנדר[172]. ויש סוברים שהלכה שיכול להפר אף לאחרים, שהוא עינוי נפש[173].

החשובים עינוי נפש לכל הדעות

ענינים שיש בהם עינוי מרובה או שהם לזמן מרובה, כתבו ראשונים שבהם מודה ר' יוסי שחשובים עינוי נפש[174], ולכן הנדרים להלן חשובים עינוי נפש: אסרה פירות העולם[175]; שלא לאכול בשר[176]; שלא לשתות יין[177]; שלא להתקשט בבגדי צבעונים, לסוברים כן[178]; מניעת רחיצה לעולם, לסוברים כן[179] או אף ליום אחד, לסוברים כן[180]; מניעת כביסה[181]; אסרה פירות חנוני שפרנסת הבעל ממנו בלבד[182]; נדרה מפירות מדינה שהיא דרה בה, לסוברים כן[183].

הערות שוליים

  1. ↑ ספרי מטות פיסקא קנה ונדרים עט א וב; רמב"ם נדרים פי"ב ה"א, טוש"ע יו"ד רלד נה.
  2. ↑ במדבר ל יד.
  3. ↑ ספרי שם.
  4. ↑ במדבר שם יז.
  5. ↑ נדרים עט ב, ועי' משנה נזיר סב ב היפר לאשתו היפר עולמית, והיינו בעינוי נפש; רמב"ם נדרים פי"ב ה"ב; טוש"ע יו"ד רלד נה. וע"ע דברים שבינו לבינה ציון 23 ואילך שיטות שונות בבאור לעצמו ולאחרים.
  6. ↑ ציון 5 ואילך.
  7. ↑ שם פב א.
  8. ↑ עי' רמב"ן שם: כל מידי דאסרה אנפשה עינוי נפש הוו, והכרח לומר שהוא דוקא איסורי הנאה שאוסרת על עצמה, שאל"כ לא מצאנו נדרים החשובים דברים שבינו לבינה.
  9. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם פא ב ד"ה בעא מיניה בקושייתו; מאירי שם ד"ה נדרה בשם יש חולקים.
  10. ↑ משנה נדרים עט א-ב, ושם שר"י חולק.
  11. ↑ רמב"ן ורשב"א שם ושם; מאירי שם.
  12. ↑ רשב"א שם; מאירי שם.
  13. ↑ רמב"ן שם; רשב"א שם.
  14. ↑ נדרים פא ב.
  15. ↑ עי' רשב"א שם; ר"ן שם פב א ד"ה ולענין בשם איכא מ"ד; מאירי שם.
  16. ↑ עי' רשב"א שם ד"ה בעא מיניה בשם מורו הרב (רבנו יונה); המפרש שם פב א ד"ה כל נדרים; תוס' שם ד"ה כל נדרים (ונ' שהתוספת בד"ה "של עינוי נפש" היא ביאור ולא גי' בגמ', שלא מצאנו גי' כזו בכ"י ובדפ"ר); פי' הרא"ש שם ד"ה כל נדרים; ר"ן שם ד"ה אמר שמואל, ועי"ש ד"ה ולענין הלכה (לגבי תשה"מ); נמוק"י שם (כה ב מדפי הרי"ף) ד"ה אמר שמואל. ועי' שיטה בשטמ"ק שם. ועי' שלמי נדרים שם ד"ה אמר שמואל שלפי דבריהם קשה מה בא שמואל לחדש, הרי ללא דבריו ידוע לנו שהבעל מפר נדרי עינוי נפש, ויישב שהחידוש הוא אפי' כשאסרה הנאתה מאדם אחד חשוב עינוי נפש.
  17. ↑ נדרים פא ב.
  18. ↑ ר"ן שם פב א ד"ה ולענין הלכה.
  19. ↑ תפארת ציון (יאדלר) נדרים פב א ד"ה אמר שמואל. ועי' הגהות וביאורים (לחכם קדמון ספרדי) לספרי מטות (נד' במהד' ר"ש קולידיצקי, עמ' 218) בד' ר' יאשיה שם, שסובר כחכמים שבכלל עינוי נפש בין עינוי גדול ובין עינוי קטן.
  20. ↑ מאירי נדרים עט א ד"ה ונמצאת למד.
  21. ↑ נדרים פב א, ועי' ציון 62 ואילך.
  22. ↑ מאירי שם פב א.
  23. ↑ שמואל משמו של לוי שם.
  24. ↑ שלמי נדרים שם ד"ה אמר.
  25. ↑ משנה נדרים עט א.
  26. ↑ רע"ב למשנה נדרים פי"א מ"ב. ונ' שאף הסוברים בדעת ר"י שברחיצה ליום א' יש עינוי נפש, מסכימים לכלל זה, אלא שלדעתם רחיצה יש בה עינוי מרובה כמו בכביסה, עי' ציון 151. ועי' הגהות וביאורים (לחכם קדמון ספרדי) לספרי, שבציון 19, בד' ר' יונתן שם, שסובר כר' יוסי שדוקא עינוי גדול חשוב עינוי נפש.
  27. ↑ עי' ציון 147 לענין מניעת רחיצה, וציון 121 לענין כיבוס וההבדל שבינו לרחיצה.
  28. ↑ תפארת ציון שם פא א ד"ה אמרי. אולם עי' דבריו שם ד"ה איבעיא להו, בביאור ספק הגמ' אם רחיצה וקישוט לר"י חשובים בינו לבינה, שנסתפקו האם לר"י גדר עינוי נפש הוא דברים שא"א לחיות בלעדיהם או שהוא עינוי שמתחיל מיד.
  29. ↑ ציון 174 ואילך.
  30. ↑ רמב"ם נדרים פי"ב ה"ד.
  31. ↑ במדבר ל יד.
  32. ↑ ק"ס שם.
  33. ↑ נמוק"י נדרים פב א (כה ב בדפי הרי"ף) ד"ה וא"ת.
  34. ↑ במדבר ל יד.
  35. ↑ נמוק"י שם.
  36. ↑ תוספ' נדרים פ"ז, והביאה הרא"ש נדרים פי"א סי' א.
  37. ↑ נמוק"י שם.
  38. ↑ נדרים פב א, ועי' ציון 7 ואילך שיש פירשו דבריו באופ"א.
  39. ↑ שלמי נדרים שם: ולולא דבריהם, ובכך מיישב את קושיתו על הראשונים שבציון 16 מה חידושו של שמואל.
  40. ↑ ריב"ש בשטמ"ק כתובות עב ב, ועי' חי' הר"ן שם.
  41. ↑ קובץ תשובות (רי"ש אלישיב) ח"א סי' צה, בדעת הראשונים הנ"ל, ועי"ש לגבי אשה שנדרה שלא לאכול מיני מתיקה בין הארוחות, אם הוא בכלל עינוי נפש.
  42. ↑ עי' ט"ז יו"ד ס' רלד ס"ק נא וחס"ד לתוספ' נדרים פ"ז שבציון 36, בפי' התוספ' "מאכל רע" שהיינו רע לבריאות, ועי' ק"נ לרא"ש שם אות ר שהמאכל הזה רע לבריות (ועי' שלמי נדרים שם שיש לגרוס: לבריאות) אך טוב למאכל, ועי' קובץ תשובות שם בדעתם.
  43. ↑ רדב"ז וכס"מ נדרים פי"ב ה"ד, בד' הרמב"ם שם, ע"פ הגמ' נדרים פ ב במח' ר"י וחכמים בענין רחיצה.
  44. ↑ לח"מ שם, שלא נחלקו חכמים ור"י אלא בעצם הרחיצה אם חשובה עינוי, אבל לגבי עינוי של יום אחד מסכימים, ועי"ש שגם למסקנה גורסים "היום".
  45. ↑ רמב"ם שם ;שו"ע יו"ד רלד נט.
  46. ↑ רדב"ז וכס"מ שם.
  47. ↑ לח"מ בד' הרמב"ם שם.
  48. ↑ עי' דעת חכמים בציון 141, וציון 152 שכן הלכה.
  49. ↑ מל"מ שם ה"ד, שכ"מ ל' הרמב"ם נדרים פי"ב ה"ד והשו"ע יו"ד רלד נט: או לפי שעה, והביא ראיה מהמשנה נזיר כח א לגבי אשה שנדרה בנזיר, שמוכח משם שבזמן קצר שבין זריקת דם הקרבן ועד התגלחת, הימנעות משתיית יין חשובה עינוי נפש.
  50. ↑ שו"ת בית יעקב (מצויזמיר) סי' קנב, שכ"מ מל' הרמב"ם שם ה"ה וטוש"ע שם: שלא ארחץ היום, ועי' מל"מ שבציון הקודם שדחה דבריו.
  51. ↑ חזו"א אהע"ז סי' קמא ס"ק א, בבי' הגמ' נזיר כח א, שמשום שעה מועטת שאסורה להיטמא למתים אינו חשוב עינוי נפש כיון שיכולה לגלח.
  52. ↑ אבן ישראל נדרים פי"ב ה"ח, ועי' קר"א נדרים פב ב ד"ה אמר רב נחמן.
  53. ↑ רמב"ם שם; ר"ן שם בד' רב נחמן. ועי' ציון 93 ואילך.
  54. ↑ אבן ישראל שם, ועי' קר"א שם.
  55. ↑ אבן ישראל שם.
  56. ↑ רמב"ם נדרים פי"ג הי"ח.
  57. ↑ אבן ישראל שם. ועי' ד' ר"י במשנה עט ב לגבי פירות חנוני עלי כשאין פרנסתו אלא ממנו, שכתבו ראשונים שהוא עינוי נפש, וא"כ מפר לה לעולם, אף שלאחר הגירושין שוב אין לה תלות בבעל ובחנוני המסוים הזה.
  58. ↑ עי' פי' הרא"ש נדרים פג ב ד"ה נתגרשה, וקר"א שם בדעתו, והוא כדעת ר"ע (נדרים פט א) שהאומרת הריני נזירה לאחר שאתגרש, יכול להפר.
  59. ↑ נדרים פב א. תפארת ציון (יאדלר) נדרים פב א ד"ה אמר שמואל.
  60. ↑ ציון 414 ואילך.
  61. ↑ ציון 381 ואילך, ועי"ש ציון 412 ואילך שדין הפרה במקצת שאינו מועיל לסוברים כן, נאמר בנדרי עינוי נפש דוקא.
  62. ↑ תוס' שם ד"ה ע"א בשם רבנו יונה (והובא בחי' הרשב"א שם) ושם פג ב ד"ה קונם; פסקי רי"ד שם; רמב"ן שם פב א; חי' הרשב"א שם פב ב ופג ב; פי' הרא"ש שם פב ב ובפסקיו שם סי' א, ועי' ציון 89 ואילך; ר"ן שם; מאירי שם.
  63. ↑ עי' נדרים פב ב: דאמר ר"ה כולה פרקין ר' יוסי היא.
  64. ↑ ראשונים שבציון 62. ועי' ר"ן שם פב ב, שאילולא שלר' יוסי היה אפשר להפר משום בינו לבינה, לא היה אפשר להפר משום עינוי נפש לחכמים.
  65. ↑ פי' הרא"ש שם פב א.
  66. ↑ רמב"ן שם, ועי' ציון 11.
  67. ↑ רשב"א שם.
  68. ↑ המפרש שם פב ב ד"ה כולה, ולגי' שם: לרבנן יכול, ועי' ציון 72.
  69. ↑ עי' תוס' שם ד"ה ומאי, שיש תי' נוסף בגמ', שאף לרבנן הוא משום בינו לבינה; חי' הרשב"א שם ד"ה ומאי בשם יש מי שפירש; פי' הרא"ש שם ד"ה מאי: שנויא אחרינא וכו'; ר"ן שם פב ב ד"ה וכיון, בשם אחרים; כס"מ נדרים פי"ב ה"ז, בד' הרמב"ם: ואפשר שרבינו וכו' לפי התי' השני בגמ'.
  70. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם נדרים פי"א מ"ג.
  71. ↑ כס"מ שם בפי' הא' בד' הרמב"ם שם, ועי' פהמ"ש לרמב"ם נדרים פי"א מ"ב-ג; לח"מ נדרים פי"ב ה"ז: לכך נראה לפרש וכו', ושלכן הרמב"ם השמיט הנאת פלוני עלי, משום שפוסק כר' יוסי.
  72. ↑ ר"א מן ההר נדרים פט ב ד"ה ר' נתן, ועי' המפרש שם פב ב ד"ה כולה, לגי' שם: לרבנן אינו יכול, שלכאו' סובר כר"א מן ההר.
  73. ↑ פרישה יו"ד רלד ס"ק צז, בד' הרא"ש נדרים פי"א סי' א ובד' הטור שם בדעתו, שבהנאת הבריות כתב שחשוב בינו לבינה ואילו בהנאת פלוני כתב שחשוב עינוי נפש, ועי' ציון 89 ואילך.
  74. ↑ רמב"ן נדרים פב א; ר"ן שם ב ד"ה וכיון; שו"ע יו"ד רלד ס, ועי' בהגר"א שם ס"ק קיט.
  75. ↑ כס"מ נדרים פי"ב ה"ז בד' הרמב"ם שם, ועי"ש בטעם שהשמיט הנאת פלוני עלי. ועי' ציון 87.
  76. ↑ כס"מ שם בפי' הא'; קר"א נדרים פב א.
  77. ↑ כס"מ שם: ואפשר שרבינו וכו'; בהגר"א יו"ד סי' רלד ס"ק קכא.
  78. ↑ לח"מ שם בד' הרמב"ם, שפסק כר"י, עי' ציון 71, ולכן השמיט הנאת פלוני עלי.
  79. ↑ משנה נדרים עט ב. לדעת חכמים, לכאו' אינו שונה מהנאת פלוני (עי' מאירי שם ד"ה אמר המאירי, וב"י יו"ד רלד), עי' ציון 62 ואילך.
  80. ↑ המפרש שם ואם; ר"ן שם ד"ה ואם; מאירי שם ד"ה אמר המאירי.
  81. ↑ ר"ן שם; מאירי שם.
  82. ↑ רי"צ בשטמ"ק שם: או אפשר.
  83. ↑ תוס' שם פג ב ד"ה חדא ור"ן שם בשם הר"מ בר שניאור, ועי' חת"ס שם ד"ה שאני.
  84. ↑ עי' ב"י יו"ד רלד, שכן דעת הרא"ש והר"ן, ואפי' אינו חנוני, ועי' שו"ע שם ס.
  85. ↑ תוי"ט בד' הרמב"ם נדרים פי"ב ה"ז, שלכך הרמב"ם השמיט חנוני, ונשאר בצ"ב בדעתו.
  86. ↑ ע"ע ציון 774 ואילך, מח' ר' יוסי וחכמים, ולדעת חכמים מותר, וכן הלכה, ובד' ר"י נחלקו אמוראים.
  87. ↑ מחנה לוי (הורוויץ) נדרים עט ב, בד' הרמב"ם שהשמיט חנווני שכל פרנסתו ממנו, ולכאו' לפי דבריו כך ה"ה בהנאת איש פלוני שהרמב"ם השמיט, ועי' ציון 75. ועי"ש שר"י לשיטתו שהפקר אסור במודר-הנאה, ולכן הבעל יכול להפר.
  88. ↑ תוס' נדרים פג ב ד"ה קונם; חי' הרשב"א שם ד"ה קונם; ר"ן שם ד"ה אינו; עי' רא"ש נדרים פי"א סי' א וק"נ אות א בדעתו; מאירי שם.
  89. ↑ עי' רא"ש שם, וטור יו"ד סי' רלד, בדעתו; כס"מ בד' הרמב"ם נדרים פי"ב ה"ח; ר"א מן ההר נדרים פט ב ד"ה ור' נתן.
  90. ↑ עי' ד' הרא"ש שבציון 62.
  91. ↑ ב"ח שם, בד' הרא"ש, ביישוב הסתירה בדבריו.
  92. ↑ פרישה שם ס"ק צז בד' הרא"ש שם, ועי' שו"ת מהרז"ך יו"ד סי' ו ד"ה ועד, בביאור החילוק, ודבריו שם צ"ב, שבאסרה פירות פלוני ומכר לאחר, מדוע שיהיו אסורים עליה, והרי כבר אינם של פלוני.
  93. ↑ עי' ראשונים פג ב שהמשנה שם קונם שאני נהנה לבריות, היא כר' יוסי, ממילא כל סוגית הגמ' שם היא בדעתו.
  94. ↑ גמ' ור"ן שם.
  95. ↑ גמ' ור"ן שם.
  96. ↑ גמ' ור"ן שם.
  97. ↑ ר"ן שם.
  98. ↑ קר"א בדעת הר"ן שם, ועי' ציון 52 ואילך.
  99. ↑ פי' הרא"ש שם.
  100. ↑ תוס' נדרים פג ב ד"ה קונם; חי' הרשב"א שם ד"ה קונם; פי' הרא"ש שם; ר"ן שם פב ב; עי' ר"א מן ההר שם פג ב ופט ב ד"ה ור' נתן; מאירי שם; כס"מ נדרים פי"ב ה"ח בפי' הב', בד' הרמב"ם שם; לח"מ שם ה"ז בד' הרמב"ם, ומחלק בין הנאת פלוני להנאת כל הבריות.
  101. ↑ קר"א שם פג ב ד"ה קונם, בד' הרמב"ם בפהמ"ש פי"א מ"ג.
  102. ↑ תוס' נדרים פג ב ד"ה קונם; חי' הרשב"א שם ד"ה קונם; ר"ן שם ד"ה אינו; עי' רא"ש נדרים פי"א סי' א וק"נ אות א בדעתו; מאירי שם.
  103. ↑ עי' רא"ש שם, וטור יו"ד סי' רלד ופרישה שם ס"ק צז, בדעתו; רמב"ם נדרים פי"ב ה"ח; ר"א מן ההר נדרים פט ב ד"ה ור' נתן.
  104. ↑ רמב"ן שם; עי' חי' הרשב"א שם ב ומאי (בהנאת פלוני, ועי' גמ' שם א-ב שהשוו הנאת פלוני להנאת מדינה זו); עי' פי' הרא"ש שם ד"ה ומאי, ובפסקיו סי' א; עי' ר"ן שם ד"ה וכיון; מאירי שם ד"ה וחזרו והקשו ובמשנה עט ב; עי' לח"מ נדרים פי"ב ה"ז, בד' הרמב"ם, שמ' שמחלק בין הנאת מדינה זו להנאת פלוני, ובהנאת מדינה זו מודה שלר"י הוא בינו לבינה ולחכמים עינוי נפש, וע"ע דברים שבינו לבינה ציון 76; ב"י יו"ד סי' רלד בד' הרא"ש והר"ן; בהגר"א לשו"ע שם ס"ק קיט.
  105. ↑ משנה שם עט ב.
  106. ↑ רנב"י בשטמ"ק שם; רי"ץ שם.
  107. ↑ ר"א מן ההר נדרים פט ב ד"ה ור' נתן: יביא לה ממדינה אחרת או יפר וכו'; כס"מ נדרים פי"ב ה"ז: ואפשר שרבינו וכו', בד' הרמב"ם שם, שבגמ' נדרים פב ב יש תי' נוסף ששמואל כר"י; עי' לח"מ שם: לכך נראה לפרש וכו', בד' הרמב"ם שבהנאת אדם פלוני לחכמים הוא בינו לבינה ולר"י אינו כלום.
  108. ↑ מאירי שם לפי יש גורסים בגמ' שם ואבע"א רבנן וכו'; רדב"ז שם; כס"מ שם, בפי' הא' בד' הרמב"ם, שלחכמים ושמואל חשוב בינו לבינה, ומ' שלר' יוסי אינו כלום.
  109. ↑ ראב"ן נדרים ד"ה ואילו נדרים; המפרש נדרים פב א ד"ה פירות; רדב"ז שם.
  110. ↑ רמב"ם נדרים פי"ב ה"ז.
  111. ↑ רדב"ז שם; כ"מ שם בפי' הא'.
  112. ↑ כ"מ שם בפי' הב'; לח"מ שם; בהגר"א שם ס"ק קכא.
  113. ↑ שו"ע יו"ד רלד ס.
  114. ↑ ב"י שם; בהגר"א שם ס"ק קיט-קכ.
  115. ↑ תוס' נדרים פב א ד"ה דקאמרה ור"ן שם ד"ה דקאמרה, שמשום כך המשנה (שם עט ב והובאה שם פב א) נקטה לשון "יביא לה ממדינה אחרת", ונ' שזהו אף לדעת ר' יוסי, שהרי המשנה היא בשיטתו.
  116. ↑ עי' ציון 81.
  117. ↑ ר"ן נדרים עט ב ד"ה ואם, ועי' תפא"י נדרים פי"א מ"ב יכין אות ט, שמפרש לפי"ז את שינוי הלשון במשנה שלגבי פירות מדינה נאמר "יביא לה וכו'", להשמיע שדוקא כאשר מחוסר הבאה, אבל כשצריך ללכת למדינה אחרת, יכול להפר. ועי' חי' מהרי"ח למשנה נדרים שם, בד' הרמב"ם שבציון הבא, שודאי אם הבעל עני ואין לו אפשרות לקנות במדינה אחרת, חשוב עינוי נפש.
  118. ↑ עי' רמב"ם נדרים פי"ב ה"ז שכ' שפירות מדינה זו הוא דברים שבינו לבינה, וכ"ה ברע"ב שם, ועי' תוי"ט שם בדעתם; נדרי זריזין (ר"ש קלוגר) שם, וש"מ מל' המשנה, ועי' חי' מהרי"ח למשנה שם.
  119. ↑ עי' ציונים 147, 149.
  120. ↑ המפרש נדרים פא א.
  121. ↑ נדרים שם וראשונים.
  122. ↑ גמ' והמפרש ור"ן שם.
  123. ↑ המפרש ור"ן שם.
  124. ↑ בריתא נדרים שם.
  125. ↑ הר"ן שם ד"ה ורמי בפי' הב', ועי"ש בפי' הא' שלחכמים כביסה אין בה צער, ועי' הג' רעק"א לשו"ע יו"ד רלד נט שהעיקר כפי' הב' וכן הוא לדינא, שאין מ"ד שבכביסה אין עינוי נפש, והפי' הא' הוא רק לרווחא דמילתא.
  126. ↑ תוי"ט נדרים פי"א מ"ב, ועי' ציון 151.
  127. ↑ ר"ן נדרים עט א, ע"פ כתובות עא א, ועי' בהגר"א יו"ד רלד ס"ק קיח שבתוס' כתובות שם ד"ה ה"ג דחו את הגי' שם בגמ' שקישוט של מטה חשוב כדברים שבינו לבינה; נמוק"י שם (כה א); מאירי שם; רמ"א יו"ד רלד נט. ועי' שטמ"ק שם בשם פירוש ד"ה אם אתקשט, שאף העברת שער באותו מקום בכלל עינוי נפש, והקשה עליו.
  128. ↑ עי' נדרים פא ב: מאן שמעינן דאמר שלא אכחול וכו' והובאה בבהגר"א יו"ד רלד קיג; ר"ן שם ובמשנה שם עט א; נמוק"י שם פא ב; מאירי שם. ועי' רשב"א וריטב"א כתובות עא א שסתם קישוט אין משמעו קישוט בבגדי צבעונים אלא קישוט הגוף כהשרת שער וכדו'.
  129. ↑ משנה נדרים עט א.
  130. ↑ פב א. ר"ן פא א ד"ה אלא.
  131. ↑ משנה נדרים שם.
  132. ↑ רב הונא שם פב א: כולה פרקין ר' יוסי היא, ור"ן שם בדעתו.
  133. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם נדרים פי"א מ"א, וקר"א נדרים עט ב ד"ה ופסק, בדעתו, ושם, שבהל' נדרים משמע שלר' יוסי אף מניעת קישוט לעולם אינה חשובה עינוי; ריב"ש בשטמ"ק כתובות עא א, ועי' ציון 149 לענין מניעת רחיצה לעולם.
  134. ↑ רמב"ן נדרים פ ב; ר"ן נדרים פא א ד"ה אלא; רי"ץ בשטמ"ק שם ב ד"ה מאן, בד' הרמב"ם נדרים פי"ב ה"א וה"ה, שהעיקר כדבריו בהל' ה שכיחול הוא עינוי נפש, ובהל' א יש לפרש דבריו שכיחול בכלל עינוי נפש שהוזכר שם לעיל, ועי' ציון 136; שו"ע יו"ד רלד נט בדעה א' בסתם.
  135. ↑ רמב"ן ור"ן שם ושם, ועי' ציונים 153-155.
  136. ↑ לח"מ נדרים שם ה"ה, בד' הרמב"ם שם ה"א וה"ה, שהעיקר כד' בהל' א שאינו עינוי נפש אלא בינו לבינה, ומפרש דבריו בהל' ה שכיחול המוזכר שם הוא בכלל בינו לבינה, ועי' ציון 134.
  137. ↑ עי' ציון 132. לח"מ שם ה"א.
  138. ↑ רש"י במהדו"ק כתובות עא א (הובא בשטמ"ק שם), לגי' בגמ' שם בד' ר' יוסי: אלו הן נדרי ענוי נפש וכו' ולא אתקשט בבגדי צבעונים, וכ"ה הגי' ברשב"א ובריטב"א וברא"ה ובר"ן (לג א) שם, וכ"ה בגמ' לפנינו; עי' רמב"ם נדרים פי"ב ה"ה לבישת בגדי רקמה היא עינוי נפש, ולח"מ שם שלענין כיחול ופרכוס פסק כר' יוסי שאינם עינוי נפש, א"כ לפי"ז לכאו' פסק הרמב"ם לענין רקמה הוא כר' יוסי. ועי' תוס' שם ד"ה אין, שלא גרסו, ע"פ המשנה נדרים עט ב, ועי' שלמי נדרים שם א.
  139. ↑ עי' מאירי נדרים עט א (במשנה) שכלל קישוט בגדים ותכשיטים בכלל קישוט שבמשנה.
  140. ↑ המפרש נדרים פא א ד"ה מהו. ועי' ריטב"א כתובות עא א ד"ה ושלא אתקשט.
  141. ↑ נדרים פ א ותוס' שם ד"ה אלא ור"ן שם ד"ה אלא.
  142. ↑ ע"ע יום הכפורים פ"ג: מצות העינוי.
  143. ↑ במדבר ל יד.
  144. ↑ גמ' נדרים שם ב.
  145. ↑ שם פב א.
  146. ↑ עי' ר"ן שם פא א ד"ה אלא, ששמואל כחכמים.
  147. ↑ תוס' שם ד"ה ור' יוסי וכתובות עא א ד"ה ר' יוסי, בשם הרשב"א, ושכ"מ מהגמ' כתובות שם ומהגמ' נדרים פ ב, ועי' תוס' כתובות שם שלפי"ז ל"ג בנדרים פ א "ור"י ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול", ועי' ר"א בר"ן נדרים שם שמיישב הגי'; רשב"א נדרים שם; ר"ן שם; פי' הרא"ש שם; רא"ם בשטמ"ק שם; רי"צ בשטמ"ק שם: אי נמי, ושם ב; לח"מ נדרים פי"ב ה"ה, בד' הרמב"ם שם<<לברר עוד את ד' הלח"מ>>.
  148. ↑ רשב"א ורי"צ בשטמ"ק שם.
  149. ↑ עי' רמב"ם בפהמ"ש, שר' יוסי לא נחלק אלא לגבי אם ארחץ היום, שניוול של יום א' אין שמו ניוול; המפרש נדרים פ א ד"ה אלא (הב'); חי' הריטב"א נדרים שם וכתובות עא א; רא"ה כתובות שם; ריב"ש בשטמ"ק כתובות שם. ועי' ריטב"א וריב"ש בכתובות שם, שדברי הגמ' שלר' יוסי אפי' רחיצה עולמית אינה עינוי נפש, היא לפי הבנת ההו"א נדרים שם שלר' יוסי אינו עינוי, אבל לפי דברי הגמ' "ניוול דחד יומא וכו'", רחיצה עולמית חשובה עינוי.
  150. ↑ עי' תוס' רי"ד נדרים עט ב אות ב, שר"י סובר שמניעת רחיצה אינה עינוי נפש משום שאפשר שתרחץ בצונן, ומ' שהרחיצה שנחלקו עליה היא בחמים, אלא שלפי"ז קשה בדעת חכמים שאפילו ניוול של יום אחד חשוב ניוול, הרי יכולה לרחוץ יום אחד בצונן, ושמא יש לחלק שמניעת רחיצה ליום א' כוללת צונן, ורחיצה לעולם היא בחמים, וצ"ב.
  151. ↑ ב"י יו"ד רלד, בד' הרמב"ם נדרים פי"ב ה"ה, שלענין רחיצה פסק שחשובה עינוי נפש, ולכאו' כחכמים, ואילו שם ה"א לענין קישוט פסק שחשוב דברים שבינו לבינה, וכר"י, ותי' שאפשר שר"י אינו חולק על רחיצה, ועי' תוי"ט נדרים פי"א מ"ב, שאפשר שהרמב"ם סמך על הברייתא נדרים פ ב שלר' יוסי כביסה היא עינוי נפש, וכקו' הגמ' שם שהשוותה בין כביסה לרחיצה, וסובר שהתי' שם שמחלק בין כיבוס לרחיצה דחוק הוא, ושלפי"ז הגמ' שם פ א שמ' ממנה שר' יוסי חולק אף ברחיצה, היא קודם שהביאו את הבריתא לגבי כביסה, ועי' קר"א נדרים עט ב ד"ה ופסק בד' הרמב"ם.
  152. ↑ רמב"ן נדרים פ ב; רא"ש שם פי"א סי' א בשם הרמב"ם, ועי' ק"נ אות י שהוא ט"ס ויש לגרוס הרמב"ן; ר"ן שם פא א ד"ה ד"ה אלא; רמב"ם נדרים פי"ב ה"ה; שו"ע יו"ד רלד נט בדעה א' בסתם; ב"ח שם, שאין אף אחד שסובר להלכה שרחיצה אינה עינוי נפש.
  153. ↑ ע"ע הלכה. רמב"ן שם; רא"ש שם; ר"ן שם.
  154. ↑ ר"ן שם.
  155. ↑ רמב"ן שם; רא"ש שם.
  156. ↑ עי' רמב"ם שבציון 136 ולח"מ בדעתו.
  157. ↑ ר"א מן ההר נדרים פב א ד"ה נטולה, בד' הרמב"ם שם; לח"מ נדרים פי"ב ה"א, בד' הרמב"ם, ע"פ הגמ' נדרים פא א: שלחו מתם הזהרו בערבוביתא, שמ' בין ברחיצה ובין בכיבוס, עי' רא"ש ור"ן שם.
  158. ↑ ב"י שם בדעת הרמב"ם שם, ועי' תוי"ט שבציון 151.
  159. ↑ דעת הי"א בשו"ע שם, ועי' ב"י שם שהיא סברת הרמב"ן המובאת ברא"ש שם, לפסוק כר' יוסי, ועי' ק"נ לרא"ש שם אות נ ובהגר"א שם ס"ק קטז, שט"ס היא ברא"ש ויש לגרוס: רמב"ם, אולם יש לתמוה שהרי אף לרמב"ם יש חילוק בין רחיצה לקישוט, ועי' ט"ז שם ס"ק מט וש"ך שם ס"ק עג, ועי' אמרי בינה שם, שהב"י הבין ברא"ש שכתב שהרמב"ן סובר להלכה כר"י, ואינו מחלק בין רחיצה לקישוט. על כך שלדעתם היא חשובה דברים-שבינו-לבינה, ע"ע ציון 69.
  160. ↑ מאירי נדרים תחילת פי"א (על המשנה) ד"ה אם ארחץ.
  161. ↑ ע' בריתא וגמ' נדרים פא ב.
  162. ↑ נדרים פא ב- פב א, ועי' רשב"א שם פא ב.
  163. ↑ שם פב א.
  164. ↑ רשב"א שם פא ב ד"ה בעא מיניה; מאירי שם ד"ה נדרה, ועי' ר"ן שם פב א ד"ה ולענין הלכה ורש"ש שם ובד' פיהמ"ש לרמב"ם נדרים סו"פ יא. ועי' שטמ"ק שם פא ב ד"ה שלא, שמניעת תשה"מ היא עינוי לאיש ולא לאשה.
  165. ↑ ר"ן שם פב א ד"ה ולענין הלכה.
  166. ↑ ע"ע יום הכפורים ציונים 410, 1246 ואילך.
  167. ↑ פי' הרא"ש שם פא ב ד"ה תשה"מ.
  168. ↑ נמוק"י ד"ה בעא, וצ"ב שהרי אף ביוה"כ נא' תענו את נפשותיכם.
  169. ↑ ע"ע יום הכפורים ציון 1250. שיטה בשטמ"ק פא ב ד"ה שלא אכחול.
  170. ↑ ר"ן שם; נמוק"י שם; ב"י יו"ד רלד, בד' הרמב"ם נדרים פי"ב ה"ג.
  171. ↑ לח"מ שם.
  172. ↑ לח"מ שם בד' הרמב"ם, ול' הרמב"ם לכאו' מוכיחה שפסק מתורת ודאי שהוא מדברים שבינו לבינה, שהרי בהל' ב כתב: ושבינו לבינה לעצמו מפר וכו', ובהל' ג: כיצד וכו' אסרה עליה תשמיש וכו', משמע שתשמיש המטה או דוגמא לדברים שבינו לבינה.
  173. ↑ מאירי שם, וכשמואל.
  174. ↑ רע"ב למשנה נדרים פי"א מ"ב, ועי' פהמ"ש שם. ועי' מאירי נדרים עט ב ד"ה אמר המאירי, שכל הנדרים שהוזכרו במשנה שלר"י הם עינוי נפש, כ"ש לדעת חכמים.
  175. ↑ נדרים פי"א מ"ב. ועי' תפא"י שם יכין אות ז, שדוקא כשאמרה "היום" צריך להפר, אבל אמרה "לעולם" א"צ להפר, שהוא נדר שוא, עי' שו"ע יו"ד רלב ה.
  176. ↑ כתובות עא א לגי' שלפנינו.
  177. ↑ שם.
  178. ↑ עי' ציון 138, וציון 139 שיש שנראה מדבריהם שאף בזה אין עינוי נפש לדעת ר"י.
  179. ↑ עי' ציון 149, וציון 147 שיש חולקים שאף בזה אין עינוי נפש לדעת ר"י.
  180. ↑ עי' ציון 151.
  181. ↑ בריתא נדרים פ ב וגמ' שם פא א.
  182. ↑ משנה נדרים עט ב ור"ן שם.
  183. ↑ ר"ן שם. ועי' ציון 118 שיש חולקים שאין זה עינוי נפש.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:ענוי_נפש&oldid=148954"