אנציקלופדיה תלמודית:קדוש החודש

הגדרת הערך - קביעת ראש חודש על פי עדות עדים שראו את הלבנה בחידושה.

הערך שלפנינו דן בעיקר מצות קידוש החודש, ובקביעת חודשים בזמן שהיה הקידוש נעשה על פי הראייה. על קידוש חודשים ועיבור שנים, בזמן הזה שאין לנו בית דין סמוכים, הנעשה על פי החשבון, ע"ע לוח השנה. על עבור-החודש*, אימתי נעשה, ועל כך שאף אם באו עדים וצריך החודש להיות מעובר, יש שאין מעברים אותו, ע"ע עבור החודש.

על מחלוקת הגאונים, בימים שקידשו את החודש על פי הראייה, אם לא נהגה כלל הקביעות על פי החשבון, או שהקביעות מעולם היתה לפי כל כללי החשבון שלנו ולא נזקקו לקבל עדים על ראיית החודש אלא כדי להראות את אמיתת החשבון מפני המערערים, ע"ע לוח השנה^[1].

הקידוש

נצטוינו לקדש חודשים - ולקובעם^[2] - ולחדש חודשים ושנים, וזו היא מצות קידוש החודש^[3], ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש^[4], שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים^[5], כלומר, כשתראו חידושה של לבנה תקבעו לכם ראש-חודש*, או אפילו לא תראוה, מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקובל^[6], ומשה הראה את החודש - חידוש הלבנה - לישראל, ואמר להם: כזה הֱיוּ רואים וקובעים את החודש לדורות^[7], ולכן כתוב "החֹדש" חסר ו', שמשמע החָדש^[8], ויסוד מצות קידוש החדש כדי שיעשו ישראל מועדי ה' במועדם^[9].

מצוה זו נמנית במנין-המצות* כמצות-עשה*^[10].

על עבור-השנה*, אם הוא נכלל בכלל מצוה זו, או שנמנה למצוה בפני עצמה, ע"ע עבור השנה.

המחוייבים במצוה

מצות קידוש החודש אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת*, שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי, עד כשתיראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חודש^[11], אלא מצוה זו מסורה לבית-דין*^[12]. ומנין שבבית דין תלוי הדבר^[13], שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה'^[14], מכאן שראש בית דין אומר מקודש^[15], והמצוה הזאת אינה תלויה אלא בראש בית דין^[16]. ומכל מקום אין בית דין עושה כן אלא כשיהיה להם רשות כל ישראל והסכמה של כולם^[17], שנאמר: ראשון הוא לכם וגו' דברו אל כל עדת ישראל וגו'^[18], שיהא לאותם שיקדשו החודש רשות כל ישראל^[19], כלומר דברו אל כל עדת בני ישראל שיתנו לכם רשות לקדש חודשים, שהמצוה הזאת מוטלת על כל עדת ישראל ובית דין שליחותם עושים^[20].

מקום הקידוש

אין מחשבים וקובעים חודשים אלא בארץ-ישראל*^[21], שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים^[22], הואיל והתורה כולה יוצאת מירושלים, גם זה הענין יוצא מירושלים^[23]. או שאף על פי שזה הכתוב מדבר על כל התורה, בכללות התורה לא שייך לתלותה במקום, שהאסור והמותר והטהור והטמא והחיוב והפטור לא ישתנה ממקום למקום, זולת קצת מצוות התלויות בארץ, ואם לענין המורה שלא יורה רק בציון, הרי דיני התורה אינם תלוים בהוראת המורה, הטהור והמותר נשאר בטהרתו ובהתירו אפילו אם יורה המורה בהיפוך, והוראת המורה הוא רק להודיע איך הוא דין תורה^[24], ואפילו אם בית-דין-הגדול* טעו בדין ואחר כך עמדו על האמת חייבים הם עצמם לחזור מהוראתם להורות כהלכה, ולכן אין שייך לומר על התורה שתצא מציון, אבל בחידוש חודשים חידשה לנו התורה שאפילו קידשו את החודש וטעו, הרי זה מקודש^[25], בזה שייך לומר כי מציון תצא תורה^[26]. וביארו אחרונים הטעם אין קובעים חודשים אלא בארץ ישראל, כי מעלת ארץ ישראל על חוץ לארץ לשוכנים בה, כי הארץ עושה לשוכנים עליה כאיש אחד, מאחר שהיא מיוחדת לישראל הארץ מצרפתם להיות אחד^[27], ועל כן צריך לקדש בארץ ישראל דוקא, שנחשב כאלו קדשוהו כל הקהל מאחר שכולם כאיש אחד ומועיל הקידוש לכל ישראל^[28].

היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים בחוצה לארץ^[29], וביארו אחרונים הטעם, כי הגדול מכל חכמי ארץ ישראל, כל ארץ ישראל נמשכים אחרי הגדול שצריכין לתורתו, ויש לו בעצמו מעלת הכלל ישראל, והוא עדיף משוכן בארץ ישראל, שמעלתו שהוא כמו אבר אחד מאדם שלם, ובמה שהוא גדול מכולם כל הכלל נמשך אחריו^[30], ואפילו הוא בחוץ לארץ נחשב כאילו כולם קידשוהו, כיון שכולם נמשכים אחריו^[31]. נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ^[32], ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום^[33].

המקדשים

קידוש החודש, מי הכשר לעשותו, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין עושים אותו אלא סנהדרין - גדולה^[34] - שבארץ ישראל^[35], או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות^[36], שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם^[37], עדות זו תהא מסורה לכם^[38], ולכל העומד אחריהם במקומם^[39], לחשובי הדור אני מוסר, שיקבלו העדות ויקדשו החדש^[40], ולא יקבלו עדות החודש ויקדשו אתו אלא מומחים שבדור^[41], אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברים שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבים בו היום^[42]. ב) ויש סוברים שאין צריך כלל בית דין הגדול קידוש החודש, אלא כל בית דין של שלושה סמוכים כשרים לקדש חודשים^[43], שאף על פי שמשה במקום שבעים ואחד עומד^[44], הרי לא נאמר: החודש הזה לך, כדרך שנאמר: הדבר הגדול יביאו אליך^[45], אלא נאמר: לכם^[46], והיינו שיהיו מומחים, כמו שמשה ואהרן היו מומחים^[47], וכשהיה בית דין הגדול קיים היתה רשות ישראל נתונה להם^[48], והם היו המקדשים את החודש, לא בית דין אחר, מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל בית דין אחר עמהם^[49].

מנין הדיינים

קידוש החודש בשלושה^[50], ואף חישוב החודש בשלושה^[51], שלעיתים בגלל החשבון, אף על פי שצריך לעברו, אין מעברים אותו^[52]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ראש חדשים^[53], כשביקש הקדוש ברוך הוא לקדש את החודש אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן אני ואתם נקדש את החודש^[54]. ב) נאמר שם: אל משה ואל אהרן^[55], ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהם עוד אחד^[56]. ג) קידוש החודש והחשבון אינו מסור לכל אדם, אלא לבית-דין*^[57], ואין בית דין פחות משלושה^[58].

אף על פי שבדיני-ממונות* מומחה לרבים דן אפילו יחידי^[59] - מדאורייתא, לסוברים כן^[60] -בקידוש החודש אין הדבר כן^[61], שאין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תקדש את החודש, עד שאהרן איתך^[62], שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם^[63].

קידוש בזמנו ושלא בזמנו

בעיקר מצות קידוש החודש נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא - ולדעת אביי כך נסתם במשנה במקום אחר^[64] - בין שנראה בזמנו - בלילי שלושים^[65] מן החודש שעבר^[66], שתולדתו ביום שלושים הוא, שאין חודש לבנה פחות מעשרים ותשעה יום ומחצה ושבע מאות תשעים ושלושה חלקים^[67] - בין שלא נראה בזמנו - שלא נראה ביום שלושים^[68], שאז ראש חודש ביום ל"א^[69], שהחודש מתעבר ויום שלושים ואחד מתקדש^[70], או אפילו נראה הירח בליל ל"א^[71] - מקדשים אותו^[72], צריך שיהא ראש בית דין אומר מקודש^[73] והעם עונים אחריו מקודש מקודש^[74], כי בליל ראש חודש, תראה או לא תראה, צריך קידוש החודש על כל פנים^[75].

ב) ולדעת ר' אלעזר בר' צדוק בברייתא^[76] - ויש גורסים: ר' אלעזר בר' שמעון^[77]. ויש גורסים: ר' אלעזר^[78]. ויש גורסים: ר' אליעזר^[79]. ויש גורסים: ר' אלעזר בן עזריה^[80]. ויש הגורסים כן אף בדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא^[81]. ולדעת רב אשי כך נסתם במשנה^[82] - ולדעת חכמים בברייתא^[83], ולדעת ר' שמעון בן יוחאי בברייתא בירושלמי^[84], בין כך ובין כך^[85], בין בזמנו בין שלא בזמנו^[86], אין מקדשים אותו^[87], שנאמר: וקדשתם את שנת החמשים^[88], ומזה שכתוב "שנת החמשים" ולא "שנת חמשים", אתה למד^[89], שנים אתה מקדש^[90], שחובה על בית דין לומר מקודשת השנה - לסוברים כן^[91] - בשנת היובל*^[92] - ויש מפרשים, שחובה למנות כל שנה בתחילתה, עבור מנין היובל^[93] - ואי אתה מקדש חדשים^[94], שאין חובה על בית דין לומר החודש מקודש^[95].

ג) ולדעת ר' אלעזר בר' צדוק במשנה^[96] ובתוספתא^[97] - ויש הגורסים כן אף בדעת ר' אלעזר בר' צדוק בברייתא^[98]. ויש הגורסים כן אף בדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא^[99]. ולדעת רבא כך נסתם במשנה במקום אחר^[100] - אין מקדשים אלא חודש שנראה בזמנו^[101], ואם לא נראה בזמנו - דהיינו יום שלושים^[102] - אין מקדשים אותו^[103], לפי שעבר זמנו^[104]. ושני טעמים נתנו תנאים לדבר: א) לדעת ר' אלעזר בר' צדוק הטעם, שכבר קידשוהו שמים^[105], בית דין שמלמעלה^[106], מכיון שבית דין של מעלה רואים שאין בית דין של מטה מקדשים אותו הם מקדשים אותו^[107], ומאליו הוא מתקדש ואין צריך קידוש בית דין^[108]. ונחלקו ראשונים אם בית דין של מעלה מקדשים אותו מאתמול^[109], דהיינו בשעת המולד^[110]. או שבית דין של מעלה מקדשים אותו מן הבוקר^[111], ביום ל"א, שאין כאן ספק, שודאי יקבע היום^[112]. ויש מהראשונים החלוקים על כל זה, וסוברים שכבר קדשוהו שמים, דהיינו שאין צריכים לקדש החודש השני, שממילא הוא מקודש, שלעולם אין לך חודש יותר משלושים יום^[113], ואין קדושתו תלויה בבית דין, אלא שהוא מוכרח להיות ראש חדש, וה' קדשו^[114]. ב) וכעין זה יש הגורסים בדברי ר' שמעון בן אלעזר טעם לדבר, שכבר חודש שלפניו קידשו^[115], ופירשו אחרונים שכיון שאי אפשר לחודש* יותר משלושים יום, הרי הוא מקודש מחודש שלפניו, וכבר קדשוהו בית דין בחודש שעבר^[116]. בטעם התנאים הסוברים שכשלא נראה בזמנו אין מקדשים אותו, נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים מפרשים שסוברים שמצוה לקדש חודשים, רק שבשלא בזמנו כבר קידשוהו שמים^[117]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שלדעת התנאים הללו אין חובה על בית דין לקדש חודשים^[118], אלא כשנראה בזמנו מקדשים אותו מפני שצריך חיזוק^[119]. ולדעה זו נחלקו אחרונים: יש מפרשים, שאם לא נראה בזמנו אינם רשאים לקדשו, לפי שכבר קדשוהו שמים, ונראה כאילו בית דין של מטה באו לחזק מה שעשו בית דין של מעלה, אבל אם נראה בזמנו רשאים לקדשו אם רצו אבל אינם חייבים^[120]. ויש מהאחרונים מפרשים לדעה זו, שדוקא שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חודשים, אלא באופן שהקידוש הוא של תנאי, שאם לא יקדשוהו ביום שלושים לא יהיה ראש חודש, וראש חודש למחר, אבל באופן שהקידוש אינו של תנאי, אלא החלטי, כמו ביום שלושים ואחד, שאף אם לא יקדשוהו יהיה ראש חודש, אין קידוש בית דין חובה^[121].

ד) ולדעת פלימו - ויש הגורסים כן אף בדעת ר' שמעון בן אלעזר בתוספתא^[122]. ולדעת רב נחמן כך נסתם במשנה^[123] - בזמנו אין מקדשים אותו - שאין צריך לעשות חיזוק לדבר^[124], שהרי בזמנו בא^[125] - שלא בזמנו מקדשים אותו^[126]. ויש הגורסים בדברי ר' שמעון בן אלעזר טעם לדבר, שכבר חודש שלפניו קידשו^[127], ופירשו אחרונים לפי שעל כרחך יום ל' תופס מהחודש שעבר, שהרי אין חידושה של לבנה פחות מכ"ט יום י"ב תשצ"ג, וכיון שתופס מהחודש שעבר תופס מקדושתו, שכבר נתקדש מראש חודש שעבר, ואי אפשר לקדשו אלא אם כן נראה ביום ל"א^[128].

בתלמוד אמרו שההלכה כר' אלעזר בר' צדוק^[129], וכן פסקו ראשונים להלכה שאין מקדשים אלא חודש שנראה בזמנו^[130], ואם לא נראה ביום שלושים אין מקדשים אותו^[131], שההלכה כר' אלעזר בר' צדוק^[132], וביארו אחרונים בדעתם שבזמנו חובה לקדשו^[133]. ואף על פי שרב אשי "בתראה" הוא והלכה-כבתראי*, ומעמיד סתם משנה כר' אלעזר בר' שמעון^[134], אין הלכה-כסתם-משנה*^[135], למרות שבמחלוקת ואחר כך סתם בשני סדרים יש סדר למשנה - לסוברים כן^[136] - כיון שנאמר במפורש בתלמוד שהלכה כר' אלעזר בר' צדוק^[137]. ויש מהראשונים הגורס בתלמוד שההלכה כר' אליעזר בר' שמעון^[138], ופוסק שאפילו ראש בית דין בינינו אינו צריך לקדש^[139].

זמנו

אין מקדשים את החודש אלא ביום^[140], ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש^[141]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: מימים ימימה^[142]. ב) נאמר: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו^[143], איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש-השנה*, ונאמר שם: כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב^[144], מה משפט ביום^[145], אף קידוש החודש ביום^[146].

אפילו ראוהו בית דין וכל ישראל ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, או שנחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, אין מקדשים אותו ויהיה החודש מעובר^[147], ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלושים, אף על פי שנראה בליל שלושים^[148]. נראה בעליל או שבאו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, יכול יהיה מקודש^[149], תלמוד לומר: אשר תקראו אֹתם וגו' מועדָי^[150] - דוקא קריאה ואמירה^[151] - אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי^[152], כלומר מה שתקראו ותאמרו "מקודש" אלה הם מועדי, ולא מה שלא קריתם^[153], וכאן לא הספיקו לקדש ולקרותו ראש חודש^[154], ואין הראִיה* קובעת, אלא בית דין שאמרו מקודש^[155] הם שקובעים^[156].

בטעות

קידשו את החודש בזמנו^[157], ביום שלושים^[158], שלא בעדים^[159], שטעו בית דין וחשבו שבקריאתם שהוא קודש די^[160], או שבאו העדים והעידו - שראו את הירח ביום שלושים^[161], וקיבלו עדותם וקידשו החודש על פיהם^[162] - ואחר כך נמצאו שהם עדים-זוממים*, הרי זה מקודש^[163], שנאמר: אשר תקראו אֹתם וגו' מועדָי^[164], אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינם מועדי^[165].

בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגים - מאליהם, כסבורים שהוא ראוי להתעבר, וטועים^[166], כגון שנחקרו העדים ושכחו בית דין העדות וקבעו שלא כראוי^[167] - בין מוטעים - על ידי עדי שקר^[168] - בין אנוסים, הרי זה מקודש^[169], וחייבים הכל לתקן המועדות על יום שקידשו בו^[170], וזו קולא בקידוש החודש^[171]. אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם ומי שציוה לשמור המועדות הוא ציוה לסמוך עליהם^[172]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר בפרשה שלוש פעמים אשר תקראו אֹתם^[173] - והם כתובים חסר וא"ו^[174] - ויש לקרוא בו: תקראו אתם^[175], אתם תקראו אותם, שבגזרתכם הדבר תלוי^[176], הרי הוא אומר "אתם" "אתם" "אתם" שלוש פעמים^[177], אתם, אפילו שוגגים, אתם, אפילו מוטעים, אתם, אפילו אנוסים^[178], הרי שאין אנו סומכים אלא על אמירתם מקודש, ואפילו בשגגה או זולתה^[179]. ב) נאמר: אשר תקראו אֹתם במועדם^[180], אתם, אפילו מוטעים, אתם, אפילו אנוסים, אם קריתם אתם מועדַי, ואם לאו אינם מועדי^[181]. ג) נאמר: אשר תקראו אֹתם וגו' מועדָי^[182], אם קריתם אתם מועדי, ואם לאו אינן מועדי^[183].

קידשו בית דין במזיד את החודש, אינו מקודש, שגזירת הכתוב היא רק אם טעו או שגגו או היום אנוסים בדבר, אבל סתם במזיד לקדש אין בכוחם, ולכן אם לפני שקידשו בית דין כבר הזימו את העדין ונעשו פסולים, אין בכוחם לקדש על פי עדות זו^[184].

קידוש קודם ולאחר הזמן

אין מקדשים את החודש קודם זמנו^[185], פחות משלושים יום^[186], שיקדשוהו ביום כ"ט, ויהיה החודש שעבר בן כ"ח יום^[187]. אם משום שנאמר: החדש הזה^[188], חודש, אין פחות משלושים^[189]. או משום שנאמר: החדש הזה^[190], קדשהו בשעת החידוש^[191]. ואין מקדשים את החודש לאחר עיבורו^[192], יתר על שלושים יום^[193], שיקדשוהו ביום ל"ב, ויהיה החודש שעבר בן ל"א יום^[194], ואף אם לא נראתה הלבנה לשני ימים, לא יקדשוהו לאחר שני ימים^[195]. אם משום שנאמר: ובחמשה עשר יום לחדש הזה^[196], יום לחודש אתה מעבר^[197], אין לו אלא יום אחד בלבד^[198], שמילת "יום" מיותרת, שהיה לו לומר "ובחמשה עשר לחדש", ואנו יודעים שבימים הוא מונה, שמנין החודש בימים, אלא בא לומר יום אתה נותן לחודש למלאו ולעברו ולא שני ימים^[199]. או משום שנאמר: אֹתם אלה הם^[200], אין אלה מועדַי^[201]. ולעולם אין מקדשים אלא או יום שלושים, שאז החודש שעבר חסר או יום שלושים ואחד שאז החודש שעבר מלא^[202]. קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו יום אחד אינו מקודש^[203], שנאמר: אותם אלה^[204] - אלה מועדֵי ה' וגו' אשר תקראו אֹתם במועדם^[205] - אלו מועדי^[206] ואין אלה מועדי^[207], אין אלו מועדי ה'^[208], ש"אלה" בא למעט, אם קראתם לחודש במועדם הם מועדי ה', ואם לאו אין אלו מועדי^[209].

אם מעברים את החודש לצורך, ע"ע עבור החודש. ושם, שאף אם מעברים לצורך, אין מעברים את החודש יותר מיום אחד.

צורת הקידוש

אחר שתתקיים העדות^[210], ראש בית דין אומר מקודש^[211], שנאמר: וידבר משה את מֹעדי ה'^[212], מכאן שראש בית דין אומר מקודש^[213]. וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש^[214]. ומנין שהעם עונים, אם משום שנאמר: אשר תקרו אֹתם^[215], קורא אתה בו: אתם^[216], או משום שנאמר שם: אלה הם מועדַי^[217], הם יאמרו מועדי^[218]. ומנין שעונים מקודש מקודש, שנאמר שם: מקראי קדש^[219], ומשמע שני פעמים^[220].

התקנה לחדול מלקדש על פי הראיה

בזמן שחדלו לקדש על פי הראִיה* ותיקנו את לוח-השנה*, נחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים שכתבו שבשנת תר"ע לשטרות^[221], ר' הלל הנשיא* בנו של ר' יהודה הנשיא^[222], שהיהי גדול בדורו ונסמך בארץ^[223], תיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חודשים לדורות^[224]. ויש מהגאונים שכתבו שרבי יהודה הנשיא הוא שגילה את סוד העיבור ברבים^[225]. ויש מהראשונים שכתבו שר' אליעזר הגדול תיקן את לוח השנה^[226]. ויש מהראשונים שכתבו שהתחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה בימי אביי ורבא^[227].

בטעם שתיקנו את לוח השנה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהיא משום שחרבה ארץ-ישראל* - ואין קידוש החודש נעשה אלא בארץ ישראל^[228] - ולא נשאר שם בית דין קבוע^[229]. ויש סוברים כעין זה, שהיא משום שראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה*, כמו שנתבטלו דיני-קנסות*^[230],

וכל דבר שצריך מומחים^[231]. ויש סוברים שתוקנה תקנה זו מדוחק הגלות, שלא היו העדים מצויים ללכת להעיד לפני בית דין^[232], ולא השלוחים לכל המקומות יכולים לצאת להודיע קידוש בית דין^[233], משום שיבוש דרכים^[234].

עדות המולד

העדות

החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון, שנאמר: הולך אל דרום וסובב אל צפון^[235], והלבנה אינה נראית ביום שלשים לעולם אלא סמוך לשקיעת-החמה*, שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה^[236], וכל מי שראוי להעיד שראה את הירח בא לבית דין, ובית דין מכניסים אותם כולם למקום אחד^[237], וחצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקים אותם שם^[238], אם דבריהם מכוונים אם לאו^[239], ועושים להם סעודות גדולות^[240], להראות שהם שמחים בהם^[241], כדי שיהיו העם רגילים לבוא^[242]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלא היו מכנסים העדים לשם, אלא ביום השבת שחיללוהו לבוא ולהעיד^[243]. ויש מפרשים שאף בימות החול מכנסים אותם לשם, כדי שיוכלו לבדוק אותם שם^[244].

קבלת העדות

בראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם^[245] מישראל שכל ישראל בחזקת-כשרות*^[246] עד שיודע לך שזה פסול^[247]. בטעם שקיבלו עדות החודש מכל אדם כתבו ראשונים, שמדין תורה אין מדקדקים בעדות החודש, שאפילו קידשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממים בעדות זו הרי זה מקודש^[248].

משקלקלו המינים - דהיינו הבייתוסים^[249], והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו^[250], שהיו מטעים לעדים ורוצים לגרום לקבוע ניסן* בשבת, כדי שתהא הקרבת העֹמר באחד בשבת, שסוברים שממחרת השבת^[251], היינו שבת בראשית^[252] - התקינו שלא יהו מקבלים אלא מן המכירים^[253], שלא יקבלו בית דין עדות החודש אלא מעדים שמכירים בית דין אותם שהם כשרים^[254]. מה קלקול קלקלו הבייתוסים^[255], פעם אחת ביקשו בייתוסים להטעות את חכמים^[256], שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם^[257], עדי שקר, להעיד על החודש שנתקדש^[258], שלהם העיד עדותו ויצא^[259], שלנו אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה^[260]. אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אוזניו דומים לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי, ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתים זוז צרורים לי בסדיני^[261]. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלים אלא מן המכירים^[262]. ואף אם אינם מכירים אותם אבל על פי החשבון שחישבו בית דין ראוי לקדש את החודש אין מקבלים עדותם, שגזרו^[263] זו מפני זו^[264], שלא חילקו חכמים בתקנותיהם^[265]. ואף בעדות שאינה גורמת לכך שהעומר מוקרב באחד בשבת, אין מקבלים אלא מן המכירים, שגזרו^[266] זו מפני זו^[267]. ולא יכלו לתקן שלא יקבלו אלא מן המכירים על ניסן, אבל על שאר החודשים יקבלו, שעיקר קלקלתם מאדר היתה^[268], שאותו מעשה ששכרו עדי שקר היה בקידוש חודש אדר^[269], שיהא יום ל' של שבט ביום שלישי^[270], וסברו שעל ידי חודש אדר יעשו הניסן של אחריו לפי חשבונם יהא עצרת לאחר השבת^[271].

אם אינם מכירים אותו, משלחים עימו אחר להעידו^[272]. לדעת הירושלמי עד אחד נאמן להעיד על המעיד על עדות החודש שהוא נאמן^[273], בדין היה שלא יהו צריכים עדים, והם אמרו שיהו צריכים עדים, והם אמרו עד אחד נאמן^[274]. ולדעת הבבלי עד אחד אינו נאמן^[275], ובא הוא ועדיו עימו להעיד עליו^[276], שצריך שניים, כעין הפסול דאורייתא^[277], וכן שנינו בתוספתא: אם אינם מכירים אותו משלחים עדיו עימו^[278]. וכן פסקו ראשונים להלכה, שאם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו את הירח, משלחים אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו עדים אחרים שמזכים אותם לבית דין ומודיעים אותם שאלו כשרים הם, ואחר כך מקבלים מהם^[279].

פסולי עדות

אין כשר לעדות החדש אלא שני אנשים כשרים הראויים להעיד בכל דבר ודבר^[280], אבל נשים^[281] ועבדים^[282] הרי הם כשאר פסולי-עדות* ואין מעידים, וכל הפסול לעדות מדברי סופרים אף על פי שהוא כשר מן התורה פסול לעדות החודש^[283].

קרוב

קרוב*, אם כשר לעדות החודש, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא - וכן העיד ר' יוסי ממעשה רב שעשו בית דין^[284] - קרוב פסול לעדות החודש^[285]. ומכל מקום אב ובנו שראו את הירח ילכו לבית דין להעיד, שאם ימצא אחד מהן פסול - מפני שהוא גזלן, וכיוצא בו משאר הפסלנות^[286], או בבדיקה וחקירה^[287] - יצטרף השני עם אחר ויעיד^[288]. ואף על פי שאמרו בעדים הבאים להעיד, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה^[289], דוקא כשבאו כולם להעיד, אבל אב ובנו לא הלכו על דעת שיצטרפו שניהם לעדות אחת וכשהוכחש הראשון עדותו של שני עדות אחרת^[290], או שבעדות החודש הקילו להכשיר אף אם באו להעיד ונמצא אחד מהם פסול^[291], ומכל מקום לא הקילו כל כך שנכשיר שני קרובים יחד^[292].

ב) ולדעת ר' שמעון אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החודש^[293], שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם^[294], עדות זו תהא כשרה בכם^[295], כלומר בשניכם^[296], דהיינו קידוש החודש שעיקרה על פי עדים תהיה כשירה בכם להיות דיינים^[297], אף על פי שאתם אחים^[298], ששני אחים כשרים בה^[299], וכל הראוי לדון ראוי להעיד^[300], וכן כל עדות קרובים^[301].

להלכה נחלקו אמוראים: יש סוברים שאין הלכה כר' שמעון^[302], שכן ההלכה כר' יוסי מחבירו^[303], ועוד, שההלכה כמעשה רב^[304]. ויש מהאמוראים סוברים שההלכה כר' שמעון^[305]. להלכה כתבו ראשונים שקרוב פסול לעדות^[306], שאין הלכה כר' שמעון^[307].

עבד משוחרר

עבד-כנעני* שנשתחרר, כשר לעדות על קידוש החודש^[308], שהרי הוא כישראל גמור^[309], ולעדות מיוחסים אין אנו צריכים^[310]. ויש מהראשונים סוברים שאם נשתחרר העבד הכנעני בהפלת שן ועין ולא כתב לו עדיין גט-שחרור*, כשר להעיד^[311]. ויש מהראשונים סוברים שאם ראה הלבנה כשהוא עבד ואחר כך נשתחרר כשר, שבענין זה אין אנו צריכים לתחילה וסופו בכשרות^[312].

מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, אם כשר להעיד על קידוש החודש, ע"ע^[313].

חילול שבת

היה העד שראה את החודש בליל השבת* חולה, מרכיבים אותו על החמור^[314], ואפילו במיטה, ואם יש להם אורב בדרך - שהבייתוסים^[315] והכותים* אורבים להם לעכבם, כדי להטעות את חכמים^[316] - לוקחים העדים בידם כלי זיין^[317], ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות, כל מי שיראה החודש ויהיה ראוי להעיד, ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בית דין לילה ויום או פחות^[318], כלומר אם אפשר להגיע לבית דין ביום שבת קודם שתחשך ויהא שהות ביום כדי לקדשו^[319], מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד^[320], אבל אם הם רחוקים כל כך שלא יגיעו לשם ביום השבת, לא יחללו, שהרי אין עדותם מועיל לקדש את יום השבת, שאפילו באו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה, אין החודש מתקדש עד שלושים ואחד^[321], והואיל וכן מה צורך לחילולם^[322]. וכתבו ראשונים שאף בחול אם היה ממקום שראו את הלבנה לירושלם יתר על מהלך לילה ויום אין הולכים ומעידים, שהרי אין עדותם שביום שלשים ואחד מועיל כלום שכבר נתעבר החדש^[323].

מנין שמחללים את השבת להעיד על קידוש החודש, שנאמר: אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם^[324], ואף על פי שכתוב זה בניסן* ותשרי* כתוב, מכל מקום כל ראש חודש נתרבה, מזה שנקרא "מועד"^[325], וראש חודש נקרא מועד^[326], או שהוקש^[327] ראש חודש למועד, שנאמר: וביום שמחתכם ובמועדיכם^[328], וכל מקום שנאמר "מועד" "במועדו", דוחה את השבת^[329], והזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתם "מקרא קדש"^[330], היינו קידוש בית דין^[331].

מן התורה מחללים את השבת על כל ראשי החודשים^[332], וכן נהגו בזמן שבית המקדש קיים^[333], מפני תקנת קרבן^[334] - קרבן-מוסף* - של ראש חודש שיקריב בזמנו^[335]. משחרב בית המקדש, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: וכי יש קרבן^[336], התקינו שלא יהו מחללים אלא על ניסן ועל תשרי בלבד^[337]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שאף על פי שמן התורה מחללים על כולם^[338], חכמים אסרו את הדבר, לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהם, ולא איכפת למלאם ולחסרם על פי עדים^[339], אך שני חודשים אלו העמידום על דין תורה, שכל המועדות תלויים בהם^[340]. ויש מפרשים שרבן יוחנן בן זכאי דרש טעמא-דקרא*, מפני מה אמרה תורה לחלל שבת על קריאתם, הרי ראש חודש אינו אסור בעשית מלאכה מן התורה^[341], ולמה יחלל שבת מפני שיקבע בזמנו^[342], אלא שהטעם הוא או מפני תקנת הקרבנות או מפני תקנת המועדות, לפיכך דרש והתקין לאחר החורבן שלא יהו מחללים אלא על ניסן ועל תשרי, שיש לחוש לתיקון מועדות^[343].

במה דברים אמורים, אם נראה שלא בעליל^[344] - בגלוי^[345], בצורה מפורסמת^[346] -דהיינו למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ, ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כל כך^[347], שבזמן חידושה נראית במערב מייד אחר שקיעת החמה, ואז זהירות החמה לפעמים מכהה אותה^[348], או שהיו השמים מעוננים, שאז נראה הירח לעין חלש^[349]. אבל נראה בעליל, דהיינו למעלה מן הארץ הרבה, שהכל רואים אותה^[350], או שנראית הלבנה החדשה גלוייה על ידי שהיו השמים זכים^[351], נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - ויש הסוברים כן אף בדעת רבן גמליאל^[352]. ויש הסוברים כן אף בדעת ר' עקיבא^[353] - מחללים עליו את השבת^[354]. ולדעת ר' יוסי - ויש הסוברים כן אף בדעת ר' עקיבא^[355] - אם נראה בעליל אין מחללים עליו את השבת^[356], לפי שאין צורך^[357], שודאי ראו אותה בירושלים^[358], שהדברים ברורים שכשם שראוה אלו שחוץ לתחום כך ראוהו בתוך התחום^[359].

להלכה כתבו ראשונים שאפילו ראוהו גדול ונראה לכל לא יאמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכים לחלל את השבת, אלא מצוה לחלל את השבת ולילך ולהעיד^[360], שאין הלכה כר' יוסי^[361].

אף על פי שעדים מחללים את השבת להעיד עדות החודש, יש מהאחרונים מפרשים בדעת ר' עקיבא - לסוברים שעיכב בלוד כשעברו יותר מארבעים זוג^[362] - שלא עיכבם אלא מפני שדי בזוג אחד^[363], ורחוק שיפסלו כל הזוגות ויצטרכו לעדים שאחרי הארבעים זוג^[364], ורבן גמליאל חלוק עליו - והלכה כמותו^[365] - שאם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילם לעתיד לבוא^[366], שלעתיד לא יבואו, שיחשבו מן הסתם כבר הלכו אחרים להעיד^[367].

אב ובנו שהולכים יחד להעיד על קידוש החודש, אף על פי שאינם כשרים להעיד יחד - לסוברים כן^[368], וכן הלכה^[369] - ואינם הולכים אלא שאם יפסל האחד שיצרף השני עם אחר^[370], מחללים את השבת לילך לבית דין^[371].

חקירת העדים

דין תורה שאין מדקדקים בעדות החדש, שאפילו קידשו את החדש על פי עדים ונמצאו זוממים^[372] בעדות זו הרי זה מקודש^[373], משקלקלו המינים והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו^[374], התקינו שיהיו דורשים וחוקרים^[375] בעדות^[376], שבית דין מחשבים בדרכים שהאצטגנינים מחשבים בהם ויודעים הלבנה כשתראה בחודש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטים^[377], וכשיבואו העדים להעיד, בודקים אותם^[378].

זוג שבא ראשון בודקים אותו ראשון, ומכניסים את הגדול שבהם^[379], ואומרים לו, אמור כיצד ראית את הלבנה^[380]:

א) לפני החמה או לאחר החמה^[381], דהיינו פגימתה פונה לצד החמה או לצד אחר^[382]. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום^[383], שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה^[384], שלעולם החלק המאיר ממנה נוטה לצד השמש והחלק הפגום נוטה לצד האחר^[385].

ב) לצפונה או לדרומה^[386] של חמה^[387]. הלבנה לעולם בחידושה בקרן מערבית דרומית^[388], חמה יוצאה ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך, זה הוא פני צפון, חמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר, זה הוא פני דרום, תקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצאה בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב^[389], שביום ארוך של תקופת תמוז חמה שוקעת לסוף מערב לצד צפון, תקופת ניסן היום והלילה שוים, חמה יוצאת בחצי מזרח, ומהלכת חצי מזרח וכל דרום וחצי מערב ושוקעת, ובלילה סובבת למעלה מן הכיפה חצי מערב וכל צפון וחצי מזרח וזורחת, ולמחרת התחיל היום להיות זורח מעט מכנגד חצי מזרח לצד צפון, ושוקע להלן מחצי מערב לצד צפון, וכן כל יום ויום נמשכת מעט בין בזריחה בין בשקיעה, וכשמגיע יום תקופת תמוז היא זורחת בקרן מזרחית צפונית, ומהלכת שלשה רוחות, ושוקעת בקרן צפונית מערבית, ומשם ואילך הימים מתמעטים, והחמה נמשכת מעט מעט בזריחתה ובשקיעתה לצד דרום, וכשמגיע תקופת תשרי יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב, והיום והלילה שוים, ועוד מושכת והולכת לצד דרום עד תקופת טבת, ואותו היום יוצאת בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן דרומית מערבית, ומשם ואילך נמשכת לאחוריה לצד צפון לזריחתה, מרבה הילוכה לצד צפון מעט ושוקעת, וכן תמיד עד תקופת ניסן, שיוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב, נמצאת בימות החמה מהלכת רוב רוח מערבית לפני שקיעתה ופעמים כולה, וכל ימות הגשמים אינה מהלכת אלא מיעוט מערב, ופעמים שאינה נכנסת בו אלא דבר מועט^[390]. לפיכך בימות החמה החמה קודמת למערב והלבנה אחריה בדרום, ובימות הגשמים הלבנה קודמת בחידושה במערב ושהיא כלפי צפון החמה נכנסת במערב סמוך ביציאתה מדרום והיא בדרומה של לבנה^[391]. אם אמר בימות החמה, שהלבנה לצפונה של חמה, לא אמר כלום^[392], ואם אמר בימות הגשמים, שהלבנה לדרומה של חמה, לא אמר כלום^[393]. ויש מפרשים להיפך, שבימות הגשמים שהשמש מהלכת בדרום העולם, אף הירח נראה בדרום, ובימות החמה, שהשמש מהלכת בצפון העולם, הירח נראה בצפון^[394], וביום הארוך אם אמרו לדרומה הוכחשו, לצפונה הוחזקו^[395], וההיפך ביום קצר^[396].

ג) כמה היה גבוה^[397] מן הארץ^[398], לפי ראיית עיניכם^[399].

ד) ולאין היה נוטה^[400], דהיינו להיכן היו קרניה נוטות^[401], ראשי הפגימה, לאיזה צד נוטים^[402], לצד צפון או לצד דרום^[403].

ה) וכמה היה רחב^[404], שהלבנה משתנה שיעורה כפי מה שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה^[405].

נמצאו דבריו מכוונים לחשבון^[406], מכניסים את חבירו^[407], נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון עדותם קיימת^[408], ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אין מקבלים אותם^[409].

שאר כל הזוגות - שבאו להעיד על קידוש החודש - שואלים אותם ראשי דברים, לא שהיו צריכים להם, אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש, בשביל שיהיו רגילים לבא^[410].

על האיום*, שמאיימים על עדי קידוש החודש, כשיש צורך בדבר, לבלי להעיד מה שראו, או להעיד מה שלא ראו, ע"ע איום^[411].

ראיה שלא בצורה ישירה

אמרו העדים ראינוהו במים - תוך נהר או מעין ראינו דמותה של לבנה^[412] - או בעבים - יום המעונן היה, וראינוה מאירה דרך עוביו של עב^[413] - או בעששית - דרך עששית שהיה בחלון שבכותל^[414] - או שראו מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או במים או בעששית, אין זו ראִיה*, ואין מקדשים על ראייה זאת^[415].

סתירה באומדן הגובה

אמר אחד ראיתיו גבוה בעיני כמו שתי קומות, ואמר השני כמו שלוש קומות היה גבוה, מצטרפים^[416], שבין שתיים ושלוש טועים בני אדם^[417]. אמר האחד כמו שלוש קומות, והשני אומר כמו חמש קומות, אין מצטרפים^[418], שלא היה להם לטעות בזה^[419]. אבל מצטרפים לעדות אחרת^[420], שמצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו^[421], או יהיה ביניהם קומה אחת^[422].

הטעייה בידי עבים

אמרו ראינוהו בלא כוונה, וכיון שהתבוננו בו ונתכוננו לראותו להעיד, שוב לא ראינוהו, אין זו עדות ואין מקדשים עליה^[423], שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה - או נראה להם עיגול של עב לבן^[424] - וכלו והלכו להם^[425].

מח' תנאים ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב ומח' ראשונים בפי' המח' – משנה ר"ה כד ב - כה א; גמ' שם; ירו' ר"ה פ"ב ה"ו.

סעודת העיבור

סעודת עיבור החודש הנזכרת בתלמוד, אמרו עליה בברייתא, שאין עולים לה אלא לאור עיבורו^[426]. ונחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים שהסעודה באה לפרסם שהחודש מעובר^[427], שכשמעברים בית דין את החודש מפני שלא באו עדים כל יום שלושים^[428], היו עולים - בעלייה^[429] - למקום מוכן, ועושים בו סעודה ביום אחד ושלושים שהוא ראש חודש^[430]. ואין עולים לה אלא לאור עיבורו^[431], דהיינו ליל מוצאי שלושים^[432], ולפרסם שהחודש שעבר היה מעובר^[433], ולא הוקבע זה אלא בשלושים ואחד, ודוקא בחודש מעובר היו עושים סעודה כדי לפרסם הדבר, מפני - שלסוברים כן^[434], וכן הלכה^[435] - לא קידשוהו בית דין, אבל אם היה חודש שעבר חסר, שמקדשים אותו בית דין ביום ל', אין לך פרסום גדול מקידוש בית דין^[436].

ב) ויש מפרשים שהיו עולים לחשב אם צריך לעבר החודש^[437], ואף על פי שמעיקר הדין עיבור החודש בשלושה^[438], לא נצרכו עשרה אלא לפרסם הדבר^[439], ואין עולים אלא לאור עיבורו^[440], דהיינו מוצאי תשעה ועשרים יום^[441]. ועולים לעלייה כדי לחשב, אף על פי שיכולים שלא לקדשו ביום שלושים וממילא מעובר, משום שצריך לחשב אם הלבנה ראויה לראות ביום שלושים אם לאו, ואם ראו לפי החשבון שאי אפשר שתראה מעברים אותו מעתה ואין צריכים לצפות לעדים^[442]. או שעולים לעלייה כדי לחשב אם יש לעברו, אף על פי שאינו ראוי לזה, משום ירקות וכיוצא בהן^[443].

בזמן הסעודה, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שעולים לשם מבעוד יום מעט - סמוך לשקיעת-החמה*^[444] - כדי שיראו אותם עוברי דרכים כשהם עולים ויפרסמו, והסעודה בלילה היא^[445], ואין מאחרים לירד, אלא יורדים בהשכמה^[446], שהרואה אותם יורדים בהשכמה מבין שישבו שם כל הלילה, ומתפרסם הדבר, אבל הרואה אותם יורדים שלא בהשכמה סבור שעכשיו עלו ואין מבין הדבר^[447]. ב) ויש מפרשים כעין זה, אלא שלדעתם לא נאמר בתלמוד שעת היציאה, אלא שצריכים לצאת כולם כאחד, כדי שירגישו בהם בני אדם^[448] ויתפרסם הדבר^[449]. ג) ויש מהראשונים הפוסקים להלכה שאין עולים לשם בלילה אלא בנשף קודם עלות השמש^[450], וביארו אחרונים בדעתם שמפרשים שיש להקדים העלייה בבוקר, דהיינו מעלת עלות-השחר* עד שעת הנץ-החמה*^[451], ולדעתם מה שאמרו בתלמוד בשעת היציאה, שאין להתאחר הרבה בעלייה, אלא כשגומרים הסעודה אז תיכף ומייד יש לצאת^[452], כדי שיהיה היכר לנכנסים וליוצאים^[453], אינו אלא חומרא, שלא נזכר בברייתות שהובאו בתלמוד^[454].

לסעודה זו אין עולים אלא בפת דגן^[455], למעט פת אורז ודוחן^[456], וקטנית^[457], דהיינו תבשיל של קטנית, כגון אורז ועדשים וכיוצא בהן^[458], ואוכלים בעת הסעודה^[459], אבל בשר ויין לא^[460]. בטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש מפרשים הטעם - לדעתם שבסעודת עיבור החודש היו מחשבים אם יש לעבר את החודש^[461] - שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי^[462]. ויש מפרשים הטעם, כדי שלא לבייש את מי שאין לו^[463]. ויש מפרשים הטעם, כדי שתהיה עלייה לשמה^[464]. ויש מהראשונים שהזכירו טעם מיוחד מדוע דוקא בפת דגן, שהיא עדיפה יותר מפת אורז ודוחן ליישב הדעת^[465].

סעודה בשעת מנחה

במקומות אחרים אמרו שהיתה סעודה של ראש חודש בשעת מנחה של ראש חודש^[466]. במסכת סופרים אמרו לגבי סעודה זו: בראש חודש ישבו החבורות של זקנים, ושל בולווטין -חכמים^[467]. ויש מפרשים: שרים^[468], אנשים חשובים^[469]. ויש מפרשים: אנשים חכמים ושרים^[470] - ושל תלמידים, מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה^[471]. יש מהאחרונים מפרשים שסעודה זו היתה בזמן שקידשו על פי הראיה*^[472], וישבו לחשוב ולישא וליתן, ואף על פי שהיו מקדשים על פי הראיה היו צריכים לחשוב אם אפשר שיאמרו העדים אמת^[473].

בזמן הסעודה יש גורסים במסכת סופרים: שהיתה ביום הראשון^[474]. ויש מהאחרונים שביארו לפי זה, לדעתם שהסעודה היתה בזמן שקידשו על פי הראיה^[475], שישבו בל' מן המנחה ולמעלה, לידע אם יקבעו היום ראש חודש או למחר^[476].

ויש שאינם גורסים שסעודה זו היתה ביום הראשון^[477]. ויש מהאחרונים שביארו לפי זה שישבו מן המנחה ולמעלה עד שתשקע החמה בערב ראש חודש, ויראה הירח בלילה, ואז אמרו ברכת היין^[478]. ויש שכתבו, לדעתם שהסעודה היתה בזמן שקידשו על פי הראיה^[479], שישבו בכ"ט מן המנחה ולמעלה שמא יראו הם עצמם הירח ויקדשוהו מיד, ואם לא יראוהו עם השקיעה שמא יראוהו הם עצמם כשלא יבואו עדים אחרים^[480].

לגבי סעודה זו אמרו במסכת סופרים, שלאחר הסעודה^[481], אף על פי שאמר יעלה-ויבא* בבונה ירושלים^[482], וגמר על הכוס ברכת הזימון - שברכת-המזון* חייבת בכוס-של-ברכה* לסוברים כן^[483] - מביאים לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן^[484], ואחריו^[485] מברך ברכה על סדר הא"ב^[486]: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בעגולה גידל^[487] דורשים^[488] - ויש גורסים: דורשי^[489]. ויש גורסים: דורשם^[490]. ויש גורסים: דורשיו^[491] - הורם ולימדם^[492] - ויש גורסים: ולימד^[493]. ויש גורסים: וחיכמם^[494] - זמני^[495] - ויש גורסים: זמנים^[496] - חודשים, טיכס ירח^[497] - ויש גורסים: חודשים טובים, ירח^[498] - כילל^[499] - ויש גורסים: כליל^[500]. ויש גורסים: כילול^[501] - לבנה - ויש גורסים: לנצח^[502] - מינה נבונים סודרי^[503] - ויש גורסים: סופרי^[504]. ויש גורסים: סופרים^[505] - עתים^[506], פילס צורינו קרבי^[507] - ויש גורסים: קיצי^[508]. ויש גורסים: קנצי^[509]. ויש גורסים: פירש ציוה קנצי^[510] - רגעים, שבם תיקן^[511] - ויש גורסים: תיכן^[512]. ויש גורסים: מתקן^[513] - אותות חודשים ומועדים^[514] - ויש גורסים: אותות ומועדים^[515]. ויש גורסים: חודשים ומועדים^[516]. ויש גורסים: אותותי כל חודש^[517]. ויש גורסים: ירח למועדים^[518] - דכתיב - ויש גורסים: ככתוב^[519] - עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו^[520], ואומר: כי כַאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עֹשה עֹמדים לפני נאם ה', כן יעמֹד זרעכם ושמכם^[521] - ויש גורסים במקום פסוק זה, ללא המילה "ואומר": ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שם ה'^[522] - ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים^[523].

לאחר הברכה היה המברך אומר: הודו לה' כי טוב^[524], כהיום הזה, בירושלים ששים ושמחים כולנו במקום, אליהו הנביא במהרה יבא אצלנו, המלך המשיח יצמח בימינו, שימנה את הימים כשנים בבנין בית המקדש, ירבו שמחות, ויענו העם ויאמרו אמן^[525]. ואחר כך אומר - ועל כל ברכה ותהלה היו אומרים העונים, הודו לה' כי טוב^[526] - ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל, מקודש החודש, מקודש בראש חודש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישראל, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוַּעד, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו^[527], וכולכם ברוכים^[528].

לגבי סעודה זו אמרו במסכת סופרים: כשהוא מקלסו, מקלסו בשנים עשר טובי העיר, ושנים עשר חברים, כנגד שנים עשר שבטים, ושנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות^[529].

פרסום הקידוש

השאת משואות

בראשונה - כשהיו בית דין מקדשים את החודש^[530] - היו משיאים משואות^[531] בראשי ההרים^[532], לאחר שקידשו החודש^[533], ועל ידי כך היו יודעים כל בני הגלויות הקרובים והרחוקים את קביעות החודש^[534], ולא היו צריכים לשכור שלוחים לשלוח לגולה ולהודיע, שהמשואות היו מודיעים אותם^[535]. ולא היו המשואות - נעשים תחילה^[536] - אלא כנגד בבל*^[537], שהיו למטה מהם^[538], אבל סוריא* ושאר מחוזות הרחוקים שבצדדי ארץ ישראל אף באותו זמן לא היה להם מקום להודעה על פי משואות והיו שלוחים יוצאים לשם^[539]. משקלקלו הכותים*^[540] - שהיו משיאים משואות כדי להטעות את העם^[541] - התקינו שיהו שלוחים יוצאים^[542], ורבי ביטל את המשואות^[543]. בקלקול הכותים נחלקו הדעות: בירושלמי אמרו שהקלקול שקלקלו הכותים, שהיו אלה משיאים יום אחד ואלה משיאים למחר^[544], שהיו הבית דין משיאים משואות בליל ל"א, לסימן שנתקדש בזמנו, והכותים היו משיאים בליל ל"ב^[545], והיו סבורים אלו שבגולה שנמלכו בית דין לעברו^[546], לכך השיאו שנית להודיע להם^[547], והם מתקלקלים^[548], ועשו יום-הכפורים* בי"א בתשרי, וכמות זה קלקלו כל המועדות^[549]. וראשונים פירשו, שפעם אחת עיברו בית דין את החודש ולא השיאו משואות לערב שלושים^[550], שאין משיאים משואות אלא בחודש שנתקדש ביום שלושים^[551], והכותים השיאו בהרים שלהם^[552], והטעו את בני הגולה לעשותו חסר^[553].

בירושלמי אמרו שאף על פי שביטלו את המשואות, לא ביטלו מים טבריה^[554], דהיינו ים כנרת^[555]. ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שאותם שיושבים על ים טבריה לא ביטלו מהם המשואות, מפני שלא היו כותיים דרים שם^[556]. ויש מפרשים שים טבריה, היינו בית בלתין הנזכר במשנה^[557], שהוא היותר קרוב לגולה, וממנו לא ביטלו המשואות^[558]. ויש חולקים על כל זה ומפרשים שאין המדובר על השאת משואות^[559], אלא שהיה להם איזה סימן על ים טבריה שיכולים להודיע האחד לאחר^[560], שנתקדש החודש^[561].

עוד אמרו בירושלמי שבצפת נהגו להשיא משואות^[562], לא כדי להודיע לשאר בני אדם^[563], ולכן בני הגולה הרואים צפת שעושים האבוקות, אינם צריכים לעשות אבוקות על גגותיהם^[564], אלא בשביל הידיעה שהם יודעים, שהיו קרובים למקום הועד, מפני השמחה, היה דרכם של אנשי צפת לעשות משואות^[565].

על כך שבזמן שהיו משיאים משואות לא היו עושים בגולה אלא יום טוב אחד, כדין תורה, ע"ע יום טוב שני של גליות^[566]. על כך שמשקלקלו הכותים וביטלו המשואות והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה, בני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש, ע"ע הנ"ל^[567].

על סעודת העיבור, שיש מהראשונים מפרשים שבאה לפרסם שהחודש מעובר, עי' לעיל: סעודת העיבור^[568].

צורת השאת המשואות

כיצד היו משיאים משואות, מביאים כלונסאות - מוטות^[569] - של ארז ארוכים - וגבוהים^[570], כמין קנה של רומח^[571], כדי שיראו למרחוק^[572] - וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - שמרבים שלהבת^[573] - וכורך במשיחה - שקושרם בראשי הכלונסיות בחוט של משיחה^[574] - ועולה לראש ההר, ומצית בהם את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד - בתכיפה אחת^[575] - עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי^[576].

בטעם שמוליך ומביא ומעלה ומוריד, אמרו בירושלמי שהוא כדי שלא יהיו סוברים שהוא כוכב^[577], שכן ראינו כוכב היורד ועולה - דהיינו מראות הנראות הנראות באויר רקיע השמים כמין כוכבים ומתהוים לשעתם^[578] - אבל לא ראינו כוכב הבא והולך^[579], הלכך אם היה מעלה ומוריד בלבד היה יכול הרואה להסתפק בכוכב, אבל במוליך ומביא אין להסתפק בכוכב^[580].

מקום השאת המשואות

מאין היו משיאים משואות^[581], מתחילים מהר המשחה^[582], הוא הר הזיתים שלפני ירושלים^[583], לסרטבא^[584], עד שרואים שעושים כן בהר סרטבא^[585], ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין^[586] - בירם^[587] - ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה - זו פומבדיתא^[588] - לפניו כמדורת האש^[589], היסק גדול^[590], שעושים בגגותיהם כך^[591]: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו^[592], ואנשי פומבדיתא המה מודיעים לכל בני מדינת בבל*^[593], שכל אחד מאנשי פומבדיתא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש^[594].

לגבי ההרים שהשיאו בהם משואות שנינו, שר' שמעון בן אלעזר סובר שהשיאו משואות אף בראשי ההרים של חרים וכייר וגדר וחברותיה^[595]. ונחלקו בתלמוד: א) יש סוברים שההרים הללו הם בין לבין ההרים שנמנו במשנה^[596]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלא נחלקו תנאים בדבר, אלא שהתנא של המשנה לא מנה ההרים הללו, שהם בין לבין ההרים שהוא מנה^[597]. ויש מפרשים שלדעה זו נחלקו תנאים באלו הרים השיאו משואות^[598]. ב) ויש סוברים בתלמוד, שלא נחלקו תנאים בדבר, אלא שהתנא של המשנה מנה ההרים שהיו בצד אחד של ארץ ישראל, ור' שמעון בן אלעזר בא להשמיע שמשיאים משואות בשני הצדדים^[599], והתנא של המשנה לא מנה ההרים הללו, מפני שהיה פשוט לו שכפי שמשיאים בצד אחד של ארץ ישראל כן משיאים בצד השנה^[600], וכן שנינו במקום אחר שאמר ר' שמעון בן אלעזר: איזהו הר שבעבר-הירדן*, כגון חרים וכגבור גדוד - ויש גורסים: גדור^[601] - וחברותיה^[602], שהם שלושת ההרים שבהם השיאו משואות^[603].

החודש שמשיאים עליו

על כל ראשי חדשים היו משיאים משואות^[604], אלא שאין משיאים משואות על על החודש שנראה בזמנו - כלומר מולד בכ"ט ונראה לילי ל'^[605] - לקדשו^[606], להודיעם שנתקדש^[607], ואם בא בזמנו משיאים עליו, ואם לאו, אין משיאים עליו^[608], שאין משיאים משואות אלא בחודש שנתקדש ביום שלושים^[609], שהוא חסר, אבל על חודש מלא אין משיאים^[610].

בטעם שהשיאו משואות רק בחודש חסר אמרו בתלמוד, גזירה משום ראש חודש חסר שחל להיות בערב שבת, שאי אפשר להשיא משואות במוצאי שבת, משום שלא ידעו אם חסר הוא וזה שלא השיאו מאתמול, משום שאי אפשר, או שמלא הוא ובזמנו השיאו^[611], אבל עכשיו שלא משיאים אלא על חסר כשמשיאים למוצאי שבת יודעים שחסר הוא^[612]. ואי אפשר להשיא משואות בין על מלא ובין על חסר, וכשיחול ראש חודש בערב שבת לא ישיאו כלל, וכיון שלא ישיאו במוצאי שבת ידעו שחסר הוא^[613], ומחמת איסור שבת שאירע בליל משואותיו נמנעו מלהשיא^[614], שיבואו לטעות ולומר מלא הוא וזה שלא השיאו משום שנאנסו^[615] בשכרות של משתה השבת^[616]. ואי אפשר להשיא משואות רק על מלא ולא על חסר^[617], וכשיחול ראש חודש חסר בערב שבת ולא משיאים ידעו שחסרו הוא ולא יתלו בשכרות אלא בדבר המצוי, שכל החודשים החסרים אין משיאים, ואף כעת אין עושים כן^[618], משום ביטול מלאכה לעם שני ימים^[619], שלא היו רגילים לעשות מלאכה בראש חודש^[620], ויהיה צריך בכל חודש להיבטל ממלאכה יום ל' ויום ל"א, ואם יעשו להן משואות נתברר כי החדש מלא היה, ואם לא יעשו נתברר כי חסר היה, ולעולם אין הדבר מתברר אלא באור היום ל"ב, מה שאין כן - אם משיאים משואות רק - בחסר, אם יראו המשואות אור ל"א יודעים שחסר היה ואם לאו יודעים שהוא מלא^[621]. ויש מפרשים - לדעתם שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראִיה* היו עושים בגולה ראש-השנה* יום אחד^[622] - דהיינו ביטול מלאכה בראש השנה^[623], שאם ישיאו משואות רק על חודש מלא, אין לך ראש השנה שאין מתבטלים בני הגולה ממלאכה שני ימים^[624], יום שלושים, שמא היום ראש השנה, ויום שלשים ואחד, שמא עיברו את החדש והיום ראש השנה^[625], אבל כאשר עושים משואות על חסר לאור יום שלושים, יודעים שביום שלושים נקבע, ויעשו מלאכה למחר^[626], ואין בטלים שני ימים אלא במעובר^[627]. ולדעתם אין לפרש שהמדובר על ביטול מלאכה בראש חודש, שכן ראש חודש מותר בעשיית מלאכה^[628].

בירושלמי אמרו הטעם שהשיאו משואות רק בחודש חסר, מפני יום-טוב* - של ראש השנה^[629] - שחל להיות בערב שבת, ליל זמנו אין משיאים מפני יום טוב, ליל עיבורו - שהוא מוצאי יום טוב^[630] - אין משיאים מפני כבוד שבת^[631]. ואין לומר שישיאו משואות בין על חודש חסר ובין על חודש מלא, שאם כן יבואו לטעות בגולה שיהיו סבורים שמא נמלכו בית דין לעברו - לאלול^[632]. או אף לשאר החודשים^[633] - והם מתקלקלים^[634].

זמן השאת המשואות

אימתי משיאים את החודש, לאור עיבורו^[635], שאין משיאים לילי זמנו, אלא לילי עיבורו^[636], דהיינו יום שלושים^[637], שמשיאים ביום שלושים לערב, שהוא אור עיבורו של יום ל"א^[638], להודיע שהיום שיצא ראש חודש היה^[639], ואין משיאים בכ"ט לערב, שהוא לילי זמנו יום שלושים^[640], וכשלא היו משיאים לערב של יום שלושים, הכל יודעים שהחודש מעובר^[641].

שליחת שלוחים

בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, היו בקצת חודשים שולחים שלוחים לגולה^[642], להודיע אם באו עדים שראו הלבנה ביום שלושים וקידשו את החודש ביום שלושים למנות הימנו, ונמצא חודש שעבר חסר, או אם לא נראית ביום שלושים ונתעבר חודש שעבר ונתקדש חודש הבא מיום שלשים ואחד^[643], על שישה חודשים השלוחים יוצאים^[644] לסוריא*^[645] - ולאחר שבטלו המשואות, אף לבבל^[646] - כל אחד מצד איזה יום טוב או תענית* שהוקבע בו, שלא לטעות בו^[647]: א) על ניסן*, מפני הפסח*^[648], והולכים השלוחים עד הפסח, חוץ מן השבתות^[649]. ב) על אב*, מפני התענית^[650], דהיינו תשעה-באב*^[651], לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות^[652], והולכים כל שמונת הימים, חוץ מן השבת^[653]. ג) על אלול*, מפני ראש-השנה*^[654], שמודיעים מתי התחיל אלול, ועושים ראש השנה ביום שלושים לאלול בגולה^[655]. ד) על תשרי*, מפני תקנת המועדות^[656], יום-הכפורים* וסכות* ושמיני-עצרת*^[657], שלאחר שקדשוהו בית דין לתשרי, השלוחים יוצאים ליום המחרת, והולכים עד מקום שיכולים להגיע עד החג - חג הסוכות - ומודיעים אותם אם עיברו בית דין את אלול אם לאו, כדי שלא יהא לבם נוקפם ביום הכפורים ובסוכות^[658]. ה) על כסלו*, מפני חנכה*^[659]. ו) רבי התקין שיהיו יוצאים אף^[660] על אדר^[661], ובשנה מעוברת על אדר שני^[662], מפני הפורים*^[663]. וכשהיה בית המקדש קיים, יוצאים אף על אייר*, מפני פסח קטן^[664], דהיינו פסח-שני*^[665], שעשו כל טמא לנפש או מי שהיה בדרך רחוקה בפסח ראשון^[666]. ומכל מקום באותו זמן לא היו יוצאים על אב - לסוברים שלא התענו בתשעה באב בזמן הבית השני^[667] - שהרי לא היה בו תענית^[668].

על חודש סיון* לא יצאו השלוחים מפני חג השבעות*, שזמנו תלוי בספירת-העֹמר*^[669], שיום חמישים לעומר הוא חג השבועות, ואינו תלוי בקביעות החודש^[670].

על מקומות שהיו מגיעים אליהם שלוחי ניסן קודם הפסח ולא היו מגיעים אליהם שלוחי תשרי קודם סוכות, שבתשרי יש ראש השנה ויום הכיפורים שאין השלוחים הולכים בהם, שגזרו שיעשו יום טוב של פסח ושל שבועות שני ימים, כדי שלא לחלוק במועדות, ע"ע יום טוב שני של גליות^[671]. על מחלוקת הראשונים, בחוץ-לארץ*, אם עושים יום אחד ראש השנה, ביום השלושים לאלול, אף על פי שספק שמא יעברוהו בית דין, שרוב שנים אין אלול מעובר, או שעושים יומיים מספק, ביום השלושים לאלול וביום השלושים ואחד, שמא עיברו לאלול, ע"ע ראש השנה.

זמן היציאה

בזמן יציאת השלוחים לסוריא*, נחלקו תנאים: ר' אלעזר בר' צדוק סובר שאין השלוחים יוצאים לסוריא - בכל החודשים^[672] - עד שישמעו מפי בית דין למחר^[673]. ורבי התיר - בכל החודשים מלבד תשרי* וניסן*^[674] - שיהו יוצאים השלוחים עליו מבערב בחזקת שנתקדש^[675], שעל כולם השלוחים יוצאים - מבית דין^[676] - מבערב^[677] להעיד לגולה^[678], ואין ממתינים עד למחר שישמעו מקודש מפי בית דין^[679]. וכן כתבו ראשונים להלכה^[680].

בהיתר ליציאה מבערב, נתנו ראשונים מספר פירושים: א) כגון שנראה בעליל ביום עשרים ותשעה או בליל שלושים, שודאי יקדשוהו בית דין מחר^[681]. ב) יוצאים תיכף כשבאו עדים ביום שלושים, אף על פי שלא נתקבצו עדיין לקדשו, שאין לבית דין לשנות את הדבר ולעבר את החודש אחר שבאו עדים ביום שלושים^[682]. ג) יוצאים בחודש מעובר, שמזה שלא נתקדש בזמנו פשוט שביום שלושים ואחד יתקדש^[683].

על ניסן ועל תשרי - אם באו עדים ביום שלושים ולא נתקבצו לקדשו^[684], אין שלוחים יוצאים^[685] אלא ביום ראש חודש אחר שתעלה השמש^[686] - עד שישמעו מפי בית דין מקודש^[687], שמא מתוך שתיקון המועדות תלוי בהם יהיו נמלכים לעברו, ומכל מקום אם לא באו עדים ביום שלושים אף בניסן ותשרי יוצאים מתחילת הלילה, שאין צורך להשהותם עד שישמעו מקודש של מחר, שהרי אי אפשר עוד לדחותו^[688].

אף הבא מארץ ישראל לגולה, ויודע שנתקדש חודש תשרי - או חודש ניסן^[689], והוא חסר^[690] - אינו מעיד על קידוש החודש, אלא אם כן שמע מפי בית דין מקודש^[691], שמא נמלכו לקדשו למחר ולעשותו חסר^[692]. אבל אם שמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החודש ביום שלושים ואחד, אף על פי שבגולה כבר קידשו יום שלושים, כיון שבני בבל אחר בית דין שבארץ ישראל גוררים טעותם אינו עומד^[693].

חילול שבת ויום טוב

שלוחי בית דין הנשלחים להודיע לגולה שנתקדש החודש^[694], אין מחללים לא את השבת* ולא את יום-טוב*^[695]. יכול כשם שמחללים את השבת להעיד עליהם^[696], כדי שיתקדשו בזמנם^[697], כך מחללים^[698] השלוחים^[699] עליהם, להודיע שנתקיימו^[700], כדי שיתקיימו המועדות בזמנם^[701], תלמוד לומר - בכתוב ממנו למדים שהעדים מחללים את השבת^[702] - אשר תקראו אֹתם במועדם^[703], על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם^[704], בקריאתם שכתוב במועדם מחללים, אבל בקיומם שאין כתוב בהם במועדם אין מחללים^[705]. ולא אמרה תורה שהשלוחים מחללים את השבת על קיום המועדות, שלא חששה תורה אלא לרוב ישראל הסמוכים למקום הועד, אבל בשביל מיעוטם שבמקומות הרחוקים לא הותר לחלל שבת^[706].

מספר השלוחים

שלוחים אלו שבית דין שולחים להודיע יום הקידוש לבני הגולה אין צריכים להיות שנים - ככל עדויות שבתורה^[707] - אלא אפילו בעד אחד דיו^[708]. ולא עוד, אלא אף לא בא שליח מכוון לכך, אלא שבא אחד מן העם לפי דרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין מקודש, נאמן^[709], וקובעים את המועד על פיו, שדבר זה עשוי הוא להיגלות^[710], וכל דבר העשוי להיגלות לא משקרים בו אנשים^[711], שחזקת הכל להיות שלוחים יוצאים^[712], ועד אחד כשר נאמן עליו^[713].

בירושלמי אמרו שרבי התיר עד מפי עד^[714], וביארו אחרונים דהיינו לעדות החודש^[715], שהתיר למי שלא שמע מפי בית דין להעיד לאחרים שהחודש מקודש מפי חבירו ששמע מבית דין^[716].

הערות שוליים