אנציקלופדיה תלמודית:שלמים

הגדרת הערך - קרבן שלמים.

מהותו

נצטוינו שיעשו הכהנים מעשה קרבן השלמים, כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר: ואם זבח שלמים קרבנו וגו'^[1], ואמר עוד להשלמת המלאכה: וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו^[2]. ארבעה מינים הם השלמים, האחד שלמי ציבור והשלושה שלמי יחיד^[3]: שלמי ציבור הם קדשי-קדשים*^[4], ואין לציבור שלמים כי אם קרבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי-הלחם* בעצרת^[5]. שלמי יחיד הם קדשים-קלים*^[6], ושלושה מינים הם^[7]: האחד קרבן השלמים הבא בלא לחם* עימו^[8], וזהו הנקרא בסתם שלמים^[9], והם שלמי חגיגה*^[10] ושלמי-שמחה*^[11] - ושלמים הבאים עם הבכורים*^[12], ושלמי נדבה, שהאדם נודר להביא^[13] - השני, שלמים הבאים עם לחמי-תודה*, והם הנקראים תודה*^[14], והשלישי, שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, והם באים גם כן עם לחם, ואלו השלמים נקראים איל-נזיר*^[15].

על שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, ע"ע איל נזיר. על האוכלים שלמי יחיד, ומי האוכל כל חלק, ע"ע אכילת קדשים^[16]. ושם^[17], על זמן אכילתם. על שלמים הבאים יחד עם הבכורים*, ע"ע בכורים^[18]. על אימורי השלמים, הקרבים על גבי המזבח, ע"ע אמורים. על הקטרת האימורים על גבי המזבח, ע"ע הקטרה (א)^[19]. על הפשט-ונתוח* של השלמים, ע"ע. על זריקת הדם, ע"ע זריקה. על חזק-ושוק* של שלמים, המונפים וניתנים לכהן, ע"ע חזה ושוק. על קבלת הדם, ע"ע קבלה. על שחיטת השלמים שהיא בכל מקום בעזרה, ע"ע שחיטה (ב). על שלמי חגיגה*, ע"ע. על שלמי-שמחה*, ע"ע. על שלמים הבאים עם לחמי-תודה*, ע"ע תודה. על תנופת חזה ושוק של השלמים, ע"ע תנופה. על שני כבשים הבאים עם שתי-הלחם* בחג השבעות*, ע"ע כבשי עצרת

טעם השם

בטעם השם שלמים, נאמרו מספר טעמים: א) יש מהתנאים סוברים שכל המביא שלמים מביא שלום לעולם^[20], ונקראו שלמים, שמטילים שלום בעולם^[21], שכל קרבן נגזר ונקרא מהפעולה אשר בעבורו יקרב, החטאת* על שם החטא שבא עליו, העולה* על העולֶה על הלב והוא ההרהור, האשם* על אשם הנפש, ואם כן גם שם שלמים יורה על הבאת השלום בעבורם^[22], ולכן כל המביא שלמים מביא שלום לעולם, שזה שמם יורה עליהם^[23]. ב) ויש מהתנאים סוברים שנקראים שלמים, שהכל שלום בהם, הדם והאימורים למזבח, החזה-והשוק* לכהנים, העור והבשר לבעלים^[24], וזהו דרך שלום, שכולם אוכלים יחד^[25], שקרבן שלמים יבוא אחרי היות שלום בין האדם למקום, ולזה היה עניינו שיאכלו בו על שולחן אחד, הבעלים והכהנים והשם יתעלה^[26], מה אין כן בשאר הקרבנות שמהם כולם למזבח ומהם למזבח ולכהנים אבל לא לבעלים^[27]. ולדעתם אין לפרש שהוא על שם שהמביא שלמים מביא שלום לעולם, שאין דרך הכתוב לגזור השם לדבר מהדבר הנמשך ממנו אלא ממה שבו בעצמו^[28]. ג) ויש מהראשונים שנתנו טעם לשם, שהוא לשון תשלומים, שמשלם את נדרו^[29]. ד) ויש מהראשונים שנתנו טעם לשם, שהוא מלשון וכל חפצי ישלִם^[30], אבנים שלמות^[31].

נדר ונדבה

הנודר בעת צרתו להביא שלמים, או שנדבה רוחו אותו, להביא שבח לשם, לא לנדר ולא לתודה, מביאו^[32], שנאמר: וזאת תורת זבח השלמים וגו'^[33] ואם נדר או נדבה זבח קרבנו^[34], וזהו הנקרא "שלמי נדבה"^[35].

היחיד מביא שלמי נדבה, ואין הציבור מביאים שלמי נדבה^[36]. אם משום שנאמר: מן הבקר הוא מקריב^[37], ומילה יתירה היא, שהיה לו לומר: "אם מן הבקר מקריב", ופירוש הפסוק "הוא" שהוא יחיד יקריב, אבל לא ציבור^[38]. או משום שנאמר: ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה^[39].

הבהמות שמביאים שלמים מהם

השלמים - מלבד שני הכבשים הבאים עם שתי-הלחם* ואיל-נזיר* - באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר^[40], שנאמר: ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב^[41], ונאמר: ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים^[42], ונאמר: ואם עז קרבנו^[43]. ואין העוף בא שלמים^[44], שנאמר: ואם מן העוף עֹלה^[45], עוף עולה, ואין העוף זבחי שלמים^[46].

השלמים באים מזכרים ומנקבות^[47], שנאמר: אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה^[48], ונאמר: ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה^[49]. ומכל מקום לא כשרו לבוא טומטום* ואנדרוגינוס*^[50], שנאמר: אם זכר אם נקבה^[51], מי שהוא זכר ודאי או נקבה ודאי, יצא טומטום ואנדרוגינוס^[52].

על שלמים, שאינם באים מבהמה שאינה בת שמונת ימים, ע"ע מחֻסר זמן. על שלמים, שאינם באים מצאן שהוא יותר משתי שנים שלימות מיום ליום, ובבקר שלוש שנים, ע"ע קרבנות.

במנין המצוות

מצות עשיית שלמים נמנית במנין-המצות*^[53]. ממוני המצוות המונים פרשיות במנין המצוות^[54], יש המונים אותה כפרשה בפני עצמה^[55].

ויש המונים אותה הן בכלל פרשת עולות מנחות ושלמים^[56], והן בכלל מצות עשה של נדרים ונדבות ועולות ושלמים^[57]. ויש ממוני המצוות המונים פרשיות במנין המצוות, שלא מנאוה בכלל פרשה, אלא בשתי מצוות עשה: להביא שלמי בקר, ולהביא שלמי צאן^[58], וביארו אחרונים בדעתם שלא מנאוה במצות עשה אחת, לפי שכל אחת באה בכתוב פרשה מיוחדת בפני עצמה^[59], לכן יש למנות כל אחת מצוה בפני עצמה^[60]. ורוב מוני המצוות מונים מצוה זו כמצות עשה אחת^[61].

הערות שוליים