ספר עמוס

ספר עמוס הוא הספר השלישי מספר התרי עשר. הספר נובא על ידי עמוס הנביא ממלכת יהודה, שהתנבא בממלכת ישראל בתקופת ירבעם בן יואש. עמוס מוכיח ברוב הספר את ישראל על עבירות שבין אדם לחבירו ועל חוסר המוסריות בו הם שרויים, יחד עם העושר הרב שנפל בחלקם בתקופת ירבעם. בעקבות נבואותיו הקשות על חורבן הארץ, גורש עמוס על ידי אמציה הכהן ושאר נבואותיו וחזיונותיו שבסוף הספר התרחשו מחוץ לעיר.

רקע לתקופת הנביא[עריכה]

הספר פותח בהצגת הנביא עמוס- "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". עמוס מגיע מהעיר תקוע ועובד כ"נוקד"- רועה צאן, ומתנבא בתקופת המלכים עוזיהו וירבעם. המפרשים הסבירו כי הרעש המוזכר כאן הינו הרעש שהיה כאשר עוזיה המלך נכנס להקטיר בהיכל. על אף שמוצאו של עמוס מישראל, הוא מתנבא את נבואותיו על ישראל כמי שמגיע מבחוץ. בדברי עמוס ניתן למצוא הד לשגשוג ושפע כלכלי ממנו נהנים ישראל, יחד עם שחיתות מוסרית וערכית הנלווה אליו. השגשוג בימי ירבעם בן יואש אשר בתקופתו מתנבא עמוס מוזכר גם בספר מלכים שם נאמר כי ירבעם " הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה" מלכים ב יד כה.

תוכן הספר[עריכה]

על שלושה ועל ארבעה[עריכה]

נבואתו הראשונה של עמוס בנויה במבנה של "על שלושה חטאי ועל ארבעה לא אשיבנו" כאשר הוא מביא ארבעה חטאים שעושים עמים שונים. עמוס מפרט את חטאיהם של בני דמשק, עזה, צור, אדום, עמון, מואב ויהודה ולבסוף מגיע גם לחטאי ישראל עצמם אליהם הוא מתנבא. האברבנאל פירש כי עמוס בכוונה מציין את עמים אלו משום שהם נלחמו בישראל בעבר, בין אם אלו דמשק שנלחמו בגלעד או עזה וצור שעזרו לאדום כנגדם וכן בני עמון שגרמו למלחמה באדום ‏^[1].

הרמב"ם הלכות תשובה ג ה מפרש כי החשיבות בכך שהחטא נשנה ארבעה פעמים הוא בכך שכאשר שוקלים עוונות אדם עם זכויותיו אין מחשבין עליו עוון שחטא בו תחילה אלא משלישי ואילך. אמנם, מאז החטא הרביעי תולים עליו עוון ראשון שני ושלישי כפי שנאמר אצלנו ‏^[2]‏^[3]

חטאי ישראל[עריכה]

חטאי ישראל המפורטים בדברי עמוס כוללים גם חטאים בין אדם לחברו, וגם בין אדם למקום. כך למשל, מתוארת מכירה של צדיק לעבדות בעבור שוחד וכן מכירת אביון בעבור כסף פעוט. העם לבושים ב"בגדים חבולים"- בגדים שנלקחו כמשכון בצורה אסורה- ליד מזבח לעבודה זרה ואף שותים יין לידו. השופטים מוגדרים כמי שרומסים את הדלים, ומטים את הדין לרשעים, ואיש ואביו הולכים אל הנערה יחד לזנות. אמנם, מהמשך הספר נראה כי עיקר תוכחתו של עמוס מופנית כלפי אלו השומרים על מצוות שבין אדם למקום אך לא במצוות חברתיות מוסריות. לדוגמא, ניתן לראות את תוכחתו על אלו השומרים את השבת אך מחכים לרגע בו היא תצא ויוכלו לעוות את מאזניהם ("שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ") וכן תוכחתו על השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם אך עדיין " הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר".

כעונש על חטאי ישראל, וכן על כפיות טובתם על שלא שמרו טובה לה' שהעלה אותם מארץ מצרים וכן שלא שמעו לנביאים שהקים להם ה' להחזירם בתשובה- יעיק ה' על עם ישראל ויענישם כך שאף אחד לא יוכל להימלט מעונשו.

רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה[עריכה]

בפתח דבריו, עמוס מדגיש כי "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם". המפרשים הסבירו כי דווקא מפני שה' "יודע", כלומר אוהב רש"י, בוחר רד"ק או משגיח מלבי"ם, הם קרובים אליו יותר. כתוצאה מכך עם ישראל גם מכעיסים יותר כאשר הם חוטאים- "כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצוותיו, יותר ממה שיכעס על אחרים הרחוקים ממנו" רד"ק.

על מנת להדגיש את דבריו, הנביא אומר סדרת משלים הנפתחת ב"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ". רש"י הסביר כי משלים אלו הינם מענה לבני ישראל שזלזלו בנביאים ולא שמעו להם. וממילא, כשם ששניים ההולכים יחדיו כנראה נועדו לפני, וכן אריה השואג ביער ככל הנראה השיג את טרפו, כך הקב"ה איננו שם את רוח הקודש בפי נביאיו אלא אם הפורענות כבר נגזרה מלפניו. מנגד, המלבי"ם מפרש את המשלים כאומרים שעל בני ישראל לראות את עונשם כהשגחה מאת ה' ולא רק כיד המקרה. כך, שכאשר האריה ישאג על בני ישראל, וכן שהם ייפלו בפח אף ללא מוקש- שידעו שדברים אלו אינם יד המקרה אלא עונש מכוון בעקבות מעשיהם.

כעונש על חטאיהם, יבוא ה' ויחריב את ארמונות יהודה ורק מתי מעט יוותרו "כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן".

פרות הבשן[עריכה]

עמוס מתנבא כנגד " פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן" שהן נשות יהודה העשירות המתנהלות בחוסר מוסריות "הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה". נשים אלו מתעמרות בחלשים מהן ומפצירות בבעליהם להביא להשיג להן עוד רכוש על מנת שיוכלו להמשיך ולחיות באופן נהנתני.

הנביא אף לועג להן ומפציר בהן להמשיך ולעבוד עבודה זרה " בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" עד שתתמלא סאתו של הקב"ה עליהם והם ייענשו בחומרה. עמוס מנבא כי יבוא רעב על הארץ יחד עם בצורת ניסית אך למרות סימנים מקדימים אלו העם לא חזר בתשובה וראו דברים אלו כיד המקרה ולא כסימן משמיים. כל שנשאר לעם הוא "להתכונן למלחמה" כנגד עונשיו של הקב"ה ואולי כך יוכלו להינצל מהחורבן העתיד ליפול עליהם.

נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל[עריכה]

עמוס פותח בקריאה כי "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ", אך עדיין מציג לעם ישראל את הדרך בה הם יכולים לשרוד "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ". הנביא קורא לעם ישראל לדרוש את ה' במקום לדרוש את העבודה הזרה, וכן לעסוק במשפט צדק במקום בעוולות אותן הם עושים.

יום ה'[עריכה]

עמוס קורא כנגד המון העם המחכה ליום ה' ומאמין שהוא יהיה יום טוב בשבילו "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה', לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר". העם מאמין כי ביום ה' עתיד הקב"ה להתנקם ברשעים, אך עמוס אומר לעם כי אל להם לחכות ליום זה- משום שיום זה הוא בשבילם חושך משום שהם הרשעים וממילא הם אלו שייענשו.

גם כאן הנביא מוכיח את העם על הניתוק הנעשה בין עבודת ה' על ידי הקורבנות, לבין העמדת פולחן הקורבנות כדבר עצמאי, עד כדי שה' אומר "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם". ה' אינו רוצה מועדים וחגים שהפכו ל"מועדיכם" ו"חגיכם" בהם העיקר הוא העם הנהנה, ומעדיף שהעם יסיר מעליו את השירים ויתמקד בעשיית צדק "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן"‏^[4].

מראות עמוס[עריכה]

באמצע ספר עמוס מובאים ארבעה מראות מיוחדים אותם מראה הקב"ה לעמוס. בתחילה, מראה הקב"ה לעמוס ארבה שעתיד להשחית את הארץ "וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ". עמוס בתגובה למראה קורא לקב"ה לרחם על העם והקב"ה נענה לו בחיוב כי אכן דבר זה לא יתקיים. לאחר מכן, מראה הקב"ה לעמוס אש שאוכלת את השדות, וגם כאן עמוס מתפלל לה' לרחם על העם ונענה.

לאחר מכן, מראה הקב"ה לעמוס שהוא ניצב על חומה ובידו אנך (מכשיר מדידה של בנאים). הקב"ה שואל את עמוס מה הוא רואה, ולאחר שהוא עונה שמדובר באנך, הוא מקבל את הפירוש כי הקב"ה עתיד לשים אנך בקרב ישראל ולא ויפסיק למחול על חטאיו, דבר שיוביל לחורבן הבית "ונשמו במות ישחק, ומקדשי ישראל יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב".

גירושו מבית אל[עריכה]

לאחר ששומע אמציה כהן בית אל את נבואתו של עמוס, הוא שולח לירבעם כי עמוס רוצה למרוד בו וכי התנבא ש"בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם". הרד"ק מדייק כי בעוד עמוס התנבא כי בית ירבעם ימות בחרב, אמציה שינה את דבריו כמי שרוצה למרוד בירבעם עצמו ולהורגו בחרב. אמנם, בגמרא פסחים פז ב מובא כי ירבעם לא קיבל לשון הרע זה על עמוס ובזכות כך אף נמנה כחלק ממלכי יהודה.

לאחר שאמציה רואה כי ירבעם לא קיבל את דבריו ולא עשה דבר לעמוס, הוא מצווה בעצמו לעמוס לברוח לארץ יהודה ולאכול שם את לחם נבואתו ולא להישאר בבית אל. עמוס בתגובה קורא לו שהוא בניגוד אליו לא מקבל את לחמו מנבואתו אלא מתנבא משליחותו של הקב"ה "לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים". כעונש על דברי אמציה, עמוס מתנבא עליו שמשפחתו עתידה למות בחורבן ואדמתו תחולק כאשר העם ייצא לגלות.

הערות שוליים