אנציקלופדיה תלמודית:קב

הגדרת הערך - מדת יבש ידועה המשמשת בהלכה.

מהותו ושיעורו

הקב הוא מידה של נפח יבש^[1], ומשמש אף למדת הלח^[2]. ונזכר בנביא: ורבע הקב חרייונים בחמשה כסף^[3].

חז"ל השתמשו בלשון קב לשם כללי למדה שאינה מסויימת, כגון אותה שאמרו: עשרה קבים חכמה ירדו לעולם^[4]. וכן השתמשו בו לשם של מדה קטנה, כגון משנתו של ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי^[5].

הקב שוה לשישית הסאה^[6], ולשליש ההין^[7], ולארבעה לוגין^[8], ולעשרים וארבעה ביצים^[9].

על שיעור מידת הקב במידות זמנינו לשיטות השונות, ע"ע מדות ומשקלות (שיעוריהם), ובנספח שם^[10].

על בית רובע הקב, מידתו ודיניו, ע"ע בית סאה^[11], וע' מדות ומשקלות (שיעוריהם)^[12].

דינים ששיעורם במדת הקב

הרבה דינים שיעורם במדת הקב ובחלקיו: בשיעור עיסה החייבת בחלה*^[13], נחלקו תנאים: שמאי סובר שהיא קב, והלל סובר שהיא שני קבים, וחכמים סוברים שהיא קב ומחצה, משהגדילו המידות – בציפורי^[14] - תנא קמא סובר שהיא קב ורבע, ור' יוסי סובר שהיא קב ורבע ועוד^[15], בטעמי השיטות, ע"ע חלה^[16]. בעל-קרי* שתיקן עזרא שלא יעסוק בתורה עד שיטהר^[17], באופנים מסויימים נטהר בנתינת תשעה קבים מים עליו^[18], על אופנים המסויימים, ועל אופן נתינת המים, ע"ע בעל קרי^[19]. מים שאובים* שגזרו חכמים שפוסלים את המקוה לסוברים כן^[20], לדעת שמאי שיעורו בתשעה קבים^[21], לפי שהוא שיעור המטהר בעל קרי^[22], ושיעור טבילה פוסל טבילה^[23]. המוכרים במדה גסה שמותר להם למכור פירות דמאי*^[24], שיעור מדה גסה ביבש הוא שלשה קבים^[25]. תבואה שנשארה מפוזרת במקום הגורן אחר שעקרוהו משם, שאם יש טרחה מרובה בלקיטתה אומדים שבעל התבואה הפקירה^[26], הוא במפוזרת בשיעור קב תבואה בארבע אמות^[27], נתפזרה חצי קב בשתי אמות, או שני קבים בשמונה אמות, נסתפקו בגמרא אם אף בזה הפקירה^[28]. השוכר את הפרה או החמור ועבר באיסור חסימה* שצריך לשלם למשכיר מה שהיתה ראויה לאכול^[29], שיעורו - ליום אחד ולדישה מרובה^[30] - ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור^[31], שכך שיעורו חכמים שיעור אכילתם^[32]. שיעור עיסה שמותר ללוש בפסח ואין חוששים שהעיסה תחמיץ^[33], יש מן הראשונים מפרשים שנחלקו בה תנאים: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא סובר שבחטים השיעור קביים ובשעורים שלשה קבים^[34], לפי שקביים חטים עושים יותר פת משלשה קבים שעורים^[35], והיינו בחטים ושעורים טובות, אבל ברעות השיעור הוא בחטים שלשה קבים ובשעורים ארבעה קבים^[36], שבחטים ההבדל בין טובות לרעות הוא גדול יותר מבשעורים^[37], ור' נתן משום ר' אליעזר סובר להיפך, שבחטים השיעור הוא שלשה קבים ובשעורים קביים^[38], שהשעורים קרובים להחמיץ יותר מן החטים^[39], שהחטים חזקות ויש בהן שמנונית ואין עיסתן מחמצת מהר^[40]. בחילוק מעשר-עני* בגורן, שיש ליתן לעני כדי שבעו^[41], אם נותן מן החיטים השיעור חצי קב, ואם מן הגרוגרות השיעור קב^[42], ואם מן הכוסמין השיעור הוא קב ומחצה^[43], ויש סוברים שהוא קב^[44], ואם נותן מן השעורים, לדעת חכמים השיעור הוא קב^[45], וכן הלכה^[46], ולר' מאיר השיעור הוא חצי קב^[47]. המשרה אשתו על ידי שליש, שצריך לתת לה מזונותיה^[48], לא יפחות לה לשבוע משני קבים חטים, או מארבעה קבים שעורים - לדעת רבי ישמעאל שהיה דר בסמוך לאדום שהיו השעורים רעות ביותר^[49] - וחצי קב קטנית וקב גרוגרת^[50]. טומאה בעצמות* המת, שנינו ששיעורם ברובע הקב^[51], באיזה עצמות אמרו ע"ע עצמות^[52]. טומאה בעצמות המת שהנזיר מגלח עליו^[53], שנינו ששיעורו בחצי קב^[54], אם הוא בעצמות של רוב בנין או מנין האדם, ע"ע נזיר ותגלחת נזיר^[55]. בסממני הקטורת*, היו נותנים רבע קב של מלח סדומית^[56]. ציפורן מסממני הקטורת^[57], היו שפין בתשעה קבין של בורית כרשינה^[58], ושורין בעשרים ואחת קבין של יין קפריסין^[59]. לחמי-תודה* שיעורם שלשים קב, חמש עשרה לעשרה חלות חמץ^[60], שכל חלה קב ומחצה, וחמש עשרה לשלשים חלות של שלש מינים של מצה^[61], שכל חלה של חצי קב^[62]. הנושא משא על כתיפו והגיע זמן תפילה, אם המשא פחות מארבעה קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל, ארבעה קבין, מניחם על גבי קרקע ומתפלל^[63], לפי שכובדו מניעו מלכוין בתפילה^[64]. הנושא משא בראשו שאסור להניח תפילין אם נדחקת מפני המשא^[65], יש סוברים שהוא דוקא במשא של ארבעה קבין^[66]. הרוח שפזרה את העומרים וכיסו את הלקט*, ואינו ידוע כמה לקט היה, שלדעת רבי שמעון בן גמליאל נותן בעל הבית לעניים כדי נפילה^[67], שיעורו ארבעה קבין לכור זרע^[68]. כלים מסויימים טמאים טומאת מדרס* אם יש בהם שיעור הראוי למדרס^[69]: הקלוסטר – כמין סל שתולים בפי הבהמה ומניחים שם מאכלה^[70] - שיעורו ארבעה קבים, והתורמל – כיס של עור שהרועה נותן בו חפציו^[71] - שיעורו חמשה קבים, חמת – של עור שמנחים בו בשמים^[72], ויש מפרשים שהוא העשוי לתת בתוכו משקים ליוצא לדרך^[73] - שיעורו שבעה קבים^[74]. עריבה שנסדקה שטמאה מדרס^[75], שיעורה משתי לוגים ועד תשעה קבים^[76]. זיתים שהם לעולם בוסר שמוציאים בבית הבד שמן בשיעור מועט שיש סוברים שאינם מטמאים טומאת אוכלים^[77], היינו בשמכניסים מהם בבית הבד כדי שיעור טעינת הקורה ואין מוציאים אלא ארבעה קבים שמן^[78]. שותפים בשדה, לדעת חכמים אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלוק אלא אם יגיע לאחר חלוקה לכל אחד כדי זריעת תשעה קבים, ולדעת ר' יהודה כל שיש בו כדי זריעת תשעה חצאי קבים יכול לכוף^[79], בטעם שיעורם ואם לא נחלקו אלא דיברו על מקומות שונים, ע"ע חלוקת שותפות^[80]. שותפים בגנה, לדעת חכמים אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלוק אלא אם יגיע לאחר חלוקה לכל אחד כדי זריעת חצי קב^[81], שבפחות משיעור זה אינו קרוי גנה^[82], ולדעת רבי עקיבא כל שיש בו כדי זריעת רובע הקב, יכול לכוף^[83]. מקום מעמד שהיה סמוך לבית הקברות שעומדים ויושבים שם בשובם מן הקבר^[84], שיעורו למוכר מקום מעמד סתם, בית ארבעה קבים^[85].

בכלי המקדש

במקדש היו כלים שהיו במידות הקב: כלי שהיו עושים בו דישון-מזבח-הפנימי* שנקרא "טני"^[86], היה מחזיק קביים וחצי^[87]. כף שהיו נותנים בתוכו הבזך עם הקטורת*^[88], היה מחזיק שלשה קבים^[89]. מחתה של כסף שהיו חותים בו בכל יום את הגחלים מהמזבח להקטרת הקטורת^[90], לדעת חכמים היתה מחזקת ארבעה קבים^[91], וביום הכיפורים שהיו היו חותים במחתה של זהב^[92], היתה מחזקת שלשה לוגים^[93]. מחתה של זהב שבכל יום היו מערים לתוכה הגחלים מהמחתה של כסף^[94], לדעת חכמים ור' יוסי היתה מחזקת שלשה קבים^[95], ולדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היתה מחזקת קביים^[96].

הערות שוליים