אנציקלופדיה תלמודית:קביעות למעשר

הגדרת הערך - דברים הגורמים לאיסור אכילת עראי מהפירות וחיוב הפרשת תרומות-ומעשרות*.

הקובעים למעשר

אחד משישה דברים - מלבד אכילת קבע^[1] - קובע הפירות למעשרות^[2] ותרומות^[3]: החצר^[4] - המשתמרת^[5], וכל שכן^[6] הבית^[7] - והמקח^[8]; והאש^[9] - בישול באש או כיוצא בו^[10] - והמלח^[11] - מליחה^[12] - והתרומה^[13]; והשבת^[14]. ויש שמנו שבעה דברים^[15], שמנו החצר לחוד והבית לחוד^[16].

כיצד, פירות שדעתו להוליכם לבית, אף על פי שנגמרה מלאכתם אוכל מהם אכילת עראי עד שנכנסו לבית^[17], שהטבל* אינו חייב במעשר עד שיראה פני הבית^[18]. נכנסו לבית, נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיעשר^[19]. וכן אם מכרם, או בישלם באור, או כבשם במלח, או הפריש מהם תרומה, או נכנסה שבת עליהם, לא יאכל עד שיעשר, אף על פי שלא הגיעו לבית^[20]. הכניסם לבית קודם שתגמר מלאכתם, הרי זה אוכל מהם עראי^[21].

התחיל לגמור מלאכתם, מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל^[22]. כיצד, הכניס קישואין ודילועין לבית קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה^[23].

יש מהראשונים שמנו בכלל הקובע למעשר אף הכובש^[24], משום שנזכר במשנה^[25]. אכן בירושלמי לא נמנה^[26], וכן יש מהראשונים שלא מנאוהו^[27]. יש שפירשו שלדעתם נכלל בכלל המולח, שכן הכבישה היא - לסוברים כן^[28] - במים ומלח^[29]. ויש שפירשו שלדעתם נכלל בכלל האור, שאור קובע מפני שהוא מבשל הדבר^[30], ואף כובש הוא כבישול^[31].

ויש מהאחרונים שכתבו שאף על פי שלא נמנה בכלל השישה דברים^[32], אף השחיקה קובעת כשליקה ומלח^[33].

דגן תירוש ויצהר

יש מהראשונים סוברים שאין הטבל נקבע למעשרות בשישה דברים, אלא בדבר שאין לו גורן^[34], שדוקא בשאר פירות צריך גמר-מלאכה* ועוד אחד משישה דברים המנויים - לסוברים שקובעים למעשר רק בדבר שנגמרה מלאכתו^[35], וכן הלכה^[36] - אבל דגן תירוש ויצהר, כיון שעשאם בגורן ומירחם,שהוא גמר-מלאכה * שלהם - דהיינו בדגן^[37], או שגמר מלאכת היין^[38] והשמן^[39] - אינם צריכים שום דבר אחרי כן^[40], והאוכל מהם כזית* לוקה^[41], שבגורן ויקב תלה הכתוב^[42], ודוקא אם מירחם בגורן, אבל אם לא מירחם בגורן - כגון שהם פירות מועטים שאין בהם כדי גורן, או שלא מירחם לאיזו סיבה מן הסיבות^[43] - לא נקבעו למעשר^[44]. ויש מהראשונים סוברים שאין חילוק בין דגן תירוש ויצהר לשאר דברים^[45], וכן הלכה^[46].

על קביעות השחיקה למעשר, עי' להלן: בישול^[47]. על קביעות הכבישה למעשר, עי' להלן: מליחה^[48].

אכילה לאחר הקביעה למעשר

אכילת עראי האסורה לאחר הקביעה למעשר^[49], תלויה בדברים השונים הקובעים למעשר: בבית, הקובע מן התורה^[50] - ובחצר, לסוברים שקובע מן התורה^[51] -אסור לאכול בתוכו אפילו גרעין אחד או פרי אחד^[52]. ובמלח ומקח הקובעים מדרבנן^[53] - וחצר, לסוברים שאינו קובע אלא מדרבנן^[54] - אין קביעתם חלה אלא אם כן אוכל שנים שנים, שזהו דבר חשוב, אבל אם אוכל אחד אחד אינו קובע^[55], וסמכוהו^[56] לכתוב^[57]: כי קבצם כעמיר גֹּרנה^[58]. יש מפרשים שהאסמכתא* היא מהמילים "קבצם" ו"גֹּרנה"^[59], אין גורן בלא קיבוץ, ואין קיבוץ פחות משתים^[60]. ויש מפרשים שהאסמכתא היא מהמילים "קבצם כעמיר"^[61], עמיר כמו עומר, הנה שתים, וקבצם לדבר אחר, והיינו ספיתתם במלח, הנה עשאם גורן^[62]. ויש שנסתפקו במולח על דעת לאכול לאחר זמן, אם אסור אפילו לאכול פרי אחד^[63]. האש והשבת, אף על פי שקביעתם אינו אלא מדרבנן^[64], מכל מקום אפילו אחד אסור, שכל מה שאוכל בשבת הוא עונג וחשוב, וכן האש כל מה שמבשל הוא דרך קביעות^[65]. וצידדו אחרונים שהוא הדין תרומה - שאף על פי שאינה קובעת אלא מדרבנן^[66] - אפילו אחד אסור^[67], שאינו דומה למקח ומלח, ששם הקביעות לא בא אלא על ידי דבר חשוב, דהיינו שניים^[68], מה שאין כן כאן^[69].

בית

הבית קובע למעשר מן התורה^[70], שנאמר: בִּערתי הקֹּדש מן הבית^[71], וכיון שהביעור צריך להיות מן הבית, ממילא אנו שומעים שאינו נקבע עד שיכניסוה לבית^[72].

בית שאין בו ארבע-אמות* על ארבע אמות אינו קובע למעשר^[73], שכתוב במעשר: בית^[74], ואינו קרוי בית כלל בפחות מארבע אמות על ארבע אמות^[75], שאינו ראוי לדירה^[76].

הבית אינו קובע אלא לדבר שנגמרה מלאכתו^[77].

על גמר-מלאכה*, ע"ע.

גגות

הגגות - דהיינו שהעלה לגג מאחורי הבית, או שנפלו לו שם בזריקה^[78] - אינם קובעים למעשר^[79], אף על פי שהבית של מטה קובע^[80], ואם לא היה בגג ארבע-אמות* על ארבע אמות - כגון שהיה הבית משופע ועולה^[81] - אינו פוטר מן המעשר^[82], אלא הרי גג זה כמקצת אויר הבית^[83], שאינו חשוב, ובטל אגב בית החייב^[84], שכמו שאין הבית קובע למעשרות אלא אם כן יש בו ארבע אמות על ארבע אמות^[85], אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות^[86], שאז הוא מקום בפני עצמו^[87].

יש מהאחרונים הסוברים שמחלוקת תנאים אם גגות קובעים למעשר: לדעת רבי קובעים הם למעשר. ולדעת ר' יוסי בי ר' יהודה אינם קובעים למעשר^[88].

בית שער אכסדרות ומרפסות

בית שער - שאצל פתח החצר^[89]. ויש מפרשים: לפני הבית^[90]. ויש מפרשים שיש לחצרות איסקופות גדולות ויש להן שני שערים זה לפנים מזה, ומה שביניהם נקרא בית שער^[91] - אכסדרה - על פני הבית^[92]. ויש מפרשים שעומדת על פני החצר^[93]. והיא מוקפת משלש מחיצות^[94] ומקורה למעלה^[95] - ומרפסת - לפני העלייה ויש עליות פתוחות לה, ומחצר עולים בסולם למרפסת^[96] - הרי הן כחצר, אם היתה קובעת - שהיא חצר המשתמרת^[97] - קובעים, ואם לאו, אינם קובעים^[98].

בית שאינו דירת קבע

הצריפים - שאין להם גג, אלא הקורות למעלה נוגעות זו בזו והולכים ומתרחבים למטה^[99], ורגילים לעשותם ממורביות של ערבה^[100] - אינם קובעים למעשר^[101], שאין דירתם קבע^[102], שדירה של צער היא^[103].

הבורגנים - כמין שובכים עשוים בשדות לאצור בהם^[104] תבואה^[105] או פירות^[106], וכיוצא בהם^[107]. ויש מפרשים: מגדלים העשויים לשמור הדרכים^[108] - אינם קובעים למעשר^[109], שאין דירתם קבע^[110].

במה דברים אמורים לכל אדם, אבל הצריפים והבורגנים קובעים למעשר לבעליהם^[111], אם דרים בהם^[112]. ויש סוברים דהיינו אפילו אם אינם דרים בהם^[113].

על האלקטיות, שאינם קובעים למעשר^[114], שיש מהראשונים סוברים הטעם, שאין דירתם קבע, עי' להלן^[115].

בית ספר ובית המדרש

בית הספר ובית המדרש קובעים למעשר לזה שיושב ומלמד - מפני שהם כביתו^[116] - ואין קובעים למעשר לאחרים^[117].

אלקטיות

האלקטיות אינם קובעים למעשר^[118]. ונחלקו גאונים וראשונים: יש מהגאונים וראשונים מפרשים: בתים העשויים מחוץ לעיר - עליות מרווחות^[119] - להתקרר בהם בקיץ^[120]. ויש מהראשונים מפרשים: סוכות שעושים בימות החמה לצל^[121]. ויש מהראשונים מפרשים: בתי הקיץ, והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהם שנמצא בלא כותלים^[122], שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו^[123]. ויש מהראשונים מפרשים: בתים של קש^[124]. ויש מהראשונים מפרשים: משעול שבין ביתו לבית חבירו^[125].

להלכה פסקו ראשונים שבתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כותלים, אינם קובעים למעשר, שאין דירתם קבע^[126], שאם לא כן, אפילו היה לקיץ לא גרעו - שהרי דירה קובעת למעשר אף אם אינה אלא לימות החמה בלבד, לסוברים כן^[127], וכן הלכה^[128] - אלא על כרחך שהם בלא כותלים ואינו ראוי לזמן הגשמים ואין זה בית^[129].

דירת החמה ודירת הגשמים

בדירה שאינה דירת החמה ודירת הגשמים, נחלקו תנאים אם קובעת למעשר^[130], שכן שנינו בסוכת היוצרים - שהיה דרכם של יוצרי כלי חרס, עושים להם שתי סוכות^[131], זו לפנים מזו^[132], בפנימית הוא דר ומצניע קדרות^[133], ובחיצונה עושה מלאכתו ומוכר קדרותיו^[134] - שנחלקו תנאים: לדעת תנא קמא הפנימית חייבת^[135], שבית דירה היא^[136], שאין דירתה עראי אלא קבע^[137], שהרי דר שם ומצניע קדרותיו^[138], והחיצונה פטורה^[139], שאינה בית דירה^[140], שאין דירתה קבע^[141]. ולדעת ר' יוסי כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים פטורה^[142], שלדעתו אף הפנימית פטורה, שכן אין היוצר דר בה בימות הגשמים^[143], ובית סתם אינו נקרא אלא בית קיץ ובית חורף^[144], ולפיכך אינה קובעת למעשר^[145].

להלכה פסקו ראשונים, שסוכת היוצרים החיצונה אינה קובעת למעשר^[146], אבל הסוכה הפנימית קובעת למעשר^[147], שאין הלכה כר' יוסי^[148].

חצר

חצר המשתמרת קובעת למעשר^[149], ובמקור הדין נחלקו אמוראים:

א) לדעת ר' ינאי - ור' יוחנן בירושלמי^[150] - חצר המשתמרת אינה קובעת אלא מדרבנן^[151], וגזרו בה, שמשום שהיא משתמרת כבית יבואו להחליפה בבית^[152], ואינה קובעת מדאוריתא, שנאמר: בִּערתי הקֹּדש מן הבית^[153], אין הטבל* מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית^[154]. ואין לחוש שמא יפריש מהפירות שבחצר, שחיובן מדרבנן, על הפירות שבית, שחיובן מדאוריתא, או להיפך, שכן חצר בבית לא מתחלף ולא יבואו להפריש מזה על זה^[155]. ולא נאמר ונתתה ללוי וגו' ואכלו בשעריך ושָׂבֵעו^[156], ללמד שחצר קובעת למעשר, אלא לומר שהבית אינו קובע אלא כשעולה דרך שער ביאתו, אבל אם עולה דרך גגות וקרפיפות^[157], אין הבית קובע למעשר^[158].

ב) ולדעת ר' יוחנן - ור' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש בירושלמי^[159]. ויש המפרשים כן בדעת ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן בירושלמי^[160] - חצר המשתמרת קובעת למעשר מן התורה^[161], שנאמר: ונתתה ללוי וגו' ואכלו בשעריך ושָׂבֵעו^[162], משעה שנכנס לשעריך^[163], לפיכך אם נכנסו הפירות לחצר דרך השער נקבעו אף על פי שלא נכנסו לתוך הבית^[164]. ואף על פי שהחצר קובעת מן התורה, נאמר: בִּערתי הקֹּדש מן הבית^[165], למרות שכל שכן הוא^[166], לומר: חצר כמו הבית, מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת^[167].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים: יש הפוסקים - כר' ינאי^[168], משום שכל מקום שחלוקים ר' ינאי ור' יוחנן הלכה כר' ינאי שהוא רבו של ר' יוחנן^[169], ועוד, שכן סובר ר' יוחנן בירושלמי^[170] - שאין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו^[171], והוא שיכניסנו דרך השער, אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות^[172], ואם הכניס לחצירו אינו חייב אלא מדרבנן^[173]. ויש הפוסקים - כר' יוחנן^[174] - שאף החצר קובעת מן התורה^[175]. ויש מהאחרונים שהסתפקו בדעת ראשונים אם לדעתם החצר קובעת מן התורה או מדרבנן^[176].

גמר מלאכה

החצר, אם קובע אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו, נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת ר' יעקב - ור' יהושע^[177] - החצר קובע אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו^[178], ולכן המעביר תאנים בחצרו לקצות, חייב במעשר^[179]. ולדעת סתם משנה - ולדעת ר' אליעזר^[180]. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה^[181]. ולדעת רבין אמר ר' יוחנן^[182]. ולדעת רב נחמן^[183]. ולדעת רבא^[184] - החצר אינו קובע אלא לדבר שנגמרה מלאכתו^[185], ולכן המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי ופטורים מן המעשר^[186]. וכן הלכה^[187].

על גמר-מלאכה*, ע"ע.

החצר המשתמרת

איזוהי חצר - המשתמרת^[188] - שהיא חייבת במעשרות^[189], שקובעת למעשר^[190] כמו בית^[191], נחלקו תנאים:

א) לדעת ר' ישמעאל - ויש גורסים: ר' שמעון^[192] - חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה^[193], כל שהשומר יושב על פתחה ומשמר^[194], שרגילים להושיב שומר על הפתח^[195], ונקראת חצר הצורית, שכן בצור מושיבים שומר על פתח החצר^[196].

ב) ולדעת ר' עקיבא, כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה^[197], וביאר ר' שמעון בן אלעזר משמו, דהיינו כגון חצר של שני שותפים^[198] הדרים בביתם^[199], או של שני דיורים^[200], ששכרו בית ביחד^[201], שאף אם אין שומר קובע היא חצר המשתמרת^[202], שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא זה פותח וזה נועל^[203], שכשאחד מהם פותח פתח החצר בא השני ונועל, וכשאחד נועל השני מוחה בידו ופותח^[204], וכל אחד מוחה בחבירו שלא ינעול^[205], ואינה בת שימור ופטורה, שאין שמה חצר^[206], שהיא חצר שאינה משתמרת^[207]. ואין חילוק בין חצר של שני שותפים או חצר של שני דיירים^[208], שכשם שהשותף ממחה כך הדייר ממחה^[209]. ואף על פי שבמקום אחר שנינו שאמר ר' שמעון בן אלעזר משום ר' עקיבא שדין זה הוא בשני שותפים ולא בשני דיורים^[210], היינו בבעל הבית ודיורו - שהכניס לתוכו עימו^[211] - לפי שבעל הבית ממחה על ידי דייר ואין דייר ממחה על ידי בעל הבית^[212], ולכן מודה ר' עקיבא שהחצר קובעת למעשר^[213], שמשתמרת היא^[214]. ולדעת ר' עקיבא חצר המשתמרת היינו אף בלא שומר קבוע, כל שרגילים להיות הנכנס פותח והיוצא נועל, שכל שהיוצא נועל דרך שמירה הוא, ואף על פי שהנכנס פותח מכל מקום אימת הנכנס על המהרהר^[215].

ג) לדעת ר' נחמיה, כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת^[216], ומקום שבוש פטור^[217].

ד) ולדעת ר' יוסי, כל שנכנס לה ואין אומרים לו - בני חצר^[218] - מה אתה מבקש, פטורה^[219], ואף על פי שאין אדם בוש לאכול בתוכה^[220].

בטעם המחלוקת אמרו בירושלמי שכולם למדו דינם מבית, הקובע למעשר מדאוריתא^[221]: בית כלים נשמרים שם, ואין אדם בוש לאכול שם, וכשנכנס אדם שם אומרים לו מה תבקש^[222].

יש מהראשונים הגורסים שאין מחלוקת התנאים אמורה בחצר, אלא בחצר צורית^[223] שהיא קטנה, שאף על פי שהחצר קובעת למעשר מן התורה - לסוברים כן^[224] - חצר צורית, שהיא קטנה, קובעת מדברי-סופרים*^[225], ובלבד שיהא בה צד שמירה, עד שיהיו פירות שבתוכה משומרים בתוכה, עד שלא יהו נראים כהפקר^[226], ונחלקו התנאים בשמירה זו^[227].

להלכה פסק רבי בתלמוד - ויש גורסים אף: ר' יוחנן וזקנים^[228], וכן מסרו בשם ר' יוחנן בירושלמי^[229] - שהלכה כדברי כולם להחמיר^[230], שמספק יש לפסוק ככולם^[231], ואינה פטורה אלא כשתהיה לדברי הכל לפטור^[232]. ויש מהאחרונים המפרש, שהלכה כדברי כולם להחמיר, שכל אחד מהם מה ששמע לו אמר, ואין אחד מהם מוסיף או גורע מדברי חבירו כלום^[233]. וביארו ראשונים שאם יש בה אחד מכל אלו חייבת, אם יש שם שומר חייבת, כר' ישמעאל, אף על פי שאחד פותח ואחד נועל, ואם אין אחד פותח ונועל, חייבת, כר' עקיבא, ואף על פי שאין שומר, ואם אין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת, ואף על פי שאין שומר ויש פותח ונועל, ואם אמר לו: מה אתה מבקש, חייבת, ואפילו אין בה אחד מכל אלה^[234]. וכן פסקו ראשונים להלכה שחצר הקובעת למעשר היינו כל שהכלים נשמרים בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרים לו מה אתה מבקש, וכן חצר שיש בה שני דיורים או שהיא לשני שותפים, שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל, הואיל והם פותחים ונועלים הרי זו קובעת^[235]. ויש מהראשונים מפרשים שהלכה כדברי כולם להחמיר, שכיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה קובעת למעשר, שאין אוכלים מפירות הנכנסים לה עד שיתעשרו, ולהפריש מהן על טבל אחר אסור, עד שיהיה לה שומר קבוע^[236].

בירושלמי יש אמוראים שמסרו בשם ר' יוחנן שהלכה כר' שמעון בן אלעזר משום ר' עקיבא^[237], שקולתו של ר' עקיבא קיימת, אף על פי שאפשר שר' נחמיה חלוק עליו ומחמיר^[238]. ואמרו שם שסותר למה שמסרו בשמו, שהלכה כדברי כולם להחמיר^[239].

שתי חצרות

שתי חצרות זו לפנים מזו, לדעת ר' יהודה הפנימית חייבת והחיצונה פטורה^[240], ואמרו בירושלמי שלא הוסיף על דברי ר' עקיבא רבו לגבי חצר המשתמרת^[241], ודבריו ממש הן דברי ר' עקיבא^[242], שהרי אם החיצונה נועלת פתחה הפנימית פותחה, שיש לה דריסת רגל עליה, והחיצונה היא כאחד פותח ואחד נועל, והוא כדברי ר' עקיבא^[243]. ומכל מקום פסקו ראשונים להלכה ששתי חצרות זו לפנים מזו שתיהן קובעות^[244], וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שבלשון ר' יהודה נשנית, משמע שחכמים חלוקים עליו וסוברים שאף החיצונה קובעת, והלכה כמותם^[245], שהרי על משנה זו אמרו שהלכה כדברי כולם להחמיר^[246].

לאוכלם בראש הגג

המביא תאנים מן השדה - בחצרו^[247], דהיינו דרך חצר^[248] המשתמרת, הקובעת למעשר^[249] - לאוכלם בראש גגו - שאינו קובע למעשר^[250] - נחלקו תנאים: רבי מחייב - ויש הגורסים כן אף בדעת תנא קמא^[251] - ור' יוסי בי ר' יהודה - ויש המפרשים כן בדעת סתם משנה^[252] - פוטר^[253], וסובר שמעלם לראש גגו ואוכל^[254]. ונחלקו הדעות: א) יש מהאחרונים מפרשים שנחלקו כשבא לאוכלו בראש גג שאינו קובע למעשר^[255], שלדעת רבי חייב לעשר^[256], ואפילו שלא הכניסם בחצר אלא כדי לאוכלם בראש גגו^[257], שמכיון שהעבירם דרך חצירו והוא מקום חיוב, אף על פי שדעתו לאוכלם במקום פטור נקבעו למעשר^[258], ולדעת ר' יוסי בי ר' יהודה פטור, שלדעתו אין העברה דרך מקום חיוב קובעת^[259]. וכן פירשו ראשונים בירושלמי, שלדעת ר' יוסי בי ר' יהודה אף גג העומד באמצע חצר שמוקפת לגג מסביב, ואי אפשר להביא לגג אלא דרך חצר, אינו קובע למעשר^[260]. ב) ויש מהאחרונים מפרשים שנחלקו בגג הקובע למעשר, שהוא כבית^[261], שלדעת ר' יוסי בי ר' יהודה פטור, שבדין היה שיחזיר אותם למקומם אלא כיון שהגג אין חיובו מצד עצמו והוא שוגג התירו לו לאוכלם בגג עצמו^[262]. ג) ויש מהאחרונים מפרשים שהתנאים נחלקו בסתם גג, שלדעת רבי קובע למעשר ולדעת ר' יוסי בי ר' יהודה אינו קובע למעשר^[263].

להלכה כתבו ראשונים שאם הביא תאנים מן השדה לאוכלם בראש גגו ושכח והכניסם לתוך חצרו, נקבעו, ולא יאכל עד שיעשר^[264], שההלכה כרבי מחבירו^[265].

יש הגורסים במקום מחלוקת זו: המביא תאנים מן השדה לאוכלם בראש גגו, ושכח והכניסם לחצר אחרת^[266], דהיינו חצר חבירו^[267] - ויש אף הגורסים במפורש: לחצר חבירו^[268] - נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא לא יאכל עד שיעשר^[269]. ויש מהראשונים שפסקו כן^[270]. ולדעת ר' יוסי בי ר' יהודה מעלם לראש גגו ואוכל^[271]. ויש מהראשונים סוברים שגירסא זו טעות היא, שחצר חבירו אינה קובעת בשוכח, שאינה בית לינה לזה כלל^[272].

הכניס לבית שלא בכוונה

המביא תאנים מן השדה לאוכלם בחצר הפטורה מן המעשרות, ושכח והכניסם לתוך ביתו, הרי זה מותר להוציאם - ששם ניכר שלא נקבע למעשר^[273] - ולאכול מהם עראי^[274], שכיון שהבית חיובו מצד עצמו, אפילו שהוא שוגג לא התירו לו לאוכלם בבית^[275]. ודוקא בשוגג, אבל במזיד - שהכניסו בכוונה^[276] - אסור^[277]. והוא הדין אם הכניסום התינוקות - שאין להם דעת^[278], שלא מדעתו של בעל הבית^[279] - לתוך ביתו, שמחזירם למקומם ואוכל^[280].

נכנס לחצר תוך כדי אכילתו

היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' אליעזר יגמור^[281], דהיינו שיצא חוץ לחצר ויגמור^[282], אבל בחצר אסור לו לגמור לאכול^[283]. ולדעת ר' יהושע לא יגמור^[284], אף על פי שיצא מן החצר, עד שיעשר^[285]. וכן הלכה^[286].

מקח

המקח קובע למעשר^[287], מדרבנן^[288].

תלוש ומחובר

כשהמקח קובע למעשר צריך שיהיה בו תנאי, והוא שהפירות שהוא קונה יהיו תלושים בשעת המקח^[289], שאילו הם מחוברים היה רשאי לקוצצם ולאכול מהם עראי כמו שהיה עושה בעל הקרקע^[290].

במה דברים אמורים, כשקנה הלוקח וייחד וציין וקבע מה שלוקח מן הפירות בעוד שהם מחוברים לקרקע קודם שקצצם, כגון שאמר לחבירו: הא לך איסר זה בעשרים תאנים אלו והם עדיין באילן, בשני האשכולות הללו והם עדיין בגפן, קוצץ ואוכל כדרכו עראי ופטור, שלא נקבעו במקח, שהרי לקחם במחובר^[291]. לא ייחדם בשעת המקח, כגון שאמר לחבירו: הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, נקבעו למעשר כמו הלוקח בתלוש^[292].

לשלוח לחברו

כשהמקח קובע למעשר צריך שיהיה בו תנאי, שיקנה אותם הפירות לאכול לעצמו, שאילו לקחם לשלחם לחברו, ואפילו שהם תלושים, לא הוקבע ויכול לאכול מהם עראי קודם שיעשר^[293].

גמר מלאכה

המקח, אם קובע אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו, נחלקו תנאים ואמוראים: א) לדעת תנא קמא - ולדעת ר' מאיר^[294]. ויש המפרשים כן בדעת ר' אליעזר^[295] - המקח קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו^[296], ולכן המחליף פירות עם חבירו על מנת לקצות - דהיינו שלא נגמרה מלאכתו^[297], והחלפה היא כמקח^[298] - חייב^[299], והלוקח גרוגרות ועתיד לדורסם, תמרים ועתיד לדושם, לא יאכל מהם עראי^[300]. ב) ולדעת ר' יהודה - וחכמים^[301]. ורבין אמר ר' יוחנן^[302] - המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[303], ולכן המחליף פירות עם חבירו על מנת לקצות, פטור^[304], והלוקח גרוגרות ועתיד לדורסם, תמרים ועתיד לדושם, לא יאכל מהם עראי^[305].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים כר' יהודה^[306], שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[307], שכן מהירושלמי נראה שהלכה כמותו^[308], ועוד, שכן ר' יוחנן סובר כמותו^[309].

בישול

הבישול על האש קובע למעשרות^[310], מדרבנן^[311], שאין מנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי^[312].

כיצד האש קובע^[313], אחד המבשל^[314], ואחד השולק - ירקות באור^[315], והוא פחות מבישול^[316] - קובע^[317], שהבישול על האש או כיוצא בו קובע^[318]. ויש המפרשים שהשולק הוא המבשל יותר מידי, ואין אומרים שהואיל ובשל יותר משיעורו נתקלקל ואינו קובע למעשר^[319].

השולק, אם צריך שישלוק כל צורכו כדי לקבוע למעשר, נחלקו ראשונים ואחרונים בפירוש הירושלמי: יש מהראשונים מפרשים שהשולק אינו קובע למעשר עד שישלוק כל צורכו^[320]. ויש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי הסתפק בדבר, ולא פשט ספקו^[321]. ויש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי הסתפק בדבר, והסיק שהשולק קובע למעשר אף אם לא שלק כל צורכו^[322].

המהבהב שיבולים באור, נקבעו למעשר^[323], שההבהוב בכלל מבשל^[324]. אפילו לצד שהשולק קובע למעשר אפילו לא שלק כל צורכו^[325], והמהבהב ודאי כל צורכו הבהבו, ששונה הבהוב שהשיבולים קשים הם ועל ידי האור הוא גמר מלאכתם, ואין זה דומה לשליקה של מלילות, שהם רכים^[326]. ואף לצד שהשולק אינו קובע למעשר עד שישלוק כל צורכו^[327], הבהוב שיבולים קובע, אף על פי שבהבהוב כל שהוא עדיין מחוסרים מלאכה על ידי האור כל צורכם הם^[328], ששונה הבהוב שיבולים, שניכר שאינו רוצה יותר כי אם בהבהוב כל שהוא וזהו גמר מלאכתו^[329]. ויש מהאחרונים הסובר שהמהבהב את השיבולים הוא ספק בתלמוד אם נקבעו למעשר^[330].

האש אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[331].

על גמר-מלאכה*, ע"ע. על הבישול הקובע למעשר, שתלוי ביד-סולדת*, ואפילו אם לא נתנו אלא בכלי שני, אם היד סולדת בו, נקבע למעשר, ושיש הסוברים שאינו תלוי אלא אם היד נכווית בו, ע"ע יד סולדת^[332].

עישון

המעשן - את הפירות עד שהכשירם^[333] - נסתפקו בירושלמי אם קובע למעשרות^[334], ולא פשטו הספק^[335]. וכתבו ראשונים להלכה שהוא ספק אם קובע למעשר^[336].

המטגן בלא שמן, יש מהאחרונים מפרשים שבירושלמי נסתפקו אם קובע למעשרות^[337], שצריך שמן, ולא נתן בו אלא ביבש תיקנו באור^[338], יש להסתפק אם נקרא שנגמרה מלאכתו או לא^[339], ולא פשטו הספק^[340].

טיגון

המטגן בשמן, יש מהאחרונים מפרשים שבירושלמי נסתפקו אם קובע למעשרות^[341]. מהם שנראה מדבריהם שבירושלמי לא פשטו הספק^[342]. ומהם שפירשו שבירושלמי פשטו שהמטגן בשמן קובע למעשרות^[343].

יש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי מסתפק בשום שטיגנו בשמן, אם נטבל השום, שאם לא היה אפשר לבשל השום אלא על ידי השמן, היה נחשב הבישול לגבי השום להיות אור טובל, אבל כיון שאפשר שלא לתת עליו שמן - אלא לשוחקו לתוך השמן^[344] - אם כן אין האור צורך השום ואין השום נטבל^[345], ולא נפשט הספק^[346].

שמן לאלפס וקדרה

הנותן שמן לקדירה או לאלפס מרותחים, נקבע מטעם אש^[347].

על הנותן יין לתבשיל חם, שנקבע למעשר, עי' להלן: אכילת קבע^[348].

שחיקה

השום והשחלים - והחרדל^[349] - ששחקם בשדה בשמן - דהיינו ששחקם לתוך שמן^[350] של חולין^[351] קודם שראו פני הבית^[352] - נקבעו למעשר^[353]. יש מהאחרונים המפרשים הטעם, שכל אלו דרכם בשחיקה ונאכלים על ידי כך^[354], וזהו גמר מלאכתם אף בשדה^[355]. ויש מהאחרונים המפרשים הטעם, שזהו דרך קבע^[356]. ויש מהאחרונים המפרשים דהיינו כשאין דעתו להביאם לבית, ועל ידי השחיקה הם נפרדים מכל היבול לידון כגורן בפני עצמו, אף על פי שדעתו להביא את כל השום שבדה לבית, אין אלו נגררים אחריהם^[357]. ויש מהאחרונים המפרשים ששחיקה קובעת כשליקה ומלח, ואף בעתיד להביאם שחוקים לבית הוקבעו למעשר^[358].

שחק שום של חולין בשמן של טבל - שלא נתקן, אבל לא ירד לעוקה, שמותר לאכול ממנו עראי^[359], שהירידה לעוקה היא גמר מלאכתו של השמן^[360] - נסתפקו בירושלמי אם נקבע השמן למעשר^[361], שנקרא גמר מלאכה לאסור את עצמו^[362], שחריפות השום גרם לשמן עיקר^[363], או שהשמן בטל לשום ולא נקבע למעשרות, ואינו דומה לשוחק שום בשמן, שהשום נקבע למעשר^[364], שהשום עיקר^[365], ולא נפשט הספק^[366].

טמינה

הטומן פירות באדמה - או בתבן או בזבל^[367], כדרך שרגילים להטמין פירות שאין מבושלים כל צורכם, כדי שיתבשלו^[368] - עד שהכשירם לאכילה, לא נקבעו למעשר^[369], כי זאת הטמינה בארץ אינו כמו הכבישה^[370], ואינם בכלל מבשל^[371], שאינו על ידי האור^[372].

הכאה

הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם - דהיינו שמכה^[373], ממעך וכותש^[374] זיתים להכשירם לאכילה^[375], למתקם^[376], כדי שיצא המרירות מהם^[377] - פטור^[378], שכיון שאינו על ידי האור^[379], לא הוקבעו למעשר^[380].

מליחה

המולח, קובע למעשר^[381] מדרבנן^[382], והמולח פירות בשדה נקבעו^[383], אבל טבל הזיתים - והוא הדין שאר פירות^[384] - אחד אחד במלח ואכל, פטור מלעשר^[385], שאינו קובע למעשר כמו המולח, אלא אוכל מהם אכילת עראי ופטור מן המעשר^[386].

המלח אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[387].

על גמר-מלאכה*, ע"ע.

כבישה

הכובש, קובע למעשר^[388] מדרבנן^[389], שדינו כמבושל^[390], והבישול קובע למעשר^[391]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שכובש במלח^[392], או במים ומלח^[393]. ויש מפרשים שכובש בחומץ^[394]. ויש מפרשים שכובש ביין או בשמן^[395]. ויש מפרשים שכובש בחומץ או ביין^[396]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלהכה אין חילוק בין כבישה במלח לכבישה בחומץ, והכל קובע למעשר^[397], שהקביעות היא מפני שהכשירו את האוכל ועיתדוהו לאכילה, ולא חשוב צורת העיתוד וההכנה, ואחד מלח ואחד חומץ או כל הכשר אחר^[398].

הכובש, אם צריך שיכבוש כל צורכו כדי לקבוע למעשר, נחלקו ראשונים ואחרונים בפירוש הירושלמי: ראשונים ואחרונים פירשו בירושלמי שהכובש אינו קובע למעשר עד שיכבוש כל צורכו^[399]. ויש מהאחרונים שפירשו שהירושלמי הסתפק בדבר, והסיק שהכובש קובע למעשר אף אם לא כבש כל צורכו^[400]. ויש מהאחרונים שפירשו שהירושלמי הסתפק בדבר, ולא פשט ספקו^[401].

המטבל פירות בציר או בחומץ ואוכל, פטור^[402], ואינו קובע למעשר כמו הכובש, אלא אוכל מהם אכילת עראי ופטור מן המעשר^[403].

תרומה

התרומה קובעת למעשר^[404], מדרבנן^[405].

על הסוברים שר' שמעון חולק וסובר שאין התרומה קובעת למעשר, עי' להלן.

גמר מלאכה

התרומה, אם קובעת אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו, נחלקו תנאים ואמוראים:

א) לדעת ר' אליעזר - ויש המפרשים כן בדעת ר' מאיר^[406] - התרומה קובעת אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו^[407], ולכן פירות שתרמם עד שלא נגמרה מלאכתם, אסור מלאכול מהם עראי^[408], שעיקר מצות תרומה ומעשר מן התורה הוא מדבר הגמור, כמו שנאמר: כדגן מן הגֹּרן^[409], אבל אם הקדים ותרם עד שלא נגמרה הוא תרומה, וגמר מלאכה תלוי - לסוברים כן^[410], וכן הלכה^[411] - בדעת הבעלים, אם גילו דעתם שחשובים להם כנגמר מלאכתם נקבעו, ולדעת ר' אליעזר תרומה היא גילוי דעת שחשובים לו כנגמרו מלאכתם, שאם לא כן היה לו להמתין עד שנגמרו מלאכתם, להפריש התרומה, שעיקר מצוותו היא באותה שעה, אלא גילה דעתו שחשובים כנגמרו מלאכתם^[412].

ב) ולדעת חכמים - ורבין אמר ר' יוחנן^[413] - התרומה אינה קובעת אלא לדבר שנגמרה מלאכתו^[414], שהתרומה אינה גילוי דעת שגמר מלאכתם, ששמא שכח או לא ידע שעיקר מצוותו אחר גמר מלאכה^[415], ולכן פירות שתרמם עד שלא נגמרה מלאכתם, מותר לאכול מהם עראי^[416]. וכן הלכה^[417].

כלכלת פירות

בכלכלת פירות נחלקו תנאים:

א) בתוספתא אמרו שמודים חכמים - הסוברים שהתרומה קובעת למעשרות רק בפירות שנגמרה מלאכתם^[418] - לר' אליעזר - הסובר שהתרומה קובעת למעשרות אף בפירות שלא נגמרו מלאכתם^[419] - בכלכלה של פירות שתרמה עד שלא נגמרה מלאכתה, שלא יאכל ממנה עראי^[420]. וכן שנינו במשנה שחכמים מתירים לאכול מהפירות עראי, חוץ מכלכלת תאנים^[421], שבה חכמים אוסרים^[422], וביארו בירושלמי דהיינו בכלכלה של כל דבר^[423], וכל הפירות בכלל^[424], ולאו דוקא של תאנים, ונקט תאנים משום שהדרך ללקט תאנים וליתנם לתוך כלכלה^[425], אף שכשאוגד לתוך כלכלה, גמר מלאכתה הוא משילקט כל צרכו^[426], כיון שכבר תרם, ודאי לא יוסיף ללקט^[427], לערב טבל* בחולין^[428], או שכיון שתרמם, גילה דעתו שחושב לכלי זה כנגמרה מלאכתו, מזה שלא חסר רק מעשה מעט^[429],

עכ"פ כיון שתרמן גילה אדעתיה שחושב לכלי זה כנגמ"ל מדלא חסר רק מעשה מעט:

וכיון שתרמם מהכלי הוקבעו, אף על פי שהוא עתיד לדושם^[430].

ב) ר' שמעון מתיר לאכול עראי אף בכלכלת תאנים שתרמה^[431], מקל-וחֹמר*, ומה אם בשעה שיש עליה זיקת שלושה מעשרות - קודם שיתרום, שיש תרומה ומעשר ראשון ושני^[432], או מעשר-עני* בשנת מעשר עני^[433] - אוכל ממנה עראי, שעה שאין עליה אלא זיקת שני מעשרות - שכבר תרם ממנה תרומה^[434] - דין הוא שיאכל הימנה עראי^[435], שלדעתו אין התרומה קובעת למעשר^[436]. ואמרו בירושלמי שאף אם הפריש תרומה ומעשר ראשון, לא נקבעו לדעת ר' שמעון למעשרות^[437], מה אם בשעה שיש עליה זיקת שני מעשרות אתה אומר מותר בשעה שאין עליה אלא זיקת מעשר אחד לא כל שכן^[438].

ויש מהראשונים ואחרונים מפרשים שלא נחלקו חכמים ור' שמעון אלא בכלכלת תאנים בלבד^[439], שחכמים מודים לר' אליעזר בזה^[440], משום שסתם תאנים נגמרו מלאכתם אלא במקום שרוב בני אדם דורסים לעשות גרוגרות או קציעות^[441], ואותם שמכניסים התאנים בכלכלה אין דעתם לגרוגרות, שכל שרוצה לייבשן שוטחם בחמה או במוקצה ואין מכניסם לכלכלה אלא אם כן דעתו לאוכלם או למוכרם לאכילה^[442], וכלכלת תאנים אין נגמר מלאכתו עד שיחפה^[443], שאף על פי שנתנם לכלכלה אנו חוששים שמא ימלך ויוציא אותם לדריסה^[444], אלא אם כן מחפה בעלים ובהוצין, או ממלא את הכלי או מלקט כל צורכו^[445], ולכן מודים חכמים בכלכלה, שהרי הכלכלה מוכיחה שנגמרה מלאכתם, אם לא שאנו חוששים שימלך בו, ועכשיו שתרמם מועיל גילוי הדעת של תורמה ששוב לא ימלך, שאין דרך לתרום אלא אחר גמר מלאכה, וכיון שיש שנים, כלכלה ותרומה, ודאי נגמרה מלאכתם^[446]. ור' שמעון סובר שאינו חשוב גילוי דעת שנגמרה מלאכתם, עד שיחפה או ימלא את הכלי^[447].

להלכה פסקו ראשונים שהתורם פירות שלא נגמרה מלאכתם, מותר לאכול מהן עראי, חוץ מכלכלת תאנים, שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתם נקבעה מעשר^[448].

שבת

השבת קובעת למעשר^[449] מדרבנן^[450], שכיון שנעשו ראויים לאכילה בשבת, ואם היה אוכל מהם בשבת היה לו קבע^[451], משום שנאמר: וקראת לשבת עֹנג^[452], וצריך לענג את השבת במאכל ומשתה^[453], וחשובה אכילתה^[454], אנו אומרים שדעתו של אדם לענג השבת בכל דבר אכילה, וזה האשכול כאילו דעתו עליו^[455], והסתלק כל פרי מתורת עראי, והוא בשבת כמי שהזמינו לאכול ממנו בשבת בתורת קבע^[456], שכיון שנקראת אכילתה "עֹנג", קבעה^[457], שגם אכילת עראי עונג הוא^[458],

שאין בה עוד שם עראי^[459], ואפילו סעודת כל שהוא שלו קבע הוא^[460].

כיצד השבת קובעת^[461], פירות שנגמרה מלאכתם - לסוברים כן^[462], וכן הלכה^[463], או אף שלא נגמרה מלאכתם, לסוברים כן^[464] - וחשכה עליהם לילי שבת, נקבעו^[465], לפיכך^[466] אסור לאכול מהם אפילו אחר השבת עד שיעשר^[467], במוצאי-שבת*^[468], שכיון שנקבעו בשבת נקבעו^[469], וכיון שיש להם איסור עראי שעה אחת, דהיינו בשבת^[470], שוב לא פקע^[471].

יש מהראשונים המפרשים שבית שמאי חלוקים וסוברים שהשבת אינה קובעת למעשר^[472].

זמן הקביעה למעשר

בזמן הקובע למעשר בכניסת שבת, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהשבת קובעת עם כניסת בין-השמשות*^[473], דהיינו עם השקיעה*^[474]. ויש סוברים שהשבת אינה קובעת אלא בשעת צאת-הכוכבים*^[475].

להלכה נראה מדברי אחרונים שהשבת קובעת למעשר עם השקיעה^[476].

לסוברים שהשבת קובעת עם השקיעה^[477], אם תוספת-שבת* קובע למעשר, נחלקו אחרונים: יש סוברים שקובע למעשר^[478]. ויש סוברים שאינו קובע למעשר^[479].

נכנסה שבת תוך כדי אכילתו

היה אוכל באשכול וחשכה לילי שבת, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' אליעזר - ויש גורסים: ר' יהושע^[480] - יגמור^[481], דהיינו שממתין למוצאי-שבת* ויגמור^[482]. ולדעת ר' יהושע - ויש גורסים: ר' אליעזר^[483] - לא יגמור^[484].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת, אם הניחם לאחר שבת הרי זה גומרו^[485], וכן כתבו אחרונים להלכה^[486]. ויש מהראשונים פוסקים שלא יגמור אכילתו עד שיעשר^[487].

יום טוב

יום-טוב*, אם קובע למעשר, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהיום טוב כשבת לענין זה^[488], שהרי הטעם ששבת קובע למעשר היינו משום שנאמר: וקראת לשבת עֹנג^[489], ואם כן מטעם זה אף יום טוב - שיש בו מצות ענג-יום-טוב*, לסוברים כן^[490], וכן הלכה^[491] - דינו כן^[492]. או שאף שאין מצות עונג יום טוב - לסוברים כן^[493] - מכל מקום יום טוב בכלל הקביעה למעשר^[494], שהרי אף יום טוב נקרא שבת^[495]. ויש סוברים - לדעתם, שאין מצות עונג יום טוב - שיום טוב אינו קובע למעשר^[496], שביום טוב לא מצינו עונג אלא שמחה בלבד^[497].

ליקט שלא לצורך שבת

במה דברים אמורים כשליקטם לצורך השבת, אבל בפירות שלקטם שלא לצורך השבת וקדשה עליהם השבת, נחלקו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' יוחנן השבת קובעת למעשרות^[498], וכתבו אחרונים שכן נראה מהברייתא שבבבלי^[499]. ולדעת ר' שמעון בן לקיש - ולדעת ר' זעירא בשם רב המנונא^[500] - אין השבת קובעת למעשרות^[501], שאין השבת קובעת אלא פירות שזימנם לשבת^[502]. ויש מהראשונים מחלקים בדעת תנאים: אם יחדו הפירות לאכילת שבת, למוצאי שבת לא יאכלו, אבל אם לא יחדו הפירות לאכילת שבת, למוצאי שבת יגמור אכילתו^[503].

להלכה פסקו אחרונים כר' יוחנן^[504], שהשבת קובעת בכל ענין^[505], ואפילו לא ליקטם לצורך השבת נקבעו^[506], ואפילו ליקטם שלא לצורך השבת^[507].

לקיטה לצורך שבת

תינוקות שטמנו תאנים - שמום בסתר בכלכלה כדי שלא תגע בהם יד בני אדם^[508] - לשבת ושכחו לעשרם, לא יאכלו למוצאי-שבת* עד שיעשרו^[509]. לסוברים שאין הפירות נקבעים למעשר על ידי השבת, אלא מפני שליקטום לשם שבת^[510], היינו שליקטום עם דמדומי החמה והוכיח מעשה שלהם על מחשבתם^[511]. ולסוברים - וכן הלכה^[512] - שהפירות נקבעים למעשר על ידי השבת, אף כשלא ליקטום לשם שבת^[513], נשנה דין זה במשנה ללמדנו, שאפילו אם לקטום לשבת, אוכל מהם עראי לערב שבת^[514], אף על פי שהקטן לקטם לצורך שבת, שמחשבת קטן אינו כלום, והרי זה כפירות שנלקטו שלא לצורך השבת^[515]. וכן כתבו אחרונים להלכה שאם ליקט גדול לצורך השבת, אסור לאכול מהם עראי אף בערב שבת^[516], ואם ליקט קטן מותר לאכול מהם עראי עד הלילה^[517].

כלכלת שבת

כלכלת שבת, נחלקו בה תנאים: בית שמאי פוטרים. ובית הלל מחייבים^[518]. ונחלקו אמוראים בירושלמי בביאור המחלוקת:

א) לדעת ר' לעזר בשם ר' הושעיא, כלכלת שבת היינו כלכלה של תאנים^[519]. יש מפרשים שאסור לאכול מהם עראי, שאין דעתם לעשותם גרוגרות, ונגמרה מלאכתם^[520], שהמלקט בכלכלה גמר מלאכתו משילקט כל צרכו^[521]. ויש מפרשים שבית הלל מחייבים דוקא אם נתנם לתוך הכלכלה, שנראה שמקיימם לצורך השבת, והלכך מחייבים בית הלל במעשר ואפילו עדיין לא הגיע שבת, משום שמיוחדים הם לשבת^[522]. וכן פירשו הרבה ראשונים שכלכלת פירות, היא כלכלה מלאה פירות, שייחדה לשבת^[523], שהקצהו בחול לאכילת שבת^[524]. יש מהם מפרשים שבית שמאי פוטרים, שלדעתם השבת אינה קובעת^[525], ובית הלל מחייבים ששבת אינה קובעת במה שלא מייחד לה, כגון פירות מוקצה, אבל במה שמייחד לה, קובעת^[526], שכיון שיחדו לסעודות שבת אין אדם נמלך עליו לא למכור ולא לעשותו לדבר אחר אלא לאוכלו בשבת^[527], והלכך גם בחול אסור לאכול ממנו^[528], שכיון שיוחדה לשבת הוקבעה מייד למעשר^[529]. ויש מהם מפרשים שבית שמאי פוטרים, שלדעתם אין השבת קובעת אלא לאחר שתיכנס^[530].

ב) ולדעת דבי ר' ינאי, כלכלת שבת היינו אפילו נצרה^[531]. יש מפרשים שנצרה היינו פרי שלא נגמרה מלאכתו^[532]. ויש מפרשים שאינה כלכלה של תאנים, אלא נצרה, דהיינו שקצץ ענף עם פירותיו, כיון שהתאנה מיוחדת לשבת הוא כאילו יחדם, ולפיכך אם קצץ ממנו נצר נטבל מייד^[533]. ויש מפרשים שנצרה היינו סל של ערבה קלופה^[534], ואינו מיוחד לתאנים כמו כלכלה^[535], ואפילו ליקטם שם, נקבעו הפירות למעשר^[536].

ג) ולדעת ר' לעזר בן אנטיגנס בשם ר' לעזר בי ר' ינאי כלכלת שבת היינו תאנה המיוחדת לשבת^[537]. ופירשו ראשונים שיש לו בגינתו או בשדהו אילן תאנה שפירותיה יפים והוא מיחדה^[538], מפני יופיים וטעמם של הפירות^[539], שמנהגו לעולם לאכול פירותיו בשבתות^[540], וכשנלקט ממנה^[541], אמרו בית הלל שכיון שאותם הפירות מוכנים לשבת ושבת קובעת, אסור לו לאכול מהם עד שיעשר^[542], ונאסרו באכילת עראי אף לאחר השבת והוא הדין קודם שבת^[543], ואפילו ליקט הכלכלה לאכלה בחול^[544], ולדעת בית שמאי לא הוקבעו למעשר ביחוד זה^[545], ואין יחוד זה מועיל ליאסר לא קודם שבת ולא לאחר השבת^[546].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שאילן שהוא מיוחד לאכול פירותיו בשבת, וליקט ממנו כלכלה - ואפילו ליקט הכלכלה לאכלה בחול^[547] - לא יאכל מהם עד שיעשר^[548], ואף על פי שלא עבר עליהם שבת עדיין^[549], הואיל ופירות אלו מיוחדים לשבת והשבת קובעת^[550], נקבעו מיד משעת לקיטתם^[551], וכפירושו של ר' לעזר בן אנטיגנס בשם ר' לעזר בי ר' ינאי^[552].

לשלוח לחבירו

הלוקט את הכלכלה לשלוח לחבירו, לדעת ר' יהודה - ויש המפרשים כן בדעת סתם משנה^[553] - לא יאכל עד שיתעשר^[554]. ונחלקו הדעות: א) ראשונים ואחרונים פירשו בדעת הירושלמי דהיינו אף בחול^[555], הוא מקפיד עליה כמו בכלכלת שבת^[556]. ב) ויש מהראשונים מפרשים דהיינו שליקט כלכלה לשלוח לחבירו לאכלה בשבת, שאף על פי שלא שלח הרי זה אסור לאכול מהפירות עד שיעשר, הואיל וזימן לשולחה, ואלו שלחה היתה חייבת במעשרות^[557], ובא ר' יהודה להוסיף על דברי בית הלל, שלאו דוקא אם ליקטה לצורך עצמו בשבת, אלא אף אם ליקטה לצורך חבירו נקבעה למעשר^[558]. ג) ויש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי מסתפק אם היינו בכלכלת שבת או אף בחול^[559]. ד) ויש מהאחרונים הגורסים שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי, שלדעת ר' חייה בשם ר' יוחנן אין הדברים אמורים אלא בכלכלת שבת, ולדעת ר' אילא בשם ר' יוחנן אף בלקט כלכלה בחול לשלוח לחבירו^[560].

להלכה כתבו ראשונים שאין הלכה כר' יהודה^[561].

גמר מלאכה

השבת, אם קובעת אף לדבר שלא נגמרה מלאכתו, נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת הלל - ולדעת רב נחמן^[562]. ויש המפרשים כן בדעת בית הלל^[563] - השבת קובעת אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו^[564], כיון שכתוב: וקראת לשבת עֹנג^[565], קבעה ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו^[566], ולכן המעמר פירות ממקום למקום לקצור, וקדש עליהם היום, אסור^[567]. ולדעת חכמים - ולדעת רבין אמר ר' יוחנן^[568]. ויש המפרשים כן בדעת בית שמאי^[569] - השבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[570]. וכן הלכה^[571].

על גמר-מלאכה*, ע"ע.

אכילת קבע

כל שנקבע עליו שם לאכילת קבע, נקבע למעשר^[572], שכל שאכל בהסבה קובע למעשרות^[573], והמחליף פירותיו עם חבירו, לאכול, חייב^[574]. ואם היסבו ואחר כך עמדו, אסורים לאכול עראי מהפירות^[575]. ובאיזו הסבה אמרו, כל היסב שיש בו יין^[576], שכל שיש יין באותה סעודה נקראת היסב ודרך קבע^[577]. עשה הכנה להיסב, ולבסוף לא היסב, נסתפקו בירושלמי אם קובע למעשרות^[578], שכיון שאמר להסב מאותה שעה קובע למעשרות, או שמא כיון שלא הסב לבסוף אוכל מהפירות עראי^[579], ולא פשטו הספק^[580].

הסוחט אשכול - ענבים^[581] - לתוך הכוס - או לתוך צלוחית^[582] -נקבע למעשר^[583], שכן דרך קביעות שתייתו^[584], אבל הסוחט אשכול לתוך התמחוי - קערה גדולה^[585] - אינו נקבע^[586], שאין הדרך לסחוט לתמחוי^[587], ואין זה אלא אכילת עראי^[588].

נתן היין לתבשיל חם - אף על פי שאינו מבשל, מכל מקום הוא דרך קביעות^[589] - ונקבע למעשר^[590].

אכילת קבע אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו^[591], והמחליף פירותיו עם חבירו, לאכול, שחייב, היינו משום - שנגמרה מלאכתו^[592] - שלקחו בתלוש^[593].

על הנותן שמן לקדירה או לאלפס מרותחים, שנקבע למעשר, עי' לעיל: בישול^[594]. על גמר-מלאכה*, ע"ע.

הערות שוליים