טומאת ידיים

טומאה שגזרו חכמים על סתם ידיו של אדם.

שלמה המלך ובית דינו גזרו על סתם ידיו של אדם שיהיו מטמאות את הקדשים במגען - "בשעה שתיקן שלמה ערובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר".

לאחר מכן, בתקופת התנאים, גזרו תלמידי שמאי והלל (ויש אומרים: שמאי והלל עצמם) שיהיו סתם ידיו של אדם פוסלות אף את התרומה במגען.

כלומר: לא זו בלבד, שאם הידיים נטמאו טומאה וודאית המטמאת מדברי סופרים את הידיים (כגון אדם הנוגע בידיו בראשון לטומאה, שהן נעשות שניות לטומאה מגזירת חכמים, ופוסלות את התרומה), אלא אף על סתם ידיים גזרו שיהיו פוסלות את התרומה, שאפילו אם אדם טהור נגע בתרומה, כל שלא נטל ידיו תחילה - התרומה נפסלת, וטעונה שריפה.

טעם הגזירה הוא, לפי שהידיים עסקניות הן, ונוגעות מבלי משים במקומות מזוהמים, משום כך גזרו חכמים על סתם ידיים שיהיו שניות לטומאה, והרי שני לטומאה פוסל את התרומה.

ולא עוד, אלא שמשום סרך תרומה (כדי להרגיל את אוכלי תרומה שיטלו ידיהם) הצריכו חכמים נטילת ידיים גם לאכילת פת של חולין ושל מעשר שני, כמו ששנינו במסכת חגיגה: "נוטלים לידיים לחולין ולמעשר ולתרומה".

ברם, לאכילת קדשים לא די בנטילה, אלא צריך להטביל את הידיים במקווה של ארבעים סאה כמו ששנינו (שם): "ולקודש מטבילין".