לשון של זהורית
|
|
לשון של זהורית היא רצועה של צמר צבוע באדום. לשון של זהורית שימשה בכמה מצוות: א. בפרה אדומה: בתוך שריפת הפרה היו מניחים גם לשון של זהורית; ב. בטהרת מצורע: בין הדברים הנטבלים בדם הציפור השחוטה היתה גם לשון של זהורית; ג. בשעירי יום הכיפורים: בין קרניו של השעיר המשתלח לעזאזל, ובצווארו של השעיר שעלה עליו הגורל "לשם", היו קושרים לשון של זהורית.
מקור
בפסוקים המתארים את עבודת הכהן הגדול בפרשת אחרי מות לשון של זהורית איננה נזכרת, ובמשנה במסכת שבת לומדים אותה מפסוק מישעיהו שמתאר את תהליך התשובה כמעבר מצבע אדום ללבן: "מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'".
משמעותה ותפקידה
במשנה מתואר כי כחלק מעבודת הכהן הגדול הוא קשר לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח וכן קשר לשון נוספת בצוואר השעיר הפנימי. בגמרא יומא מא א מבואר כי תפקיד הלשון היה להבדיל בין שני השעירים שלא יתערבו זה בזה או באחרים.
אמנם, הגר"ח No result הוכיח שמכך שיש הלכות ודין מיוחד למשקל הנדרש ללשון, נראה שאין תפקידה רק להבדיל בין השעירים אלא גם חלק מהותי מהשעיר המשתלח עצמו[1]. לפירושו, דברי הגמרא כי על החשש שהשעירים יתערבו מוסבים רק על מקום הקשירה (על הצוואר או על הראש) אך הלשון עצמה היא חלק מהשעיר המשתלח.
הלבנת הלשון
תפקיד נוסף ללשון המובא במשנה יומא סח ב הוא להראות על כפרת יום הכיפורים. בדומה ללימוד מהפסוק, רבי ישמעאל מתאר כי הלשון של זהורית היה משנה את צבעו מאדום ללבן ובכך הראה לעם על כפרתם. כמו כן, בגמרא יומא לט ב מתואר שינוי הצבע כסימן לצדקות העם, ומובא כי בימיו של שמעון הצדיק היה לשון של זהורית מלבין בכל פעם, אך לאחר מכן לפעמים מלבין ולפעמים לא כאשר ארבעים שנה קודם החורבן הבית לא היה לשון של זהורית מלבין.
עם השנים, הלבנת לשון של זהורית הפכה גם לסימן עבור הכהן הגדול שהשעיר נשלח לעזאזל על ידי האיש העיתי והוא יכול להמשיך בעבודתו, כאשר לשון של זהורית התלויה על פתחו של היכל הייתה מלבינה. אמנם, בגמרא יומא סז א מובא כי בתחילה היו קושרים את הלשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ בשביל שכל העם יוכל לראות את הכפרה. אך, מכיוון שכאשר היה מלבין היו שמחים וכאשר לא היה מלבין היו עצובים התקינו שיהיו קושרים אותו מבפנים ולאחר שגם אז אנשים התחילו להציץ ולבדוק אותו התקינו שיהיו קושרים חצי לשון בין הקרניים ועוד חצי בסלע. המפרשים מסבירים כי הבעייתיות הייתה בכך שלא רצו העם יהיו עצובים כשיראו שלא התכפרו עוונותיהם ויפסיקו לחזור בתשובה[2], או שלא רצו שיהיו שמחים כשהתקבלה כפרתם ויפסיקו לחזור בתשובה[3].
קישורים חיצוניים
- כפרת לשון של זהורית הרב חיים שרייבר