העומד בשעת יציאת נשמה

העומד בשעת יציאת נשמה הוא מי שעומד לצד אדם ברגע שנשמתו יוצאת ממנו וחייב לקרוע עליו אף אם הוא לא קרובו. הגמרא השוותה את רגע יציאת הנשמה מהגוף ל"ספר תורה שנשרף" ויש שהסבירו כי חלק מהאבלות היא גם על גוף האדם שהתקדש כשהיה כלי לנשמה בחייו.

בימינו קריעה זו לא נהוגה משום שהעומדים למות מוחלים על כבודם על מנת שיעמדו לצידם בעת הפטירה.

מקור וטעם

בגמרא מועד קטן כה א מובא הדין שהעומד ליד המת בעת יציאת הנשמה חייב לקרוע:

	העומדעל המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף
– מועד קטן כה א

.

הרמב"ן פירש את דברי הגמרא בצורת משל, שאין הכוונה שפטירת האדם דומה לספר תורה שנשרף, שהרי על שריפת ספר תורה יש לקרוע באופן אחר. הוא מסביר שמדובר במשל על כך שהנפש בגוף היא כמו שמות הקב"ה הנמצאים בגוויל ולכן יש לקרוע גם על יציאת הנשמה מהגוף.

מנגד, הרמב"ן מביא שיש מי שפירש‏^[1] כי הכוונה שקורע על התורה שהאדם יכל ללמוד בעתיד אך לא הספיק ללמוד וזו סיבת הקריעה. יש שהבינו מדברי רש"י כי לפי טעם זה העומד בשעת יציאת נשמה של אישה איננו חייב בדין קריעה זו לפי שהיא לא מחויבת בתלמוד תורה.

רש"י ‏^[2] פירש כי ההקבלה בין התורה לנשמת האדם נובעת מכך שכשם שהתורה קרויה נר "כי נר מצוה ותורה אור" כך גם הנשמה קרויה נר "נר ה' נשמת אדם". הרש"ש הבין בכוונת רש"י כי על אף שהנשמה לא נאבדת בעת יציאתה מהגוף, יש לקרוע על הגוף עצמו שהתקדש בכך שהיה כלי לנשמה בחייו. דבר זה דומה לספר תורה שנשרף שאנו קורעים גם על הקלף עצמו שהיה משכן לדברי התורה שכתובים עליו. באופן אחר פירש‏^[3] כי ההקבלה היא שאפילו ריק שבישראל מלא במצוות ולכן פטירתו דומה לשריפת ספר תורה.

להלכה, השולחן ערוך ‏^[4] פסק שיש לקרוע בעת יציאת הנשמה בין של איש ובין של אישה.

המנהג בימינו

אף שהדין הוא, שהעומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע^[5], המנהג המקובל הוא שלא לקרוע בעת יציאת הנשמה ‏^[6] וכן נוהגים למעשה הרופאים, האחיות ואנשי החברא קדישא לא נהגו כן‏^[7]. יש שהסבירו בטעם הדבר שיש זכות גדולה למת שעומדים לידו בעת פטירתו, והמתים מוחלים על כבודם כדי שיעמדו אחרים לידם ביציאת נשמתם ולא יחששו לבגדיהם‏^[8].

יש מי שכתב, שמכל מקום יש לעמוד בחרדת הקודש, ולומר פסוק 'שמע ישראל' פעם אחת, 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שלש פעמים, 'ה' הוא האלקים' שבע פעמים, 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' פעם אחת^[9]; יש מי שכתב, שהמדקדקים מתירים הכפתור של החלוק, ומניחים אותו כך זמן מה, כדי שייראה כקורע^[10]

מנגד, האגרות משה התנגד למנהג המקובל וקבע כי יש לנהוג כדברי הגמרא ולקרוע בעת יציאת הנשמה ‏^[11]. לדבריו, כשם שחז"ל לא חששו שאנשים יסרבו לעמוד לצד המת על אף שחששו פעמים רבות להפסד ממוני של הציבור, כך גם אנו לא צריכים לבטל את המנהג אף שיהיו אנשים שיסרבו לעמוד לצד המת בעת יציאת הנשמה. רופא שקרע על קרובו את חלוקו העליון, מסתבר שלא יצא ידי חובת הקריעה^[12].

יציאת נשמה של רשע

בטור מובאת מחלוקת פוסקים לגבי קריעה בעת יציאת נשמתו של רשע לתיאבון. רבינו יונה פסק כ אין קורעים על רשע וחשוד, אך המהר"ם מרוטנבורג פסק כי כל מי שלא עושה עבירות באופן קבוע אלא רק לפעמים עובר על עבירה או שלא עושה מצווה לתיאבון ולא להכעיס קורעים עליו. אמנם גם לשיטתו לא קורעים על מומר או שרגיל בעבירה.

השולחן ערוך פסק כשיטת המהר"ם שקורעים גם על מי שעובר לפעמים על מצווה באופן לא קבוע והרמ"א מוסיף שמי שעובר באופן קבוע על עבירה לא קורעים עליו וכן שאין קורעים על מומר שנהרג שמיתתו מכפרת. אמנם, העובר עבירות להכעיס אין קורעים עליו בעת יציאת נשמתו.

דינים שונים

נחלקו האחרונים האם גם העומד בעת יציאת נשמה של קטן צריך לקרוע. יש שאמרו שאין צורך לקרוע לפי שלא למד‏^[13] ומנגד יש שפסקו שכל שלמד משהו חייבים לקרוע בעת יציאת נשמתו ‏^[14].

העומד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור מלקרוע במוצאי שבת לפי שכבר נדחתה הקריעה ‏^[15]. אך יש שחולקים וסוברים כי עדיין חייב בקריעה ‏^[16].

לקריאה נוספת

• דיני העומד בשעת יציאת נשמה מתוך פרויקט פרשני

הערות שוליים