מעשה דינה

מעשה דינה בשכם, הוא מעשה המתואר בפרשת וישלח שבמרכזו האונס של דינה בת לאה בידי שגם בן חמור והריגת תושבי שכם בידי בני יעקב שמעון ולוי. לאחר שיעקב התיישב בכנען, יצאה בתו דינה ונאנסה על ידי שכם בן חמור נשיא הארץ. שכם רצה להינשא לדינה ולכן שכנע את אביו לנהל משא ומתן עם יעקב ובניו על נישואיו עם דינה. בני יעקב מסכמים על שכם ואביו על שותפות ונישואין משותפים, אך מתנים זאת בכך שבני העיר יעשו ברית מילה. לאחר שבני העיר הסכימו, ניצלו שמעון ולוי את חולשתם לאחר ברית המילה והרגו את כל תושבי העיר ובזזו אותה. יעקב התנגד למעשיהם ובעקבות זאת אף קרא עליהם לפני מותו "ארור אפם כי עז" וקבע כי "אפיצם ביעקב אחלקם בישראל".

הרקע למעשה[עריכה]

לאחר שיעקב חוזר מבית לבן ומתפייס עם עשיו אחיו, הוא מתיישב בכנען וקונה שם חלקת שדה מיד בני חמור בשכם‏^[1]. דינה, בתו של יעקב, יצאה מביתה "לראות בבנות הארץ" ונתפסה על ידי שכם בן חמור שאנסה "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ".

יציאתה של דינה[עריכה]

המלבי"ם מסביר כי הפסוק מדגיש כי דינה יצאה על מנת לראות בבנות הארץ ולא יצאה על מנת למצוא בחור דבר שהיה עשוי לגרום לשכם לטעות בדבר. מנגד, במדרש היו שראו פגם ביציאתה של דינה ואף כינו אותה כ"יצאנית" בשל כך. ייתכן ויחסם השלילי של חז"ל נובע מן העובדה שיעקב נרתע ממגע ישיר עם בני העיר וניסה ליצור עין חיץ בינו לבינם. יעקב איננו יושב בתוך העיר אלא חונה ממולה- "ויחן את פני העיר" וחז"ל בראשית רבה יא ח אף דרשו שהוא בנה לעצמו תחומי שבת כמי שיושב מחוץ לעיר. ייתכן והמעבר של דינה לעיר עצמה פגע בהפרדה שניסה יעקב ליצור בינו לבין העיר, וכך גם ניתן לראות בהמשך בהצעתם של בני המקום להפוך להיות "עם אחד" בקשרי נישואין.

מנגד, ייתכן והמדרש סובר שדינה לא נאנסה אלא שהיא שכבה עם שכם מרצונה. בפסוקים לא נאמר במפורש כי דינה נאנסה, ועל אף שבני יעקב התייחסו למעשה זה כזנות וכטומאה, ייתכן ועיקר רוגזם היה על כך ששכבה עמו ללא נישואין או מכך שלא היה נימול ומחוסר רצון להיטמע עם בני העיר אף ללא שהיה אונס.

הצעת חמור ליעקב ובניו[עריכה]

לאחר ששכם שוכב עם דינה ואוהב אותה, הוא משדל את אביו חמור שישכנע את יעקב לתת אותה לו לאישה.

יעקב ששמע על האונס החריש וחיכה עד שיבואו בניו מן השדה על מנת להגיב. כאשר בני יעקב הגיעו הם כעסו מאוד על הנבלה שעשה שכם. חמור מציע לבני יעקב הצעה כי חמור יתחתן עם דינה ובתמורה הם יוכלו להתחתן בבנות אנשי שכם ויהפכו לחלק מהעיר ואף יקבלו חלק מהאדמות בה "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ". שכם אף הציע לתת מוהר כ"כתובה" על הנישואין שלו לדינה.

המלבי"ם מסביר את החשיבות בנישואין אלו בכך שבני יעקב שלא היו מוגדרים כתושבי המקום אלא רק כגרים נאסרו בנישואין לפי חוקי המקום עם בני העיר, אך כאשר התירו להם נישואים אלו הרי שיוכלו גם להפוך כתושבי בית במקום וגם לגור במקומות הנבחרים באזור.

בני יעקב עונים לשכם במרמה ומשיבים כי הם יסכימו לעצתו רק בתנאי שהוא וכל בני העיר יעשו ברית מילה. לטענתם, בנותיהם ואחותם דינה אינם יכולים להינשא למי שאיננו מהול, ולכן יש צורך שיעשו כולם ברית מילה על מנת שיוכלו לקיים קשרי נישואין בין המשפחות ולהפוך ל"עם אחד".

חמור מציג את הדברים לפני תושבי העיר כעסקה שתשתלם גם להם על מנת שיוכלו לקבל את הרכוש הרב של בני יעקב "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ".

ניתן להבחין במספר הבדלים בין הצגת ההסכם של חמור לבני יעקב לבין הצגתו לבני העיר: ההסכם למעשה כולל שני חלקים- נישואין משותפים ומסחר משותף. בעוד לבני יעקב הוא מקדים ומדגיש את עניין הנישואין, עם בני העיר הוא מדגיש את עניין המסחר ומציג את עניין הנישואין (וברית המילה בעקבותיה) כחלק בלתי נמנע מהיכולת לסחור בארץ ולהפוך לעם אחד עם משפחת יעקב. בעוד לבני יעקב מוצגת האפשרות לסחור בארץ כתנאי הנובע מן ההסכם, לבני העיר מוצג המסחר כדבר המתרחש ממילא כבר עכשיו (וישבו בארץ ויסחרו בה) וכמניע להינשא עמם משום שממילא המסחר מתקיים וניתן להרוויח משותפות זו. כמו כן, בעוד לבני יעקב מוצג ההסכם כשוויוני, בפנייה לבני עירו מוסיף חמור כי "מקנהם וקניינם וכל בהמתם הלוא לנו הם".

הריגת בני העיר[עריכה]

לאחר שבני שכם הסכימו לתנאי ועשו ברית מילה, הגיעו לאחר שלושה ימים שמעון ולוי בני יעקב והרגו את כל תושבי העיר ובכללם את חמור ואת בנו והחזירו את דינה לביתם "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". שאר בני יעקב בזזו את העיר ובזזו בה את כל הרכוש "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

תגובתו של יעקב[עריכה]

יעקב מתנגד בחריפות למעשיהם של שמעון ולוי וטוען כנגדם "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי", כאשר לעומתו טוענים בניו "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?".

על אף שבפרשה יעקב טוען כנגד המעשה של שמעון ולוי רק מחמת החשש שמא יבואו עליהם העמים שמסביב וישמידו אותם, לקראת מותו בפרשת ויחי קורא יעקב דברים חריפים כנגד המוסריות של עצם המעשה שלהם "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

הרמב"ן מסביר כי עיקר כעסו של יעקב על בניו היה על כך שהרגו את אנשי שכם על אף שהם עשו איתם הסכם. בנוסף, לא רק שהרגו את אנשי העיר אלא גם עשו בהם חמס ובזזו את רכושם לאחר הריגתם. ניתן להבחין בחומרת מעשה זה גם בהדגשת התורה על הנתק בין הצלת דינה לבין בזיזת העיר. לאחר שכבר נאמר בפסוק כי שמעון ולוי לקחו את דינה ויצאו מהעיר, שבה התורה ואומרת כחלק נפרד כי "בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר". ייתכן ואמירת התורה כי שמעון ולוי יצאו מן העיר ורק לאחר מכן מביאה את מעשיהם בעיר ואת בזיזת השלל בפירוט רב מרמזת על חוסר ההסכמה עם מעשה זה, בדומה לאיסור לקחת מן השלל בעיר הנידחת. מנגד, ייתכן וחלוקה זאת נובעת מכך שאכן שמעון ולוי יצאו מהעיר מיד לאחר שלקחו את דינה ואילו רק לאחר שיצאו ממנה נכנסו שאר בני יעקב ובזזו את העיר.

האם יעקב ידע על המרמה[עריכה]

הרמב"ן מקשה מדוע יעקב כעס על בניו, הרי גם הוא היה בעת שחתמו על ההסכם "במרמה" ולפי הפסוקים נראה שדבר זה נעשה בהסכמתו? הרמב"ן מתרץ כי יעקב חשב שבני העיר יהיו נמולים ואז יוכלו בני יעקב לקחת את דינה מבית שכם וללכת, אך כעס על שמעון ולוי שרצו גם לנקום בבני העיר והרגו אותם. מנגד, יש המתרצים כי יעקב כלל לא היה בהסכם זה. על אף שבתחילה מובא ששכם פונה אל יעקב ואל בניו, בפועל רק בני יעקב מדברים עמו ‏^[2] וכן הם מתייחסים לדינה כאל "אחותם" וייתכן שיעקב כלל לא היה מודע להסכם זה.

באופן אחר, הספורנו מציע כי הסכם זה היה במרמה משום שבני יעקב חשבו שאנשי שכם לא יסכימו לעשות כולם ברית מילה וכי שכם לא יצליח לשכנע אותם להסכם זה ואז יוכלו לקחת את דינה לאחר שהמשא ומתן ייכשל. על פי פירוש זה, נראה שהסכמת בני העיר למול הייתה הפתעה ליעקב ולבניו, וכעסו של יעקב על בניו היה בכך שהחליטו לברוח מן ההסכם ולנצל אותו על מנת לנקום באנשי שכם. חיזוק לפירוש זה ניתן למצוא בכך ששמעון ולוי חיכו דווקא ליום השלישי על מנת להתקיף את העיר, וייתכן שביומיים הראשונים לא החליטו עדיין בני יעקב מה עליהם לעשות במצב הלא צפוי שנתקלו בו ‏^[3].

הסרת אלוהי הניכר[עריכה]

יעקב מצטווה על ידי הקב"ה לחזור לבית אל ולהקים שם מצבה, אך קודם עזיבתו הוא מצווה את בניו להשליך את אלוהי הניכר שבקרבם "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם". המדרש מביא כי אלוהי הניכר הינם חלק מהשלל שנלקח משכם, וכך יעקב דורש מבניו קודם להיפטר מהממון שרכשו בעקבות הריגת שכם ורק אז להמשיך לבית אל.

לאחר היטהרות זו, מובא כי הקב"ה הפיל מורא על הערים שמסביב, והם לא רדפו אחריהם: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".

האם אנשי שכם היו חייבים מיתה?[עריכה]

הרמב"ן מקשה כיצד ייתכן שבני יעקב הצדיקים עשו המעשה הזה, לשפוך דם נקי?

היו חייבים מיתה כמי שסייעו לשכם[עריכה]

הרמב"ם הלכות מלכים ט יד מסביר שבני יעקב צדקו בהורגם את אנשי שכם משום ששכם וכל בני עירו היו חייבים מיתה בעברם על שבע מצוות בני-נח. לפירושו, אנשי שכם היו חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ולדון את העם לקיים שבע מצוות בני נוח ומכיוון שלא עשו זאת "נתחייבו כל בעלי שכם הריגה- שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו". אור החיים גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ם ומפרש כי בני העיר התנגדו למות נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". לדבריו גם הביזה של בני יעקב את העיר נעשתה כדין שכן הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם. לפירושו, תוכחת יעקב לשמעון ולוי לפני מותו לא הייתה על הריגת אנשי שכם, אלא דווקא על חלקם במכירת יוסף‏^[4].

גם המלבי"ם סבר כי הריגת אנשי שכם הייתה מותרת, אם כי מסיבה שונה. לפירושו, בני שכם התכוננו מראש למלחמה בבני יעקב על מנת למנוע מהם לקחת את דינה, ולכן היה הכרח להורגם- שהרי "אם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם".

הריגה לא מוצדקת[עריכה]

מנגד, הרמב"ן עצמו מקשה שאם אכן היו חייבים אנשי שכם מיתה הרי שהיה יעקב אבינו בעצמו חפץ במיתתם ואף היה עושה את המצווה בעצמו ולא היה כועס על בניו. כמו כן, ואף אם יעקב פחד מאנשי שכם, ולכן לא רצה להורים, הרי שעדיין לא היה לו לכעוס על בניו לאחר שבטחו בקב"ה וקיימו מצוותו. לכן הרמב"ן קובע כי אנשי שכם לא היו חייבים מיתה ועל כך כעס עליהם יעקב. על הסברו של הרמב"ם משיב הרמב"ן כי אנשי שכם לא היו חייבים מיתה, ואף אילו היו חייבים- הרי שאין ברשותם של בני יעקב להורגם בשל כך.

אמנם, הרמב"ן מסביר שעיקר כעסו של יעקב לא היה על הריגת אנשי העיר (שאכן היו צדדים להריגתם) אלא על מעשה ההונאה שעשו. על מעשה ההריגה עצמו מוכיח יעקב את בניו לפני מותו במילים חריפות.

סיבת העונש ליעקב[עריכה]

במדרש מובא שאונס דינה היה עונש ליעקב על כך שלא שילם את נדרו שנדר לקב"ה לפני שיצא מהארץ. בפרשת ויצא מובא כי לאחר חלום יעקב, יעקב נודר שהוא ייקח את המצבה שישן עליה ויהפוך אותה להיות "בית אלוהים". המדרש מתבסס על כך שלאחר מעשה דינה הקב"ה מצווה על יעקב לקום בית אל ולהקים שם את המזבח, כאשר דבר זה נראה כתיקון על מה שיעקב נענש עליו.

המעשה במסורת היהודית[עריכה]

בסליחות ליום ג' של עשרת ימי תשובה אנו אומרים:" ...תפלטנו, היה לנו לצור מעוז לבית מצודות. לכה לנו לישועה, כלשמעון ולוי אחי דינה. ה' לשעוועתנו האזינה. (סוף סליחה ס"ה)

ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" ^[5]

גם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" ^[6]

הערות שוליים