חטא בני האלוהים

חטא בני האלוהים הינו חטא המתואר בסוף פרשת בראשית בו "בני האלוהים" לקחו מ"בנות האדם" וכתוצאה מכך הולידו את "הנפילים" שהיו אנשי השם. במדרשים, יש שביארו חטא זה כחטאם של מלאכים ממש שירדו מהשמיים וחטאו עם בנות האדם, ומנגד רבים ביארו כי "בני האלוהים" הינו כינוי לבעלי המעמד הגבוה שלקחו להם נשים בכוח הזרוע או שהלכו אחר תאוותם ועל כך נענשו.

לאחר חטא זה, מתואר כי הקב"ה מחליט לקצר את ימי האדם למאה ועשרים שנה. הפרשנים חלוקים בקביעה זו כאשר יש המסבירים כי הכוונה להבאת המבול בעוד מאה ועשרים שנה, ומנגד יש שקושרים עניין זה לפיחות בשנות האדם כך שלבסוף לא יחיה האדם למעלה ממאה ועשרים שנים.

תיאור החטא

בסוף פרשת בראשית, לאחר תיאור שושלות קין ושת ולפני גזר הדין על המבול, מתואר בקצרה חטא בני האלוהים:

	וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם
– בראשית ו,א

.

בני האלוהים כמלאכים

במדרש, ובעיקר בפרשנות המוקדמת, יש שהסבירו את הפסוקים כפשוטן וכי "בני האלוהים" הינם מלאכים שנפלו לארץ, ירדו ממדרגתם הרוחנית ולקחו להן נשים מבנות האדם. כך למשל במדרש פרקי דרבי אליעזר‏^[1] מובא כי "ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמיים את בנות קין... ותעו אחריהן, ויקחו מהן נשים שנאמר: ויראו בני האלהים את בנות האדם". וכן בהמשך מובא כי לאחר נפילתם הפכו המלאכים לדומים לבני אדם וכך יכלו להזדווג עם בנות האדם "בשעה שנפלו מן השמים ממקום קדושתן כחן וקומתן כבני אדם ולבושן גוש עפר". בנוסף, במדרש ילקוט שמעוני‏^[2] מסופר כי שמם של המלאכים היה שמחזאי ועזאזל, וכי שלאחר שהקב"ה ראה את חטאי בני האדם, עמדו שני המלאכים וקבלו לפניו שלא היה עליו לברוא את העולם והקב"ה גער בהם שאילו הם היו יורדים לעולם גם הם היו חוטאים- והורידם לעולם ושלט בהם יצר הרע וחטאו עם בנות האדם‏^[3].

הד לפרשנות זו נמצא גם בגמרא יומא סז ב כי "עזה ועזאל לא נכשלו אלא בעיניהם" והם אלו שחטאו עם בנות האדם. כמו כן, מובא כי שמו של ההר עזאזל נקרא כך לפי ששליחת השעיר לעזאזל עליו מכפרת על חטאי העריות של עם ישראל שחטאו בדומה לחטאם של עוזא ועזאל (רש"י). בגמרא No result מובא גם כי סיחון ועוג הינם מבני הנפילים שנולדו כתוצאה מהמפגש בין שמחזאי לבין בנות האדם‏^[4].

חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא בכך שהכינוי "בני האלוהים" מפורש ככינוי למלאכים בתחילת ספר איוב, וכן בכך שמהניגוד בפסוקים בין "בני האלוהים" לבין "בנות האדם" הן בחטא והן בעונשו של הקב"ה משמע כי מדובר במינים שונים ולא בסוג אחר של בני אדם. כמו כן, גם הולדת "הנפילים", שמפורשים בשאר התורה כענקים, כתוצאה מזיווג זה עשויה לרמז על כך שמדובר בזיווג לא שגרתי.

מנגד, כבר בימי התנאים חלה התנגדות חמורה לפירוש זה כאשר רבי שמעון בר יוחאי קילל את מי שיתרגם לארמית את בני האלוהים בתור בני אלהיא, וקבע כי הפירוש הוא בני דייניא- בני הדיינים:

	"ויראו בני האלהים" רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא. רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא. תני רבי שמעון בן יוחאי, כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה
– בראשית רבה כו, ה

.

כהמשך לגישתו של רשב"י, רוב הפרשנים דחו את הפירוש המילולי של בני האלוהים כמלאכים. ראשית, מהמתואר בסיפור נראה כי בני האלוהים חטאו או לפחות התנהגו באופן שאיננו מוסרי, דבר שאיננו הולם מלאכים שעושים את דבר ה' ואינם בעלי זכות בחירה‏^[5]. כמו כן, התיאור של בני האלוהים כבעלי גוף שחושקים בבנות אדם איננו מתאים לתיאור המלאכים או כל דמות רוחנית אחרת בתנ"ך שנעדרת גשמיות. בנוסף, גם דברי הקב"ה לאחר מכן "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה"- מתייחסים לקיצור שנות האדם או להחלטה על הבאת המבול לעולם‏^[6], ומשמע מהם כי החטא מוסב על בני האדם ולא על המלאכים.

בני הדיינים והחזקים

כמובא לעיל, רשב"י פירש כי בני האלוהים הינם בני הדיינים, וכן פירש רש"י. בפירוש זה, "אלוהים" מתפרש בתור חוזק ולא בתור אלוהות, כפי שמובא מספר פעמים בפסוקים, כגון דברי הקב"ה למשה שיוביל את אהרון "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" וכן דברי הקב"ה למשה שישימו שופט על פרעה "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה". רשב"י בפירושו מקשר חטא זה אל המבול שמופיע לאחריו בכך שכאשר הגדולים והחשובים שבעם חוטאים- הרי שמדובר בפרצה קשה.

בהמשך המדרש, מבואר כי חטאם של בני הדיינים ש" וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" היה כי לפי שהיתה אישה נישאת "היה גדול נכנס ובועלה תחלה", מנהג שהוזכר גם בימי הגמרא בכתובות ג א. בדומה לכך, הרד"ק פירש כי בני הדיינים היו עושקים ולוקחים לעצמם נשים בכוח מן השוק, ואף נשים נשואות, ובגלל כוחם לא היה מי שיעמוד כנגדם.

המלבי"ם מבאר כי הסיבה שהתורה בחרה להשתמש דווקא בכינוי בני האלוהים לתיאור בני הדיינים הוא מכיוון שאותם בני דיינים ראו עצמם כאלוהים כפי שמופיע פעמים רבות במיתולוגיות בתרבויות השונות.

	ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני אלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים ויבאו אליהן וילדו להם... וספר שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם
– פירוש המלבי"ם על התורה בראשית ו, א

לפירוש המלבי"ם הכתוב מתאר כיצד בני האדם האמינו כי השליטים האנושיים היו בני אלוהים, וכי מטרת הסיפור היא להודיע שגם הם היו בני האדם. בניגוד לפירוש לעיל שהסביר את חטא בני האלוהים בלקיחת נשים באופן לא מוסרי, המלבי"ם מסביר כי עיקר חטא בני הדור היה בעבודה הזרה שהייתה סביב אותם "בני אלוהים" ובעקבות אותה הערצה לבני האדם, החליט הקב"ה לקצר את ימי האדם למאה ועשרים שנה על מנת להראות לכולם שהאדם הינו בן תמותה.

אמנם, הקושי בפירוש זה בקריאת הפסוקים הינו בכך שלא מובן כיצד הנישואין שבין בני הדיינים לבין בנות האדם הובילו להולדת הענקים כמובא בהמשך. כמו כן, עצם הצבת "בני האלוהים" אל מול "בנות האדם" עשוי להראות כי מדובר בשני "סוגים" שונים של אנשים וקשה לראות בכך שוני רק במעמד החברתי.

בני שת ובני קין

באופן אחר, האברבנאל, וכן האבן עזרא בפירושו השלישי, מקשרים את הפרשיה לתיאור השושלות של שת וקין שהופיעו בפרק לפניה. לפירושם, בני האלוהים הינו כינוי לבניהם של שת מפני כי שלמותו וצדקתו של שת והיותו אלהי במעשיו. מנגד, בנות האדם היו בנותיו של קין ונקראו כך מפני שקין היה עובד אדמה. לפירוש זה, חטאם היה בהשתקעות בתאווה וכי בכך שבחרו את בנות האדם לפי שנראו להם "טובות" ובחרו בהן לא בשל ערך אחר מלבד יופיין. כהמשך לכך, הקב"ה החליט כי לפי שהאדם הראה כיצד הוא נכנע לבשר ולתאווה אין ראוי כי רוחו תשכון בגוף האדם‏^[7]. הרש"ר הירש גם אימץ פרשנות זו, והסביר כי לאחר שבני שת, שבהם נשמר הצלם האלוהי, נישאו לבני קין, ישנו בצאצאיהם ערבוב בין הצלם האלוהי לבין התאווה. לכן, החליט הקב"ה לתת להם עוד מאה ועשרים שנה לראות האם ישפרו את דרכיהם, ובמידה ולא, יימצא כי הרוח של בני האלוהים נכנעה לבשר ולכן יהיה צורך בהבאת המבול על הארץ.

אמנם, לפי פירוש זה לא ברור מדוע בעקבות זיווג זה בין "בני האלוהים" ו"בנות האדם" עשויים להיוולד ענקים. האברבנאל מפרש כי ה"נפילים" אינם ענקים אלא בניהם של בני שת שהלכו אחר תאוותם בבחירת נשותיהם ולכן בעקבות זיווג זה נולדו להם ילדים ש"נפלו" ממעלתם ביחס לאבותם‏^[8]. יחד עם זאת, קשה לפרש את המילה נפילים כך כאשר בשאר המקרא מדובר במילה נרדפת לענקים כפי שמופיע בחטא המרגלים "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

ענקים

הרב יונתן גרוסמן מישיבת הר עציון הציע לפרש את הפרשייה באופן חדשני. לדבריו, בני האלוהים המוזכרים בתחילת הפרשה הינם ענקים, כאשר לשון "אלוהים" מכוונת כגדולים, בדומה לדברי הפסוק "וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים" שכוונתם כי מדובר בעיר גדולה‏^[9]. לפירוש זה, פסוק ד' המתחיל במילים "הנפילים היו בארץ" הינו למעשה הסבר לכינוי בני האלוהים שמובא לעיל בדומה לפסוקים מבארים דומים כגון "והכנעני אז בארץ" שנותן הסבר רקע למתואר בפסוקים.

בדומה לפרשנות הקלאסית, הענקים לקחו להם נשים מכל אשר בחרו בכוח, כאשר היה להם גם היכולת וגם ההערצה כאשר בני האדם אכן ראו אותם כ"בני אלוהים" בעקבות חוזקם. לפירושו, בניהם של הענקים, אשר היו "אנשי השם", קיבלו מעמד מיוחד בעקבות כוחם ואלו דברי הקב"ה לאחר מכן כי רוחו לא תהיה בגוף האדם לעולם וכי יש לצמצם את ימיו למאה ועשרים ובכך להוריד את הדגש שקיים בעולם לגופניות ולגשמיות.

בפרשנות זו אין קושי תיאולוגי מצד אחד הנובע מ"חטא" אצל המלאכים וכן ממציאות גשמיות אצלם ומן העבר השני נשמרת הדואליות בפסוקים בין "בני האלוהים" לבין "בנות האדם" כמינים נפרדים וגם מובן מדוע הזיווג ביניהם מוליד ענקים. אמנם, הקושי בפירוש זה הינו בפרשנות הייחודית לכינוי "בני האלוהים" כהשאלה לענקים, שאיננו מופיע במפורש במקום אחר.

לא ידון רוחי באדם

כתוצאה מחטא בני האלוהים קובע הקב"ה כי ימי האדם יתקצרו לכדי מאה ועשרים שנה

	וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה
– בראשית ו, ג

.

הפרשנים התקשו בביאור דברי ה', כאשר יש שהבינו כי דברי הפסוק "מאה ועשרים שנה" מכוונים לגזירת המבול שעתידה להגיע לאחר שנים אלו במידה והאדם לא יחזור בתשובה, ויש שפירשו כי הכוונה לקיצור שנות חיי האדם למאה ועשרים‏^[10].

רש"י מפרש כי ידון הוא לשון מדון ומריבה וכי הקב"ה אומר כי הוא לא ימשיך "לריב" עם האדם עוד זמן רב וכי במידה וימשיך לחטוא יביא עליו את המבול בעוד מאה ועשרים שנה למחותו‏^[11]. לפירושו, דברי הקב"ה על הבשר באדם מכוונים לכך שעל אף שהאדם עשוי רק מבשר, ואין לו במה להתגאות, עדיין הינו חוטא ומתגאה ולכן ייענש במבול. בדומה לכך, רבינו בחיי פירש כי הכוונה ל"נדן" וכי רוחו של האדם לא תישאר בתוך הגוף לזמן רב בעקבות חטאיהם. אמנם, מכיוון שהאדם נמצא בתוך בשר ניתן ללמד זכות על שהינו חוטא ולכן הקב"ה להם מאה ועשרים שנה בהם יוכלו בני האדם לחזור בתשובה עד שיביא עליהם את המבול.

באופן אחר, המלבי"ם פירש כי מאחר וישנה מלחמה תמידית בין החלק האלוהי שבאדם לבין הבשר, החלק הגופני שבו, לא כדאי שבני האדם יחיו זמן רב על מנת שהבשר לא ימשוך אותם לתאוות לאורך הזמן. לכן הקב"ה מחליט לקצוב את ימי חיי האדם למאה ועשרים שנה‏^[12].

קישורים חיצוניים

• האמונה, האלילות ודור המבול הרב אליעזר מלמד על החטאים שהובילו למבול.

הערות שוליים