אנציקלופדיה תלמודית:קבורה (מת)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:27, 16 ביוני 2022 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - המצוה לקבור את המת, ודיני הקבורה.</span> <span dir="rtl">הערך עוסק במצות קב...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לקבור את המת, ודיני הקבורה.

הערך עוסק במצות קבורת המת, ודיני הקבורה. על הוצאת המת לקבורה, סדר הולכתו והלויתו ע"ע לוית המת; על דינים ומנהגים הנוהגים במת משום כבודו, ע"ע כבוד המת; על אסור הלנת-המת*, ע"ע הלנת המת; על דינים המוטלים על אדם שמת לו מת, ע"ע אבל וע' אנינות[1]; על דיני המת* ע"ע מת; על דיני הקבר* ע"ע קבר וע' בית הקברות; על טמאת-כהנים* לצורך קבורה ע"ע טמאת כהנים[2].

מצותה

מצותה

מצות קבורה נתפרשה בתורה במי שנתלה על ידי בית-דין*, שנאמר: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא[3], ודרשו בספרי: כי קבור תקברנו, מצות עשה[4]. על דין קבורת הנתלה, ע"ע הרוגי בית דין.

אף שאר מתים, נראה בגמרא, וכן כתבו ראשונים ואחרונים שקבורתם היא מצות עשה מן התורה, שנאמר בהרוגי בית דין: קבור תקברנו[5], ולמדים שאר מתים מהרוגי בית דין[6], או שלמדים מיתור תיבת: תקברנו, לשאר מתים[7]. ויש מן האחרונים שכתבו שמחלוקת לשונות היא בגמרא בדעת רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, שלשון אחד סובר שקבורת מתים היא מצות עשה מן התורה, ולשון אחר סובר שאינה מן התורה[8], וכן יש מן הראשונים שכתבו שלהלכה מצות קבורה אינה אלא מדרבנן[9].

השורפים את הגויות, וטומנים האפר בכלי, עוברים על מצות קבורת המת[10].

על חנטת המת, ועל נתינת סיד על גופו קודם הקבורה ע"ע כבוד המת[11].

מצוה ביום המיתה

מצוה לקבור את המת ביום מיתתו דוקא, שנאמר: לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא[12], והכוונה דוקא ביום, ולא בלילה שאחריו[13]. לא קברוהו ביום המיתה, מצות עשה לקברו בכל זמן[14]. ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא הרוגי בית דין, שעליהם נאמר: ביום ההוא, מצות עשה לקברם ביום המיתה, אבל שאר מתים - אף על פי שמצות קבורתם נלמדת מאותו כתוב המדבר בהרוגי בית דין[15] - אין חובה לקברם בו ביום אלא מצד הלאו של הלנת-המת*, ולא ממצות עשה[16].

על השהיית המת לכבודו, ע"ע הלנת המת[17]; על השהייתו לצורך בירור המיתה, ע"ע הלנת המת[18].

במנין המצוות

מצות קבורת המת, ביום המיתה, בהרוגי בית דין, ובשאר מתים, נמנית במנין מצוות עשה למצוה אחת[19]. ויש ממוני המצוות שלא מנו את המצוה לקבור ביום המיתה, אלא מנו את קבורת מתים, יחד עם הנהגות נוספות שבין אדם לחבירו, בכלל המצוה ללכת בדרכי ה'[20].

אסור הלנת המת

בנוסף למצוה לקבור את המת, ולקברו ביום המיתה, יש מצות לא תעשה, שלא להלין את המת, על מקורה ודיניה ופרטיה, ודינים מיוחדים שיש בהלנת המת בארץ ישראל ובירושלים, ע"ע ארץ ישראל[21] וע' הלנת המת וע' ירושלים[22].

החייבים בקבורה ובהוצאותיה

חיוב הקבורה מוטל על יורשי המת[23], ממעות הירושה, אפילו שלא ברצונם[24], ומחייבים אותם לשלם את כל צרכי הקבורה, היינו כל מה שרגילים לעשות למת בן גילו ממשפחתו, ואפילו אבן למצבה[25]. נתן המת מממונו לאחרים, ושייר מעט ליורשיו, כופים את היורשים לשלם את קבורתו ממה שנותר להם, לפי שחובת הקבורה היא מן הממון הנשאר לו אחרי מותו, ומה שנתן בחייו, כבר זכו בו אחרים, ואינו בכלל ממונו[26].

על פרטי ודיני חיוב יורש* בקבורה, ע"ע יורש (א)[27]; על חיוב הבן בקבורת אביו ע"ע כבוד אב ואם[28]; על האומר כשאמות אל תקברוני מנכסי, אם שומעים לו, ע"ע יורש (א)[29].

מת שלא הוריש ממון, אין כופים את קרוביו לקברו[30], אלא על הכל מוטל לקברו[31]. ויש סוברים שהקרובים, אף כשלא ירשו ממון, חייבים בקבורתו[32].

מת שאין לו קרובים, הרי הוא מת-מצוה*, שהכל חייבים בקבורתו[33].

במקום שיש חבורה שמטפלים בצרכי המת – חברא קדישא - הרי הם שלוחי הציבור, והם חייבים בקבורה[34].

על חיוב קבורה המוטל על כל אדם, אף במקום שיש קרובים, משום גמילות חסדים, עי' להלן[35].

על גר* שמת ואין לו יורשים, אם הזוכים בנכסיו חייבים בקבורתו, ע"ע גר[36] וע' דרכי נעם[37].

בעל בקבורת אשתו

על חובת הבעל* בקבורת אשתו, שהיא מתנאי-כתובה*, ע"ע בעל[38] וע' תנאי כתובה; על החייבים בקבורת אלמנה*, ע"ע[39]; על ארוס בקבורת ארוסתו ע"ע ארוסה[40]; על אשה מחיבי-לאוין*, אם בעלה חייב בקבורתה, ע"ע חיבי לאוין[41]; על החייבים בקבורת שומרת-יבם* ע"ע.

בכלל גמילות חסדים

הקבורה, בנוסף להיותה מצוה בפני עצמה, דרשו חכמים את חיובה – יחד עם חיובי בקור-חולים*, נחום-אבלים* ועוד - מכמה כתובים המלמדים על הנהגות של גמילות-חסדים*[42] והליכה בדרכי ה'[43], וכתבו ראשונים שההנהגות הללו הן בכלל מצות אהבת-ישראל*[44]. על גדר חיובי גמילות חסדים ואהבת ישראל, ע"ע גמילות חסדים וע' אהבת ישראל.

בהבדל שבין חיוב הקבורה מצד עצמו, לבין חיובו בכלל גמילות חסדים[45], יש מן האחרונים שכתבו שמצות קבורה אינה מוטלת על הכל, אלא על קרובי המת – עי' לעיל[46] – אבל מצד גמילות חסדים, חובה היא על כל אדם להתעסק בקבורת המת[47]. ויש שכתבו שמצד מצות קבורה אין חובה על האדם להתעסק בעצמו בקבורה ובצרכיה, אלא יכול לעשות על ידי אחרים, אבל מצד גמילות חסדים, חובה היא להתעסק בעצמו[48].

טעמה

בטעם הקבורה, נסתפקו בגמרא אם הוא משום בזיון או משום כפרה[49], כלומר משום בזיון, כדי שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע[50], ואף קרוביו יתבזו בכך[51], וכן בזיון הוא לכל החיים[52], או משום כפרה, כלומר כדי שתהא לו כפרה בהטמנה זו, שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות[53], או שחבוט הקבר מכפר[54]. הספק לא נפשט[55]. ויש מן הראשונים שכתבו שלמסקנת הסוגיה טעם הקבורה הוא משום כפרה[56].

הורה שלא יקברוהו

הורה שלא יקברוהו לאחר מותו, בגמרא תלו את דינו בטעם הקבורה[57], שאם הוא משום בזיון, אין שומעים לו[58], לפי שבזיון הוא אף לקרוביו[59], ואף לכל החיים[60], אבל אם הוא משום כפרה, הרי אמר שאינו רוצה כפרה[61], ולא תהיה לו כפרה בקבורה שהיא בעל כרחו, לפיכך אין טעם לקברו[62], ויש מפרשים שאף על פי שתהיה לו כפרה אם יקברוהו, אין אנו מצווים לעשות לו כפרה שאינו חפץ בה[63].

אם הספק תלוי בשאלה אם דורשים טעמא-דקרא*, ע"ע[64].

הספק במי שהורה שלא יקברוהו, יש מן האחרונים שכתבו שאינו אלא לסוברים שהקבורה אינה מצוה מן התורה[65], אבל לסוברים שהיא מצוה מן התורה[66], פשוט שאדם אינו רשאי לצוות שלא יקברוהו[67]. ודעת ראשונים אינה כן, אלא אף על פי שהקבורה היא מצות עשה מן התורה, יש צד לומר שהמצוה אינה אלא בסתם בני אדם, ולא במצַוֶה שלא יקברוהו[68].

להלכה מי שהורה שלא יקברוהו אין שומעים לו[69], בטעם כתבו ראשונים שמאחר והיא בעיה שלא נפשטה בגמרא[70], הרי זהו ספק-איסור*, שהולכים בו לחומרא[71]. ומן האחרונים יש שכתבו שלא מחמת הספק מחמירים, אלא בתורת ודאי, לפי שלדעתם הספק אינו אלא לסוברים שהקבורה אינה מצוה מן התורה[72], ומאחר ולהלכה היא מצוה מן התורה, פשוט שאין שומעים לו[73].

ביטול מלאכה

מת בעיר, כל בני העיר אסורים בעשית מלאכה[74], עד שיקבר[75], כדי שלא יתרשלו בקבורתו[76], ויתעסקו בו[77]. באיזה מת מדובר, נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים דוקא מת מצוה, שהכל חייבים בקבורתו[78], אבל מת שיש לו יורשים, שהם חייבים בקבורתו[79], שאר בני העיר מותרים במלאכה[80]. ויש חולקים וסוברים שכל מת, בני העיר אסורים במלאכה עד קבורתו[81].

היו בעיר חבורות - שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם[82], או שאלו מתעסקים בצרכי המתים שבת אחת ואלו שבת אחרת[83] - אותם שאינם מטפלים באותו היום מותרים בעשית מלאכה[84].

בתלמוד-תורה*, בני העיר מותרים אפילו בזמן שיש מת בעיר[85].

על ביטול תלמוד תורה ומלאכה בעת הוצאת והלוית המת, ע"ע לוית המת[86].

כפרה על ידה

הקבורה, יש בה כפרה למת[87].

סימן יפה בהיעדרה

מת שלא נקבר, סימן יפה לו[88], שנפרעים ממנו בעולם הזה אחר מותו, ויש לו כפרה בכך[89], וכתבו ראשונים שאין הכוונה שלא נקבר כלל, אלא שלא נקבר לפי כבודו, אבל אם לא נקבר כלל, אינו סימן יפה, לפי שהקבורה היא כפרה למת[90], ומי שלא נקבר אין לו כפרה[91].

נֶפֶל

נֶפֶל*, נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש מצוה בקבורתו, יש סוברים שאין[92], ויש סוברים שיש[93], על פרטי הדין ומקורו ע"ע נפל וע' יום טוב שני[94]. על קבורת נפל ביום-טוב-שני* ע"ע יום טוב שני.

על מילת נפל על קברו ע"ע מילה וע' נפל.

על קבורת שליא*, ע"ע.

חיובה במת שאינו שלם

מת שאינו שלם, נחלקו אחרונים אימתי יש בו חיוב קבורה: יש סוברים שאין חיוב קבורה אלא בראשו ורובו, ולא בפחות מכך[95]. ויש סוברים שאפילו כזית מן המת יש בו חיוב קבורה, ונסתפקו שמא ישנו אפילו בפחות מכזית[96].

חיובה בדם הנפש

רביעית דם הנפש, היינו הדם שיצא מן האדם בשעת מותו, והנפש יצאה בו, טעון קבורה, ומטעם זה הרוג או יולדת, שיצא מהם דם בשעת מיתה, ונספג בבגדיהם ובנעליהם, מאחר והדם טעון קבורה, קוברים אותם בבגדיהם ובנעליהם[97], וכתבו אחרונים שמטעם זה כשנהרג אדם, נוהגים לחפור בקרקע במקום שנמצא שם, ולאסוף כל העפר שנבלע בו דם, ולקברו עם המת, שמא באותו דם יצאה הנפש[98]. דם הנפש שניתז ונספג בבגדים אחרים, שאינם לבושו של המת, כתבו אחרונים שמכבסים את הבגדים, ואת המים שופכים לקבר[99].

באבר מן החי

אבר מאדם חי, כתבו אחרונים שאין מצוה לקברו[100].

פטור העוסק בה ממצוות

על החופר כוך לקבר, שפטור מקריאת-שמע* ומן התפלה* ומן התפילין* ומכל המצוות האמורות בתורה[101], ע"ע עוסק במצוה.

ברכה

הטעם שאין מברכים על מצות הקבורה, ע"ע ברכת המצוות[102].

הקבר ומקומו

הקבר

מנהגים שונים יש בצורת הקבר, יש קוברים בכוכים[103], שחופרים בכותלי מערה כוך כמדת המת, ותוחבים לתוכו את המת[104], ויש שקוברים בחפירות[105].

גודל הקבר

כוך שבתוך מערה, שקוברים בו, עושים אורכו ארבע אמות[106], לפי שארכו של אדם הוא שלש אמות, ואמה נוספת לארון[107], או שארכו של אדם עד כתפיו הוא שלש אמות, ואמה נוספת לצוארו וראשו ודפי הארון[108], ועושים רחבו של כוך ששה טפחים[109], לפי שאדם תופס אמה, שהיא ששה טפחים[110], ועושים גבהו של כוך שבעה טפחים[111], ששה כדי להכניס הארון ברויח, וטפח נוסף אויר בין הארון לקרקע, כדי שיהיה אהל על הטומאה, ולא יטמאו העוברים מלמעלה[112].

קבר שהוא בחפירה בקרקע, כתבו אחרונים שנוהגים לעשות אורכו ורוחבו כמידתו של המת[113].

בארון מחוץ לאדמה

הקבורה, צריך שתהיה דוקא בקרקע, ולא בארון מחוץ לקרקע, שכן דורשים מריבוי התיבות: קבור תקברנו[114], שצריך לעשות תכלית הקבורה, שאין גניזה גדולה ממנה, והיינו בקרקע[115], ולפיכך העושה ארון למת, ומניחו בבית הקברות, לא קיים מצות קבורה, ועובר על איסור הלנת-המת*[116]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רב אחא בר יעקב, שדי בקבורה בארון מחוץ לקרקע[117], אלא שאף לדעתם אין הלכה כדבריו[118].

בארון בתוך האדמה

קבורה בארון בתוך הקרקע, יוצאים בה ידי חובת קבורה[119], ובתלמוד נראה שכן היה המנהג[120], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכן נוהגים[121].

ויש ראשונים ואחרונים שכתבו שמנהג יפה לקבור דוקא בארץ בלא ארון[122], ולא דוקא בארץ-ישראל* –שנאמר בה: וכפר אדמתו עמו[123] - אלא אף בחוץ-לארץ*[124], לפי שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב[125], ואמרו באגדה שהעפר הוא רפואתו[126], ויש שכתבו שאף בזמן התלמוד נהגו כן, ומה שמצינו שנהגו בארונות[127], לא היה זה אלא אחר עיכול הבשר[128], או שהיו נוקבים את הארון[129], כלומר מסירים את הדף התחתון שלו, ומשכיבים את המת על הארץ, שבכך הרי הוא כקבור בארץ[130], ופרשו כן במה שציוה רבי בצואתו, שארונו יהא נקוב לארץ[131], שהכוונה שיטלו את הדף התחתון שבארון, וישכיבוהו על הארץ[132], וכן יש מן האחרונים שכתבו להלכה, אלא שכתבו שאין צריך להסיר את כל הדף התחתון, אלא די בנקב בארון, אפילו מן הצד, כדי שתחשב קבורה בארץ[133].

אבנים ולבנים, כתבו אחרונים שחשובים קרקע לענין קבורה, ולפיכך הנחת המת בקבר על גבי רצפת אבנים או לבנים, חשובה קבורה בקרקע[134].

על פרטי ודיני קבורה בארון ע"ע ארון המת[135]; על מנהג הדורות הראשונים ללקט את עצמות המת מקברו, ולקברן בארון, ע"ע לקוט עצמות.

רשע אצל צדיק

אין קוברים רשע אצל צדיק[136], שכן מצינו באיש שהשליכוהו בקבר אלישע הנביא: ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו[137], שמאחר ואותו האיש היה נביא שקר, לא הוכשר אצל המקום שיקבר אצל אלישע, ולפיכך החייהו[138]. וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל[139], וכן צדיק וכשר בינוני, אין קוברים אותו אצל חסיד גמור ומופלג[140].

בעל תשובה*, קוברים אותו אצל צדיק מעיקרו[141].

על הרוגי-בית-דין*, שמחמת שאין קוברים רשע אצל צדיק, ורשע חמור אצל רשע קל, אין קוברים אותם בקברות אבותיהם, אלא קוברים אותם בשני בתי קברות מיוחדים, ע"ע הרוגי בית דין: קבורתם.

אצל שונא

מתים שהיו שונאים בחייהם, יש מן הראשונים שכתבו שאין לקברם זה אצל זה, לפי שאין להם מנוחה יחד[142].

מקום קבורת אשה

אשה שמתה, אביה אומר תקבר אצלי, ובעלה אומר תקבר אצלי, קוברים אותה אצל אביה[143] – ויש גורסים אצל בעלה[144] - ואם יש לה בנים מבעלה קוברים אותה אצל בעלה[145], ואם היא אמרה קִברו אותי אצל בני, קוברים אותה אצל בניה[146].

אביה אומר לא תיקבר אצלי, ובעלה אומר לא תיקבר אצלי, קוברים אותה אצל בעלה, מפני שהוא חייב בקבורתה[147].

על אשה שירשה מקום בבית הקברות, אם בניה, שמתיחסים אחר אביהם, נקברים עמה שם, ע"ע בית הקברות[148].

מת מצוה

על מת מצוה, שקונה את מקומו, ע"ע מת מצוה.

הרחקה מן העיר

על הרחקת הקברות מן העיר ע"ע בית הקברות.

קבורה בארץ ישראל

על המעלה בקבורה בארץ-ישראל*, ע"ע[149] וע' חוץ לארץ[150].

על קבורה בערי-חומה*, ע"ע טובי העיר[151] וע' ערי חומה.

על קבורה בירושלים* ע"ע[152].

הכנת המת וסדר הקבורה

עצימת העינים

מנהג ישראל לעצום את עיניו של המת[153]. על עצימת עיני המת בשבת, ע"ע מוקצה; על אסור עצימת עיני גוסס*, ע"ע גוסס[154].

סגירת הפה

מנהג ישראל שאם נפתח פיו של המת, קושרים את לחייו[155]. על קשירת לחיי המת בשבת, ע"ע מוקצה; על אסור קשירת לחיי גוסס, ע"ע גוסס[156].

סיכה והדחה

מנהג ישראל שסכים את המת[157] במיני בשמים[158], ומדיחים אותו[159] במים[160], חמים[161] להעביר זוהמתו, כדי שלא יקוצו העם בטלטולו[162], וכתבו אחרונים שידיחוהו היטב בכל מקום, כדי שיהא נקי מכל טומאה[163]. ואימתי עושים את ההדחה, כתבו אחרונים שראוי לעשותה מיד אחר מיתה, כדי שלא יהיה מוטל בבזיון, אבל ניתן להמתין מעט עד קרוב לקבורה, כדי שלא יחזור ויתנוול אחר ההדחה[164].

יש מן הראשונים שכתבו שאחר ההדחה טחים את ראשו של המת בביצים טרופות בקליפתם[165], והוא מנהג קדום, וכתבו בטעמו שהיו מוליכים אותו מחוץ לעיר, וכדי שידעו הקוברים שהוא ישראל, עשו בו סימן זה[166], וטעם הביצים, שגלגל הוא שחוזר בעולם[167].

יש שנהגו לזלף יין על אברי המת[168].

על סיכת והדחת המת בשבת, ע"ע מוקצה; על איסור סיכת והדחת גוסס, ע"ע[169]; על מאבד עצמו לדעת, אם מתעסקים בהדחתו, ע"ע מאבד עצמו לדעת[170].

פקיקת הנקבים

מנהג ישראל שפוקקים את נקביו של המת[171], אחר שמדיחים אותו[172], כדי שלא תיכנס בהם הרוח[173]. על פקיקת נקבי המת בשבת, ע"ע מוקצה; על איסור פקיקת נקביו של גוסס, ע"ע גוסס[174].

גזיזת שער וצפרנים

מנהג ישראל שגוזזים את שערו של המת[175]. ויש שכתבו שגוזזים אף את צפרניו[176].

מוגמר

בראשונה היו מניחים את המוגמר תחת חולי מעים מתים – שהם מסריחים[177] - והיו חולי מעים חיים מתביישים, התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודם של חולי מעים חיים[178]. וע"ע הלבנת פנים[179].

כסוי פני המת

בראשונה היו מגלים פני עשירים מתים ומכסים פני עניים, מפני שהיו פניהם מושחרים מפני בצורת[180], והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו מכסים פני הכל, מפני כבודם של עניים[181]. וע"ע הלבנת פנים[182].

מניעת דברים מחממים

המת, כשהוא מונח על דברים חמים, הוא מסריח ומתפיח[183], לפיכך אין משכיבים אותו על שום דבר חם, כגון כר וכסת, אלא מיד מורידים אותו ומניחים אותו על הארץ, או על גבי חול ומלח וחרסית[184], על עשיית דברים אלו לגוסס, ע"ע גוסס[185]; על עשיית דברים אלו בשבת, ע"ע מוקצה.

תכריכים

על התכריכים*, שמלבישים בהם את המת לפני הקבורה, ע"ע תכריכים, וע"ע כלאי בגדים[186] וע' לועג לרש[187] וע' ציצית.

קבורת הרוג ויולדת בבגדיהם

הרוגים, יש מן הראשונים שכתבו שקוברים אותם כפי שהם, בבגדיהם ונעליהם, בלא תכריכים, ולא משנים בכסותם דבר[188], ויש שכתבו שמלבישים תכריכים על בגדיהם[189], ולהלכה כתבו אחרונים שנוהגים שאין עושין להם תכריכין כשאר מתים, אלא קוברים אותן בבגדיהם, ולמעלה מהם סדין, כשאר מתים[190]. וכתבו אחרונים שכן הדין ביולדת שמתה[191]. בטעם הדין כתבו אחרונים שמאחר ובמותם יצא מהם דם, חוששים שרביעית הדם שהנפש יוצאת בו – שהוא טעון קבורה[192] – ספוג בבגדיהם, ולפיכך קוברים עמם את הבגדים[193], וכתבו שלפיכך אין הדברים אמורים אלא במי שיצא ממנו דם בשעת מיתה, שבו יש לחוש שדם הנפש ספוג בבגדיו, אבל מי שמת מקור או מטביעה, ולא יצא ממנו דם, וכן מי שיצא ממנו דם ולא מת, ואחר זמן מת, בגדיו אינם טעונים קבורה, ולפיכך מטהרים אותו וקוברים אותו בתכריכים כשאר מתים[194].

הרוגים ביד ליסטים ואנסים, כתבו ראשונים שכדי להעלות חימה ולנקום נקם, קוברים אותם בלבושיהם, כפי שנמצאו[195], אף כשלא יצא מהם דם כלל, כגון שנחנקו[196].

למהר להוציא לקבורה

המדחה מיטתו של מת – שממהר להוציאו לקבורה[197] - הרי זה משובח[198], על הדין והטעם ע"ע לוית המת[199]; על מטת אביו ואמו, שאין למהר להוציאם, ע"ע כבוד אב ואם[200].

נשים, רבי אלעזר אמר שצריך לקבור אותן סמוך למיתתן, שנאמר: ותמת שם מרים ותקבר שם[201], ולפיכך אין מניחים את מיטתן ברחוב להספידן[202]. על שאין להניח את מיטתן ברחוב, ודעות חולקות, ע"ע הספד[203].

המיטה

על המיטה שבה מוציאים את המת ע"ע הלבנת פנים[204] וע' לוית המת[205].

עמידה בדרך לקבורה

כשמביאים את המת למרחק שלשים אמות מן הקבר, יש מן האחרונים שכתבו שיעמדו עמו בכל ארבע אמות, וישהו מעט, לפי שיש בזה קצת כפרה למת[206], ויש מקומות שנוהגים להעמידו על הארץ שלש פעמים סמוך לקברו, והולכים כל פעם מעט, ובפעם השלישית אומרים צדוק-הדין*[207], ובימים שאין אומרים צדוק הדין, אין צריך להעמידו[208].

צורת השכיבה בקבר

קוברים את המת כשפניו למעלה[209], כדרך שאדם ישן[210], רגליו מפושטות, וידיו על לבו[211]. ויש ראשונים שכתבו שניתן להשכיבו אף על צדו[212]. אבל אין מניחים אותו לא עומד[213], שהיא קבורת חמורים[214], ולא יושב[215], ולא ראשו מונח בין ברכיו[216].

כיוון הקבורה

בחוץ לארץ, כתבו אחרונים שנוהגים לקבור את המתים כשרגליהם לכיוון ארץ ישראל[217].

נתינת עפר על פני המת

נתינת עפר על פני המת, כתבו גאונים שיש בה בזיון, ולפיכך אין עושים כן אלא במקום הצורך, ואין כל הארצות שוות בזה, שבמקומות שיש ברד – כלומר יובש[218], ויש מפרשים קור[219] - גדול, כגון ארץ ישראל, ששם המת יבש, ואינו מתליע, אין נותנים עליו עפר, אלא מטילים אותו בכוך, ומניחים לוח למעלה מן הכוך, שלא יגע העפר והטיט בפניו, אבל במקום שאינו יבש, כגון בבל, שאם לא יהיה עליו עפר, יתליע, המנהג שקוברים אותו בארון – מחמת הלחות שבקרקע[220], ועי' לעיל על קבורה בארון[221] - ונותנים עפר על עיניו ועל פניו[222], כדי שיתעכל מהר ולא תאכלנו רימה[223], ואין בכך גנאי, לפי שאינו אלא מעט עפר[224].

במקום שנותנים עפר על פני המת, אם היתה עת גשמים, והעפר לח – ואם יטילו עפר לח על פניו יש לחוש יותר לרימה[225] - מביאים עפר יבש ממקום אחר, ונותנים על פניו – ועל עיניו, כדי שיתייבש ולא תאכלנו התולעת[226] - ומכסים את פניו בבגדיו, ונותנים על בגדיו עפר בגובה טפח, ולאחר מכן מכסים אותו בלוח, וחוזרים ונותנים עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה או יותר[227].

להלכה כתבו אחרונים שנוהגים שאין נותנים עפר על גופו של המת, אלא מכסים הארון בדף קודם נתינת העפר[228].

כיסוי הקבר

נוהגים שכל הנוכחים בקבורה משתתפים בכיסוי הקבר[229]. אם מותר לעשות כן ביום-טוב-שני של גלויות, ע"ע[230].

על המנהגים שנהגו בחזרה מן הקבר לכבוד המת, ע"ע מעמדות ומושבות וע' צדוק הדין.

על ציון-קברות* ובנית נפש על הקבר ע"ע ציון קברות.

על מנהג הדורות הראשונים ללקט את עצמות המת מקברו, ולקברן בארון, והמנהג לקבור תחלה במהמורות, ע"ע לקוט עצמות.

כמה מתים יחד

@ד. דיניה. # אין קוברין שני מתים זה בצד זה, ולא את המת בצד העצמות, ולא את העצמות בצד המת[231], לפי שהוא בזיון למתים[232]. רבי יהודה אומר האיש נקבר עם בתו קטנה, והאשה נקברת עם בנה קטן, ועם בן בנה קטן[233], זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו יקבר עמו במותו, וכל שאין ישן עמו בחייו אינו נקבר עמו במותו[234], וכן הלכה[235].

וכמה צריך להרחיק בין המתים, כתבו גאונים וראשונים כשיעור שני דפנות של קברים, שבכך נמצא שכל מת קבור בקבר בפני עצמו[236], וכמה הוא שיעור דופן הקבר, נחלקו תנאים, תנא קמא סובר חצי אמה[237], ולפיכך לדעתו צריך להרחיק בין המתים אמה[238], ורבן שמעון בן גמליאל אומר שדופן הקבר אין לו שיעור קבוע, אלא הכל לפי הסלע, כמה הוא חזק[239], ולדעתו מרחיקים בכדי שיעמדו שני הקברים ולא יפלו[240]. ויש מן האחרונים שכתבו שאין שיעור להרחקה בין המתים, ואין צריך אלא שתהיה דופן כל שהיא ביניהם[241].

כשם שאין קוברים מתים זה בצד זה, כך אין קוברים מתים זה על גב זה, אפילו בשני ארונות, לפי שהוא בזיון למתים, ואם נתן, כופים את בעל העליון שיפנה, ודוקא בנוגעים זה בזה, אבל בשתי קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתים, מותר[242], וכמה עפר יהא מפסיק, ששה טפחים, כדי שיהיו שלשה טפחים לכל מת[243]. ויש שכתבו שדי בהפסק שלשה טפחים[244].

בשעת הדחק

בשעת הדחק, כשאי אפשר להרחיק ששה טפחים, כתבו גאונים שקוברים זה על זה אף בפחות מששה טפחים[245], וכן כתבו אחרונים שנהגו בכל תפוצת ישראל שקוברים זה אצל זה וזה על גבי זה, אף על פי שהוא שלא על פי הדין, לפי שבגלות אין די מקום לקבורה בהרחקה כדין, ומכל מקום במקום שאפשר לקבור כדין, חובה לעשות כן[246]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף בשעת הדחק אסור לקבור בלא הרחקה ששה טפחים[247].

קדימה בין מתים

עיר שמתו בה שני מתים, חכם ותלמיד, מוציאים את החכם תחלה, מתו תלמיד ועם הארץ, מוציאים את התלמיד תחלה, היו שניהם חכמים, או שניהם תלמידים, או שניהם עמי הארץ, מוציאים את זה שמת תחלה, איש ואשה, מוציאין את האשה, מפני שהאשה קרובה לניוול[248], וע"ע אשה[249].

על הוצאת שני מתים כאחד, ע"ע לוית המת[250].

קבורת מת והכנסת כלה

מת שיוצא לקבורה, וכלה שיוצאת לחופתה, מי מהם קודם, ע"ע הכנסת כלה[251].

קבורת מת ומילה

קבורת המת ומילה*, מילה קודמת[252], שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים[253]. על מת-מצוה ומילה, איזה מהם קודם, ע"ע מת מצוה.

קבורת רשע

רשע, שידוע שלא עשה תשובה, יש מן הראשונים שכתבו שאין מצוה להתעסק בקבורתו, ולא עוד אלא שאסור להתעסק בה[254]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שקוברים אותו כרגיל[255]. ומן האחרונים יש שכתבו שקוברים אותו, אלא שאין מתעסקים בקבורתו, להמציא לו תכריכים וצרכי קבורה של שאר מתים, אלא מניחים אותו בקבר כמו שנמצא, אף בלא תכריכים[256].

על המאבד-עצמו-לדעת*, אם מתעסקים בקבורתו, והיכן קוברים אותו, ע"ע מאבד עצמו לדעת[257]; על מוחרם ומנודה אם מתעסקים בקבורתם, ע"ע חרם[258] וע' מנודה.

קבורת גוים

קוברים מתי גוים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום[259], אבל אין קוברים אותם בקברי ישראל[260]. על פרטי דין קבורת גוים, ע"ע גוי[261] וע' דרכי שלום[262].

מותר מעותיה

על מותר המת, או מותר המתים, כלומר הנותר ממעות שגבו לצורך קבורתם, שנחלקו תנאים מה עושים בהם, ונחלקו אמוראים בטעמם, ע"ע הזמנה[263] וע' יהא מונח עד שיבא אליהו[264] וע' מת.

המוכר קברו

על המוכר קברו, שקוברים אותו בו בעל כרחו של לוקח, ע"ע בית הקברות[265].

פנוי קברים

על פנוי קברים ע"ע פנוי מתים.

ביום טוב

מת ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממים, כלומר שקוברים אותו על ידי גוים[266], ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא התירו על ידי גוי אלא כשאי אפשר להשהותו עד למחר, כגון שמת בשבת שקודם יום טוב, ויש לחוש שיסריח, אבל כשאפשר להשהותו, אין קוברים אפילו על ידי גוים[267]. ויש חולקים וסוברים שאפילו מת בו ביום, ויכולים להשהותו למחר, מותר לקברו על ידי גוים[268], וכן הלכה[269].

לא התירו מלאכה על ידי גוי אלא לצורך קבורת המת בו ביום, אבל אם קוברים אותו למחרת יום טוב, אסור[270].

על הולכת המת על ידי ישראל ביום טוב, אם מותרת משום מתוך-שהותרה-לצורך-הותרה-שלא-לצורך*, ע"ע מתוך.

מת ביום טוב שני, יתעסקו בו ישראל, אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה[271]. על טעם הדין ופרטיו, ואם התירו דוקא כשיש חשש שיסריח, ואם התירו אף במקום שיש גוים, ואם התירו אף דברים שאינם צורך המת, ואם התירו ללוות את המת מחוץ לתחום, ולחזור, ולרכוב על גבי בהמה, ועל תקופות שחכמים אסרו לקבור מת על ידי ישראל, ועל הדין במקומות שאינם בני תורה, ודין קבורת נפל ביום טוב שני, ע"ע יום טוב שני של גלויות[272].

לא התירו מלאכה ביום טוב שני אלא כשקוברים את המת בו ביום, אבל אם קוברים אותו למחרת יום טוב, אסור לעשות מלאכה ביום טוב שני לצרכו, אפילו על ידי גוי[273].

אם מותר להלין מת מיום טוב ראשון לשני, כדי שיקברוהו ישראל, ע"ע הלנת המת[274].

בחול המועד

על עשיית צרכי המת וקבורתו בחול-המועד*, ע"ע חול המועד.

על דברים שעושים למת משום עגמת נפש, כגון סתירת שערות של כלות מתות וגילוי פני חתנים ונתינת דיו וקולמוס בצד המת, או תלית מפתחו ופנקסו בארונו, אם יש בהם משום דרכי-האמורי*, ע"ע דרכי האמורי[275].

על הרוגי-בית-דין* שקוברים עמם את האבן שנסקל בה והעץ שנתלה עליו וסיף שנהרג בו וסודר שנחנק בו, ע"ע הרוגי בית דין[276].

על הנפטר מן המת, שאומר לו לך בשלום[277], ע"ע לוית המת[278].

על תקנת חכמים במוכר דבר-שלא-בא-לעולם* לשם קבורה ע"ע דבר שלא בא לעולם[279].

על מכירה לקבורה, שאין מכריזים בה שכל הרוצה יבא ויקח כדי שיעלה מחירה, ע"ע הכרזה[280].

על דייר חדש בעיר, מאימתי כופים אותו ליתן צדקה לקבורת העניים, ע"ע בני העיר[281].

הערות שוליים

  1. ↑ ציון 131 ואילך.
  2. ↑ ציון 547 ואילך.
  3. ↑ דברים כא כג.
  4. ↑ ספרי שם פיסקא רכא, הובא בסהמ"צ לרמב"ם ע' רלא ובחינוך מ' תקלז.
  5. ↑ דברים כא כג. עי' סנהדרין מו ב: איכא דאמרי אמר ר' יוחנן בשם רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין שנאמר: כי קבור תקברנו, ור"ח שם ורדב"ז אבל פי"ב ה"א ושו"ת מהר"ם מינץ סי' נד, שמכאן למדים שמצוה היא מן התורה (ועי' השגות רמב"ן על סהמ"צ שורש ג ד"ה העיקר, שהביא מכמה מקומות שאמרו לשון "רמז" על דין דאורייתא) ועי' ציון 8, שי"מ את האיכא דאמרי באופן אחר; עי' ציון 7, שי"ס כן אף בדעת הלשון הראשון בדברי ר' יוחנן בשם רשב"י בסנהדרין שם; עי' סנהדרין שם: א"ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מה"ת מנין וגו' אמר רב אחא בר יעקב וגו' דאיבעי ליה למימר כי קבור; סהמ"צ לרמב"ם ע' רלא, ורמב"ם אבל פי"ב ה"א ורדב"ז ולח"מ שם בדעתו, ועי' רמב"ם סנהדרין פט"ו ה"ח ואבל פ"ד ה"ח, שלא הזכיר עשה בשאר מתים; עי' רמב"ן דברים כא כב; החינוך מ' תקלז; סמ"ג ע' קד; עי' שד"ח ח"ג מע' הקו"ף כלל לט (1294) שהביא מאחרונים רבים שקבורה היא מ"ע מן התורה. על חיוב קבורה בכלל שאר מעשי גמילות חסדים, משום מצות ואהבת לרעך כמוך, והחילוק בינו לבין חיוב קבורה מצד עצמו, עי' ציון 42 ואילך.
  6. ↑ יד רמה סנהדרין שם, בבאור ד' ר' אחא בר יעקב שם.
  7. ↑ ר"ח (וכעי"ז יד רמה) סנהדרין שם, בבאור האיכא דאמרי שם, וכן מפורש בגירסת ילקו"ש כי תצא רמז תתקל: א"ד רמז לקבורה מן התורה מנין ת"ל כי קבור מה ת"ל תקברנו מכאן רמז לקבורה, ועי' ציון 114, שי"מ את דרשת האיכא דאמרי בע"א. ועי' הלשון הראשון בסנהדרין שם, שר' יוחנן בשם רשב"י למד מקבור תקברנו לענין לאו של הלנת-המת בשאר מתים, ע"ע הלנת המת ציון 9 ואילך, ועי' ערל"נ סנהדרין שם, וכעי"ז שו"ת חו"י סי' קלט, וכעי"ז בלח"מ דלהלן, וכ"מ ברבינו יונה סנהדרין שם (הגי' שבהוצ' ירושלים תשסו), שאף ללשון הזה למדים מייתור תיבת תקברנו שיש מ"ע של קבורה בשאר מתים, וע"ע הנ"ל ציון 13, שי"מ את הלשון הראשון בע"א, ועי' ילקו"ש שם, גי' אחרת בלשון הראשון: אמר רבי יוחנן מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תלין נבלתו, ומנין שעובר אף בעשה, ת"ל כי קבור תקברנו.
  8. ↑ עי' לח"מ אבל פי"ב ה"א, בבאור מחלוקת הלשונות בסנהדרין שם, שללשון הראשון למדים מייתור תיבת תקברנו, לחיוב קבורה בשאר מתים, עי' ציון הקודם, ולדעת האיכא דאמרי שם אינה אלא רמז, ולא מצוה, ועי' רבינו יונה סנהדרין שם, שמ' קצת כן בד' האיכא דאמרי, ועי' ציון 5, שי"מ את האיכא דאמרי באופן אחר. ועי' לח"מ שם, שאף ספק הגמ' בסנהדרין שם במי שצוה שלא יקברוהו, עי' ציון 57 ואילך, אינו אלא לסוברים שמצות קבורה אינה מן התורה, עי' ציון 67. ועי' רדב"ז שבציון 16, שבשאר מתים אין מ"ע לקברו בו ביום, וצ"ע אם כוונתו שאין מ"ע של קבורה כלל, וע"ע הלנת המת ציון 29.
  9. ↑ ר"ח סנהדרין מו ב, מז א.
  10. ↑ שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קנה. וע"ש שאסור לשרוף מת, מכמה טעמים, אף אם יקבור את אפרו.
  11. ↑ ציון 127 ואילך.
  12. ↑ דברים כא כג. סהמ"צ לרמב"ם ע' רלא; החינוך מ' תקלז; סמ"ג ע' קד.
  13. ↑ מנ"ח שם.
  14. ↑ שאג"א החדשות סי' ו אות א.
  15. ↑ עי' לעיל.
  16. ↑ ע"ע הלנת המת, ושם ציון 126. שו"ת רדב"ז ח"א סי' שיא.
  17. ↑ ציון 79 ואילך.
  18. ↑ ציון 105 ואילך.
  19. ↑ סהמ"צ לרמב"ם ע' רלג; החינוך מ' תקלז; סמ"ג ע' קד.
  20. ↑ עי' בה"ג הקדמה אות לד, והשגות הרמב"ן על סהמ"צ שורש א ד"ה והתשובה הרביעית, בדעתו; עי' יראה"ש סי' קנג קנד. על גדר המצוה ללכת בדרכי ה' ע"ע גמילות חסדים וע' אהבת ישראל, ועי' להלן ציון 42 ואילך.
  21. ↑ ציון 178.
  22. ↑ ציון 407 ואילך.
  23. ↑ עי' יבמות פט סוע"ב: כיון דלא ירתי לה קריא ולא ולא ענו לה; רמב"ם זכיה פי"א הכ"ד; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה ד"ה איבעיא להו, ועי' השגות רמב"ן לסהמ"צ שורש א ד"ה והתשובה הרביעית: קרובי המת; עי' רא"ש סנהדרין פ"ו סי' ב ושו"ת הרא"ש כלל יג סי' יח; טוש"ע יו"ד שמח ב וחו"מ רנג ל.
  24. ↑ רמב"ם שם; רא"ש שם ושם; טוש"ע שם ושם. ועי' ר"ן סנהדרין מו ב, שכופים את היורשים בין אם טעם הקבורה הוא משום כפרה למת, עי' ציון 49, שאז פשוט הוא, ובין אם הוא משום בזיון, עי' ציון הנ"ל, ואינם יכולים לומר שהם מוחלים על בזיונם, לפי שהבזיון אינו רק לקרובים, אלא אף למת עצמו, ועי' ציון 51, שי"ס שהבזיון אינו אלא לחי.
  25. ↑ רא"ש סנהדרין שם, ושו"ת הרא"ש שם סי' יט; טוש"ע יו"ד שם.
  26. ↑ שו"ת הרא"ש שם סי' יח; טוש"ע חו"מ שם לא. ועי' רע"א על שו"ע שם, שמסתפק בנתן את כל נכסיו במתנת-שכיב-מרע, אם מקבל המתנה חייב בקבורתו.
  27. ↑ ציון 857 ואילך.
  28. ↑ ציון 1131 ואילך.
  29. ↑ ציון 866 ואילך.
  30. ↑ עי' שו"ת הרא"ש כלל יג סי' יח; עי' טוש"ע יו"ד שמח ב, וש"ך שם ס"ק ה.
  31. ↑ ש"ך שם.
  32. ↑ עי' ראב"ן שו"ת סי' לג; עי' שו"ת מהר"ם מינץ סי' נד, ובית הלל סי' שמח ס"ב וכעי"ז בית שמואל סי' קיח ס"ק כ בדעתו. ועי' שו"ת זרע אמת ח"ב יו"ד סי' קט. ועי' ראב"ן שם, וב"ש שם בד' מהר"ם מינץ שם, שהחובה מוטלת על שבעת קרובים שהכהן נטמא להם, ע"ע טמאת קרובים, ועי' ב"ש שם, על קדימת החיוב בין הקרובים.
  33. ↑ ע"ע מת מצוה. סהמ"צ לרמב"ם ע' רלא; עי' השגות על סהמ"צ רמב"ן שורש א ד"ה והתשובה הרביעית; החינוך מ' תקלז.
  34. ↑ עי' גשה"ח ח"א פ"ז אות ח.
  35. ↑ ציון 47.
  36. ↑ ציון 425 ואילך.
  37. ↑ ציון 43.
  38. ↑ ציון 133 ואילך.
  39. ↑ ציון 62.
  40. ↑ ציון 50 ואילך.
  41. ↑ ציון 241 ואילך.
  42. ↑ עי' ב"מ ל ב; ועי' רמב"ם אבל פי"ד ה"א, שמנאה בכלל מצוות גמ"ח, ועי' ציון 5, שבנוסף מנאה כמ"ע בפ"ע.
  43. ↑ עי' סוטה יד א. ועי' בה"ג הקדמה אות לד והשגות רמב"ן על סהמ"צ שורש א ד"ה והתשובה הרביעית, בדעתו, ויראה"ש מ' קנג קנד, שלא החשיבוה אפי' בהרוגי בי"ד כמצוה בפני עצמה, מן הכתוב (דברים כא כג) קבור תקברנו, אלא רק בכלל המצוה ללכת בדרכי ה'. וע"ע גמילות חסדים ציון 3 ואילך.
  44. ↑ סהמ"צ לרמב"ם שורש ב, והשגות הרמב"ן שם שורש א ד"ה והתשובה הרביעית; עי' רמב"ם אבל פי"ד ה"א.
  45. ↑ עי' השגות הרמב"ן על סהמ"צ שורש א ד"ה והתשובה הרביעית, שהק' על רמב"ם שם שורש ב, שהתייחס לקבורה רק כפרט בגמילות חסדים, ולא כמצוה בפ"ע.
  46. ↑ ציון 23 ואילך.
  47. ↑ לב שמח שורש א ד"ה והנ"ל בזו.
  48. ↑ מרגניתא טבא שם ד"ה ואין להקשות למה.
  49. ↑ סנהדרין מו ב. ועי' תוס' שם ד"ה קבורה, שודאי שיש כפרה, עי' ציון 87, אלא הספק הוא אפ' אם יש בזיון וכפרה, איזה מהם הוא עיקר טעם הקבורה.
  50. ↑ רש"י שם ד"ה משום בזיונא הוא. ועי' ציון 51.
  51. ↑ עי' ציון 59. ועי' תוס' סנהדרין שם ד"ה קבורה, לגי' שבמסורת הש"ס שם, שמשמע שרק לקרובים יש בזיון, אבל למת עצמו אין בזיון כשלא נקבר, אם שוכב על המטה בכבוד, ועי' רש"י שם ד"ה משום וד"ה לא כל, שמ' שהבזיון הוא למת ולחיים, ועי' ציון 24.
  52. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה.
  53. ↑ רש"י שם ד"ה או. ועי' ר"ן שם, שהוסיף שכפרה היא לו בכך שהקבורה היא הכנעה גדולה, שבהיותו חי היה מושל על כל בעלי החיים.
  54. ↑ ר"ח שם מז א.
  55. ↑ עי' סנהדרין שם; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה ד"ה איבעיא להו.
  56. ↑ ר"ח שם מז א.
  57. ↑ עי' לעיל.
  58. ↑ סנהדרין מו ב.
  59. ↑ רש"י שם ד"ה לאו כל. ועי' ציון הבא.
  60. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה ד"ה איבעיה להו; טור יו"ד שמח. ועי' רמב"ן שם טעם נוסף לקברו אפ' כשאין לו בני משפחה, או שבני משפחתו אינם רוצים לקברו, שחוששים שיש קרוב אפילו בסוף העולם, שיתבזה במת זה שלא נקבר.
  61. ↑ סנהדרין שם.
  62. ↑ רש"י שם ד"ה הא אמר.
  63. ↑ יד רמה שם.
  64. ↑ ציון 154.
  65. ↑ עי' ציון 8.
  66. ↑ עי' ציון 5 ואילך.
  67. ↑ לח"מ אבל פי"ב ה"א בד' רמב"ם שם.
  68. ↑ שו"ת מהר"ם מינץ סי' נד; רדב"ז אבל שם.
  69. ↑ רמב"ם אבל פי"ב ה"א, וע"ש זכיה פי"א הכ"ד; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה ד"ה איבעיא; פסקי הרא"ש סנהדרין פ"ו סי' ב; טוש"ע יו"ד שמח ג.
  70. ↑ עי' ציונים 55, 57 ואילך.
  71. ↑ ע"ע ספק איסור. תוה"א שם; רדב"ז אבל שם בד' רמב"ם שם, שהוא ספק דאורייתא, לסוברים כן (עי' ציון 65 ואילך) ועי' רדב"ז שם תוספת טעם להחמיר, שהגמ' סנהדרין מו ב מנסה להוכיח מכמה מקומות שהקבורה היא משום בזיון, ואע"פ שהראיות נדחות, מכיון שעיקר קבורה מן התורה, אין סומכים על הדיחויים.
  72. ↑ עי' לעיל.
  73. ↑ לח"מ אבל שם בד' רמב"ם שם.
  74. ↑ רב יהודה בשם רב במו"ק כז ב; רמב"ם אבל פי"ד ה"י; טוש"ע יו"ד שמג א, שסא ב.
  75. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם שסא ב.
  76. ↑ נמוק"י שם (יח א).
  77. ↑ טוש"ע שם.
  78. ↑ ע"ע מת מצוה.
  79. ↑ עי' ציון 23 ואילך, שהיא חובתם.
  80. ↑ ה"ג תחי' הל' אבל, ורי"צ גיאת הל' אבל עמ' ריא בשם פסוקות וגדולות, הובא בתוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין מי שמתו מוטל לפניו; עי' רי"ף מו"ק כז ב (יח א), וב"י יו"ד שמג בדעתו; עי' רמב"ם אבל פי"ד ה"י, ולח"מ שם, שמ' קצת כן.
  81. ↑ רי"צ גיאת שם, הובא ברמב"ן שם, ועי' ב"י שם, שהבין שאינו ד' ריצ"ג אלא ד' הרמב"ן; עי' טוש"ע שם ושם.
  82. ↑ רש"י מו"ק שם בבאור גמ' דלהלן.
  83. ↑ נמוק"י שם.
  84. ↑ עי' מעשה ברב המנונא במו"ק שם; עי' רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם.
  85. ↑ תוס' מו"ק כז ב ד"ה אסורין; טוש"ע יו"ד שסא ב.
  86. ↑ ציונים 46 ואילך, 487 ואילך.
  87. ↑ עי' סנהדרין מו ב, ותוס' שם ד"ה קבורה. ועי' ציון 53 ואילך. וע"ע הרוגי בית דין ציון 7 ואילך, שאף בעיכול הבשר וחיבוט הקבר יש כפרה.
  88. ↑ רבי נתן בברייתא סנהדרין מז א.
  89. ↑ רש"י שם ד"ה סימן יפה.
  90. ↑ עי' ציון 87. תוס' שם מו ב ד"ה קבורה; ר"ן שם.
  91. ↑ ר"ן שם.
  92. ↑ עי' מס' שמחות פ"א ה"ח: מחותך, מסורס, נפלים ובן שמנה חי, ובן תשעה מת, אין מתעסקין בו לכל דבר, ושו"ת בנין ציון סי' קיג, שמפרש שאף אין קוברים, ועי' ציון הבא, שי"ח בבאור מס' שמחות; או"ז ח"ב סי' תכב, הובא בב"ח יו"ד שנג אות ג, ע"פ תוספתא אהלות פט"ז: בור שמטילין נפלים לתוכו וגו' ומעשה וגו' שהטילה נפל לבור, וכעי"ז הגה"מ מילה פ"א הט"ו אות י ע"פ פסחים ט א וע"ז מב א ונדה טו ב: שהטילה נפל לבור; דרכ"מ יו"ד סי' רסג אות ב*, בשם הגהות מרדכי, ועי' הגהות מרדכי שבת רמז תעא שלפנינו, שאינו מפורש כבנוסחת הדרכ"מ; חו"י סי' סה. ועי' מ"א סי' תקכו ס"ק כ שהביא ראיה שא"צ קבורה מאהלות פט"ז מ"ה: בור שמטילים לתוכו נפלים, ועי' ציון 93, שבעצמו חולק וסובר שצריך. ועי' חו"י שם, שאע"פ שמן הדין א"צ קבורה, ומותר לזרקו, מ"מ לפי הנהוג לא יעשה כן, ולדעת הנשים ועמי הארץ הוא מעשה תועבה רע ומר.
  93. ↑ עי שו"ת רשב"א ח"ה סי' רלו, שאע"פ שאמרו במס' שמחות שם, שאין מתעסקים עמו, לא אמרו אלא לענין קריעה וחליצה והספד, אבל פשוט שקוברים אותו, ועי' ציון הקודם, ועי' ציונים 254, 255; מ"א שם, ומור וקציעה שם, ע"פ נדה נז א, ורש"י שם, שהכותים אינם קוברים את הנפלים, שמשמע שאנו כן קוברים, וע"פ ב"ב קא ב: בניפלי, וסנהדדרין מח א: קבר וגו' הטיל בו נפל, שמשמע שקוברים נפלים. ועי' כתובות כ ב: שהנשים קוברות שם נפליהן, ועי' שבו"י שבציון 100. ועי' שד"ח ח"ג מע' הקו"ף כלל מ (1294) שהביא שיטות אחרונים נוספים לכאן ולכאן.
  94. ↑ ציון 835 ואילך.
  95. ↑ מל"מ אבל פי"ד סוף הכ"א, ותפא"י בועז שבת פ"י אות א, מירושלמי נזיר פ"ז ה"א, לענין מת מצוה: שייר ממנו לא עשה כלום שנאמר: כי קבור תקברנו, מיכן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו, וע"ע מת מצוה. ועי' גשר החיים ח"א פט"ז עמ' קמג קמד, שאף לסוברים כן, נוהגים לקבור אף חלק קטן מן המת, מכמה טעמים.
  96. ↑ עי' תוי"ט שבת פ"י סוף מ"ה; עי' מנ"ח מ' תקלז.
  97. ↑ עי' ציון 193. ב"ח יו"ד סי' שסד אות ח בשם מצאתי כתוב.
  98. ↑ ב"ח שם בשם מ"כ.
  99. ↑ חכמת אדם כלל קיז ס"י. וע"ש שדם שיצא ממנו בחייו אינו טעון קבורה, ולפיכך אם המת מלוכלך בדם שיצא ממנו בחייו, מטהרים אותו.
  100. ↑ שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא; נובי"ת יו"ד רט. ועי' שבו"י שם, שבתחלה רצה להוכיח שמצוה לקברו מכתובות כ ב: שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם, ומבר"ר פרשה ס סי' ג: יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול ממנו והיו קוברים אותו שם, ודחה שיתכן שאי"ז מצד החיוב לקבור.
  101. ↑ ברייתא ברכות יד ב; רמב"ם ק"ש פ"ד ה"ג; טוש"ע או"ח עא ה ויו"ד שסה א.
  102. ↑ ציון 100 ואילך. ועי' שד"ח ח"ד מע' ברכות סי' א אות טז (עמ' תשסז) ד"ה ועל קבורת.
  103. ↑ עי' ציון הבא; עי' רמב"ם אבל פ"ד ה"ד, שכ' כדבר פשוט שהקבורה היא בכוך שבצד מערה; טור יו"ד שסב.
  104. ↑ עי' ב"ב ק ב, ורשב"ם שם, ורש"י סוטה מד א ד"ה חצר הקבר; עי' רמב"ם שם.
  105. ↑ טור שם.
  106. ↑ עי' משנה ב"ב ק ב. וע"ע בית הקברות ציון 59 ואילך.
  107. ↑ רשב"ם ב"ב שם. ועי' להלן, אם קוברים בארון.
  108. ↑ תוס' שם ד"ה והכוכין.
  109. ↑ משנה ב"ב קא א. וע"ע הנ"ל שם.
  110. ↑ עי' סוכה ז ב, ח א. תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה.
  111. ↑ משנה ב"ב ק ב. וע"ע הנ"ל שם.
  112. ↑ רשב"ם שם, ותוס' שם בבאורו. ועי' תוה"א שם, שמביא כן בשם תוספתא, ועי' תוספתא ב"ב פ"ו: רומן של כוכין שבעה טפחים וטפח לגופה. וע"ע קבר וע' ארון המת, אימתי העובר מלמעלה טמא, ואימתי טפח מועיל להפסיק.
  113. ↑ עי' גשה"ח ח"א פט"ז אות ד (עמ' קמז ואילך)
  114. ↑ דברים כא כג. עי' סנהדרין מו ב: כי קבור, כלומר שנלמד מכי קבור על מצות קבורה, ודחו: דליעביד ליה ארון (וי"ג ארגז, עי' מסורת הש"ס שם וראשונים דלהלן), ואין ראיה לקבורה בקרקע דוקא, והקשו: תקברנו, כלומר שמריבוי התיבה נלמד על קבורת קרקע, ודחו: לא משמע ליה, ור"ח ורש"י ויד רמ"ה שם, ששבור מלכא הוא שלא הסכים לדרשה, אבל באמת דורשים אותה, ועי' ציון 117; עי' תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה ד"ה בנגמר הדין, ויד רמה ור"ן סנהדרין שם, וטור יו"ד שסב, שפי' כן בדברי ר' יוחנן בשם רשב"י לפי האיכא דאמרי בסנהדרין שם: רמז לקבורה מן התורה מנין שנאמר: כי קבור תקברנו, שהכוונה שמייתור תיבת תקברנו למדים שאין די בקבורה בארון אלא צריך דוקא בקרקע, ועי' ציון 7 שי"מ את דרשת האיכא דאמרי בע"א.
  115. ↑ חי' הר"ן שם.
  116. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; טוש"ע יו"ד שסב א.
  117. ↑ חי' הר"ן שם, שמה שאמרו בגמ' שם: תקברנו לא משמע ליה, הכוונה לר' אחא, ולא לשבור מלכא, עי' ציון 114.
  118. ↑ חי' הר"ן שם.
  119. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; חי' הר"ן סנהדרין שם; עי' טוש"ע יו"ד שסב א.
  120. ↑ עי' תוספתא אהלות פ"ב ה"ג, וברייתא נזיר נא א ונדה כז ב, שקברו בקבר בתוך ארון; עי' משנה ב"ב ק ב, ורשב"ם שם ור"ן סנהדרין מו ב בבאורה, שקברו בארון בתוך הכוך. ועי' משנה וגמ' שבת קנא א ומו"ק ח ב וכה א, ועוד, שעושים ארון למת. ועי' להלן, שי"מ מנהג התלמוד בע"א. ועי' בראשית רבה פרשה יט סי' ח: ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ וגו' א"ר לוי רמז לתולדותיו שיהיו ניתנים בארונות של עץ.
  121. ↑ רמב"ם אבל פ"ד ה"ד; עי' טור שם, שיש נוהגים בארון ויש נוהגים בלא ארון. ועי' גאונים שבציון 222, שבבבל, מחמת הלחות שבקרקע, קוברים בארון. ועי' רדב"ז אבל שם, בטעם שקוברים בארון עץ, וא"צ עפר ממש: שהכל היה מן העפר והכל שב אל העפר.
  122. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; ר"ן סנהדרין מו ב; עי' טור יו"ד שסב, שיש נוהגים לקבור בארון ויש נוהגים בלא ארון, ומנהג יפה בלא ארון; שו"ע שם א. ועי' דרישה שם אות א, ולבוש שם ס"א, שתמהו על המנהג לקבור כהנים בארון דוקא, ועי' דרישה שם, שכן היה המנהג אף בקבורת בכור והרוג ויולדת, לקברם בארון, ועי' ש"ך שם ס"ק א, שיישב שמאחר ונותנים חרסים על פניו ועיניו, עי' ציון 222, חשובה קבורה בעפר, ועי' ערוה"ש שם ס"ג, שבזמנו לא שמע מהמנהג לקבור כהנים בארון.
  123. ↑ דברים לב מג. ערוה"ש יו"ד סי' שסב ס"ב.
  124. ↑ תוה"א שם; טוש"ע שם.
  125. ↑ בראשית ג יט. ר"ן שם. ועי' ערוה"ש שם, ע"פ זוהר ומקובלים, שזהו תיקונו של האדם אחר החטא של אדם הראשון. ועי' ציון 227.
  126. ↑ ר"ן שם. ועי' תוה"א שם בשם ר' נטרונאי. ועי' ערך לחם יו"ד סי' שסב, שיש נוהגין לתת מעפר ארץ ישראל בקבר, ויש להם על מה שיסמוכו בדברי רז"ל.
  127. ↑ עי' ציון 120.
  128. ↑ תוה"א שם. וע"ע ליקוט עצמות, על מנהג הוצאת המת מקברו אחר עיכול הבשר, ונתינתו בארון.
  129. ↑ תוה"א שם.
  130. ↑ עי' להלן.
  131. ↑ ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג וכתובות פי"ב ה"ג.
  132. ↑ תוה"א שם; טור יו"ד שסב.
  133. ↑ ש"ך שם ס"ק א.
  134. ↑ שו"ת עין יצחק יו"ד סי' לג.
  135. ↑ ציון 1 ואילך.
  136. ↑ סנהדרין מז א; טוש"ע יו"ד שסב ה. בטעם שאין קוברים צדיק אצל רשע, עי' מהרי"ל מנהגים הל' שמחות אות י, שלצדיק מגלים מה שנגזר מאחרי הפרגוד, כמבואר בברכות יח ב, וכשרשע סמוך לו, מנועים מלגלות לו, כדי שלא ישמע הרשע, ועי' שו"ת חת"ס ח"ב סי' שמא ד"ה אך לקברו, שהלמ"מ היא שאין קוברים צדיק אצל רשע, ע"ע הרוגי בי"ד ציון 29. ועי' שו"ת חת"ס שם ד"ה אמנם הרמב"ם, בד' רמב"ם שהשמיט דין קבורת רשע אצל צדיק, שהוא דין דוקא בהרוגי בי"ד, ולא בשאר מתים, וע"ש שהוא דעת יחיד. ועי' ציון 256 מחלוקת אם מתעסקים בקבורת רשע.
  137. ↑ מלכים ב יג כא.
  138. ↑ ר' אחא בר חנינא בסנהדרין שם, ורש"י שם בבאורו.
  139. ↑ סנהדרין שם; טוש"ע שם.
  140. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה, ע"פ מו"ק יז א: עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני וקיבלוהו, וע"פ מו"ק כה א: היכא נינחיה וגו'; טוש"ע שם.
  141. ↑ או"ז ח"ב הל' אבלות סוף סי' תכב, הובא בדרכ"מ יו"ד שסב אות א; רמ"א בשו"ע שם ה. ועי' ב"ח שם, שאצל חסיד, שמקדש עצמו במותר לו, אין קוברים בעל תשובה.
  142. ↑ צואת רבי יהודה החסיד אות א, הובא ברבינו ירוחם תאו"ח נכ"ח סוף ח"א; רמ"א בשו"ע יו"ד שסב ו.
  143. ↑ מס' שמחות פי"ד ה"ו; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; שו"ע יו"ד שסו ג, שיטה ב.
  144. ↑ טור שם; שו"ע שם, שיטה א.
  145. ↑ מס' שמחות שם.
  146. ↑ מס' שמחות שם; תוה"א שם; טוש"ע שם.
  147. ↑ ע"ע בעל ציון 133 ואילך וע' תנאי כתובה. מס' שמחות פי"ד ה"ו; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; טוש"ע יו"ד שסו ד.
  148. ↑ ציון 44 ואילך.
  149. ↑ ציון 80 ואילך.
  150. ↑ ציון 381 ואילך.
  151. ↑ ציון 61 ואילך.
  152. ↑ ציון 420 ואילך.
  153. ↑ עי' משנה שבת קנא ב, שמ' כן; עי' מס' שמחות פ"א ה"ד, שמ' כן; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד שנב ד.
  154. ↑ ציון 23 ואילך.
  155. ↑ עי' משנה שבת קנא ב, שמ' כן; עי' מס' שמחות פ"א ה"ב, שמ' כן; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד שנב ד.
  156. ↑ ציון 11 ואילך.
  157. ↑ עי' משנה שבת קנא א, שמ' כן; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טור יו"ד שנב.
  158. ↑ רמב"ם שם; טור שם, ועי' שו"ע שם. ועי' ביצה ו א, ורש"י שם ד"ה אסא, שנהגו, לכבודו של המת, להניח הדס על מיטתו.
  159. ↑ עי' משנה שבת שם, שמ' כן; עי' מס' שמחות פ"א ה"ג, שמ' כן; רמב"ם שם; טור שם, ועי' שו"ע שם: מדיחים אותו במיני בשמים.
  160. ↑ רש"י שבת שם. ועי' שו"ע שבציון הקודם.
  161. ↑ חכ"א שער השמחה כלל קנז ס"ח.
  162. ↑ כלבו סי' קיד, הובא בב"י שם.
  163. ↑ עי' בנימין זאב סי' רד, מצואת רבי אליעזר הלוי, הובא בדרכ"מ שם אות ב ורמ"א בשו"ע שם ד. על סדר רחיצת המת ומנהגיה עי' סדר רחיצה שתקן הלל הזקן, הודפס בספר לחם הפנים (קאופמן) קונטרס אחרון יו"ד סי' שנב (הענא שנת תעו עמ' עא), ועי' גליון מהרש"א יו"ד סי' שנב ס"ד, וערוה"ש שם ס"ד וגשה"ח ח"א פ"ט, על שפיכת תשעה קבין על המת, ועי' גשה"ח שם על מנהג הרחיצה הפנימית. ועי' צוואת ר' יהודה החסיד אות ו, הובא ברבינו ירוחם תאו"ח נכ"ח סוף ח"א ובחכ"א שם ובערוה"ש שם ס"ח, שכשמטהרים את המת, אין מהפכים את הדף שטהרו עליו, כי יש סכנה בדבר. ועי' צואת ריה"ח שם אות י, הובא בחכ"א שם ובערוה"ש שם, שאחר שטהרו את המת, לא יניחוהו באותו מקום שטהרוהו, אלא ישכיבוהו כנגד פתח הבית, לפנים מן הבית.
  164. ↑ שו"ת ח"ס יו"ד סי' שכח. וע"ש כשע"פ גזירת המלכות צריך להמתין כמה ימים בין מיתה לקבורה, אימתי מדיחים.
  165. ↑ כלבו סי' קיד, הובא בב"י יו"ד שנב; רמ"א בשו"ע שם ד.
  166. ↑ כלבו שם, הובא בב"י שם; רמ"א בשו"ע שם.
  167. ↑ כלבו שם, הובא בב"י שם.
  168. ↑ עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכז, ושם שמקורו מירושלמי שקלים פ"ב ה"ה: יעשה לו זילוף על מיטתו, ועי' חכ"א שער השמחה כלל קנז ס"ח, שסכים אותו בביצים ויין טרופים יחד. ועי' שו"ת חת"ס שם, מנהגים נוספים.
  169. ↑ ציון 14 ואילך.
  170. ↑ ציון 285 ואילך.
  171. ↑ עי' ברייתא שבת קנא ב; עי' מס' שמחות פ"א ה"ב, שמ' כן; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד שנב ד.
  172. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  173. ↑ ברייתא שבת שם.
  174. ↑ ציון 16.
  175. ↑ עי' מו"ק ח ב; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טוש"ע יו"ד שנב ד.
  176. ↑ טור שם, ורמ"א בשו"ע שם.
  177. ↑ רש"י כת"י מו"ק כז ב.
  178. ↑ תוספתא נדה פ"ט; ברייתא מו"ק שם.
  179. ↑ ציון 116.
  180. ↑ ברייתא מו"ק כז א; טוש"ע יו"ד שנג א.
  181. ↑ ברייתא שם; רמב"ם אבל פ"ד ה"א; טוש"ע שם.
  182. ↑ ציון 98.
  183. ↑ עי' משנה שבת קנא א, ב, ורש"י שם ב ד"ה שימתין; דרישה יו"ד שלט אות א, וש"ך שם ס"ק ד.
  184. ↑ עי' משנה ורש"י שבת שם; עי' מס' שמחות פ"א ה"ג; דרישה וש"ך שם. ועי' מס' שמחות שם ה"ב, וברייתא שבת שם ב, שמשמע שנותנים עליו כלי מתכות או שאר דברים המקררים. ועי' גשה"ח ח"א פ"ג אות ב (עמ' מח).
  185. ↑ ציון 17 ואילך.
  186. ↑ ציון 791 ואילך.
  187. ↑ ציון 296 ואילך.
  188. ↑ הגה"מ קושטנטינא אבל סוף פי"ד בשם רבינו אפרים מרוטנבור"ק וה"ר ידידיה ור' יחיאל מפריז, הובא בב"י יו"ד שסד; עי' שו"ת מהרי"ל סי' סה, בשם מהר"ש, לענין מי שנפל מן הגג ויצא ממנו דם, עי' להלן; שו"ע שם ד.
  189. ↑ עי' הגה"מ שם, הובא בב"י שם, שכן הורה ר' יצחק מדורא; רמ"א בשו"ע שם בשם י"א.
  190. ↑ רמ"א בשו"ע שם, וכעי"ז דרכ"מ שם אות ג. וע"ע תכריכים, על מנהג הכריכה בסדין מעל התכריכים.
  191. ↑ דרכ"מ ורמ"א שם. ועי' ש"ך שם ס"ק יא, שראה בהרבה קהלות שנוהגים לטהר כל יולדת, ולהלבישה תכריכים, ולהלבישה בגדיה למעלה מהתכריכים, ולמעלה מהם הסדין.
  192. ↑ עי' ציון 97.
  193. ↑ ב"ח שם אות ח בשם מצאתי כתוב. ועי' שו"ת מהרי"ל שם בשם מהר"ש: אין לטהרה כי הדם יסתלק.
  194. ↑ ב"ח שם בשם מ"כ. ועי' ט"ז שם ס"ק ג, שתמה על המנהג לקבור את הנטבעים והיולדות בבגדיהם, אפ' כשאין דם ספוג בהם.
  195. ↑ שו"ת מהרי"ל סי' סה, וב"ח יו"ד סי' שסד אות ח.
  196. ↑ חכמת אדם כלל קנז סי"ב.
  197. ↑ רש"י מו"ק כב א ד"ה מדחה.
  198. ↑ מו"ק שם; רמב"ם אבל פ"ז ה"ז; טוש"ע יו"ד שנז ב.
  199. ↑ ציון 125 ואילך.
  200. ↑ ציון 1134.
  201. ↑ במדבר כ א. מו"ק כח א.
  202. ↑ עי' משנה מו"ק כז א, ורש"י שם, וגמ' שם כח א.
  203. ↑ ציון 139 ואילך.
  204. ↑ ציון 96.
  205. ↑ ציון 179 ואילך.
  206. ↑ עי' דרכ"מ יו"ד שנב אות ב, ע"פ מה שהובא בבנימין זאב סי' רד מצואת רבי אליעזר הלוי כעי"ז; רמ"א בשו"ע יו"ד שנח ג.
  207. ↑ ע"ע. דרכ"מ שם ורמ"א שם.
  208. ↑ ע"ע צדוק הדין. רמ"א שם.
  209. ↑ רמב"ם אבל פ"ד ה"ד; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; טוש"ע יו"ד שסב ב, ועי' ש"ך שם ס"ק ב, שבכל אופן אחר הוא דרך בזיון. ועי' רמב"ן שם, וכ"מ ולח"מ שם בד' רמב"ם שם, שהמקור הוא מב"ב עד א, שמתי מדבר היו שוכבים אפרקיד, ורשב"ם ותוס' שם שהיינו על גבם. ועי' טור שם, שהביא מקור מירושלמי: יהבוני על גבי, ועי' ערוה"ש שם ס"ד, שלא מצאו בירושלמי, ועי' שיי"ק כתובות פי"ב ה"ג, שאדרבא, בירושלמי נמצא שישיכבוהו על צדו, עי' ציון 211, ועי' פרישה שם אות ה, שיישב גי' הטור.
  210. ↑ תוה"א שם; טוש"ע שם.
  211. ↑ עי' ירושלמי נזיר פ"ט ה"ג: אי זהו מושכב כדרכו, רגליו מפושטות וידיו על לבו, ועי' ציון 209; תוה"א שם. ועי' צוואת ר' יהודה החסיד אות ז, הובא ברבינו ירוחם תאו"ח נכ"ח סוף ח"א ובערוה"ש שם ס"ח, שכשמניחים את המת בקבר, צריך לראות שלא יקפוץ אצבעות ידיו, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' שכז.
  212. ↑ תוה"א שם, ע"פ ירושלמי נזיר שם: ר' ירמיה מפקד וגו' יהבוני על סטרא.
  213. ↑ תוה"א שם; טור שם.
  214. ↑ ר' יוחנן בב"ב קא ב, ותוה"א שם בשמו. ועי' ב"ב שם א, שמ' שרבי יוסי ברבי חנינא חולק וסובר שניתן לקבור בעמידה.
  215. ↑ תוה"א שם, ע"פ ד' ר' יהודה בנזיר סה א, שמשמע שקבורה בישיבה אינה דרך ישראל אלא דרך עכו"ם; טור שם.
  216. ↑ תוה"א שם, ע"פ ד' ר' יהודה בנזיר שם, שמשמע שקבורה כך אינה דרך ישראל אלא דרך עכו"ם; טור שם. ועי' ס' חסידים (מרגליות) סי' תקלג, הובא ברע"א על שו"ע יו"ד שסב, שאין מניחים לגוי לראות את המת בקבר.
  217. ↑ עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלב.
  218. ↑ פרישה יו"ד שסב אות ז.
  219. ↑ ב"ח שם אות ב.
  220. ↑ ב"ח שם.
  221. ↑ עי' ציון 120 ואילך.
  222. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה בשם רב נטרונאי; טור יו"ד שסב. ועי' פרישה שם אות ח, שהיום נוהגים שנותנים חרסים על פניו ועל עיניו, והוא במקום נתינת עפר, ועי' ציון 122. ועי' רמב"ם אבל פ"ד ה"ד, שכ' כדבר פשוט, שאחר שמכניסים את המת לכוך, מחזירים עליו את העפר והאבנים, ועי' שו"ת עין יצחק יו"ד סי' לג, שהרמב"ם דיבר במקום כעין בבל, שיש חשש התלעה בלא עפר, וע"ש שהקבורה בכוכים, שמוזכרת בב"ב ק ב, נעשתה בלא כיסוי עפר, מאחר ומדובר בא"י.
  223. ↑ ב"ח שם.
  224. ↑ פרישה שם אות ו.
  225. ↑ ב"ח יו"ד שסב אות ב, בבאור תוה"א לרמב"ן וטור דלהלן. ועי' פרישה שם אות ט.
  226. ↑ ב"ח שם.
  227. ↑ תוה"א שם וטור שם. ועי' תוה"א שם, וטור שם, וב"ח שם בבאורם, שהטעם שנותנים בתחלה עפר על בגדיו טפח, ואין נותנים תחלה הלוח, הוא שהעפר הוא רפואה למת, שנאמר (בראשית ג יט): ואל עפר תשוב, ועי' ציון 125 ואילך.
  228. ↑ לבוש יו"ד שסב ב, הובא בש"ך שם ס"ק ב; גשה"ח ח"א סי' טז.
  229. ↑ עי' שו"ת מהרשד"ם או"ח סי' טז.
  230. ↑ ציון 848 ואילך.
  231. ↑ מס' שמחות פי"ג ה"ח, ושם ברייתות מאבל רבתי פ"ב ה"ד ופ"ג ה"ג, הובאו בתוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; עי' תוה"א שם בשם ר' האי גאון, שהוכיח שצריך להרחיק המתים זה מזה ממשנה ב"ב ק ב, קא א, שנתנה שיעור להרחקה בין כוכים, ע"ע בית הקברות ציון 59 ואילך, ועי' להלן; עי' רמב"ם אבל פי"ד הט"ז; טוש"ע יו"ד שסב ג.
  232. ↑ רמב"ם שם.
  233. ↑ מס' שמחות ברייתות מאבל רבתי פ"ב ה"ד ופ"ג ה"ג, הובא בתוה"א שם.
  234. ↑ ע"ע גלוי עריות ציון 94 ואילך, אלו קרובים ישנים יחדיו. מס' שמחות פי"ג ה"ח, ושם ברייתות מאבל רבתי פ"ב ה"ד ופ"ג ה"ג, הובא בתוה"א שם; עי' טור שם. ועי' פרישה שם אות יב, וש"ך שם ס"ק ג, שאיש עם בנו הגדול, ואשה עם בתה הגדולה, אע"פ שמותרים לישן יחד, אינם נקברים יחד.
  235. ↑ עי' רמב"ם שם, שקטן הישן עם אמו נקבר עמה, ורדב"ז וכ"מ שם בדעתו; עי' תוה"א שם, וטור שם, שנהגו כרבי יהודה; עי' שו"ע שם.
  236. ↑ תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה (הובא בטור יו"ד שסג) ושם בשם ר' האי גאון, וע"ש ראיה מב"ב קא ב: והא נגעי כוכין, שמשמע שצריך שדפנות הכוכים לא יגעו זו בזו; עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיט; עי' טוש"ע יו"ד שסב ג: שיהא דופן הקבר מפסיק ביניהם; שו"ת חכ"צ סי' קמט.
  237. ↑ עי' משנה ב"ב ק ב, קא א, לענין המתחייב לחבירו לעשות קבר, שזהו השיעור, ועי' ציון הבא, וע"ע בית הקברות ציון 59 ואילך.
  238. ↑ תוה"א שם, וע"ש שכ"כ ר' האי גאון להלכה; שו"ת תשב"ץ שם; שו"ת חכ"צ שם; רע"א על שו"ע יו"ד שם.
  239. ↑ משנה ב"ב שם, וע"ע בית הקברות שם, על המחלוקת, וההלכה.
  240. ↑ תוה"א שם; שו"ת תשב"ץ שם; רע"א שם.
  241. ↑ ערוה"ש יו"ד סי' שסב ס"ו וס"ז, וע"ש שמה ששנינו בב"ב שם ו טפחים, אי"ז אלא משום שהיה דרכם ללקט העצמות לאחר זמן ולקברם, ע"ע לקוט עצמות, והיה חשש שיתערבו, אבל כשאין נוהגים ללקט, אין שיעור להרחקה, ועי' ציון 243, שבמת ע"ג מת אף הוא מודה שצריך הרחקת ו"ט.
  242. ↑ מס' שמחות ברייתות מאבל רבתי פ"ב ה"ד, הובא בתוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה; טוש"ע יו"ד שסב ד. ועי' תוה"א שם שהביא בשם ר' האי גאון ראיה שניתן לקבור מתים זה על זה בהפסק ביניהם, מב"ב ק ב: והא קא נגעי כוכין בהדי הדדי, במעמיק.
  243. ↑ תוה"א שם בשם רבינו האי, הובא בטור יו"ד שסג; טוש"ע שם שסב שם. ועי' ערוה"ש שם ס"ו, שאע"פ שבמת ליד מת, לדעתו די בהרחקה כל שהיא, עי' ציון 241, במת ע"ג מת צריך ו"ט.
  244. ↑ עי' מס' שמחות שם, הובא בתוה"א שם, שדי בהפסק שלשה טפחים, ועי' ב"י שם, שתמה מזה על הטור שכ' ששה טפחים, ועי' ב"ח שם אות ד, שמש"כ בתוה"א לרמב"ן שלשה טפחים ט"ס היא, וצ"ל ששה, או שהכוונה שלשה לכל מת, ועי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיט, הובא ברע"א על שו"ע שם ס"ד, שמקיים הגי' שלשה טפחים, וחילק בין קברים זע"ז לקברים סמוכים (שבהם מרחיקים ששה טפחים, עי' לעיל) שבסמוכים יש לחוש שיתקלקלו הכתלים ויתערבו הקברים, ולפיכך צריך ששה טפחים, אבל בקברים זע"ז אין לחוש לתערובת, ודי בג"ט.
  245. ↑ עי' תשו' ר' האי גאון בתוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה, הובא בטור יו"ד שסג, וש"ך שם סי' שסב ס"ק ד.
  246. ↑ שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צה.
  247. ↑ ב"ח יו"ד שסב אות ד.
  248. ↑ מס' שמחות פי"א ה"א.
  249. ↑ ציון 473 ואילך.
  250. ↑ ציון 136 ואילך.
  251. ↑ ציון 100 ואילך.
  252. ↑ מס' שמחות ברייתא מאבל רבתי פ"ב ה"ג; טוש"ע יו"ד שס א.
  253. ↑ מס' שמחות שם.
  254. ↑ או"ז ח"ב הל אבלות סי' תכב אות ג, הובא בקצרה בהגהות אשרי חולין פ"ז סי' טז, ע"פ מעשה בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, במי שהיה מאכיל לישראל נבלות וטרפות ואמר ר' חנינא להניחו לכלבים ולא לקברו, וע"פ מס' שמחות פ"ב ה"ח: כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר, שלדעתו הכוונה אפי' קבורה (ועי' ציון הבא, שי"ח) וע"פ סנהדרין מו ב: האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה, הנך לא ליהוי להו כפרה. וע"ע מאבד עצמו לדעת ציון 299, דברי אחרונים בבאור ד' האו"ז. ועי' תשו' המיוחסות לרמב"ן סי' רמ"ד, מנהג במי שאינו נוהג כשורה, שלא יקברו לו מת, אפ' מת קטן.
  255. ↑ עי' שו"ת רשב"א ח"ה סי' רלו, הובא בב"י יו"ד שלד, שאף אותם שאמרו בהם שאין מתעסקים בהם, עי' ציון הקודם, לא לענין קבורה ותכריכים אמרו, ומשמע מדבריו שקוברים אותם כרגיל, ועי' ציונים 92, 93.
  256. ↑ ב"ח יו"ד סי' שסב אות ה, והוכיח שקוברים אותו, ממה שאמרו בסנהדרין מז א, שאין קוברים רשע אצל צדיק, ורשע חמור אצל רשע קל, עי' ציון 136 ואילך.
  257. ↑ ציון 293 ואילך.
  258. ↑ ציון 197 ואילך.
  259. ↑ ברייתא גיטין סא א; רמב"ם אבל פי"ד הי"ב; טוש"ע יו"ד שסז א.
  260. ↑ רש"י שם; תוה"א לרמב"ן שער הסוף ענין הקבורה, וע"ש שק"ו הוא, שהרי אפ' רשעים אין קוברים בקבורת שאר ישראל, כ"ש גוים מחוקי שם ועובדי ע"ז.
  261. ↑ ציון 112 ואילך.
  262. ↑ ציון 108 ואילך.
  263. ↑ ציון 160 ואילך.
  264. ↑ ציון 158 ואילך.
  265. ↑ ציון 51 ואילך.
  266. ↑ רבא בשבת קלט ב וביצה ו א; רמב"ם יו"ט פ"א הכ"ג; טוש"ע או"ח תקכו א.
  267. ↑ רש"י שבת קלט ב ד"ה מת ביו"ט; או"ז ח"ב הל' יו"ט סי' שלא.
  268. ↑ רא"ש ביצה פ"א סי' ה; ר"ן על הרי"ף שבת שם (נז א), בשם גאונים, ובדעת רמב"ם יו"ט פ"א הכ"ג.
  269. ↑ שו"ע שם.
  270. ↑ עי' להלן, שכן הדין אפ' ביו"ט שני.
  271. ↑ רבא בשבת קלט ב וביצה ו א; רמב"ם יו"ט פ"א הכ"ג; טוש"ע או"ח תקכו ד.
  272. ↑ ציון 710 ואילך.
  273. ↑ טוש"ע או"ח תקכו ד, ועי' ב"י שם, שמקורם מרא"ש ביצה פ"א סי' ה.
  274. ↑ ציון 93 ואילך.
  275. ↑ ציון 87.
  276. ↑ ציון 40 ואילך.
  277. ↑ ברכות סד א; מו"ק כט א; רמב"ם אבל פ"ד ה"ד.
  278. ↑ ציון 92 ואילך.
  279. ↑ ציון 310 ואילך.
  280. ↑ ציון 100 ואילך.
  281. ↑ ציון 34.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:קבורה_(מת)&oldid=157225"