אנציקלופדיה תלמודית:קול

$$קול. & כשהציבור מרננים שפלוני זנה עם פלונית.

^לאסור אישה על בעלה

באיסור אשת איש לבעלה משום קול זנות שיצא עליה, נחלקו גאונים וראשונים בדעת תנאים:

א) יש מהגאונים וראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר: א) לדעת רבי, אישה נאסרת לבעלה בקול כל שהוא^[1] - אפילו פוסק^[2], שיצא קול אחר לומר: שקר הוא הלעז^[3] - כיצד, היה רוכל - מוכר בשמים לנשים להתקשט בהם^[4] - יוצא מן הבית, ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר^[5] - כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות^[6] - הואיל ומכוער הדבר -שלא התירתו מעליה אלא לזנות^[7] - תצא^[8] מבעלה^[9]. היה רוכל יוצא מן הבית^[10], שראו החשוד יוצא ונכנסו מיד ומצאו דבר זה^[11] - ויש מפרשים: אף בלא ראיית יציאת הנטען^[12] - ומצא בעל רוק למעלה מן המיטה^[13], בגג הכילה בצד שעל המיטה^[14], מי זרק הרוק למעלה, כי אם השוכב ופניו למעלה, הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש^[15], והואיל ומכוער הדבר, תצא^[16], אבל אם לא יצא הנטען, לא^[17]. ויש מפרשים שרוק הוא כינוי לדבר אחר - שכבת זרע - ולמעלה לאו דוקא אלא בכילה שאפשר שקינח בה^[18]. בא הבעל וניכר מקום הפיכת מנעלים בעפר שתחת המיטה^[19], שהיה פיהם למטה, והפכו כדי שלא יכיר הרואה^[20], - ויש מפרשים: מקום מנעלים מצא הפוך, שבא ומצא את מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו, ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו במקום שלה ושלה במקום בעל^[21]. ויש מפרשים: שהיה שם עפר תיחוח ונמצא בעפר צורת פני המנעל כמי שנעץ רגליו בשעת מעשה^[22] - הואיל ומכוער הדבר, תצא^[23]. וכעין זה אמר ר' לעזר בשם ר' חנינה בירושלמי: ראו אותה חוגרה בסינר, רוכל יוצא מתוך ביתה, כאור - מכוער^[24] - הדבר, תצא^[25]. רוק על גבי מיטתה, כאור הדבר, תצא^[26]. רוק על גבי מיטתו - שלן שם הרוכל בבית^[27] - כאור הדבר, תצא^[28]. סנדלו לפני מיטתה - יש מפרשים: סנדלו של הבעל, שנראים הדברים שאיש נכרי בא לכאן ושם את של הבעל במקום שלה^[29]. ויש מפרשים: סנדלו של הרוכל^[30] - כאור הדבר, תצא^[31]. סנדלה לפני מיטתו - יש מפרשים: מיטתו של הבעל, שנראים הדברים שאיש נכרי בא לכאן ושם את שלה במקום של הבעל^[32]. ויש מפרשים: מיטתו של הרוכל^[33] - כאור הדבר, תצא^[34]. שניהם יוצאים ממקום אפל - ראו האישה והרוכל יוצאים ממקום האפל, ודאי לזנות נכנסו לשם^[35] - כאור הדבר, תצא^[36]. נכנסו שניהם לתוך הבור וראו אותם מעלים זה את זה מן הבור, כאור הדבר, תצא^[37]. שניהם טופחות על יריכה במרחץ - שעשו דרך צחוק וטפחו זה את זה על יריכם בבית המרחץ שעומדים שם ערומים^[38] - כאור הדבר, תצא^[39]. ב) ולדעת רב, אין אישה נאסרת לבעלה משום קול^[40]. והכריעו בתלמוד שבקול שאינו פוסק ואין עדים, הלכה כרבי^[41] ויוצאת מבעלה^[42], וקול הפוסק, ההלכה כרב, שאין מחזיקים קול אלא בעדים^[43], ואינה יוצאת מבעלה^[44].

ב) ויש מהראשונים סוברים, שהכל מודים שאין האישה נאסרת לבעלה משום קול^[45], ואין האישה נאסרת על בעלה אלא בעדי טומאה^[46], שיראו דרך מנאפים^[47], או על ידי קינוי וסתירה^[48], בין יש לה בנים בין אין לה בנים^[49].

בדעת הסוברים שאישה נאסרת על בעלה משום קול^[50], כתבו ראשונים בדעת גאונים, שאין חילוק בזה בין אם היו לה בנים ובין אם לא היו לה בנים^[51]. וראשונים כתבו, שאם היו לה בנים, אינה יוצאה מבעלה^[52].

בדעת הסוברים שאישה נאסרת על בעלה משום קול^[53], נחלקו גאונים וראשונים: א) יש מהגאונים וראשונים סוברים שמכל מקום אין מוציאים מהבעל בקול בלבד, אלא צריך עדות על דבר מכוער^[54], שיראו איש יוצא מן ביתה או מן החדש שלה והיא חוגרת אזורה, או יראה איש כבר התפרד ממקום והיא עמדה בזה המקום ממה שדומה לאלו הדמיונות^[55]. ב) ויש מהראשונים סוברים שאם יש קול שאינו פוסק, יוצאה מבעלה אף ללא עדי דבר מכוער^[56].

אף לסוברים שמוציאים מבעל משום קול^[57], אמרו בירושלמי שאם נתנה אמתלא* לדבריה - למה נעשה כך, ולא היה שם זנות^[58] - נאמנת^[59]. ומכל מקום אם ראו אותו נותן פיו על פיה, אינו מועיל אמתלא^[60].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאין האישה יוצאת מבעלה משום קול^[61]. ויש פוסקים שאם היה קול שאינו פוסק, עם עדי כיעור, מוציאים אותה מבעלה, אם אין לו בנים ממנה^[62], שלא להוציא לעז על הבנים, ודוקא כשיש שניהם קול שאינו פוסק ועדי כיעור, אבל באחד מהם אין מוציאים מן הבעל^[63].

על גדר קול הפוסק ושאינו פוסק, עי' להלן^[64]. על קול היוצא שפלוני הכהן גירש את אשתו, והיא יושבת תחתיו, שאין מוציאים אותה מבעלה, ע"ע גרושה לכהן^[65]. על קול היוצא שפלוני כהן כתב גט* לאשתו, אם חוששים לו, ע"ע הנ"ל^[66]. על אדם שיוצא עליו קול שהוא עובר עבירות באיסורי עריות, שמלקים אותו, משום אַל בני כי לוא טובה השמֻעה^[67], ע"ע לא טובה השמועה.

^לאסור אישה על בועל

באיסור אשת איש, על אדם שנטען שנבעלה לו, משום קול זנות שיצא עליהם, נחלקו תנאים ואמוראים: א) לדעת רבי^[68], ולדעת רב ששת, הנטען על אשת איש בקול שאינו פוסק, אם כנסה, מוציאים אותה ממנו^[69], וזהו ששנינו: הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס לא יוציא^[70], שאם נטען ראובן על דינה אשת שמעון, וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה, וכנסה ראובן, לא יוציא^[71], משום שבא אחר וכנסה ונפסק הקול^[72], אבל הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו, אף על פי שכנס יוציא^[73], אם לא פסק הקול^[74]. וש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים, אם אין לה בנים מהראשון^[75], אבל יש לה בנים מן הראשון לא תצא^[76], שכשמוציאים אותה אנו מחזקים את הקול הראשון ועושים אותם ממזרים^[77]. והאישה שנישאה לנטען עליה כשהיתה אשת איש, תצא ממנו בקול שאינו פוסק^[78], כגון שהיה רוכל יוצא מהבית ומצא הבעל אשתו שהיא חוגרת בסינר, שאם גירשה ועמד ונשאה הרוכל, תצא ממנו^[79]. ואף על שאין מוציאים אישה מבעלה משום קול שאינו פוסק - לסוברים כן^[80] - אם גירשה הבעל מאליו וכנסה הנטען, חיזק הקול במעשיו^[81], ועוד שראוי לכנוס הבועל יותר מהבעל^[82].

ב) ולדעת רב אם כנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא, אף אם הקול לא פסק, הואיל ואין עדים, אלא שמלכתחילה אף אם כנסה נחשון ונפסק הקול, לא יכנסה ראובן אחר גירושיה^[83], ולא אמרו שהנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו, אף על פי שכנס יוציא^[84], אלא בעדים^[85]. ונחלקו ראשונים בדעת רב: א) יש מפרשים שללשון הראשון בתלמוד, אם היו לה בנים מהנטען, שכנסה, לאחר שנתגרשה, אינה נאסרת עליו משום קול, אלא בעדים בלבד, ואם אין לה בנים יוצאת אף בקול^[86], וזהו ששנינו: במה דברים אמורים - שהנטען על אשת איש והוציאוה על ידו ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס יוציא^[87] - כשאין לה בנים - מנטען^[88] - אבל יש לה בנים, לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפילו יש לה כמה בנים, תצא^[89], ואף על פי שאפילו זנתה עמו ונשאה נטען אחר שגירש ראשון אין הולד פסול, מכל מקום הוא מזוהם^[90]. וללשון השני בתלמוד, מחלוקת תנאים היא, והברייתא שנויה כדעת רבי, הסובר שמוציאים אישה מהנטען שנבעלה לו בקול כל שהוא^[91], ולדעת רב אין מוציאים אותה מן הנטען, אלא בעדי טומאה^[92]. ב) ויש מפרשים שללשון הראשון בתלמוד, אם היו לה בנים מבעלה הראשון, אינה נאסרת משום קול, אלא בעדים בלבד, ואם אין לה בנים יוצאת אף בקול^[93], וזהו ששנינו: במה דברים אמורים - שהנטען על אשת איש והוציאוה על ידו ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס לא יוציא^[94] - כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים, לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפילו יש לה כמה בנים, תצא^[95]. וללשון השני בתלמוד, מחלוקת תנאים היא, והברייתא שנויה כדעת רבי, הסובר - לסוברים כן^[96] - שמוציאים אישה מבעלה בקול כל שהוא^[97], דהיינו עדי דבר מכוער^[98]. ולדעת רב, אף בלא בנים, אין מוציאים אישה מבעלה על פי קול^[99].

להלכה אמרו בתלמוד שבקול שאינו פוסק ואין עדים - עדי טומאה^[100] - הלכה כרבי^[101], ומוציאים אותה בעדי דבר מכוער^[102], ובקול הפוסק, ויש עדים, הלכה כרב^[103], שאין מוציאים אותה אלא בעדי טומאה^[104]. וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה, שאם באו עדים שאשת איש נסתרה על פלוני, ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא^[105]. ודוקא כשיש קול שאינו פוסק^[106].

על גדר קול הפוסק ושאינו פוסק, עי' להלן^[107]. על קול היוצא על אישה שנתקדשה ונתגרשה, שחוששים לאוסרה לכהן, ע"ע גרושה לכהן^[108]. ושם^[109], אם היה זה שיצא קול עליה שנתקדשה לו כהן, אם מותרת להינשא לו.

^שליח ציבור

חזן הכנסת - שהוא שליח-צבור*^[110] - שמרננים עליו בדברים רעים - כגון שהוציא מפיו דבר נבלה ומרנן בשירי ישמעאל^[111], או שנחשד באשת איש^[112], או גנב או עשק^[113] - כתבו גאונים וראשונים, שצריך להקהל להוציאו ולהכניס אחר תחתיו^[114], שכל המרצה בין ישראל לאביהם שבשמים צריך להיות צדיק וישר ונקי בגופו מכל דופי^[115], ואם אינו כן עליו הכתוב אומר: היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה^[116], ואמרו חכמים: זה שליח ציבור היורד לפני התיבה, שאינו הגון^[117]. וכתבו גאונים שדין זה הוא זאת בשליח צבור היורד לפני התיבה סתם אפילו בחול, אפילו בלא יום תענית, כל שכן בראש השנה וביום הכפורים, וביום תענית, ובכל יום שצריך להרבות ברחמים^[118], שכן אמרו בתלמוד שצריך שליח הציבור בתענית-צבור*, להיות מי שלא יצא עליו שם רע בילדותו^[119], מי שמרננים עליו עכשיו, כל שכן שמסלקים אותו^[120].

לא היה שם שליח ציבור כמוהו, צריך ליסרו ולהוכיחו ואם יסרו אותו ולא ישמע אליהם, מוציאים אותו^[121].

במה דברים אמורים, כשהיה הרינון שיצא על שליח ציבור זה עודנו עליו^[122], לפי שהתמדת יציאת הקול עליו הוא מאמת בו הפסול^[123]. היה הרינון על מה שעבר ופסק הקול, נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שאם עתה אינו חשוד ונראית עליו אותות התשובה והטוב אין מסלקים לסיבת מה שקדם^[124], שהואיל וכבר שב ותיקן דרכיו לא נשגיח על מה שכבר היה^[125], ומכיון שראינו אותו עתה הולך בדרך ישרה ונתראית עליו התשובה מותר להתפלל אחריו ולא נביט אל מה שכבר עבר, לפי שהתשובה מקובלת לפניו, כאמור: שובו בנים שובבים ארפה משובֹתיכם^[126], ובני אדם אף על פי שאינם יודעים הנסתרות ואין להם אלא הנגלות כשעבר זמן הרבה ואין נראה עליו לא בגלוי ולא בסתר דבר שלא כהוגן והלב מאמין בו כי חזר מקבלים אותו^[127], ואף אם היה שליח ציבור והעבירו אותו מתפקידו משום הקול שיצא עליו, אם שב בתשובה מחזירים אותו^[128]. ויש מהראשונים הסובר שלעולם אסור להיות שליח ציבור, אף אם פסק הקול^[129].

בדעת הסוברים ששליח ציבור ששב בתשובה, אין מעבירים אותו מתפקידו^[130], כתבו גאונים שמכל מקום ביום תענית^[131] אין מורידים אותו לפני התיבה, לפי שאין פרקו נאה שכבר יצא עליו שם רע מקודם^[132].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים ששליח ציבור שמרננים עליו העם - ברינון שאין ראוי להזכירו^[133], שנתפס עם הנכרית, או שמסר אדם מישראל^[134] - ברננה שמרננים אחריו שלא בעדים, אינו נפסל^[135], לפי שאותו שם רע הוא קול בעלמא מבלתי שיתאמת הדבר בשני עדים, ואפשר שהיה אותו שם רע שקר^[136], ואין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד^[137].

על גדר קול הפוסק ושאינו פוסק, עי' להלן^[138].

^קול שפסק ושלא פסק

קול שאינו פוסק, היינו אם נבוכה העיר על האישה ועל הנטען יום ומחצה או יתר ואמרו: פלוני זנה עם פלונית, ולא פסק הקול^[139]. שכיון שלא פסק הקול, קרובים הדברים שאמיתיים הם^[140]. ואפילו היה הקול, ופסק - שיצא קול אחר לומר: שקר הוא הלעז^[141] - ושב וחזר יום ומחצה, הרי זה קול^[142].

היו אויבים, אין חוששים לקול, שאויבים הוא שהוציאו הקול^[143], שכל מקום שיש אויבים בעיר, בין לנטען בין לנטענת - ובין לבעל^[144] - אפילו נמשך הקול יום וחצי ויותר בלא שום הפסק, אינו קול הוא ומותר^[145], ואפילו לא ודאי שנעשה הקול על ידי אויבים, אלא די שנמצאים אויבים בעיר ויש קצת רגלים לדבר שהוא הוציאו את הקול^[146], והוא הדין אם מחמת אויבים לא היה יכול לפסוק, אף על פי שמתחילה לא יצא מתוך אויבים אין בזה מיחוש, כי האויבים מחזיקים שלא יפסוק הקול^[147]. וכל שיש שם סרך איבה אין חוששים לקול, ואף על פי שעדי כיעור מסייעים, מכל מקום אין מוציאים^[148], אבל אסורה על הנטען לכתחילה^[149]. ואם לא היה שם דבר מכוער, יש מהראשונים מצדדים שכל שהיו שם אויבים לנטען או לנטענת, אף בקול שאינו פוסק, יכול להינשא לה^[150].

היתה קטטה בינה ובין בעלה, ולא יצא הקול אלא לאחר הקטטה, יש מהראשונים סוברים שאינו קול^[151], שאנו תולים שהבעל הוא שהוציא את הקול^[152], שהוא כאויב לה, שתולים הקול באויב^[153].

קול הפוסק מחמת יראה, הרי הוא כקול שאינו פוסק^[154], ולאו דוקא שפסק בודאי מחמת יראה, אלא אם יש רגלים לדבר שמחמת יראה פסק, אז הוא קול^[155].

יש מהאחרונים סוברים, שאם היה הבעל שונא לנטען, אינו קול^[156].