אנציקלופדיה תלמודית:ערלה

הגדרת הערך - פירות האילן שצמחו בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו, שאסורים באכילה ובהנאה.

מהותו

הנוטע עץ מאכל, מונה לו שלוש שנים מעת נטיעתו, וכל הפירות שיהיו בו בתוך שלוש שנים אסורים בהנאה^[1], שנאמר: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל^[2]. אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו, תלמוד לומר: וערלתם ערלתו ערלים^[3], ולשון ערלתו ערלים מיותר^[4], ובא לרבות איסור הנאה^[5].

ערלת חוץ-לארץ* - האסורה לסוברים כן^[6], וכן הלכה^[7] - נחלקו בה ראשונים אם אסורה בהנאה^[8]. או מותרת^[9].

שמו

ערלה היינו לשון סתימה ואטימה^[10] והרחקה^[11], וערלתם ערלתו^[12], עשו לו אוטם וכיסוי איסור, שיבדיל בפני אכילתו^[13], שלש שנים יהיה לכם ערלים^[14], אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו^[15], כמו: עֲרֵלה אזנם^[16], שהיא סגורה ואטומה^[17], אין הקול נכנס בה^[18], וכמו: עֶרֶל לב^[19], ערלי לב^[20], דהיינו סגור לב^[21], אטומים מהבין^[22], וכמו: שתה גם אתה והערל^[23], דהיינו האטם^[24] בשממון ובתמהון לבב^[25], משכרות כוס הקללה^[26]. ואף ערלת בשר נקראת על שם שהגיד אטום ומכוסה בה^[27]. ויש מהגאונים מפרשים שעיקר השם "ערלה" בא על האיסור והתיעוב, ועל דרך ההרחבה בא: הן אני ערל שפתים^[28], ערל לב וערל בשר^[29]. ויש מהראשונים מפרשים שפירות שלוש השנים הראשונות לנטעית העץ נקראות "ערלה", שהוא מותר, אין בו תועלת, כמו הענין בערלת בשר^[30], כל דבר היתר והכבד שראוי להשליכו ולהסירו יקרא ערלה^[31].

טעם האיסור

בטעם איסור ערלה כתבו ראשונים, שאין דרך ארץ להינות מהפירות עד שתדיר מהם למקום, ובשלוש שנים ראשונות אינו טוען אלא דבר מועט - ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלוש שנים^[32] - ואינו ראוי להביא לפני המקום^[33]. ויש שכתבו הטעם, שבהתחלה לא יתכן לרוב האילנות שיתנו פרים באופן שישלם החום היסודי בו, כי לכח הזן בהם טרדה במה שיצטרך לו מן המזון לגודל גופם, ולזה לא יתחזקו על שיהיה שם מהמזון מותר מצומק ומבושל, יעשה ממנו הפרי, ולפי שרצתה התורה שיהיה ראשית פריו קדש הילולים לה'^[34] - ברבעי* - להעיר כי השם יתעלה הוא הפועל באמת לכל הפעולות הטבעיות ומאתו הכל, חוייב שימתין זה עד השנה הרביעית, שיהיה נבחר מה שיהיה לה'^[35].

זמן האיסור

איסור אכילה והנאה מערלה הוא לעולם^[36], ואין לאיסור זה פדיון, כמו רבעי^[37], ולפיכך^[38] המקדש בערלה אינה מקודשת^[39], כדין כל המקדש באסורי-הנאה*^[40], אבל מכר הערלה וקידש בדמיה, מקודשת^[41], שאין הדמים נתפסים באיסור^[42], ועל כך, ע"ע אסורי הנאה: חליפי איסורי הנאה.

יכול בתוך שלוש שנים הוא אסור, ולאחר שלוש שנים - אם הצניעו עד לאחר שלוש שנים^[43] - יהיה מותר^[44], תלמוד לומר: יהיה^[45], בהווייתו יהא^[46], שאותה ההויה של איסור שהוא בתוך השלוש שנים, יהיה לעולם^[47].

מנין השנים

שלוש שנים הנמנות לערלה, הן משעת נטיעה^[48], ולא משעה שמוציא פרי^[49], שנאמר: ונטעתם^[50], וסמוך לו: שלש שנים^[51].

שלוש שנים הללו אינם נמנים מיום ליום, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי*^[52], ואם נתעברה^[53] נתעברה לערלה^[54], שנאמר: שלש שנים ערלים^[55], ונאמר: ובשנה הרביעית^[56], ולמדים בגזרה-שוה* "שנה" "שנה" מתשרי, שנאמר בו: מרֵשית השנה^[57], ואין למדים גזרה שוה "שנה" "שנה" מניסן*, שנאמר בו: ראשון הוא לכם לחדשי השנה^[58] - שכן בניסן נזכר "לחדשי השנה" - דנים שנה שאין עימה חודשים משנה שאין עימה חודשים, ואין דנים שנה שאין עימה חודשים משנה שיש עימה חודשים^[59].

שלוש שנים הללו, פעמים שאינם אלא שתי שנים וארבעים וארבעה יום ופעמים שהם יתרים על שלוש שנים^[60], כיצד, נטע קודם ט"ז באב, שנשאר עדיין מ"ד יום עד ראש חודש תשרי, כיון שהגיע ראש חודש תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים^[61]. ואם נטע ביום ט"ז, ומיום ט"ז ואילך, מונה מראש חדש תשרי הבא שלוש שנים שלמים^[62].

הזמן הקובע לענין איסור הפירות, הוא זמן חניטתם, שאם חנטו בתוך שנות ערלה, הרי הם אסורים, ועל כך ע"ע חנטה^[63].

פירות שחנטו לאחר ראש חודש תשרי של שנה רביעית, קודם חמשה-עשר-בשבט*, אף הם אסורים משום ערלה^[64], שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעִת^[65], שוי"ו של "ובשנה" מוסיף על ענין הראשון^[66], שלפעמים בשנה הרביעית גם כן אסורים משום ערלה^[67]. ונחלקו אמוראים בירושלמי: לדעת ר' בא בר ממל, הדברים אמורים דוקא בפירות של אילן שניטע קודם ט"ז באב, שכיון שהגיע ראש חודש תשרי עלתה לו שנה^[68], אבל אילן שלא הקלנו עליו בתחילתו, אינו אסור אלא עד ראש חודש תשרי^[69]. ולדעת ר' זעורה, כל אילנות בכלל דין זה^[70].

אף להלכה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש הפוסקים שאין דין זה אמור אלא בנטיעה שניטעה לאחר ט"ז באב^[71]. ויש הפוסקים שכך הדין בכל נטיעה^[72].

המקום שנוהג

ערלה נוהגת בכל מקום^[73]. ואף על פי שבתורה לא נזכר שהערלה נוהגת אלא בארץ-ישראל*^[74], שבתורה נאמר בפירוש: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם^[75], משמע דוקא בארץ^[76], נוהגת אף בחוץ לארץ^[77]. ונחלקו תנאים במקור הדבר: א) במשנה שנינו ש"הלכה" שהערלה נוהגת אף בחוץ-לארץ*^[78]. ונחלקו אמוראים: לדעת ר' יוחנן היינו הלכה-למשה-מסיני*^[79], שדינה כדין תורה^[80], ומה שנאמר בערלה: וכי תבאו אל הארץ^[81], זמן ביאה הוא, שמאותו זמן ואילך תנהג ערלה^[82], שאף על פי שערלה נוהגת בחוץ לארץ לא נהגה עד שבאו לארץ^[83], ולדעת שמואל, היינו הלכות-מדינה*^[84], שהנהיגו הם עליהם בחוצה לארץ^[85], והרי זה אסור מדברי-סופרים*^[86]. ב) ולדעת ר' שמעון ערלה נוהגת בחוץ לארץ מן התורה מקל-וחֹמר* מחדש*, שאין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ונוהג בחוץ לארץ, כל שכן ערלה^[87].

יש מהתנאים החולק על כל זה וסובר שאין ערלה נוהגת בחוץ לארץ^[88], ונדחו דבריו^[89].

להלכה פסקו ראשונים שהערלה נוהג בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני^[90], שכן כשנחלקו ר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן^[91], ועוד, שהמשנה מסייעת לר' יוחנן^[92].

להלכה, שאיסור ערלה נוהג בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני^[93], כתבו אחרונים שנחלקו בה הדעות: יש מהגאונים סוברים שההלכה למשה מסיני באה לגלות על איסור ערלה שבתורה שנאמר אף בחוץ לארץ^[94]. ויש מהראשונים סוברים שעיקר איסור ערלה בחוץ לארץ הוא מהלכה למשה מסיני^[95].

ביעורו

ערלה, האסורה בהנאה^[96], צריכה שריפה^[97], שנאמר בכלאי-כרם*: פן תקדש המלאה^[98], דהיינו פן תוקד אש^[99], וערלה נלמדת מכלאים^[100], בהקש*^[101], או בלימוד בלבד^[102].

משקים של ערלה, שאין דרכם להישרף, נקברים^[103].

ערלת חוץ-לארץ*, לסוברים שאסורה בהנאה^[104], כתבו אחרונים שמכל מקום אינה חייבת בשריפה, שצריכים לימוד מיוחד לחייב אסורי-הנאה* בשריפה, וללא הלימוד אינם אלא נקברים, ובערלת חוץ לארץ, שאין איסורה - לסוברים כן^[105], וכן הלכה^[106] - מן התורה, אלא מהלכה-למשה-מסיני*, אין הלימוד מכלאי-כרם* מועיל לחייבו שריפה^[107].

במנין המצוות

איסור אכילת פירות ערלה נמנה במנין המצוות כמצות לא-תעשה*^[108]. ויש מהראשונים שמנה בנפרד אף מצות לא תעשה שלא להינות מערלה^[109].

מלקות

האוכל כזית* ערלה - מפירות האילן^[110] - לוקה^[111] מן התורה^[112].

על ערלת חוץ-לארץ* - שאינה נוהגת אלא מהלכה-למשה-מסיני*, לסוברים כן^[113], וכן הלכה^[114] - אין לוקים עליה, אלא מכים אותו מכת-מרדות*^[115], כדרך שאמרו בכל הלכה למשה מסיני^[116]. לסוברים שההלכה למשה מסיני באה לגלות על איסור ערלה שבתורה שנאמר אף בחוץ לארץ^[117], כתבו אחרונים שלוקים על ערלת חוץ לארץ מן התורה^[118].

נכרי

הערלה נוהגת אף באילנות נכרי^[119], בין שנטע לעצמו ובין שנטע לישראל^[120], שנאמר: כל עץ^[121], לרבות שנטעו גוים משבאו ישראל לארץ^[122].

גוי שיש לו אילן של ערלה, אסור לישראל ללקוט ממנו לגוי, אפילו בחינם^[123], משום שנהנה במה שמחזיק לו הגוי טובה על זה^[124].

נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה, והתנו מתחילות השותפות שיהא הנכרי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלוש שנים משני היתר כנגד שני ערלה, הרי זה מותר^[125], ובלבד שלא יבואו לחשבון^[126]. כיצד, כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, שזה אסור מפני שהוא כמחליף פירות ערלה^[127].

לא התנו מתחילה, נסתפקו בו בתלמוד, ולא הכריעו^[128]. ולהלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שחלק הישראל אסור בהנאה^[129]. ויש פוסקים שמותר לתת חלקו לנכרי, אפילו לא התנו תחילה, אם אומר לו הישראל: טול אתה שני ערלה ואני אטול שני היתר כנגדם^[130], שכיון שלא נפשט הספק, ספק דרבנן הוא והולכים בו להקל, שאין כאן איסור של שליחות, שגם הישראל מותר בעבודת השדה בשני ערלה, ואם משום אכילה שישראל אוכל כנגדו ונמצא נהנה מפירות שני ערלה שנתן הישראל חלקו בהם לנכרי כדי שיתן לו כנגדו בשני היתר, כיון שהישראל אינו עובד הגפן בשני ערלה אין לו לישראל כלום בפירות כי אם לנכרי, שכן מנהג השתילים בשנה שהוא עובד אוכל הפירות בשכר עמלו ואין לשותפו חלק בפירות^[131].

מותר לומר לגוי בשני ערלה: עבוד כרמי ותטול פירותיה, ותן כרמך לי שעברו עליה שני ערלה ואעבדנה ואטול פירותיה^[132], כי העובד דינו שיטול הפירות^[133].

מותר למכור לגוי פירות שני ערלה לשלוש שנים, מאחר שלא באו לעולם^[134], שאינו מוכר אלא מקום עצים, ועצי ערלה מותרים בהנאה^[135].

זמן תחילת האיסור

לא נתחייבו אבותינו בערלה עד שעברו את הירדן, שנאמר: כי תבאו אל הארץ^[136], הארץ - בה"א הידיעה^[137] - הארץ המיוחדת^[138], שאף על פי שערלה נוהגת בחוץ לארץ -לסוברים כן^[139], וכן הלכה^[140] - לא נהגה עד שבאו לארץ^[141], ונתחייבו בו קודם כיבוש וחלוקה^[142].

עת שבא אבותינו לארץ, מצאו נטוע, פטור^[143], שנאמר: כי תבאו ונטעתם^[144], פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ^[145].

אילן סרק

ערלה נוהגת בכל דבר הנקרא אילן והוא עושה פרי מאכל אדם^[146], שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל^[147], עץ מאכל ולא עץ סרק^[148], במאכל אדם מדבר הכתוב^[149].

נטע שלא לשם אכילה

הנוטע אילן העושה פרי הראוי לאכילה, אלא שנטע האילן לסייג - לעשות מהם גדר לכרמו^[150] - ולקורות - שמגדל אותה נטיעה לעשות ממנה קורות^[151], ולעצים^[152], לצורך שריפה^[153] - פטור מן הערלה^[154], שאין עיקר נטיעתו בשביל אכילת הפירות^[155]. אם משום שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל^[156], את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים, פטור^[157]. או שממשמע שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערל לא יאכל^[158], אנו יודעים שבעץ מאכל הכתוב מדבר, מה תלמוד לומר: ונטעתם כל עץ מאכל^[159], את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור^[160]. או ממשמע שנאמר: ובשנה החמישִׁת תאכלו את פריו^[161], אנו יודעים שבעץ מאכל הכתוב מדבר, מה תלמוד לומר: ונטעתם כל עץ מאכל^[162], את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור^[163].

נתכוין שיהיה הפנימי למאכל והחיצון לסייג - דהיינו יחור האמצעי למאכל וייחור החיצון לסייג^[164], הענפים הפנימיים שלצד השדה למאכל, ושלצד חוץ לסייג^[165] - או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג^[166], או הצד התחתון לסייג והעליון למאכל^[167], נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא, כיון שהכל אילן אחד, חייב בערלה^[168]. ב) ולדעת ר' יוסי - אף על פי שהכל אילן אחד^[169] - הפנימי חייב והחיצון פטור^[170], שזה שחשב עליו למאכל חייב בערלה וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע^[171], שממשמע שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערל לא יאכל^[172], אנו יודעים שבעץ מאכל הכתוב מדבר, מה תלמוד לומר: ונטעתם כל עץ מאכל^[173], את שהוא למאכל - כגון הפנימי^[174] - חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור^[175].

יש מהאחרונים המפרשים בדעת ראשונים, שלא בא ר' יוסי לחלוק על תנא קמא, אלא לפרש דבריו^[176].

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כר' יוסי^[177], וכן כתבו הפוסקים להלכה^[178]. ויש מהראשונים הפוסקים שאין הלכה כר' יוסי^[179].

נטע לשם סייג קורות ועצים אילן שאין דרכו לנטוע בכך, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, פטור מן הערלה^[180]. וכן הלכה^[181]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, נטע לסייג לקורות ולעצים דבר שאין ראוי להם, חייב בערלה^[182], שנאמר: כל עץ^[183].

רצון זה, שיהיה העץ נטוע לקורות ולסייג ולעצים, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא, אין די במחשבה בלבד, אלא צריך שיהא ניכר בהם שהם נטועים לכך^[184], כגון שנטעם לעצים, צריך שינטעם רצופים, שלא ירחיק זה מזה, כדרך שנעשה לעץ מאכל, נטעם לקורות, צריך שינטע במשפה הענפים כדי שיתעבו ויהיו גסים, נטעם לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו^[185], שהוא במקום שצריך לגדור^[186]. ולדעת הסוברים - וכן הלכה^[187] - שאפילו אם נטע חלקו העליון למאכל והתחתון לסייג, התחתון פטור^[188], מסמן באילן עד לכאן לסייג ומכאן למאכל^[189]. ב) ויש הסוברים בדעת ראשונים להיפך, שלדעת תנא קמא כיון שדרך לשנות סדר נטיעתן, די בכך שיחשוב לנטוע שלא לשם מאכל, והוא כאילו שינה סדר נטיעתן^[190]. ג) ולדעת ר' מאיר, די לייעדם במחשבה לכך, חוץ מן הזית ומן התאנה, שחשובים, ואינה מועילה בהם מחשבת פטור, אלא צריך שיעשה מעשה שיוכיח שנטעם שלא לשם מאכל^[191]. ד) ולדעת ר' שמעון אין לך בא למחשבת פטור אלא שלושת מינים בלבד, רימין ושקמים וצלף^[192].

להלכה פסקו ראשונים שצריך שינטע האילן בצורה המוכיחה שלא נטעה לשם מאכל^[193]. ויש מהראשונים הפוסק שאין צורך בכך^[194].

נטעו לסייג, לקורות או לעצים, ואחר כך חישב עליו לאכילה, חייב בערלה^[195], שנאמר: כל עץ^[196], וכן אם נטעו לאכילה ואחר כך חישב עליו לאחד מאלה, חייב בערלה^[197], שנאמר: עץ מאכל^[198]. זה הכלל, כל שעירב בו מחשבת חיוב, חייב^[199], ומונים לו משעת נטיעה^[200]. לא חישב עליו עד סוף שנה שלישית, אין בו דין רבעי*, שאין דין רבעי בלא ערלה^[201].

חלקי הפרי האסורים בהנאה

בכלל איסור ההנאה, בין עיקר הפרי, בין הגרעינים, בין הקליפות^[202], שהשומר אסור משום ערלה, כפרי עצמו^[203], ואף השמן היוצא מהפרי אסור בהנאה^[204], שנאמר: לא יאכל^[205], אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יצבע בו - כגון בקליפי אגוזים^[206] - ולא ידליק בו - בשמן של ערלה^[207] - את הנר, תלמוד לומר: וערלתם ערלתו ערלים^[208], לרבות את כולם^[209]. ואף על פי שכבר למדנו מריבוי זה איסור הנאה^[210], צריכים ריבוי מיוחד לצביעה והדלקה, צביעה משום שמראה בלבד הוא, והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה^[211]. או שנצרך הכתוב לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו, כגון צביעה בתאנים ורימונים, ודברים שאין הדרך לצבוע בהם, והדלקה נצרך לשמן שאינו עומד להדלקה כלל^[212].

בכלל איסור הנאה, אף הענקוקלות^[213], דהיינו ענבים שלקו^[214], שלא הבשילו כל צרכם^[215], ואין נגמרים בבישולם^[216], והבוסר^[217]. אם משום שנאמר "פריו" "פריו"^[218], נאמר בערלה: וערלתם ערלתו את פריו^[219], ונאמר ברבעי*: כל פריו^[220], לרבות אף הפרי המקולקל^[221]. או משום שנאמר: וערלתם את ערלתו ערלים^[222], לרבות כולם^[223].

העלים והלולבים - הענפים הרכים^[224] היוצאים בראש הבדים הקשים^[225] - מותרים משום ערלה^[226], שנאמר: פריו^[227], פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים^[228], שהם אינם פרי^[229].

מי גפנים - דהיינו כשחותכים הגפן נוטף ממנו כמו מים^[230] - מותרים משום ערלה^[231]. והוא הדין מי סמדר^[232], דהיינו מים היוצאים מהענב הדק הבא מייד לאחר פריחת הגפן^[233], והוא הפרח שממנו יצא הבוסר^[234].

הסמדר עצמו, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, מותר משום ערלה^[235]. וכן הלכה^[236]. ולדעת ר' יוסי, אסור משום ערלה^[237], מפני שהוא פרי^[238].

המעמיד חלב לגבינה בשרף הנוטף מאילן של ערלה^[239], נחלקו בו תנאים: לדעת ר' אליעזר, אסור משום ערלה^[240], שהשרף פרי הוא, ואין חילוק בזה במין השרף^[241]. ולדעת ר' יהושע, המעמיד בשרף העלים או בשרף העיקרים של ערלה מותר^[242], שאינם פרי^[243], אבל המעמיד בשרף הפגים - בחלב התאנים כשהם בוסר^[244] - אסור, מפני שהם פרי^[245].

להלכה פסקו בירושלמי כר' יהושע^[246], וכן פסקו ראשונים להלכה^[247].

נטיעת האילן

אחד הנוטע גרעין או יחור - מן האילן^[248] - חייב בערלה^[249]. אין לי אלא שנטע אגוז ושקד, נטע יחור מנין, תלמוד לומר: כל עץ^[250].

מי שעקר כל האילן ונטעו במקום אחר, חייב בערלה^[251].

המרכיב יחור באילן אחר, והמבריך - כופף זמורה בארץ^[252], דהיינו שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מהצד האחר ונעשה אילן^[253] - חייב בערלה^[254]. ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן, או שאינו יונק ממנו, אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו חשוב כאחד מענפיו, ופטור^[255], שנאמר: ונטעתם^[256], פרט למרכיב ולמבריך^[257], כשלא נפסקה מאביה^[258] ויונקת ממנו^[259].

נטעו לרבים

הנוטע לרבים, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא - ור' שמעון בן אלעזר בשם ר' יהודה^[260] - חייב בערלה^[261], שאף על פי שנאמר: ונטעתם^[262], שליחיד משמע לרבים לא משמע - שאין דרך רבים לנטוע, ולכל אחד ואחד אמר: ונטעתם^[263] - כתבה התורה: יהיה לכם ערלים^[264], לכם^[265], להביא את הנטוע לרבים^[266]. ולדעת ר' יהודה, הנוטע לרבים פטור מערלה^[267], שונטעתם^[268], משמע בין לרבים בין ליחיד, ולכם, משמע בין לרבים בין ליחיד^[269], הרי זה רבוי-אחר-רבוי*, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט^[270]. ונחלקו ראשונים: יש המפרשים שהמחלוקת היא כשנטעה באמצע הדרך לכל עובר^[271]. ויש מפרשים שנטעה ברשותו לצורך הרבים^[272], כגון שנטעה בכוונה שיאכלו כל בני אדם פירותיה, וכאילו הפקיר הפירות^[273].

בירושלמי פירשו מחלוקת התנאים בענין אחר, בנוטע ברשות היחיד והוא של הרבה בני אדם^[274], כגון בירושלים*, שאף על פי שלא נתחלקה לשבטים - לסוברים כן^[275], וכן הלכה^[276] - לדעת תנא קמא חייב הנוטע בה בערלה, שנאמר: ונטעתם^[277], מכל מקום^[278], אפילו לרבים^[279]. ולדעת ר' יהודה הנוטע בירושלים פטור מערלה^[280].

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים הנוטע לרבים בתוך שדהו חייב בערלה, בארץ-ישראל*, אבל בחוץ-לארץ* פטור^[281], שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ^[282]. ויש מהראשונים שלא חילקו בזה, ולדעתם אף בחוץ לארץ חייב^[283]. וכן הלכה^[284].

העולה מאליו

העולה מאליו חייב בערלה^[285], שנאמר: כל עץ^[286]. בירושלמי פירשו דהיינו כשעלה מאליו בישוב^[287]. ויש מהראשונים ואחרונים המפרשים דהיינו כשעלה מאליו ברשות היחיד^[288].

העולה מאליו לרבים ברשות הרבים, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, חייב בערלה^[289]. ולדעת ר' שמעון בן אלעזר בשם ר' יהודה, פטור מערלה^[290], שנאמר: ונטעתם^[291], פרט לעולה מאליו^[292].

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שהעולה מאליו ברשות היחיד חייב בערלה^[293]. ויש הפוסקים שהעולה מאליו בישוב חייב בערלה^[294].

ברשות הרבים

הנוטע ברשות הרבים, חייב בערלה^[295].

נטע שלא בקרקע

הנוטע בעציץ - מחרס^[296] - שאינו נקוב, חייב בערלה^[297], מפני שהשורשים מפעפעים אותו^[298], שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעים דרך החרס ויונקים מן הקרקע^[299]. וכן הנוטע בספינה - אף על פי שאינה נקובה^[300], אם היא של חרס^[301] - חייב בערלה^[302].

הנוטע בעציץ של עץ שאינו נקוב או בספינה של עץ שאינה נקובה, פטור מערלה^[303].

הנוטע בבית, חייב בערלה^[304]. וכן הנוטע על גג שמילאו עפר ונטע בו, חייב בערלה^[305].

נטעו בעציץ שאינו נקוב, נשבר וחזר ונטעו בעציץ נקוב, אם יכול לחיות חייב, ואם לאו פטור, כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו, חופר לו גומא בארץ ונטעו בה, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור^[306].

גזלן

אילן שניטע בידי גזלן, חייב בערלה^[307].

לצורך מצוה

הנוטע לצורך מצוה, כגון לצורך לולב או אתרוג - או זית למנורה^[308] - אסור משום ערלה^[309], שנאמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מכל מקום^[310].

הקדש

הקדיש ואחר כך נטע - שהקדיש נטיעה מחוברת ונטע לידה נטיעה של חולין והרכיבן זה בזה^[311]. או שהקדיש אילן תלוש, ואחר כך נטעו^[312] - פטור מן הערלה^[313], נטע ואחר כך הקדיש, חייב בערלה^[314].

מחוץ למקום ישוב

הנוטע במקום שאינו ישוב, פטור^[315], שבנטיעתו שם גילה שאין הנטיעה חשובה בעיניו^[316]. והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפול, חייב^[317].

ספק

ספק* ערלה בארץ-ישראל*, אסור, ובחוץ-לארץ*, מותר^[318]. לסוברים - וכן הלכה^[319] - שהערלה אסורה בחוץ לארץ מהלכה-למשה-מסיני*^[320], הלכה למשה מסיני היא שספק ערלה בחוץ לארץ מותר וודאי אסור^[321].

נטיעת פרי ויחור של ערלה

אסור ליטע פרי של ערלה^[322], מפני שפירות ערלה אסורים בהנאה^[323]. ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו, מותרים^[324], שזה-וזה-גורם*, מותר^[325]. ומותר ליטע יחור - ענף מן האילן^[326] - של ערלה^[327], שאין איסור ערלה אלא בפרי^[328], ואין העץ אסור בהנאה^[329].

הערות שוליים