שביל הזהב

שיטה מפורסמת שלפי על האדם לא ללכת בקיצוניות בכל מידה ומידה אלא לבחור בדרך הממוצעת - שבאמצע, ולא להימשך מדי לשום מידה, אלא לשלוט ולהתרחק מההימשכות. הכינוי 'זהב' אינו מהרמב"ם וח"ו לומר שחשב כך, רק טפלו אליו שקר זדים מאריסטו ימ"ש. וכך לדוגמא כותב הרמב"ם ^[1]: "שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה. הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שָׁם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם".

וכך כותב הכוזרי ^[2]: "החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש כמה שנאמר ומשל ברוחו מלכד עיר והוא האיש הראוי לשלט כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו שכן הוא חוסם את הכחות המתאוים ומונע אותם מעבר גבולם לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם מאכל במדה ומשתה במשורה ורחיצה וכל השיך לה כפי הצרך וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות עד כמה שזו נחוצה לוכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים ואף לחושים הוא נותן חלקים במדה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צרך הכרחי ורק מתוך בחירה במועיל כך יעשה לשמיעה ולראיה (שהחוש המשותף נמשך אחריהן) וכן יעשה לדמיון לסברה למחשבה ולזכרון ולבסוף לכח הרצון המשתמש בכל אלה בשעה שהוא עצמו נמצא ברשות הבחירה השכלית ומשרת אותה אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכחות האלה לעבר את הגבול בפעלה המיחדתו ומזלזל ביתרם".

ברם, במידות מסוימות יש לנטות אל הקצה לגמרי, והם הגאווה שיש להתרחק ממנה עד הקצה האחרון ^[3].

כמו כן, מן הכעס יש להתרחק עד הקצה האחרון, ובמקום שצריך לכעוס כגון לירא בנו ביתו וכדומה, רק יעמיד פנים כועסות ולא יכעס באמת בליבו.

יש גם מידת החסיד ^[4] שמטה עצמו קצת לאיזה צד, וזה לפנים משורת הדין. וזו הוכחה כי שלל מה שאמר אריסטו ימ"ש 'שביל הזהב" דאל"כ לא שייך לומר עדיפות הטייה לצד מסויים. ורק כמו שפי' הכוזרי שמושל בשליטתו זו מעלתו.

מי שצריך לתקן עצמו שנתפס לקיצוניות של איזו מידה - ירחיק עצמו תחילה לצד השני לגמרי.

הערות שוליים