מיקרופדיה תלמודית:דגים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:14, 26 בינואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרה'''</span><ref> '''ז'''', טור' רא- רכו.</span></ref> - בעלי חיים, טמאים וטהורים, הגדלים במים</span> == סו...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - בעלי חיים, טמאים וטהורים, הגדלים במים

סוגיהם

בריות המים נחלקו ראשונים בהגדרתם:

  • יש מהראשונים מחלקים אותן לשני סוגים אלה: דגים ושרץ המים (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ב יב). הדגים כוללים אלה שיש להם סימני טהרה, והם הדגים הטהורים, ואלה שאין להם סימנים אלה, והם הדגים הטמאים (ראה להלן: סימניהם), והם אף נקראים בשם שרץ המים (ויקרא יא י, וראה להלן: דגים טמאים; חומר האיסור, לדעת הרמב"ם); ושרץ המים - הנקראים בשם זה בלבד - אלו הבריות הקטנות, כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביותר, שהן חיות הים, וכל שאינו בצורת הדגים, כגון כלב הים והצפרדע וכיוצא (רמב"ם שם).
  • יש מהראשונים מחלקים בריות המים לשני סוגים אחרים: שרץ המים וחיות הים (רמב"ן בספר המצות ט, ושם ויקרא יא א), שרץ המים הם הדגים כולם לכל מיניהם, והם המינים שבים שאינם בעלי קומה; וחיות הים הם בעלי קומה שיש להם רגלים כחיות והליכתן כמוהן, וכן נאמר בבריאתם: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית א כ) - השרץ הוא מיני הדגים כולם, ונפש חיה הן חיות המים בעלי קומה (רמב"ן שם).
  • ויש שכתבו שכל שבים מין דג הוא, כל דמות שתהיה לו, אפילו חיה שבים (אליה רבא להגר"א כלים י א, וכך כתב באליהו רבא לנדה ג ב שכל שבמים נקראים דגים).

דגים טהורים

באכילה

דגים טהורים מותרים באכילה, שנאמר: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ (ויקרא יא ט. וראה משנה חולין נט א, ורמב"ם מאכלות אסורות א כד), אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכים בימות החמה, עד שאתה מרבה מים שבביברין - חפירות שמאספים בהן דגים והם זוחלים (קרבן אהרן, ובדפוס שבבורות וטעות סופר הוא, וראה באור החפץ חיים) - תלמוד לומר: במים (תורת כהנים שמיני ג. וראה חולין סו ב).

בשחיטה

דגים אינם צריכים שחיטה (חולין כז ב; רמב"ם שחיטה א ג; טוש"ע יורה דעה יג א) אלא אסיפתם - לקיחתם - היא המתרת אותם, שנאמר: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם (במדבר יא כב), ששינה הכתוב בדגים, ונאמר בהם: אסיפה, במקום שבצאן ובקר נאמר: שחיטה, לומר שדי להם באסיפה בלבד (חולין שם). לפיכך אם מתו מאליהם בתוך המים - מותרים, ומותר לאכלם חיים (רמב"ם שם), וכן שנינו: אוכל אדם דגים בין חיים ובין מתים, ואינו חושש (תוספתא תרומות ט), אלא שיש שכתבו שאינו מותר אלא לחתוך מהם אבר ולאכלם (שו"ת הרשב"א א שסד בפירוש התוספתא; רמ"א בשו"ע שם), אבל לאכלם חיים אסור משום בל תשקצו (רמ"א שם, על פי תוספות שבת צ ב ד"ה דלא, ורשב"א בשו"ת שם, והגהות מיימוניות שחיטה שם בחגבים. וראה ערך בל תשקצו); ויש מי שכתב שאף אין בזה משום בל תשקצו (שו"ת דעת כהן יב, בדעת הרמב"ם, ובדעת המחבר).

דגים טמאים

מקור איסור אכילתם

דגים טמאים, שאין להם סימני טהרה, אסורים באכילה, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים וגו' שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יא י - יא), וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ (דברים יד י)[2], וכשם שלהיתר, כשיש לו סנפיר וקשקשת, עשה כל המים כימים ונחלים (ראה לעיל: דגים טהורים; באכילה), כך לענין איסור, כשאין לו סנפיר וקשקשת, עשה כל המים כימים ונחלים, שנאמר: ימים ימים, נחלים נחלים, לגזרה שוה (תורת כהנים שמיני ג, וראה חולין סו ב[3]).

חומר האיסור

האוכל כזית מדג טמא עבר על לא תעשה ולוקה (רמב"ם מאכלות אסורות ב ד, וסנהדרין יט ד במנין פב), ונמנה הלאו במנין המצות (ספר המצות לא תעשה קעג; סמ"ג לאוין קכט; החינוך מצוה קנו), ומלבד הלאו עבר אף על עשה, שנאמר: כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ממשמע שנאמר אכול את שיש לו, שומע אני לא תאכל את שאין לו, ולמה נשנו, ליתן עליהם עשה וליתן עליהם לא תעשה (תורת כהנים שמיני ג; חולין סו ב; רמב"ם מאכלות אסורות שם), שלאו הבא מכלל עשה - עשה (רש"י חולין שם ד"ה כל. וראה ערך לאו הבא מכלל עשה)[4].

ונחלקו ראשונים על כמה לאוין הוא לוקה:

  • יש סוברים שאינו לוקה אלא על לאו אחד, ואף שנאמר בשני כתובים לא תאכלו (ראה לעיל), לא נלקה לעולם שתי מלקיות על עברה אחת, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין (ראה רמב"ם ספר המצות לא תעשה קיט, ובמפרשים שם), וכן אינו לוקה על דגים טמאים משום הלאו אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ (ויקרא יא מג), שלאו זה מיוחד לשרץ המים, שאינו בכלל דג (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ב יב, וספר המצות שם, וספר החינוך קסד. וראה לעיל: סוגיהם).
  • ויש חולקים וסוברים שכל בריות המים אף שאין להם סנפיר וקשקשת, נאמרו בהם כל הלאוין, ולוקה משום כולם, שבאותו כתוב שנאמר הלאו לדגים טמאים נאמרו גם שרץ המים וחית הים, שנאמר: מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה וגו' מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא י - יא. רמב"ן בהשגות לספר המצות שם, ראה שם בארוכה, וראה חינוך שם), וכן לוקה על הלאו האמור בתורת כהנים, וגם על הלאו האמור במשנה תורה, שכשהלאו אינו בא ללמד על דבר אחר אנו אומרים שנשנה בשביל ללקות עליו אף משום לאו זה (רמב"ן שם, וראה הלכות גדולות הלכות דגים סב).

חיות שבים

אף החיות שבים, שיש להן רגלים, אם יש להן סימני טהרה של סנפיר וקשקשת, מותרות באכילה כדגים טהורים (מעדני יום טוב חולין ג סז אות ה; פרי חדש יו"ד פג סק"ד; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ב), וכן אמרו: חמור הים מותר באכילה, שור הים אסור באכילה, וסימן לדבר הטמא – טהור, והטהור - טמא (עבודה זרה לט א), וכן עז הים (תוספות עבודה זרה שם ד"ה וסימניך), הרי שכל בריות הים מותרות בסימני טהרה, ואסורות אם אין להן (פרי חדש שם).

אלא שיש סוברים שאותו הכלל שאמרו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר (ראה להלן: סנפיר וקשקשת; כשיש קשקשת בודאי יש אף סנפיר) לא נאמר אלא על דגים ולא על חיות שבים, ובהן צריכים שיהיו שני הסימנים לעינינו (מעדני יום טוב שם); ויש סוברים שאף בזה חיות שבים שוות לדגים (פרי חדש שם, וראה שו"ת מהר"ם שיק יו"ד קב שהביא כמה ראיות לפרי חדש).

ויש מהאחרונים חולק וסובר שחיות שבים שאינן בצורת דגים אסורות אפילו בסימני טהרה (שו"ת הלכות קטנות א רנה, ושם ב ה; ערוך השלחן פג מסעיף ז ואילך לדעת הרמב"ם), ולא נאמרו סנפיר וקשקשת להתיר באכילה אלא לבריות שבצורות דגים, שכן בכתוב של היתר האכילה לא נזכרו שרץ המים ונפש החיה כדרך שנזכרו בכתוב של איסור האכילה, וחמור הים ושור הים שאמרו בגמרא שמותרים באכילה, צורת דגים להם, ושמות בלבד הוא שנתנו להם כשמות הבהמות (ערוך השלחן שם, ראה שם בארוכה[5]).

האוכל עצמות וסנפירים

כשאוכל מן העצמות והסנפירים אינו עובר על הלאו של דגים טמאים, שנאמר: מִבְּשָׂרָם (ויקרא יא יא) - ולא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם (תורת כהנים שם, ורצונו לומר פטור אבל אסור, וראה רמב"ם מאכלות אסורות ד יח, אלא שהביא שם כל דין העצמות בבהמה חיה ועוף ולא הזכיר דגים. וראה ערך בשר).

מינים שהוזכרו בתלמוד

אמרו חכמים שבע מאות מיני דגים טמאים הם (חולין סג ב, ורש"י ד"ה מיני, ותוספות ד"ה עופות); ויש גורסים: דגים טהורים (גירסת פתיחתא דאיכה רבתי, וראה דקדוקי סופרים שכן היא הגירסא בכתב יד המבורג).

מינים מסויימים של דגים הוזכרו בתלמוד שהם טמאים או טהורים, כגון:

  • שפר נונא מותר[6] (עבודה זרה לט א, לגירסת רש"י ד"ה קדש) ויש גורסים: אסור (גירסת תוספות שם ד"ה ה"ג).
  • קדש נונא אסור[7], ונתנו סימן: קדש לה' (עבודה זרה שם לגירסת רש"י, ופירש שסתם קודש אסור[8]); ויש גורסים: מותר (גירסת ר"ח בתוספות שם, ופירוש הסימן הוא: קודש ישראל לה', שה' התירו לישראל, וכן היא גירסת הערוך ערך קדש נונא).
  • קבר נונא מותר (עבודה זרה שם איכא דאמרי לגירסת רש"י); ויש גורסים: אסור (גירסת תוספות שם).
  • צלופחא אסור (עבודה זרה שם[9]).

סימניהם

חמשה מיני סימנים נאמרו בדגים, מהם סימנים גמורים, שמציאותם היא סימן טהרה והעדרם הוא סימן טומאה, ומהם סימנים שנחלקו בהם ראשונים אם סומכים עליהם בין להחמיר ובין להקל או להחמיר בלבד, או שנחלקו בהם אם סומכים עליהם לעולם או רק במקרים ידועים כגון שהדג חתוך לפנינו' ואין מכירים אם היו בו הסימנים שאמרה תורה (ראה להלן בפרקים הבאים).

הסימנים הם:

  • סנפיר וקשקשת;
  • ראש ושדרה;
  • הקרבים, והיינו השלחופית;
  • העוברים, והיינו הביצים;
  • זנבו.

סנפיר וקשקשת ישנם בדגים טהורים ואינם בדגים טמאים, והם הסימנים הגמורים, המפורשים בתורה, ושאר הדברים שאמרו שהם סימנים, ישנם גם בדגים טמאים, אלא שצורתם שונה מזו של דגים טהורים, והשינוי הוא הסימן (ראה להלן).

סנפיר וקשקשת

עניינם ודינם

סנפיר הוא שהדג פורח בו (משנה חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א כד), היינו ששט בו (תוספתא חולין ג; רש"י שם ד"ה הפורח; טוש"ע יו"ד פג א).

וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו (אונקלוס ויקרא יא ט – י, ורש"י ורמב"ן שם; משנה שם; טוש"ע שם), ודבוקות בכל גופו (רמב"ם שם), ועגולות כגלדת הצפורן (רמב"ן על התורה שם), והן מלבושי הדג, שלבוש בהן (תוספתא שם; חולין סו ב).

ולפיכך אין הקשקשת סימן טהרה אלא אם היא נפשטת מן העור כלבוש, היינו שנקלפת מעור הדג ביד או בכלי (רמב"ן על התורה שם; בית יוסף יו"ד פג, ורמ"א בשו"ע שם א) כקליפי האילנות והפירות (רמב"ן שם), אבל אם היא קבועה ודבוקה בעור הדג ואינה נעדרת מן העור כלל - שאי אפשר לקלפה מעור הדג (רמ"א שם) אלא אם כן ינטל גם מעור הדג עצמו (נודע ביהודה תנינא יו"ד ל; ערוך השלחן יו"ד יג) - אינה קשקשת, והדג אסור (רמב"ן שם; ורמ"א שם), שאינו אלא גוף העור (לבוש פג א).

קשקשים שאינם נקלפים אלא בשרייה

קשקשים שאינם נקלפים ביד או בכלי, אבל אחר שריית הדג במים רותחים או במי אפר הם נקלפים, נחלקו בהם אחרונים:

  • יש סוברים כל שנקלפים על ידי איזו תחבולה שהיא, הרי זה סימן טהרה של קשקשת, שסוף סוף זה מורה שאינו אלא לבוש (שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד כח, ושם בסימן כט ול בארוכה מבנו הגר"ש), ולכן הדג הנקרא "אשטוריאן"[10] שקשקשותיו לא היו נקלפות, ובא לפני הראשונים, ונתנוהו במים רותחים ונשרו ממנו הקשקשים - התירוהו באכילה (אהל מועד איסור והיתר א ד, בשם רמב"ן ורבינו תם, הביאו הפרי חדש פג ס"ק כו, והנודע ביהודה שם ל כראיה לדבריו), ולפיכך גם הדג הנקרא "שטירל"[11] הואיל וקשקשיו נקלפים אחר שרייתם במי אפר מותר באכילה (נודע ביהודה שם).
  • יש חולקים וסוברים שאין להתיר על ידי זה שנקלפים ברותחים או במי אפר, ואותו דג "אשטוריאן" שהתירו ראשונים, הרי זה מפני שעל ידי הרותחים נשרו הקשקשים מאליהן, ולא שהוצרכו אחר כך לקלוף (שו"ת כתב סופר יו"ד מה, ראה שם בארוכה. וכן כתב בדרכי תשובה ס"ק יב בשם עוד אחרונים לאסור[12]).
  • ויש אוסרים גם ה"אושטוריאן" (אהל מועד שם[13]).

קשקשת שצורתה חדה ובולטת

קשקשת הנקלפת ביד, אבל אינה עגולה כגלדת הציפורן, כאותו דג הנקרא "שאטריא", שצורת קשקשותיו היא כמו קנה וחדה כמחט, ובולטת הרבה מעור הדג, נסתפקו בה אחרונים אם תורת קשקשים עליה (ראה שו"ת צמח צדק החדשות יו"ד סא, ראה שם בארוכה ולא הכריע דבר ברור).

שיעור הקשקשת אפילו כל שהוא

קשקשת שאמרו אפילו כל שהוא, שקשקשת סתם נאמרה בתורה, ומשמעו אפילו כל שהוא (לבוש פג ב), ואפילו קטנה כל כך עד שאין העין שולטת לראותה אלא נגד השמש (עבודה זרה לט א, ורש"י ד"ה להדי; ש"ך שם סק"ב[14]), וכן מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם ניכרים, ואם כרכום בבגד או נתנום בכלי מלא מים נמצאו בהם קשקשים - מותרים (טוש"ע יו"ד פג ב), ואין חוששים שמא היו הקשקשים כבר בבגד או במים מדגים אחרים, ולרוב דקותם לא היו ניכרים, כמו שלא היו ניכרים בדג, שיותר קרוב לומר שבדג היו (ט"ז שם סק"א, בפירוש דברי הטור).

יש שכתב שדגים שיש להם קשקשים ואין רואים אותם אלא על ידי זכוכית מגדלת, או מיקרסקופ בלבד, פשוט שאסור לאכלן (יביע אומר יו"ד ד כ אות ב).

מנין הקשקשים שבדג טהור

נחלקו תנאים כמה קשקשים יהיו בדג טהור: אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים, מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, תלמוד לומר קשקשת; רבי יהודה אומר אף שני קשקשים - אין הכתוב מרבה אלא אפילו אם אין בו אלא שני קשקשים, אבל לא שאין בו אלא קשקשת אחת - (תורת כהנים שמיני ג על פי ביאור הקרבן אהרן שם, וכן נחלקו במשנה חולין נט א).

בתוספתא אמרו: כמה קשקשים יהיו בו, אפילו אחת תחת לחיו, ואחת תחת זנבו, ואחת תחת סנפיר שלו; רבי יהודה אומר שנים (תוספתא חולין סוף פרק ג[15]). ונחלקו בפירושו: יש מפרשים שתנא קמא מצריך שלשה קשקשים, אחת אחת בכל אחד מהמקומות שאמרו, ורבי יהודה מצריך ששה, שנים שנים בכל אחד מהמקומות (רשב"א חולין סו א ד"ה ובדגים; מגיד משנה מאכלות אסורות א כד, בשם גאונים); ויש מפרשים דברי תנא קמא בלשון או או, אחת תחת לחיו, או תחת זנבו, או תחת סנפירו, שבשאר מקומות יש לחוש שמא נתערב עם דגים טהורים ונשרה קשקשת אחת מהם ונדבק בזה, אבל במקומות אלו בידוע ששלו היא (רמב"ן חולין שם ד"ה והא; תורת הבית הארוך והקצר ג א; רא"ש חולין שם סז).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שדי בקשקשת אחת בכל מקום שתהיה בגופו (רי"ף חולין שם, ורמב"ם מאכלות אסורות א כד, וכפירוש המגיד משנה שם בדעתם; ש"ך יו"ד פג סק"א, בפירוש דברי המחבר בשו"ע שם א), אלא שאם יש לחוש שמא נדבקו בו קשקשים ממקום אחר יש לאסור מספק (מגיד משנה שם; ש"ך שם), ובהרבה קשקשים אין לחוש לנדבקו ממקום אחר אפילו שאינם באותם שלשה המקומות (פרי חדש שם סק"ב; פרי מגדים שפתי דעת שם סק"א).
  • יש פוסקים שצריך שהקשקשת תהיה באחד משלשה המקומות האמורים (רמב"ן שם; תורת הבית לרשב"א שם; בית יוסף שם, לדעת הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים: וטוב להחמיר).
  • ויש שכתבו שראוי לחוש לדברי המצריכים שלשה קשקשים (רשב"א בתורת הבית הארוך שם).

כשיש קשקשת בודאי יש אף סנפיר

אף שסנפיר וקשקשת אמרה תורה, ושניהם יחד הם סימן טהרה, מכל מקום אמרו חכמים: כל שיש לו קשקשת - יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר - ואין לו קשקשת (משנה נדה נא ב; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טוש"ע יו"ד פג ג), וכתבו ראשונים שכלל זה הוא במסורת מאדם הראשון, שקרא שמות לכל בעלי החיים, או שהוא הלכה למשה מסיני (תוספות חולין סו ב ד"ה כל; קרית ספר מאכלות אסורות סוף פרק א).

לפיכך אם מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר (תוספתא חולין ג; חולין סו ב; תורת הבית הארוך ג א; טוש"ע שם), כי בידוע שיש לו (רשב"א שם), אבל דג שלם אי אפשר לעולם במציאות שיהיה בקשקשת בלא סנפיר (ט"ז שם סק"ג; פרי חדש סק"ד; פרי מגדים במשבצות סק"ב[16]), ולפיכך אם מצא דג שלם בקשקשת בלא סנפיר, אנו אומרים שודאי היו לו סנפירים, ונשרו בשעה שעלה מן הים (פרי חדש שם בענין הדג "שטינקיס מאריגוס").

ויש מן האחרונים שכתב שכלל זה נאמר על הרוב, שרובם אם יש להם קשקשת יש להם סנפיר, אבל יש מיעוט שהם בקשקשת בלא סנפיר, והם טמאים (כרתי שם סק"ב).

בהנדסה גנטית

מפוסקי זמנינו דנו בדגים כשרים שעברו תהליך של הנדסה גנטית הגורמת להתמעטות הקשקשים תוך כדי גידול הדג, וידם נטויה לגרום אף שלא ייווצרו קשקשים כלל מרגע יצירת הדג.

יש שכתב שאם הדרך היא שהקשקשים נוצרים אלא שהם נושרים בשלבי גידול הדג, בודאי שאין שזה פוגם בכשרות הדג, ואף אם על ידי שיטה זו יגרם להיעדר קשקשים לדג מרגע יצירתו, אם הוא במקורו ממין טהור, הרי הוא כשר (אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשסו, כרך ז ערך תורשה, בשם שו"ת שבט הלוי ז קכא); ויש שכתב שאף להיפך אם יצליחו ליצור קשקשים לדג טמא, אין זה הופך אותו לדג טהור, כיון שבמקורו ומהותו הוא טמא (שם בשם שו"ת מנחת שלמה ב צז אות כז)[17].

כשעתידים הסימנים לגדול

אפילו אין לו עכשיו סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן כשיגדיל, כגון הסולתנית[18] והעפיאן - או: עפיץ (הגירסא בגמרא עבודה זרה לט א), או: אנפיא (גירסת התוספתא[19]) - הרי זה מותר (תוספתא חולין ג כז, וגמרא שם סו א; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טוש"ע יו"ד פג א).

נושרים הסימנים כשעולה מן המים

וכן אם יש לו קשקשים בשעה שהוא במים, וכשעולה מן המים הם נושרים - כגון הדגים אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס (עבודה זרה לט א[20]) - הרי זה מותר (תורת כהנים שמיני ג; תוספתא חולין ג כז; רמב"ם מאכלות אסורות א כד; טוש"ע יו"ד פג א), שנאמר: במים (תורת כהנים שם) - ללמד שדוקא אם במים אין לו אסור, אבל אם ישנם במים, אף שנשרו כשעלו ליבשה - מותר (קרבן אהרן שם).

וכתבו ראשונים שאין להתיר את העתיד לגדל לאחר זמן אלא במוחזק בכך, וכן אין להתיר זה שמשיר אלא ביודעים ומכירים בו ומוחזק ביד דיינים (ויש גורסים: ציידי, וראה ערוך השלם שם) שמשיר קשקשיו כשעולה מן הים (ערוך ערך אקונס. וראה דרכי תשובה שם ס"ק טז).

בסנפיר נחלקו אחרונים אם אף בו יתכן שמשיר כשעולה מן הים, או שמכיון שדבק בגופו ואינו נקלף אינו יכול להשירו בשום זמן (ראה דרכי תשובה שם ס"ק יח, שלהכנסת הגדולה אינו יכול להשיר, ולפרי חדש ועוד יכול להשירו).

אופנים שונים לאכילת דג ללא קשקשים

כתבו אחרונים שמנהג פשוט לאכול דג ידוע שאין לו קשקשת, מפני שבשעה שעולה מן הים מתנועעות קשקשותיו מחמת כעסו, ומשירן במים (כנסת הגדולה הגהות בית יוסף הוא הדג הנקרא "פיש אושפאדה", והביאו בפרי מגדים יו"ד פג שפתי דעת סק"ב, וראה שם שבדקו בבגד שנתנו במכמורת ומצאו שם קשקשים), וכן כתבו אחרונים שמנהג פשוט לאכול כמה מיני דגים הבאים לפנינו בלי קשקשים, כשניכר בעורם מקום הקשקשים, שבכל עורם נראו שקיעות כמידת הקשקשים, שודאי היו להם קשקשים ונשרו בעלותם מן הים (דרכי תשובה שם ס"ק יז, בשם אחרונים, וקראו בשמותיהם, כגון: "אושקומבייר", "קוליות", לוקיידרה", אגולפאר", וכיוצא בהם).

הלויתן

הלויתן דג טהור הוא, שנאמר: גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים (איוב מא ז) - אלו קשקשים שלו, תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ (שם כב) - אלו סנפירים שלו (תורת כהנים שמיני ג, ותוספתא חולין ג כז, וברייתא בגמרא שם סז ב[21]), שהקשקשים סגורים וחתומים בו בדוחק כמו חוזק מגינים, והסנפירים חתוכים ומחודדים כחרסים, ובהם הוא בוקע את המים בחודם שלא יעכבוהו בפריחתו (רש"י שם ד"ה אלו), ואין אומרים הואיל והוקש לדבר טמא, שנאמר: לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ (ישעיה כז א) - טמא הוא (ערוך ע' נא א).

ראש ושדרה

המקור לסימנים אלו

דגים טמאים ראשם חד (רש"י עבודה זרה לט ב ד"ה כל ושאר ראשונים שם מ א; טור יו"ד פג), ואין להם חוט השדרה (גמרא שם לט א, ורש"י שם ב, ושאר ראשונים שם, וטור שם), ודגים טהורים ראשם עגול (ר"ן שם) כמו כד (מאירי שם) ורחב (רמ"א בשו"ע שם ד), ויש להם חוט השדרה (שם ושם). סימנים אלה הם על ידי שבדקו חכמים בדגים טהורים וטמאים על ידי הקשקשים ומצאו שכן הוא (ראה ריטב"א עבודה זרה מ א ד"ה עד).

האם סומכים על סימנים אלו

נחלקו ראשונים אם ראש ושדרה הם סימן גמור לסמוך עליהם, או שאינם סימן כלל:

  • יש סוברים שהם סימן גמור לטהרה, אבל אינם סימן לטומאה, והיינו שכל דג שאין ראשו חד, ויש לו חוט השדרה, אף שלא נמצאו לו קשקשים - מותר באכילה, הואיל ואין כיוצא בו בדגים טמאים (רמב"ן ור"ן וריטב"א עבודה זרה מ א, לדעת רש"י; תורת הבית הארוך ג א, לדעתו; טור יו"ד פג, בשם גדולים), ובידוע שהיו לו קשקשים והשירם, או שלא גדלו עדיין (תורת הבית הקצר שם; מאירי שם), אבל דג שראשו חד, ואין לו חוט השדרה - אינו ודאי טמא, מפני שיש מיעוט בדגים טהורים כיוצא בו, שראשיהם דומים לדגים טמאים, כגון הדגים בארא ופלמודא (גמרא שם מ א[22]).

וכתבו ראשונים שהוראה זו צריכה ראיה גדולה, ולא מצאנו בחיבורי הגאונים ובשאר חיבורים שיש סימן טהרה לדגים בראש ושדרה (רמב"ן וריטב"א ושאר ראשונים שם), ולכן ראוי להחמיר (תורת הבית הקצר שם).

  • יש סוברים שאינם סימנים כלל, שהחוש מעיד שכמה דגים טמאים ראשם עגול ככד, ויש להם שדרה, וכמה דגים טהורים שראשם חד, ואין להם שדרה (מאירי עבודה זרה שם[23]. וראה רמב"ם מאכלות אסורות ג כג, לדעת הכסף משנה שם; תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם סק"ו, בדעת המחבר בשו"ע שם ד).
  • יש סוברים שהם סימנים שאינם מובהקים, ולפיכך אין סומכים עליהם אלא במקום שאין ריעותא של חסרון קשקשים לפנינו, כגון שהביאו לפנינו חבית של חתיכות דגים מלוחים, אותן החתיכות שיש להן ראש ושדרה מותרות, כי ודאי היו להם קשקשים קודם מליחה, ונשרו או ניטלו בעת תיקונם, וסומכים על הרוב, אבל אם בא לפנינו דג שלם ולא נמלח שאין בו קשקשים, אין לסמוך על ראש ושדרה להתיר ולומר שהיו בו קשקשים, ונשרו אחר עלייתו מהמים (לבוש שם ד, וש"ך שם סק"ו, לדעת הרא"ש והטור; רמ"א בשו"ע שם ד, וראה באור הגר"א סק"ז).
  • ויש סוברים שאפילו בחתיכות מלוחות אין לסמוך על סימן של ראש ושדרה אלא אם כן במקצת הדגים יש קשקשים, ואז באלו שאין בהם קשקשים סומכים על ראש ושדרה (ש"ך שם, בשם הרב ליב חנלש, לדעת הרא"ש והטור).

שאר סימנים

קרבי דגים

קרבי דגים, והם המעיים שלהם (רש"י עבודה זרה מ ב ד"ה והיכא), והשמנונית של הדגים (פרישה פג טז, ופרי מגדים במשבצות זהב סק"ט) התלויים ודבוקים בשלפוחית הדג המלאה רוח (עבדה זרה שם, ורש"י שם ד"ה בשילפוחא[24]), יש להם בדגים טהורים סימנים, שראשה אחד של השלפוחית רחב ועגול ככד, וראשה אחד חד, ובדגים טמאים שני ראשיה כדים או חדים (עבודה זרה שם. וראה שם עמוד א).

ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, ורבי דוסתאי דמן בירי הוא שאמר שלקרבי דגים יש סימנים, אבל לרבי זירא לא נאמרו סימנים אלא על ביצי דגים ולא על קרביהם, ואין להם סימן כלל (מגיד משנה מאכלות אסורות ג כ, לדעת הרמב"ם שם, על פי הסוגיא בעבודה זרה שם; בית יוסף יו"ד פג, לדעת הרמב"ם, וכן כתב הש"ך שם ס"ק כד, בדעתו בשו"ע שם ז), שקרבי דגים טמאים וטהורים דומים זה לזה (לבוש שם ז).

אבל דעת רוב הראשונים והפוסקים שלדברי הכל נאמרו סימנים גם לקרבי דגים (ראה ש"ך שם, שכן היא דעת הראשונים וכל הפוסקים, וכדעת הרמ"א בשו"ע שם ח).

ביצי דגים

ביצי דגים, ונקראות גם עוברי דגים, הן ביצי הדגים כמות שהן מחוברות יחד (רש"י חולין סד א ד"ה עוברי[25]), ובדגים טהורים ראשה אחד רחב ועגול ככד, וראשה אחד חד, ובדגים טמאים נחלקו: רבי דוסתאי אמר שאין להם ביצים בכלל, שדגים טמאים אינם מטילים ביצים, אלא משריצים ולדותיהם במעיהם, ולכן אין ביצי דגים זקוקות לסימנים כלל; ורבי זירא אמר אף דגים טמאים מטילים ביצים, ושני ראשיהן רחבים ועגולים ככדים או חדים (עבודה זרה מ א; רמב"ם מאכלות אסורות ג כ; טוש"ע יו"ד פג ח).

האם סומכים על סימני הקרבים והביצים

סימני קרבי דגים וביציהם - לדעת רבי זירא - נאמרו בעיקרם לגבי היתר אכילת הקרבים והביצים עצמם (ראה להלן: קרביהם וביציהם; דינם), ונחלקו בהם ראשונים אם סימנים מובהקים הם או לא (ראה להלן, שם), אלא שלדעת הסוברים סימנים מובהקים הם, וסומכים עליהם להתיר הקרבים והביצים, מתירים אף את הדג עצמו הבא לפנינו בלי קשקשים על סמך סימני הקרבים והביצים (תוספות עבודה זרה מ א ד"ה אמר ושאר ראשונים, וראה טור יו"ד פג לענין קרבים).

ולכן הדג הנקרא "ברבוטא"[26], אף שאין אנו יודעים אם יש לו קשקשת - מותר באכילה לדעתם, מפני סימני הטהרה שבביצים שלו, ואנו אומרים ודאי היו לו קשקשים, והשירם בשעה שעלה מן המים (תוספות ושאר ראשונים שם. וראה להלן: קרביהם וביציהם).

ויש ראשונים שאסרו את הדג "ברבוטא" (סמ"ק ריא, והגהות אשר"י עבודה זרה ב מא, בשם ר"י חסיד[27]).

זנב סדוק

יש מן הראשונים שכתבו שדג טהור זנבו סדוק לשנים, מה שאין כן בדג טמא, לפיכך אותו דג הנקרא "ברבוטא" הואיל ואין זנבו סדוק לשנים - דג טמא הוא (סמ"ק ריא, בשם ר"י חסיד; הגהות אשר"י עבודה זרה ב מא); והאחרונים כתבו שאין לסמוך כלל על סימן זה של זנב סדוק, אפילו לסניף, הואיל ולא הוזכר לסימן טהרה לא בבבלי ולא בירושלמי (פרי חדש פג סק"ז, וכנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות כ, ועוד אחרונים שהובאו בדרכי תשובה ס"ק לז).

ויש שצידדו לומר שאף הראשונים לא נתכוונו לסמוך על סימן זה להקל, אלא להחמיר, היינו שאם אין זנבו סדוק - הוא טמא, ולהוציא מאותם שהתירו הדג "ברבוטא" (פרי חדש שם, וראה פרי מגדים שפתי דעת סק"ג), וכתבו אחרונים שאף להחמיר היינו דוקא בדג שבא לפנינו בלי סנפיר וקשקשת, ומסופקים בו אם היו לו סימני טהרה והשירם, אבל אם בא לפנינו בסנפיר וקשקשת, אפילו אין זנבו סדוק - מותר באכילה, שבמקום סימני טהרה של תורה אין סימן הזנב כלום (דרכי תשובה שם, בשם הריעב"ץ ושאר אחרונים. וראה שדי חמד מערכת ד אות ד וה בארוכה).

קרביהם וביציהם

דינם

קרבי דגים ועובריהם - ביציהם - אין ניקחים אלא מן המומחה (רב במסכת עבודה זרה מ א. וראה להלן: גדר המומחה), ואמר רבא דוקא כשנימוחו, ואין להכיר הסימנים (עבודה זרה שם); אבל אם לא נימוחו - יבדוק בסימנים (ראה לעיל: שאר סימנים על הסימנים של קרביהם וביציהם), ואם נמצאו סימני הטהרה - מותרים (גמרא שם).

ונחלקו ראשונים, יש סוברים שלדעת רבי זירא (ראה דבריו לעיל: שאר סימנים; קרבי דגים) אין בכלל סימנים לקרבי דגים, ורבי דוסתאי הוא שסובר יש סימנים לקרביהם (ראה לעיל: שאר סימנים; קרבי דגים בדברי המגיד משנה והמחבר בשו"ע), והלכה כרבי זירא, ולכן אפילו שלא נימוחו אין ניקחים אלא מן המומחה (מגיד משנה מאכלות אסורות ג כ), ואפילו לדעת רוב הראשונים והפוסקים שהכל מודים בסימני קרבי דגים (ראה לעיל, שם), נחלקו אם הסימנים הם מובהקים לסמוך עליהם אף להתיר:

  • יש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, ורבא הוא שסובר סימנים מובהקים הם, אבל לדעת רבי זירא שאמר סימני ביצי עוף לאו דאורייתא (ראה חולין סד א. וראה ערך ביצה), אף סימני קרבי דגים וביציהם אינם של תורה (ר"י בתוספות עבודה זרה מ א ד"ה אמר; תורת הבית הארוך ג א, בשם ר"י, וכתב שכן דעת הרי"ף בקרביהם; רא"ש עבודה זרה שם מג; טור יו"ד פג), ולכן אף כשלא נימוחו אין קרבי דגים וביציהם ניקחים אלא מן המומחה (ראשונים הנ"ל שם).
  • יש סוברים שבין לקרבי דגים ובין לביצי דגים סימנים מובהקים מן התורה, וסומכים עליהם להתיר (רבינו תם בתוספות עבודה זרה שם; תורת הבית הארוך שם, בשם רבנו תם וראב"ד ושכן דעת ר"ח ורש"י, ועוד).
  • ויש שפירשו בדעת ראשונים שאף שסימנים שאינם מובהקים הם, מכל מקום כיון שרק מיעוט דגים טמאים דומים בזה לטהורים, לכן כשאין הדג שלם לפנינו, ואין ידוע אם היתה לו קשקשת או לא, כיון שאין ריעותא לפנינו - סומכים להתירם ולומר מן הסתם הם מדג טהור שהיתה לו קשקשת, אבל כשהדג שלם לפנינו בלי קשקשת, הואיל ויש כאן ריעותא, יש לחוש שמא ממיעוט של טמאים הדומים לטהורים הם - ואסורים (דרכי משה שם; דרישה ופרישה שם, לדעת הטור).

כשאין מומחה

לא היה שם מומחה, אמר רב יהודה כיון שאמר אני מלחתים - נאמן (עבודה זרה מ ב), היינו מלחתי הדגים וראיתי שדגים טהורים הם, ומהם הוצאתי קרבים הללו (רש"י שם ד"ה אני); ורב נחמן אמר דוקא כשאומר אלו דגים ואלו קרביהם (גמרא שם), שיראה לו הדגים עצמם, אבל כשאמר אני מלחתים - אינו נאמן (רש"י שם ד"ה אלו), וכן אם אמר לו שלקחם מן המומחה שמכר לו בחזקת טהורים - נאמן (לבוש יו"ד פג). הלכה כרב יהודה (רמב"ם מאכלות אסורות ג כ; טוש"ע יו"ד פג ז-ח, וראה רמ"א שם ז אף בגוי. וכן דעת כל הראשונים בעבודה זרה שם).

לא הראה הדגים, וגם לא מלחם בעצמו, אפילו אמר מדג פלוני טהור הוא - אם נימוחו, אינו נאמן (תוספות עבדוה זרה שם ד"ה אמר; תורת הבית הארוך ג א, בשם ראב"ד; ש"ך שם ס"ק כד); ויש סוברים שנאמן, ואפילו הוא גוי או ישראל חשוד, שהואיל ואמר דג פלוני, הרי יש שמכירים אותו דג וקרביו, וירא לשקר שמא יתבדה (משמרת הבית שם, ותורת הבית הקצר שם, אלא שסיים שחוכך בזה מפני שהרי"ף והר"י אינם סוברים כן).

היו שלמים ויש עליהם סימני טהרה, לסוברים שסימנים אלה אינם מובהקים להתיר (ראה לעיל: דינם) יש סוברים אפילו אמר מדג פלוני וטהור הוא - אינו נאמן, שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ויכול להשתמט, וצריך דוקא שיאמר אני מלחתים (מגיד משנה שם, לדעת הרמב"ם); ויש שכתבו שדעת כל הפוסקים שאם הם שלמים ואמר מדג פלוני וטהור - נאמן (ש"ך שם ס"ק כד, וכתב שכן היא גם דעת הרמב"ם והמחבר בשו"ע[28]).

גדר המומחה

נחלקו ראשונים בגדרו של המומחה:

  • יש מפרשים שהוא מומחה בבקיאות (רמב"ן עבודה זרה מ א ד"ה הא, בשם רש"י; ספר התרומה איסור והיתר כז; לבוש יו"ד פג), היינו שהמוכר בקי להכיר אם הם מדג טהור או לא (ספר התרומה שם), ודוקא כשמומחה זה הוא ישראל (מאירי עבודה זרה שם); ויש שכתבו שחזקה שאינו משקר, כדי שלא יאבד חזקתו (לבוש שם), ולכן אפילו גוי וישראל חשוד, אם הם מומחים בבקיאותם - נאמנים (חגורת שמואל ללבוש שם. וראה ערך גוי).
  • ויש מפרשים שמומחה היינו ישראל המוחזק בכשרות ונאמן, ואינו מומחה הוא שאינו מוחזק בכשרות (רמב"ן עבודה זרה מ א ד"ה הא; רמב"ם מאכלות אסורות ג כ; שו"ע יו"ד פג ז).

המנהג כיום באכילת הביצים

כתבו הפוסקים שעכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם, בין שלמים בין נימוחים, ואפילו מן הגוים, ובלבד שיהיו אדומים, אבל השחורים אין אוכלים אותם כלל (בית יוסף יו"ד פג, ושו"ע שם ח), שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הוצרכו חכמים למומחה, או שיאמר אני מלחתים, אלא בשחורים, שיש מהן טמאות ויש מהן טהורות; אבל האדומים אינם בנמצא כלל במין הטמא, ואם נמצאים, כשמולחים אותם נעשים שחורים, ואי אפשר לטמאה שתהיה אדומה אחר מליחה בשום פנים, וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורים - אפילו נמצא ביד ישראל ובאופן המועיל - והתירו האדומים בכל ענין (בית יוסף שם פג, וש"ך שם ס"ק כז[29]).

ויש שכתב שאין לסמוך על סימן זה שלא מצאנו לו מקור בתלמוד וראשונים (פרי חדש ס"ק כו. וראה ערך ביצה).

בחתוכים ומעורבים

חתיכה שיש בה סימן מתירה את כולן

חתיכות דג שיש בהן סימן - קשקשים (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ג כד, וטוש"ע יו"ד פג ד) - בין בכולן בין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן - כולן מותרות, ומעשה בגוי אחד שהביא גרב - חבית - של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רבן שמעון בן גמליאל את כל הגרב (תוספתא עבודה זרה ה, והובאה בגמרא שם מ א), ופירש רב פפא - והוא שהחתיכות שוות (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והיינו שמתחברות וניכרות שהיו כולן מדג אחד (רש"י שם ד"ה כשחתיכות), שכיון שהחתיכות מתאימות חזקה מדג אחד באו (טוש"ע שם), אבל אין צריך שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל דג אחד (ש"ך שם סק"ד[30]).

ויש סוברים שצריך שמתוך חיתוכן יהא ניכר שהן דג אחד (ר"ן שם בפירוש דברי הרמב"ם: חיתוכן שוה והם ניכרים שכולם מדג אחד).

לא היו החתיכות מתאימות, את שנמצאות בהן קשקשים מותרות, והשאר אסורות (טוש"ע שם).

טרית

טרית טרופה של הגוים - אסורה (משנה עבודה זרה לה ב; רמב"ם מאכלות אסורות ג כג; טוש"ע יו"ד קיד י), והיא מין דגים קטנים מלוחים (רש"י שם ד"ה וטרית; מאירי שם[31]); ויש מפרשים חתיכות דג גדול שקורין "טונינא" (ערוך ערך טרת; רש"י מגילה ו א ד"ה טרית; רמ"א בשו"ע שם ט[32]). וטרופה, היינו שהם מרוצצים (רמב"ם שם), וכיון שנטרפו ונשתברו הדגים ואינם ניכרים, חוששים שהם ממין טמא (רש"י עבודה זרה שם ד"ה טרופה).

טרית שאינה טרופה - מותרת (משנה שם לט ב; טוש"ע שם ט), ואיזו היא שאינה טרופה, כל שראש ושדרה ניכר (ברייתא שם), ונחלקו אמוראים: רב הונא אמר ראש ושדרה; ורב נחמן אמר או ראש או שדרה (גמרא שם מ א), הלכה עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת (רב פפא בגמרא שם; טור שם. וברמב"ם שם, ורמ"א בשו"ע פג ד סתם ראש ושדרה).

החילק

החילק - מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן סנפיר וקשקשת (רש"י עבודה זרה לה ב ד"ה והחילק[33]) - של גוים אסור (משנה שם; טוש"ע יו"ד קיד י. והרמב"ם השמיט), אפילו כשאינו טרוף (רש"י שם. ולרבי יוחנן בירושלמי שם היא טרופה), מפני שערבונה עולה עמו (גמרא שם לט א), היינו דגים טמאים הדומים לחילק שמתערבים עמו, ואין יכולים להפרידם (רש"י במשנה שם; טוש"ע שם), ויש לחוש לאחד מאלף ביניהם שדומה לו ואינו ניכר (רש"י במשנה שם).

חילק של אומן - מותר (ברייתא שם לד ב), שכיון שהוא בקי בדבר מבדילו ממנו, מפני שמקלקל הדגים הטהורים (רש"י שם ד"ה חילק[34]).

על ציר של דגים שאינו ידוע אם של דגים טהורים הוא, ראה ערך ציר.

טהור במעי טמא, ולהפך

הדין

דג טמא שבלע דג טהור, מותר - הדג הטהור - באכילה, וטהור שבלע דג טמא, אסור - הדג הטמא - באכילה, לפי שאינו גידולו, היינו בשני מקרים אלו הדג הבלוע אינו מקבל את דיני הדג הבולע, כיון שאינו ולדו (משנה בכורות ז ב), אלא כשהוא חי בלעו (רש"י שם ד"ה לפי), וכן שנינו: 'תאכלו' - לרבות את הטהור שבמעי הטמא, יכול אף הטמא שבמעי הטהור, תלמוד לומר 'אותם', ומה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא - טמא, שבמעי הטהור - טהור (ראה ערך בהמה טמאה), ודג שבמעי הטהור - טמא, שבמעי הטמא - טהור, לפי שאין גידוליו (תורת כהנים שמיני ג. וראה קרבן אהרן שם).

האם צריך לראות שבלע הטמא את הטהור

בטמא שבלע טהור, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאינו מותר אלא כשראינו שבלעו, שאם לא ראינו אנו חוששים שמא נשרץ בגופו של הטמא, ועוברו הוא ואסור (בכורות ז ב, ורש"י ד"ה אשרוצי), ואף בראינו אינו מותר לרב ששת אלא כגון שמצאו דרך בית הרעי, ולרב פפא כגון שמצאו דרך בית הבליעה, שאי אפשר לומר שזה שבלע נתעכל, וזה שנמצא עוברו הוא, שאם כן היה לו להימצא בבית הרחם, ולרב נחמן כגון שמצאו שלם ונגמרה כל צורתו, שאילו היה עוברו לא היה משתהה כל כך (גמרא שם ורש"י).
  • ורב אשי אמר אפילו לא ראינו שבלע ונמצא בתוכו - מותר, לפי שרוב דגים משריצים במינם, וזה שנמצא בו מין אחר, הרי זה כמו שבלע לפנינו (גמרא שם).

הלכה כרב אשי (תוספות שם ד"ה רוב; רמב"ם מאכלות אסורות א ה, ומגיד משנה שם; טוש"ע יו"ד פג י-יא), והוא טהור בכל ענין (טוש"ע שם; ש"ך ס"ק כט), ואפילו לא ראינו שבלע (ש"ך ס"ק כח).

בטומאה והכשר

טומאת כלים וטומאת נבלה

כל שבים - טהור (כלים יז יג), ואף שהדברים אמורים לענין טומאת כלים שעשה מבריות שבים (ראה פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא ורא"ש שם. וראה ערך כלים), מכל מקום אף בטומאת נבלות כן הדין, שכל בעלי חיים המימיים שמתו אינם טמאים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

רבי עקיבא אומר כלב הים טמא, מפני שהוא בורח ליבשה (כלים שם), ולפיכך הוא בכלל בהמות היבשה (ר"ש שם), וכשם שהכלים שעשו ממנו טמאים (ראה מפרשי המשנה שם שרבי עקיבא רצונו לומר גם כן לענין כלים. וראה ערך הנ"ל), כך הוא עצמו שמת מטמא טומאת נבלה (סדרי טהרה כלים שם), וכן שנינו: וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו (ויקרא יא כז) לרבות - בין השאר - את כלב הים (תורת כהנים שם), ולרבי עקיבא הדברים אמורים (סדרי טהרה שם).

הלכה כרבי עקיבא (פירוש המשניות שם; ברטנורא שם); ויש שהוכיחו מדברי ראשונים שאין הלכה כמותו (תוספות יום טוב כלים י א, בדעת הרמב"ם בחיבורו, וראה משנה למלך כלים א ג), ולדעתם כשמת טהור מטומאת נבלה (סדרי טהרה שם).

טומאת אוכלין

טומאת אוכלין יש אף בדגים, ונחלקו תנאים מאימתי מיטמאים טומאת אוכלין:

  • בית שמאי אומרים משיצודו (עוקצין ג ח), שכיון שאינם טעונים שחיטה, הרי הם כמתים (רש"י חולין עה א ד"ה משיצודו).
  • בית הלל אומרים משימותו (עוקצין שם), שכל שהוא חי אינו מיטמא טומאת אוכלין (חולין שם, וראה ערך טומאת אוכלין[35]).
  • רבי עקיבא אומר משעה שאין יכולים לחיות (עוקצין שם כגירסא שהובאה בחולין שם, וכן הוא בר"ש ורא"ש עוקצין שם[36]), היינו שאם יחזירוהו למים שוב לא יוכל לחיות (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם), והוא כשמפרפר, כגון שיבש בו כסלע בין סנפיריו (רש"י חולין שם ד"ה מקרטע, וראה פירוש התוספות שם ד"ה מאי). הלכה כבית הלל (רמב"ם טומאת אוכלין ב ו).

נולדו בדגים סימני טרפה

נולדו בדגים סימני טרפה - כגון ניקבו המעים (רש"י. וראה ערך דקין) - הדבר ספק אם מיטמאים טומאת אוכלין (ראה חולין עה א ורש"י).

מחשבה כדי לקבל טומאה

דגים טהורים בכל מקום אינם צריכים מחשבה, היינו שיחשבו אותם לאכילה, כדי שיקבלו טומאה (תוספתא עוקצין ג; רמב"ם טומאת אוכלין ג ג), כיון שמיוחדים הם למאכל אדם (רמב"ם שם).

דגים טמאים בכפרים, צריכים מחשבה (משנה עוקצין ג ט).הטעם: בכפרים, שהעם מועט, אינם אוכלים דבר מאוס, מה שאין כן בכרכים שיש ריבוי עם, אוכלים גם המאוסים (תפארת ישראל ומשנה אחרונה שם. וראה רש"י חולין קכח א ד"ה חלב).

יש סוברים שדגים טמאים אינם צריכים מחשבה אף בכפרים (תוספתא עוקצין שם), וכן פסקו ראשונים (רמב"ם טומאת אוכלין שם), ובין טהורים ובין טמאים שחשב עליהם לאכילה צריכים הכשר בכל מקום (תוספתא עוקצין שם; רמב"ם שם; ברטנורא עוקצין שם ט).

בחזקת טומאה

כל הדגים בחזקת טומאה (מכשירין ו ג; רמב"ם טומאת אוכלין טז ג), מפני שהם אוכל המוכשר במים (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שאנו חוששים שמא ניער עליהם את המצודה (ר"ש שם), וידי הטמא והטהור ממשמשים בו (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם).

בחשש סכנה

נצלה או התבשל עם בשר

דג שצלאו יחד עם בשר, אמר רב אשי (ובסמ"ג לאוין קמא: מר בר רב אשי) שאסור לאוכלו, לפי שקשה לריח ולדבר אחר (פסחים עו ב), היינו לצרעת (רש"י שם ד"ה לדבר), וכן פסקו ראשונים להלכה, שדג שצלאו או בישלו עם בשר - אסור, מפני הסכנה (סמ"ק ריג, בשם יש אומרים בצלאו; הגהות מרדכי חולין שנ בבישלו; ט"ז יו"ד קטז סק"ב), בין עם בשר בהמה, ובין עם בשר עוף (שו"ת שבות יעקב ב קד, והביאו בפתחי תשובה יו"ד שם סק"ב).

ביטול בששים

וחתיכת בשר שנפלה ליורה שיש בה דגים, או להיפך, צריכה ששים לבטלה, והביטול מועיל (איסור והיתר כג ז, וראה שם לט כו; נקודת הכסף יו"ד שם[37]), כי כשנתבטל הטעם, שוב אין סכנה בדבר (נקודות הכסף שם)[38]; ויש מחמירים שאף ששים אינו מועיל, שאין דבר סכנה בטל (דרכי משה שם; ט"ז סק"ב[39]. וראה ערך בטול אסורים).

נאפו כשהם סמוכים זה לזה

נאפו יחד בכלי אחד או בתנור כשהם סמוכים זה לזה - אסורים, שברוב פעמים יוצאת השמנונית בעין מזה לזה, ויש בו סכנה (איסור והיתר לט כח).

כשלא נגעו זה בזה

נצלו יחד בתנור אחד, ולא נגעו זה בזה, נחלקו בדבר:

  • יש אוסרים, משום הריח שנקלט (ראה ערך ריחא מילתא. סמ"ק ריג; איסור והיתר לט כז).
  • יש מתירים, שאין סכנה אלא בממשו, כשנתבשלו יחד, ולא בריחו (ים של שלמה חולין ז טו, בדברי הגהות מרדכי שם, וכדעת הרמב"ם שהשמיט, ראה להלן: בזמן הזה).
  • ויש אוסרים לכתחילה לצלות דג עם בשר, משום הריח, ומתירים בדיעבד (רמ"א בשו"ע יו"ד קטז ב[40]).

פת שנאפתה עם בשר ורוצה לאוכלה עם דג

פת שנאפית עם בשר, מותר לאוכלה עם דג, אפילו לאוסרים בשר שנצלה עם דג בתנור אחד (איסור והיתר לט ל).

בבליעת כלים

בבליעה שעל ידי כלים אין אוסרים מבשר לדגים בדיעבד, ואפילו לכתחילה רגילים רק לנקות מחבת או יורה של בשר במים ועפר מהשמנונית בעין שעליה ולבשל בה דגים מיד, ובדיעבד מותר אפילו לא ניקה אותם כלל, אם לא שידע בבירור שהיתה מלוכלכת הרבה משיירי הבשר (איסור והיתר לט כו, וראה ט"ז יו"ד צה סק"ג וקטז סק"ב); ויש שמייחדים לדגים כלים לבד (טור יו"ד קטז, בשם יש מחמירים. וכן סיים באיסור והיתר שם שלכתחילה יזהר), ולא נהגו כן (ראה שו"ת חוט השני סז).

במליחה

נמלחו יחד בשר ודגים - באופן שאין בו משום איסור דם (ראה ערך מליחה) - אין לחוש, שאין סכנה במליחה (איסור והיתר יג ב; ט"ז יו"ד ע ס"ק יג, וש"ך שם ס"ק טז. וראה דרכי תשובה קטז ס"ק כט).

בכבוש מעת לעת, נסתפקו אחרונים (ראה מנחת חינוך כ ס"ק כז, וראה דרכי תשובה שם).

באכילה

צריך להיזהר שלא לאכול בשר ודג יחד, מפני שקשה לצרעת (טוש"ע יו"ד קטז ב), שאם נצלו ביחד אסור, כל שכן כשמתערבים בגוף על ידי אכילתם יחד (פרישה שם)[41].

אף כשאוכלם זה אחר זה יש סוברים שצריך לרחוץ הידים ביניהם, ולאכול פת שרויה ביין כדי לרחוץ פיו (טור שם, בשם הרא"ש; כלבו סג, בשם מהר"ם; המחבר בשו"ע או"ח שם ב, ויו"ד שם ג); ויש מצריכים קינוח ביניהם (הגהות מרדכי חולין שנ, שכן נהגו באשכנז וצרפת).

ויש שכתבו שאין לחוש מלאוכלם זה אחר זה, שאין סכנה אלא כשמבשלם יחד ואוכלם (הגהות מרדכי שם; רמ"א בשו"ע יו"ד שם ג), ונוהגים שלא לרחוץ הפה והידים, אלא שיש לאכול ולשתות דבר ביניהם, והוא כקינוח והדחה (סמ"ק שם בהגהות מהרא"י; רמ"א בשו"ע שם[42]).

בזמן הזה

  • יש מהראשונים שהשמיט לגמרי איסור דג שצלאו עם בשר, וכתב דין איסור אכילתו בחלב בלבד (רמב"ם מאכלות אסורות ט כג. וראה ערך נ"ט בר נ"ט), ונסתפקו בדעתו אם סובר שבריח אין סכנה (ראה ים של שלמה חולין ז טו), או שסובר שאין סכנה אלא בזמן התלמוד ובבבל (באר שבע שם).
  • יש מן האחרונים שכתבו שבזמן הזה אין סכנה, ואפשר שנשתנו הטבעים (מגן אברהם קעג סק"א. וראה שו"ת חתם סופר יו"ד קא, וראה שם שמצדד עוד שמא לא אמרו אלא על דג אחד מסויים. ומכל מקום כתב שמנהג אבותינו תורה ויש להיזהר).
  • ויש מי שכתב, שאחר האלף החמישי בטלה הסכנה (שו"ת מהרשד"ם ד קכד, בשם ס' הקנה)[43].

דגים עם חלב

יש שכתב שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה (בית יוסף יו"ד פז), ומשום כך יש נוהגים ליטול הידים בין גבינה לדגים (מגן אברהם ריש סימן קעג), אבל כתבו אחרונים שטעות היא (דרכי משה יו"ד שם: לא ראיתי מימי נזהרים בזה, וכתב ונתערב להרב בשר בחלב; ש"ך פז סק"ה: טעות; מגן אברהם שם: טעות סופר[44]); ויש מי שכתב, שהדבר תלוי באקלים, ולכן יש מקומות שדגים בחלב מזיקים, ויש שאינם מזיקים (כף החיים או"ח קעג ג).

ולענין דגים עם חמאה לבני ספרד, יש שכתב שאף הנוהגים לאכול דגים בחמאה רשאים להישאר במנהגם (שו"ת יחוה דעת ו מח, וכן הביא בשם ספר כף החיים ועוד)[45].

דיני סכנה נוספים בדגים

כתבו ראשונים שבזמן הזה סכנה לאכול דגים סמוך לסרחונם (תוספות מועד קטן יא א ד"ה כוורא), היינו שעבר זמן משניצודו וקרובים להסריח (ראה רש"י שם ד"ה סמוך), ואף שאמרו דגים סמוך לסרחונם טובים יותר (גמרא שם), שמא נשתנו הדגים, או שמא לא אמרו אלא בדג ידוע ולא בכל הדגים (תוספות שם, בתירוץ א), או שחז"ל דברו רק לפי טבעי המדינה שלהם, ולא על הנהגה אחת בכל הארצות (כסף משנה דעות ד יח; ס' באר שבע, בחלק השו"ת סי' לה. וכן משמע בתירוץ ב של התוספות שם, ובר"ח מועד קטן שם).

וכן כתבו שסכנה לשתות מים אחר דגים (תוספות שם, והביאם רבי עקיבא איגר בחידושיו לשו"ע יו"ד קטז ה. וראה כסף משנה דעות ד יח), ואף שאמרו שטוב לשתות מים אחרי הדגים (גמרא שם ורש"י), אף כאן שמא נשתנו המים, או שלא אמרו כן אלא בנהרות של בבל, שהמים טובים יותר, או בדג מסויים (תוספות שם, וראה כסף משנה שם), ויש שכתבו שנמנעים מפני אנינות הלב (וצריך ביאור בכוונתם), אך לגוף הוא מרפא (פסקי תוספות שם לו).

על דגים בחלב שאין בהם משום איסור בשר בחלב, ראה ערך בשר בחלב.

על דגים בתורת בשר בלשון בני אדם בנוגע לנדרים, ראה ערך בשר.

על דגים בנוגע לבישולי עכו"ם, ראה ערך בשולי גוים.

על תולעים בדגים, ראה ערך תולעים.

הערות שוליים

  1. ז', טור' רא- רכו.
  2. מהראשונים יש מי שכתב טעם האיסור שהם מזיקים לתחלואי הגוף (רמב"ן על התורה ויקרא יא ט), אבל מכל מקום יסוד האיסור מתפשט מפני מאמר התורה (שו"ת דעת כהן סי' קמ ד"ה סכנה, הובא בטוב רואי שבת פרק יט אות קלח).
  3. על שרץ המים במים שבכלים ובבורות המכונסים שמותר עם שתיית המים כשלא פירש, אף בלא סנפיר וקשקשת, ראה ערך שרץ המים.
  4. יש מן הראשונים סוברים שיש אף מצות עשה מיוחדת לבדוק בסימני דגים המותרים באכילה, שנאמר: את זה תאכלו מכל אשר במים, ראה ספר המצות קנב, וסמ"ג עשין סא, וחינוך קנח.
  5. אמנם ראה פרי מגדים שם סק"ב שכתב שיש טועים לפרש כן בדעת הרמב"ם והוכיח שאינו כן ואף לדעת הרמב"ם מותר.
  6. וראה מוסף הערוך ערך אספרון שהוא דג טמא שצורתו כמין קורנס, ונקרא בגרמנית HAMMERFISCH, והוא כריש הפטיש. וראה ערוך השלם שם שחולק וכתב שהוא דג מצורע ונקרא KRATZFISCH.
  7. ללויסון ZOOLOGIE DES TALMUD סי' 343 הוא HEILBUTT בגרמנית, השם המדעי: Hippoglossus hippoglossus, ובעברית: לשונון. וראה מלמד להועיל לרבי דוד צבי הופמן יו"ד יט, שיש שאוכלים אותו.
  8. ובתוספות שנץ ותוספות רבי אלחנן שם פירשו שהסימן הוא מפסוק קודש ישראל לה'. ירמיה ב נ. שסיומו: כל אוכליו יאשמו.
  9. וראה רש"י שם ד"ה לצלופחא: אנגיליא (בצרפתית ANGUILLE), והוא דג Eel, ושמו המדעי: Anguilla spp. ראה נחל אשכול ג עמ' 67, וערוך השלם ערך אספרון וערך צלבחא.
  10. ונקרא בצרפתית: ESTURGEON, ובגרמנית: STOR. ראה שו"ת מלמד להועיל יו"ד כא. ובאנגלית: STURGEON, ראה ספר שמושה של תורה, פלדמן, לונדון תשי"א. השם המדעי: Acipenseridae, ובעברית חדקניים.
  11. ונקרא STERLET, ראה מלמד להועיל ושמושה של תורה שם. השם המדעי: Acipenser ruthenus, ובעברית נקרא שטירל וגם האספן או זאב המים.
  12. וראה שם בשם ישועות יעקב לחלק בין אם נשאר אחר הקליפה על ידי רותחים העור שתחת הקשקשים שלם שיש להתיר, ובין אם אחר הקליפה ברותחים וכיוצא העור נקלף ביחד עם הקשקשים שיש לאסור, שמוכח שאין זה לבוש אלא העור עצמו.
  13. ומלשונו שם משמע שאינם חולקים על בדיקת הרמב"ן, אלא שאסרו מפני שלא עמדו על בדיקתו. וראה פחד יצחק ערך דגים וסימנם שבקרימונה נהגו לאסור מפני שיש ממנו ב' מינים: א' אסור שאינו משיר קשקשיו, וא' מותר, וקשה להבחין ביניהם.
  14. וראה תפארת ישראל למשניות עבודה זרה ב ו שאם אין הקשקשים ניכרים אלא ע"י זכוכית מגדלת אינם מועילים.
  15. וראה הגירסא בדברי רבי יהודה בתוספתא [צוקרמנדל] ובמה שכתב על זה בתוספת ראשונים לר"ש ליברמן שם.
  16. וכן הוא הלשון בפרדס לרש"י סימן רלז: ולעולם לא משכחת קשקשת בלא סנפיר וכו'.
  17. יש לציין שנידון זה הוא רק כלפי כשרות הדג, ולא לעניין היתר להשתמש בהנדסה גנטית במעשה בראשית, ובנידון זה ראה בשבט הלוי שם, ובארוכה באנציקלופדיה שם.
  18. סולתנית זו, הנקראת במשנה במסכת עבודה זרה לה ב 'חילק', היא מין דגים קטנים כמבואר ברש"י שם ד"ה וחילק, אף שמן התורה מותרת באכילה, אסרוה חכמים, מפני שיחד עמה עולים דגים קטנים טמאים ומתערבים עמה. ראה להלן: בחתוכים ומעורבים; החילק, וראה עבודה זרה לט א ולבוש פג א, ויש לחוש לאחד מאלף הדומה לה שנתערב ואינו ניכר, ובריה (ראה ערכו) אינה בטלה אפילו באלף כמבואר בלבוש שם. וראה ערך בריה.
  19. ובספרו של לוויסון TALMUD ZOOLOGIE DES סי' 328 מבאר הסולתנות HERING; לויסון בסי' 330 מבאר העפיאן - עפיץ: SARDELLE, והוא הסרדין, ויש אומרים שהוא אנשובי. וראה בערוך השלם ערך אפיין.
  20. וראה הגירסא בתוספתא וראה לויסון ס' הנ"ל מסי' 323 ואילך, וכן בערוך השלם, שמתרגם: אטונס TUNAFISCH בגרמנית, ברומית THYNNUS, ושם על השאר השערה שהם מיני TUNAFISCH, וראה רש"י שבת לט א קולית האספנין: שקורין טונינא, ובתוספתא חולין: דקולייס במקום אקונס.
  21. ואינו זה שקורים היום לויתן, ובאנגלית: Whale.
  22. לגירסת הערוך ערך פלמוד: בפדא ופלמודא, ובתשובות הגאונים [הרכבי] מז: בפרא. וראה מוסף הערוך שם שהוא דג כמו אטונס = טונה; וראה לויסון סי' 318. והוא האטונס בהיותו קטן.
  23. וראה שם עוד ביאור.
  24. וראה ש"ך ס"ק כד (ושם: שנקראה "בלאז"), ובמגיד משנה מאכלות אסורות ג כ. ובמגיד משנה שם: שהיא האם, וצריך עיון.
  25. ראה פרישה פג טז שנקרא "רוגיז", ובערוך השלחן יו"ד פג "איקרא", ברוסית: ביצי דגים נקראים איקרא, ובגרמנית: ROGEN, ובצורות הכנה שונות של ביצי דגים נקרא גם קוויאר.
  26. Barbus. אם סומכים בזמן הזה על סימני ביצים של כד וחד.
  27. ושם שרבינו אפרים התירו, ואמרו לו בחלום שהתיר שרצים, וחזר בו ואסרו. וראה ערך דברי חלומות: בגילוי נסתרות, וראה פר"ח סק"ו.
  28. וראה תוספות עבודה זרה שם ד"ה אמר שגם הם סוברים כן, וראה ספר הארוך להש"ך.
  29. וראה שם בש"ך שמפרש בדעת האיסור והיתר שמתיר אף בשחורים באופן שאין צריך לסימנים, כגון שנמצא ביד ישראל באופן שנאמן, וכתב שלא נתפשט במקומו הסימן של אדומים. וראה פרי מגדים שם בשפתי דעת ס"ק כז שעל כל פנים במומחה ומוחזק בכשרות אוכלים ממנו אדומים ולא שחורים. וראה דרכי תשובה סק"פ.
  30. כן כתב לדעת הרשב"א בתורת הבית הארוך ג א, וטור שם, והגהות מיימוניות שם, ותרומת הדשן עט, וכתב שכן נראה גם דעת רש"י והר"ן.
  31. אלא שהוא כתב סתם מין דגים קטנים, ובשם רש"י ורמב"ם כתב מלוחים, וראה רמב"ם שם שלא הזכיר קטנים, ובמאירי שם בשמו כתב קטנים. וראה ערוך השלם ערך טרת שכתב שפירוש זה עיקר, והוא הנקרא SARDELLE, וכן כתב לויסון לפירוש זה. השם המדעי: Sardinella.
  32. וראה ערוך השלם שם שהוא הנקרא TUNAFISCH.
  33. וראה ערוך השלם ערך חלק ה שהוא מין HERING או SARDELLE. וראה ירושלמי עבודה זרה ב ט לרבי יוחנן הוא חילק, הוא טרית טרופה.
  34. וראה בית יוסף שהטור השמיט, וכתב שאולי מפני שאין דגים אלו מצויים אצלנו לא חש להאריך בהם.
  35. וראה תפארת ישראל עוקצין שם שהאריך שבית הלל רצונם לומר משיתחילו למות, ולא משימותו ממש, והיינו משיבש בו כסלע.
  36. במשנה שם: אם יכולין לחיות, ראה תפארת ישראל שם אות סז.
  37. וראה פתחי תשובה סק"ג, ודרכי תשובה ס"ק כא, בשם כמה אחרונים להתיר בביטול בששים.
  38. וראה שו"ת דעת כהן נו עוד טעמים להיתר זה.
  39. וראה דרכי תשובה שם בשם עוד אחרונים להחמיר.
  40. וכן משמע מלשון האיסור והיתר שם כה: מותר בדיעבד, וצריך עיון ממה שכתב בדין כז שגם בדיעבד אסור, ראה לעיל בשמו, ועמד על זה בהגהות זר זהב לאיסור והיתר שם.
  41. ובשו"ת חתם סופר יו"ד קא שלשיטת הרמב"ם אין כלל סכנה באכילת בשר ודגים יחד, כי נשתנו הטבעים בזה.
  42. וראה דרכי תשובה ס"ק לב בשם רבנן קשישאי שנזהרו ליטול ידיהם והקילו ברחיצת הפה.
  43. וראה עוד בנידון בשו"ת דברי מלכיאל ב נג; ערוך השלחן או"ח קעג ב; מלבי"ם, ארצות החיים, ארץ יהודה, נטילת ידים ד סק"ד; שו"ת יביע אומר א יו"ד ז-ח.
  44. וראה כנסת הגדולה שם שרצה ליישב, וראה פתחי תשובה פז סק"ט, ודרכי תשובה שם ס"ק מג.
  45. וראה מאמרו של הרב ח.ד. הלוי, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 319 ואילך.