מיקרופדיה תלמודית:דין מרמה

הגדרה^[1] - דין, שנראה לדיין שיש בו רמאות, מצד בעלי הדין או מצד העדים

גדרו

דין מרומה הוא כשבית דין מכירים בתובע זה שהוא רמאי, או מבינים טענת רמאי בדבריו (רש"י סנהדרין לב ב ד"ה מרומה), אף על פי שאינם יודעים בדין זה שהוא ודאי מרומה (תוס' שם ד"ה כאן).

וכן כל דין שלבו של דיין נוקפו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפסלם, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם (רמב"ם סנהדרין כד ג), וכן אם אינו רוצה להשיב ומכסה ומעלים דבריו, ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין (שו"ת הרא"ש כלל קז בסופו)^[2].

דינו

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא העון תלוי בצואר עדים, תלמוד לומר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין כד ג; טוש"ע חושן משפט טו ג).

ולכן אסור לדיין לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב, והכתוב אומר: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א יז. רמב"ם שם; טוש"ע טו ג), ואין לפגוע בכבוד אחד מן הדיינים - לא בכבודו של ראשון שנסתלק מן הדין, ולא בכבודו של שני שרוצה לדונו - כי דברים אלו מסורים ללב, יש מי שלבו נוקפו, ויש מי שלבו שלם בדבר, והדיין יודע מה הוא עושה, כי לא לאדם הוא שופט כי אם לאלהים, ויודע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן (ב"ח שם).

יש אומרים שידון אותו מלכו של עולם, שאין דיין אחר יכול לדון עוד, כיון שדיין זה ראה בו רמאות (גירסת הבית יוסף והב"ח בטור שם). וכן יש מן הראשונים כשהיה רואה באומדנא המוכחת שהדין מרומה היה כותב ונותן ביד הנתבע את הכתב שאין לשום דיין להשתדל בדין זה (שו"ת הרא"ש סח כ, שכן היה נוהג; שו"ע טו ג, בשמו).

יש סוברים שאין מחלוקת בדבר, והכל מודים שאם יש אומדנא המוכחת שהדין מרומה לא ידונו שום דיין אחר (ב"ח שם ובאור הגר"א טו י).

ויש מהאחרונים מחלקים: כשהדיין הראשון מומחה ומובהק בדורו והסתלק, שוב אין רשות לדיין אחר לדונו, אבל דיין שאינו מפורסם ומובהק שהסתלק יכול דיין אחר שלבו שלם לדונו (אורים טו יא).

דין מרומה זה יש מן הראשונים סוברים שאינו אלא כשהדיין יודע בודאי שהוא מרומה, ואז הוא שיכול להסתלק, אבל אם אינו דין מרומה ודאי אלא שמבינים טענת רמאות בדבריו וכיוצא אין לו להסתלק אלא ידרוש ויחקור (תוספות סנהדרין לב ב ד"ה כאן).

ויש סוברים שאין הבדל בין יודע ודאי לאינו יודע ודאי, אלא שבתחילה ידרוש בו ויחקור הרבה (ראה להלן), ואם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמאות, חותך את הדין על פי העדות (רמב"ם כד ג, וטור טו ג, ונשמט בשו"ע), ואם אחר החקירה והדרישה עדיין לבו נוקפו - מסתלק (רמב"ם שם, וטוש"ע שם).

ויש מן הראשונים מחלקים, שאם התובע טוען ברמאות - יסתלק הדיין ולא ישמע טענתו, אבל אם הנתבע טוען ברמאות - אין הדיין יכול להסתלק, שהרי על ידי זה ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור הדיין יפה לבטל רמאותו (שו"ת הרא"ש קז ו; טוש"ע שם ד).

כשהנתבע אינו משיב

צריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין, ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו, ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה, ואם יסתלק מן הדין הרי זו זכות, שהרי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו, ונמצא חוטא נשכר, ועל זה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שקרו בבירור, מאחר שהיעדר הבירור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב, ואומדנא המוכחת היא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא המוכחת כזו (שו"ת הרא"ש קז ו, וראה ערך אומדנא; שו"ע שם ד)^[3].

הדרישה והחקירה

הדרישה והחקירה בדין מרומה - יש מהראשונים שכתבו שאין צורך לכל הדרישות והחקירות כמו בדיני נפשות, אלא הדרישה והחקירה היא לפי ענין הרמאות (ר"ן סנהדרין לב ב ד"ה ופי' רש"י); וכן יש שכתבו שאין צורך בדין מרומה לדרישה וחקירה כמו בדיני נפשות ממש לענין זה שתיבטל עדותם אם אמרו איננו יודעים, אלא שיש לדיינים לחקור ולדרוש בו כמה שאפשר (שו"ת הריב"ש סי' רסו; רמ"א בשו"ע טו ג). ולדבריהם כתבו אחרונים, שאין הדרישה והחקירה בדין מרומה מעכבת בדיעבד כלל, אלא שלכתחילה הצריכו חכמים לחקור ולדרוש (כנסת הגדולה ל הגהות בית יוסף ח ט).

ויש חולקים וסוברים שבדין מרומה צריך דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות ממש, בין לענין שאם אמרו איננו יודעים עדותם בטלה, ובין לענין שאף בדיעבד אם לא עשו דרישה וחקירה עדותם בטלה (ראה כנסת הגדולה שם, וש"ך ל ה).

בעדים שבשטר

אף בעדים החתומים על השטר, אם יראה לדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה (מהרי"ק סז; סמ"ע טו סק"י).

בגיטין וקידושין

בדין מרומה של עדי גיטין וקדושין - יש סוברים שאף האומרים שבגיטין וקדושין אין העדים צריכים דרישה וחקירה (ראה ערך דרישה וחקירה: באישות, מחלוקת בדבר) מודים בדין מרומה שצריכים, כמו בדיני ממונות (שו"ת הריב"ש רסו; רמ"א אבן העזר מב ד).

ויש חולקים וסוברים שאף בדין מרומה אין עדי גיטין וקדושין צריכים דרישה וחקירה (מאירי יבמות קכב ב).

הכחשת האשה

אם האשה מכחישה את העדים, הרי זה כדין מרומה (שו"ת הרא"ם כד). ויש שנראה מדבריהם שאין הכחשת האשה דומה לדין מרומה (ראה שו"ת הריב"ש רסו).

עם הארץ

עם-הארץ (ראה ערכו), שמקבלים ממנו עדות, משום איבה (ראה ערך איבה וערך עם הארץ) כתבו ראשונים שמחמירים בעדותו להצריך כעין דרישה וחקירה, לפי שכל מעשיהם בקלקול ולא בשורת הדין (מאירי חגיגה עמ' מג).

הערות שוליים