מיקרופדיה תלמודית:דם טהר
|
|
הגדרה[1] - דם שהיולדת רואה, לאחר ימי טומאת לידתה, עד זמן מסויים, שהוא טהור מטומאת נדה
טהרתו
מדין התורה, כל דם שהיולדת רואה לאחר שעברו ימי טומאת לידתה, שהם שבעה ימים לזכר ושבועיים לנקבה (ראה ערך יולדת), בתוך שלשים ושלשה ימים לזכר, היינו עד סוף ארבעים יום ללידתה, ובתוך ששים וששה ימים לנקבה, היינו עד סוף שמונים יום ללידתה, הרי זה דם טוהר, ומותרת לבעלה כשטבלה אחר שבעה לזכר, ואחר ארבעה עשר לנקבה (רמב"ם איסורי ביאה ד ה), ומשמש מיטתה אף על פי שהדם שותת ויורד (רמב"ם שם; הלכות נדה לרמב"ן ז יג), שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וגו' וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה וגו' וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וגו' וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (ויקרא יב ב, ד-ה).
טעם הטהרה
בטעם טהרת דם זה נחלקו אמוראים:
- יש אומרים שמעין אחד הוא, התורה טימאתו והתורה טיהרתו (רב בנדה לה ב, ובירושלמי שם א ג) - התורה טימאתו בימי לידה, שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, וטיהרתו אחר כך בימי טהרה, אף על פי שממעין אחד הם באים (רש"י שם ד"ה מעין אחד וד"ה התורה וד"ה והתורה).
- ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שמהם יש אומרים שמעין אחד הם (בית שמאי במשנה שם לד א); ויש אומרים ששתי מעינות הם (בית הלל שם), והלכה כמותם, ובשעה שנסתם הטמא - נפתח הטהור, נסתם הטהור - נפתח הטמא (לוי שם לה ב, ובירושלמי שם), נסתם הטמא לאחר שבעה ושבועיים, ונסתם הטהור לאחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה (רש"י שם ד"ה נסתם הטמא וד"ה נסתם הטהור), וכן נסתם הטהור ונפתח הטמא בכל ימי טומאת לידה (רש"י שם יא א ד"ה אלא ללוי). ולא שנפתח וריד אחר וצינור אחר, אלא סיבה אחרת בגוף שממנה מתמלאים אותם צינורות דם, שהסיבה הגורמת ומושכת הדם היא הנקראת מעין (חתם סופר יו"ד קנד)[2].
ושני הבדלים להלכה בין הדעות:
- אם היתה שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה, או מתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר, לדעה הראשונה הרי זו טהורה, ולדעה השניה היא טמאה, שהרי לא פסק עדיין המעין הטמא (גמ' שם, ורש"י ד"ה לרב רישא וד"ה ללוי רישא).
- ואם היתה שופעת מתוך ארבעים לאחר ארבעים, או מתוך שמונים לאחר שמונים, הדבר להיפך: לדעה הראשונה טמאה, שהתורה טימאתו, ולדעה השניה טהורה, שעדיין לא פסק המעין הטהור (גמ' שם, ורש"י ד"ה וסיפא וד"ה וסיפא לקולא).
להלכה נחלקו אמוראים אחרונים:
- יש אומרים שההלכה כשתי הדעות לחומרא (מר זוטרא שם לו א), ואף על פי ששתי החומרות סותרות זו את זו, מכל מקום כיון שיש להסתפק מה הדין, יש להחמיר כדברי שניהם (תוספות שם ד"ה הלכתא).
- ויש אומרים שההלכה לעולם כדעה הראשונה (רב אשי ומרימר שם), וכן הלכה (סתמא דגמ' שם; טור יו"ד קצד), שמעין אחד הוא, ומן המקור הוא בא, ובזמנים בלבד הוא שמשתנה דינו (רמב"ם איסורי ביאה ו א).
דם יולדת שעברו ימי טומאת לידה ולא טבלה
אף הדם עצמו שבימי טוהר - טהור הוא (ראה משנה נדה לד א), אלא שנחלקו תנאים בדם היולדת שעברו ימי טומאת לידה ולא טבלה:
- יש אומרים שדמה כרוקה ומימי רגליה (בית שמאי שם), שדם זה דם טוהר הוא, ואף אינו דומה למעינות הזב, שאינו מתעגל ויוצא (ראה ערך מעינות), אלא שחכמים גזרו על דם זה טומאה משום דם שתראה בתוך שבעה, ולא גזרו אלא שיטמא לח ולא יבש (רש"י שם ד"ה בית שמאי אומרים).
- ויש אומרים שמטמא לח ויבש (בית הלל שם), שכל זמן שלא טבלה - דם טמא הוא (רש"י שם ד"ה ובית הלל), וכן הלכה (רמב"ם משכב ומושב ה ב).
טבילה
הטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים, ומשימתו דם טוהר (רמב"ם שם ג), ולפיכך יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם בעלייתה מן המקוה, הרי זו טהורה, מפני שהוא דם טוהר, נעקר ממנה דם בירידתה ויצא לבית החיצון, לבין השיניים - טמאה (גמ' שם מב א, ורש"י ד"ה טומאה בלועה; רמב"ם שם) טומאת ערב משום שנגעה בדם (תוספות שם ד"ה בירידה), ואין הטבילה מועלת לדם זה אף על פי שעדיין הוא בבשרה (רמב"ם שם), אבל לבעלה טהורה אף באותו היום, אף על פי שנעקר קודם טבילה, הואיל ואילו ראתה עכשיו - טהורה (מאירי שם)[3].
מנין ימי טוהר
רציפותם
ימי הטוהר - ימים שהדם שרואה בהם הוא דם טוהר - צריכים שיהיו רצופים, שנאמר: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם (ויקרא יב ד), יכול בין סמוכים בין מפוזרים, תלמוד לומר: יום, מה יום כולו אחד - שהיום אם טמא כולו טמא, ואם טהור כולו טהור (רש"י כריתות י א ד"ה תלמוד) - אף שלשים כולו אחד (תורת כהנים תזריע פרק א ז; כריתות י א); וכן: וְשִׁשִּׁים יוֹם (שם ה), יכול בין סמוכים בין מפוזרים, תלמוד לומר: יום, מה יום כולו אחד, אף ששים כולם כאחד (תורת כהנים שם פרק ב ג; כריתות שם).
תאומים
ילדה זכר ונקבה תאומים בבת אחת, כשם שנותנים לה ימי טומאה של נקבה (ראה ערך יולדת), כך נותנים לה ימי טוהר של נקבה (שאילתות פו; רמב"ם איסורי ביאה י יח, על פי משנה נדה כח א, וגמ' שם כה ב), שימי טהרה של זכר מובלעים בתוך אלו של נקבה (רש"י שם כה ב ד"ה אי דאיתיליד, ושם כח א ד"ה תשב לנקבה).
ילדה תאומים זה אחר זה
ילדה תאומים זה אחר זה, כגון אחד לפני שקיעת החמה, ואחד לאחריה (ראה תורת הבית הארוך ו), או שילדה השני אחר כמה ימים (ראה שאילתות שם) - ושניהם זכרים, או שתיהן נקבות, או הראשון זכר והשניה נקבה - נותנים לה ימי טוהר לשני (שאילתות שם; תורת הבית הארוך שם).
ימי טוהר בספק זכר או נקבה
כל מקום שאמרו ביולדת מחמת ספק זכר או נקבה, תשב לזכר ולנקבה (ראה ערך יולדת) - ימי טוהר שלה עשרים וששה יום (ירושלמי נדה ג ב,ה), שאין נותנים לה ימי טוהר אלא אחר ארבעה עשר יום כיולדת נקבה, ועד ארבעים יום מלידתה כיולדת זכר (רש"י נדה כא א ד"ה לזכר ועוד; רמב"ם שם כ), ואם ראתה דם אחר הארבעים עד שמונים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה, או ספק דם זיבה אם הוא מימי הזיבה (רמב"ם שם)[4]. וכל מקום שאמרו בספק לידה תשב לזכר ולנקבה ולנדה, מחמת ספק שמא אין כאן לידה כלל (ראה ערך יולדת), אין נותנים לה ימי טוהר כלל (רש"י שם כט א ד"ה אין ידוע; רמב"ם שם כא), וכל דם שתראה עד שמונים יום הוא ספק נדה או ספק זיבה (רמב"ם שם)[5].
יולדת בזוב
אין דם טוהר ליולדת אלא כשהיא יולדת בלבד, אבל אם היתה יולדת בזוב, שהיתה זבה קודם לידתה וילדה, אין לה דם טוהר עד שתשב שבעה נקיים ותטבול, שנאמר: דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב) - שהוא מיותר, שהיה לו לכתוב "וטמאה שבעת ימים כימי נדתה", ולא יותר (רש"י נדה לה ב ד"ה דותה תטמא) - לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים (תורת כהנים תזריע פרשה א יד; גמ' שם).
שבעה נקיים אלה, עניינם תלוי במחלוקת במספר המעינות:
- לסוברים שמעין אחד הוא, צריכים שיהיו נקיים ממש, שלא תראה בהם דם, וכל זמן שלא ספרה דמה כדם זיבה, והתורה לא טיהרתו עד אחר ספירה (גמ' שם, ורש"י ד"ה דהני מילי), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה ז ז; טור יו"ד קצד).
- ולסוברים ששני מעינות הם, די שתפסוק משהו לאחר השבועיים - לנקבה - כדי שנדע שנסתם הטמא, ותמתין שבעה ותטבול, ואפילו תראה כל שבעה - יעלו לה לנקיים, שהרי אינו דם טמא, ותשב שבעה נקיים שאמרו היינו שתפסוק משהו שיעלו לה לשבעה נקיים (גמ' שם לו א, ורש"י ד"ה אלא ללוי).
ספרה ולא טבלה
ספרה שבעה נקיים ולא טבלה, ואחר כך ראתה דם, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שכל ימי טוהר אינם ראויים לא לנדה ולא לזיבה, ולפיכך הרי זו טובלת ומותרת לבעלה מיד (רמב"ם שם ח; תוספות שם לו א ד"ה שבוע, בשם רבנו תם; רשב"א שם; תוספות הרא"ש שם), ואפילו אם כל זבה, שאינה יולדת, אם ראתה אחר שבעה נקיים קודם שטבלה סותרת (ראה ערך ספירת זבה מחלוקת בדבר), זו הואיל ואין דם זה גורם לה טומאה, שהרי דם טוהר הוא, אינה סותרת (תוספות ותוספות הרא"ש שם).
- ויש אומרים שכל זמן שלא טבלה לספירתה, כל דם שרואה סותרת את מנינה למפרע, וצריכה למנות שבעה נקיים מחדש (רי"ף שבועות ד א מדפי הרי"ף, לפי הגהות מימוניות (קושטא) שם; הגהות מימוניות, בשם תשובת הרי"ף; רוקח שיז).
טומאת הדם
הדם עצמו של יולדת בזוב, אם הוא בתוך ספירת שבעה נקיים לדברי הכל הדם טמא, ומטמא לח ויבש (משנה נדה לד א וגמ' שם לה ב) שכל זמן שלא ספרה הרי היא זבה, והדם טמא כשאר דם-נדה (ראה ערכו. רש"י שם לה ב ד"ה כאן שספרה).
בזמן הזה
כיולדת בזוב
כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעה ימים נקיים, שהרי בנות ישראל החמירו על עצמן לישב שבעה נקיים על כל טיפת דם כחרדל כזבה גמורה (ראה ערך נדה וערך זבה), לפיכך אף היולדת חשובה כיולדת בזוב (רמב"ם איסורי ביאה יא ה, ומגיד משנה שם; תוספות נדה לו א; טוש"ע יו"ד קצד א), שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (ראה ערך יולדת. הלכות נדה לרמב"ן ז טז; טור שם), ובין שהוא דם נדה, ובין שהוא דם זיבה, הרי החמירו להיות כזבה (ראה בית יוסף שם, וסדרי טהרה סק"ב)[6].
ראתה דם טוהר אחר ספירה וטבילה
ראתה דם טוהר אחר ספירה וטבילה, נחלקו ראשונים בדינה בזמן הזה:
- יש אומרים שאף בזה החמירו בנות ישראל על עצמן לישב עליו שבעה נקיים כזבה, ואחר כך טובלת ומותרת לבעלה, ואין לנו דם טוהר בזמן הזה (רי"ף שבועות ד א מדפי הרי"ף, לפי ר"ן שם, ותורת הבית הארוך ז ז; הלכות נדה לרמב"ן ז כ; מאירי נדה ל ב, ושם לז ב), וכבר הסכימו הגאונים והחרימו על כל מי שינהג קולא בדם טוהר (הלכות נדה שם; טור שם, בשמו).
- ויש אומרים שאין זה בכלל החומר של טיפת דם כחרדל שהחמירו על עצמן בימי חכמי התלמוד, שחומר זה היה רק ברואה דם טמא, אבל דם טוהר זה שאחר ספירה וטבילה מצד חומר זה אין לחוש לו, שאין ימי טוהר ראויים לא לנדה ולא לזיבה (רמב"ם שם יא ו; תורת הבית הארוך שם), אלא שיש שכתבו שבימי הגאונים נתחדש דין זה, והם שגזרו שלא יהיה דין טוהר כלל (רמב"ם שם), וכתבו שהדבר תלוי במנהג, ויש מקומות שנוהגים היתר בדם טוהר, ויש מקומות שנוהגים בו איסור (רמב"ם שם ה), וכן יש מן הגאונים והראשונים המתירים אף בזמן הזה (מעשה הגאונים יט; והזהיר עמ' נט; תורת הבית הארוך שם, בשם הלכות גדולות; התרומה צט, בשם רס"ג).
וכתבו הפוסקים שעכשיו נתפשט המנהג בכל ישראל לאיסור כהחרמת הגאונים (בית יוסף שם; דרכי משה שם סק"ב, ורמ"א שם), ודינו כשאר דם לכל דבר (רמ"א שם).
מספר טעמים ניתנו מדוע החרימו הגאונים שלא ינהגו קולא בדמי טהרה:
- שכיון שיש יולדת בזוב שאין דמה טהור עד שתשב שבעה נקיים, החמירו בכל דם טוהר (רי"ף שם).
- שכשם שכל הנשים עשו אותן בזמן הזה לטועות בין ימי נדה לימי זיבה, כך שמא אינן יודעות בין ימי טוהר לאחר ימי טוהר (בעלי הנפש, הפרישה).
- לפי שיש הרבה יולדות ומפילות שצריכות לישב בספק לזכר ולנקבה ולנדה (ראה ערך יולדת), ואין הן בקיאות בדבר, ואם תרגיל את האשה להנהיג טהרה בדם טוהר תבוא לומר שכל שטמאה לידה יש לה ימי טוהר, וכן יבואו לטעות בספירת זיבתן ולומר כשם שאין דם זה מטמא כך אינו סותר בספירה ואף עולה לשבעה נקיים, והרי זה בכלל חומרת בנות ישראל על עצמן לישב שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל (הלכות נדה לרמב"ן שם; מאירי שם).
- שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור, ומן הדין מונים מאותה שעה, והן אינן בקיאות ויבואו לכלל טעות (תורת הבית הארוך שם, לדעה זו).
אם לא ראתה דם
כתבו ראשונים שיש מקומות שנוהגים להחמיר, שאף אם לא ראתה דם כלל בימי טוהר, לא תשמש יולדת זכר עד סוף ארבעים יום, ויולדת נקבה עד סוף שמונים יום (רמב"ם שם יא טו, בשם מקצת מקומות ותשובות למקצת הגאונים; אגודה פסחים צו; מהרי"ק קמד, בשם תניא; ריב"ש מ; רמ"א שם, בשם יש מקומות), ומספר טעמים לדבר:
- מפני נקיות, שבאותם הימים הדמים מצויים בהם (ריב"ש שם).
- שהוא קרוב ללידתה והדמים מצויים בה, וחוששים שמא יראו ולא ירגישו (לבוש שם א).
- שחוששים שמא ישכחו העונה שאחרי ארבעים לזכר ושמונים לנקבה, שאסורה לשמש בה (אגודה שם).
- שחששו לדעת הסוברים שימי לידה אף על פי שאינה רואה בהם אינם עולים לספירת נקיים, וצריכה לטבול שתי טבילות (ראה לעיל), ומאחר שאין אנו נוהגים בשתי טבילות צריכה להמתין מלספור שבעה נקיים עד אחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה, ומזה נשתרבב המנהג (דרכי משה שם סק"ג).
להלכה נחלקו הפוסקים:
- יש אומרים שאין להתיר במקום שנהגו להחמיר (מהרי"ק שם; ריב"ש שם; רמ"א שם), אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר כלל (רמ"א שם).
- ויש אומרים שאין לנהוג כן כלל, שהוא מנהג טעות ודרך אפיקורסות באותם המקומות, ומן הצדוקים למדו דבר זה - שהצדוקים מפרשים מה שאמרה תורה: תשב בדמי טהרה, שאפילו אם לא תראה דם תהיה יושבת ולא תטבול, כמו אם ראתה דם, ולפיכך בכל קודש לא תגע (בית יוסף שם) - ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור שבעה נקיים בלבד (רמב"ם שם טו).
וכתבו אחרוני הפוסקים שאין המנהג הזה נוהג כלל אצלנו (ערוך השלחן שם כג).
בכלות ימי טוהר
היושבת על דם טוהר, אסורה לשמש עונה (פסחים קיג ב; טור יו"ד קצד) - לילה אחד (רבנו חננאל שם; רשב"ם שם ד"ה עונה, על פי נדה סג ב; טור שם)[7] - שאשה שכלו ימי טוהר שלה, והגיע ליל ארבעים ואחד לזכר, או ליל שמונים ואחד לנקבה, שאם תראה עכשיו תהא נדה, אסורה לשמש, ואף על פי שלא ראתה (רשב"ם שם ד"ה היושבת), אבל אינה צריכה טבילה אחר הלילה אם לא ראתה, אם כבר טבלה קודם לכן לטומאת לידה (הלכות פסוקות מן הגאונים עו-עז; הלכות קצובות (מרגליות) עמ' 107; תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) קנד)[8].
בטעם הדבר נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהוא מפני שיוצאת עכשיו מימי טהרה לימי טומאה, הרי זה לה כשעת וסתה, שצריכה לפרוש עונה קודם (ראה ערך וסת. תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) קנד; האשכול (אויערבך) א עמ' 92, בשם הלכות גדולות; מאירי שם), ואף זו סמוכה לוסתה, שכבר נתעורר הדם לצאת (מאירי שם. וראה אשכול שם, ונחל אשכול שם ז).
- ויש אומרים הטעם מפני שהיא רגילה עד עכשיו להיות משמשת אפילו שראתה דם, חששו שמא תראה גם עכשיו ותשמש (רשב"ם שם; רא"ש נדה ג ה; האשכול שם; בעלי הנפש, תיקון הוסתות), כדי שיהא לו היכר שכבר נכנסה בימי טומאתה, ויפרוש ממנה בימי נדתה כראוי (בעלי הנפש שם), ויודיענה בעלה שהוא פורש ממנה לילה זה בשביל שכלו ימי טוהר שלה (רא"ש שם), שעל ידי פרישה בלבד לא תשים אל לבה, שאפשר שבלא כך הוא פורש ממנה עכשיו (מעדני יום טוב שם)[9].
בזמן הזה
בזמן הזה שנהגו שלא לבעול על דם טוהר, הדבר תלוי בשני הטעמים האמורים:
- לטעם שבכלות ימי הטוהר הרי זה כסמוך לוסתה, אף בזמן הזה צריך לפרוש ממנה בלילה זה (ראה בית יוסף שם בדעת הסמ"ק, וב"ח שם, וט"ז שם סק"ב).
- ולטעם של רוב הראשונים שהוא מפני שרגילה לשמש בראייתה, הרי בזמן הזה מכיון שאינה משמשת על דם טוהר אין מקום לחשש זה כלל (בעלי הנפש שם; אשכול שם; רא"ש שם; בית יוסף שם; ט"ז שם).
הערות שוליים
- ↑ ז, טור' תצד-תקו.
- ↑ ויש אומרים שמעין אחד הוא, אלא שהוא משתנה (רבי ינאי בירושלמי שם), שמדם טמא שבתוך שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה הוא משתנה לדם טהור בימי הטוהר, וחוזר ומשתנה אחר כך לדם טמא (פני משה שם).
- ↑ אם יש דין דם טוהר כשלא היו ימי טומאה קודם, כגון גויה שילדה ונתגיירה, ראה ערך גיורת.
- ↑ בירושלמי אמרו שאין הדברים אמורים אלא להתירה לבעלה, אבל לטהרות תשב לנקבה (ירושלמי שם ב), שמטהרים עד שמונים יום מלידתה (פני משה שם); ואחרונים העירו שבבבלי לא חילקו (מראה הפנים שם).
- ↑ על היולדת בריות משונות אם נותנים לה ימי טוהר, ראה ערך יולדת; על דם הקישוי שבתוך ימי טוהר, ראה ערך דם קשוי.
- ↑ אם ימי הלידה, שלא ראתה בהם, עולים לה לספירת הנקיים, ראה ערך יולדת.
- ↑ ויש המפרש יום ולילה (רש"י שם ד"ה עונה; רשב"ם שם, בשמו).
- ↑ ויש שכתבו שצריכה טבילה קודם שתשמש (מעשה הגאונים יט; והזהיר עמ' נט).
- ↑ ויש שלמדו עיקר דין זה מן הכתוב: וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה (ויקרא יב ח), צריכה טהרה אחרת, מלמד שבסוף ארבעים לזכר וסוף שמונים לנקבה אסורה לשמש, כדי להפריש בין דמים הראויים לטומאה, לדמים שלא היו ראויים לטומאה (פסיקתא זוטרתא תזריע לה ב).