מיקרופדיה תלמודית:דם נדה

הגדרה^[1] - דם הזב מרחם האשה, כאורח הנשים, שהוא טמא, ומטמא את האשה בתורת נדה

מהותו

דם נדה (ראה ערכו) הוא דם הבא מן המקור בלבד, ומספר לימודים לדבר:

• נאמר ביולדת: וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ (ויקרא יב ז), מלמד שכל דמים שהיא רואה אינם אלא מן המקור (תורת כהנים תזריע פרק ג ו), שכל הדמים שהיא טמאה בהם בשאר הימים אינם אלא כשבאים מן המקור, למעט דם הבא מן העליה (ראה להלן), ודם המכה שבצדדים (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם).

• נאמר שם: דמיה, מקום שמצויים בו דמים הרבה (ראה להלן), להוציא דם העליה שאין שם אלא מין אחד של דם (תוספות נדה יז ב ד"ה ודם, בפירוש השני).

• נאמר: וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (ויקרא כ יח), לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור (תורת כהנים מצורע, זבחים פרשה ד ב; רא"ש נדה י ו).

חלקי אברי האשה

משל משלו חכמים באשה - ודימו איבריה לבית, כשהיא שוכבת על גבה (חזון איש יו"ד קה א) - החדר והפרוזדור והעליה (משנה נדה יז ב; רמב"ם איסורי ביאה ה ג): החדר מבפנים, והפרוזדור מבחוץ, ועליה בנויה על שתיהן, ולול פתוח בין עליה לפרוזדור (גמ' שם; ירושלמי שם ב ה).

• החדר הוא הרחם שבו נוצר הולד, והוא הנקרא מקור - ובימינו "חלל הרחם" - והוא שדם נדה וזבה (ראה ערכו) יוצא ממנו (רמב"ם שם) דרך ורידים ועורקים, ונקרא מקור כמו המקום שמשם נובעים המים המתפשטים באדמה דרך ורידים וצינורות, וכן העורקים שופעים מאברי האשה לתוך המקור ומשם יתפשט לחוץ (כן משמע מדברי חיים ב יו"ד עב). במקור עצמו אין דם כלל, אלא שהדם מתקבץ מעט מעט במשך הזמן שבין וסת (ראה ערכו) לוסת לעורקים שבדפנות המקור, וכשמגיע הזמן נפתחים פיות העורקים, והדם יורד לתוך חלל המקור ומשם לחוץ (כן משמע מצמח צדק יו"ד צו וקכח). וקוראים אותו חדר, לפי שהוא לפני ולפנים (רמב"ם שם).

• הפרוזדור, נחלקו בו הדעות: יש אומרים שהוא מקום שפתות הערוה (פירוש רב האי גאון למשנה שם; ערוך, פרוזדור) הנקרא בימינו "נרתיק", ו"צואר הרחם" הוא בכלל הרחם בלשון חכמים (הרב שלמה זלמן אויערבך בנועם ז)^[2]; ויש אומרים שהוא המקום הארוך שמתכווץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת הלידה, קוראים אותו פרוזדור, כלומר שהוא בית שער לרחם (רמב"ם שם), וכולל הן את ה"נרתיק" והן את "צואר הרחם" (כן משמע מהחתם סופר בשו"ת יו"ד קסז, ובחידושים נידה יז ב, ושם מא ב), ופתח הפרוזדור הוא באמצעו למטה, ודרך שם דמים יוצאים לכותלי בית הרחם למטה ומשם לחוץ (שלחן ערוך הרב יו"ד קפג סק"א).

• ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור, בין חדר לפרוזדור, הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה - הנקראים בימינו "שחלות" - והשבילים הנקראים בימינו "חצוצרות" - שבהם מתבשלת שכבת זרע שלה^[3], ומקום זה הוא הנקרא: עליה, וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור, ונקב זה קוראים אותו לול (רמב"ם שם, על פי גמ' שם)^[4].

דם הבא מהחדר

דם הבא מן החדר - כולו טמא (משנה שם; רמב"ם שם ה), חוץ מדם-טוהר (ראה ערכו) שהתורה טיהרתו, וחוץ מדם-קשוי (ראה ערכו) שיצא לפני לידת הולד (רמב"ם שם)^[5].

דם הנמצא בעליה

דם העליה - טהור (משנה שם; רמב"ם שם), שהוא נוזל מחמת שלפעמים שם העורקים מתבקעים (מאירי שם), והוא כמו דם מכה שבמעים, או בכבד, או בכוליא וכיוצא בהם (רמב"ם שם).

דם הנמצא בפרוזדור

דם הנמצא בפרוזדור - טמא, לפי שחזקתו מן המקור (משנה שם). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאם נמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים טמא מספק, שאם היה בא מן העליה היה צריך להימצא מן הלול ולחוץ - ואין חייבים עליו על ביאת מקדש (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו), ואין שורפים עליו את התרומה (ראה ערך תרומה טמאה. רב קטינא בנדה יז ב, ורש"י יח א ד"ה אלא לרמי בר שמואל) - שהרי כשיורד מן הלול אל הפרוזדור כלפי חוץ הוא יורד, ואם נמצא מן הלול ולחוץ הרי זה טהור (רמי בר שמואל ורבי יצחק בריה דרב יהודה שם יז ב - יח א); במה דברים אמורים כשנמצא בגג הפרוזדור הקרוב לעליה, שיצא הדם ממנהג הילוכו, ולכן אינו אלא ספק טמא, כשנמצא מן הלול ולפנים, שאילו בא מן החדר היה לו להימצא בקרקע הפרוזדור, אלא שאם היה מן העליה היה צריך להיות מן הלול ולחוץ, ולכן יש כאן ספק טומאה, אבל באם נמצא בקרקע הפרוזדור - ודאי טמא (גמ' שם יח א, ורש"י ד"ה בקרקע), וחייבים עליו על ביאת מקדש, ושורפים עליו את התרומה (רבי חייא שם יז ב, ורש"י שם יח א ד"ה ומשנינן).

• יש אומרים שמן הלול ולפנים ודאי טמא, מן הלול ולחוץ טמא מספק (רב הונא שם יז ב; רבי חונה בירושלמי שם ב ה), שהרי שני דמים יוצאים דרך שם, ואף על פי שיש לתלות שמן העליה בא, שהרי מן החדר לא היה הולך עד הלול ולחוץ, שהיה יוצא ויורד דרך יציאת פתח הפרוזדור, מכל מקום חוששים שמא נפלה על פניה, ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור (רש"י שם ד"ה ספקו טמא), וכן הלכה, שרוב דמים הנמצאים מן הלול ולפנים מן החדר באו, ולכן שם ודאי טמא, ומחוץ ללול, הדבר ספק שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הלול (רמב"ם שם ה, ומגיד משנה שם),

• יש אומרים שאם אנו חוששים שהדם בא לא כמנהגו והילוכו אלא בשינוי, אין כאן לעולם לא טומאה ודאית ולא טהרה ודאית, אלא מן הלול ולפנים טמא מספק, שמא נזקפה לצד אחוריה פרקדנית ומעליה ירד לפרוזדור, ומשום זקיפתה לא יצא לחוץ וחזר לצד החדר, וכן מן הלול ולחוץ טמא מספק, שמא נפלה על פניה ונשתרבב הדם לצד פניה; ואם אנו מחזיקים את הדם שירד כמנהג הילוכו, ואין חוששים לשינויים, לעולם אין כאן ספק, אלא מן הלול ולפנים ודאי טמא, מן הלול ולחוץ ודאי טהור (אביי שם, ורש"י ד"ה מן הלול ולפנים וד"ה מן הלול ולחוץ).

• ויש אומרים שמן הלול ולפנים ודאי טמא, ומן הלול ולחוץ ספק הוא, אבל עשו ספק זה כודאי, שדינו בטומאה ודאית (רבי יוחנן בירושלמי שם, ופני משה שם)^[6].

בזמן הזה

בזמן הזה שאין בקיאות בדבר, כל שהאשה מוצאה דם בעד שלה (ראה ערך בדיקת אשה) - טמאה (הלכות נדה לרמב"ן ג ב), בין מן הלול ולפנים, ובין מן הלול ולחוץ (מאירי נדה יז ב).

מראיו

משקה לובן

לא כל משקה הבא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד, שנאמר: דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ (ויקרא טו יט), לפיכך אם שתת מן הרחם משקה לובן, אף על פי שסמיכתו כדם, הואיל ואין מראיו מראה דם, הרי זה טהור (רמב"ם איסורי ביאה ה ו).

מראות דמים

הדם אדום הוא, שנאמר: וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם (מלכים ב ג כב. גמ' נדה יט א), וחמשה דמים טמאים באשה (משנה נדה שם; רמב"ם שם ז):

• האדום.

• והשחור.

• וכקרן כרכום^[7] (משנה שם; רמב"ם שם), דהיינו כנוגה זיו כרכום, וקרן פירושו לשון זוהר (רש"י שם ד"ה וכמימי, בלישנא אחרינא; פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם)^[8].

• כמימי אדמה.

• וכיין מזוג במים (משנה שם; רמב"ם שם)

והשאר טהורים (רמב"ם שם).

דמים טמאים וטהורים נלמדים מהכתוב: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם (דברים יז ח), בין דם טהור לדם טמא, מכאן שיש דם טהור באשה (גמ' שם), שלא נאמר: בין דם ודם, שנפרש בין דם נדה לדם זיבה, וכולם טמאים (ירושלמי נדה ב ו, ופני משה שם).

ומן הדין לא היה לנו לאסור אלא אדום גמור, דהיינו אדום למעלה משאר אדומים, אלא שלמדים מריבוי הכתובים לארבעה מיני אודם (יראים כו), שנאמר שתי פעמים "דמיה": וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ (ויקרא יב ז), וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ (שם כ יח), הרי כאן ארבעה (גמ' שם; ירושלמי שם), שארבעה מיני אדמומית טמאים (רש"י שם ד"ה דמיה). והחמישי הוא שחור (ראה להלן), שאף הוא אדום הוא, אלא שלקה (גמ' שם).

בשאר המראות נחלקו ראשונים אם אף הם יוצאים מן המקור, אלא שהתורה טיהרתם (רמב"ם שם ו-ז; טור יו"ד קפג); או שאינם באים מהמקור (חינוך רז; סמ"ג לאוין רמ; תוספות רי"ד נדה כב א; אברבנאל ויקרא טו א), אלא מחמת מכה (אברבנאל שם).

מראה אדום

איזהו אדום - כדם המכה (משנה שם), ונחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים כדם שור שחוט, בתחילת שחיטה (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם יט ב).

• יש אומרים כדם צפור חיה (עולא שם), ונסתפקו לדעתו אם חיה להוציא שחוטה, או להוציא כחושה (גמ' שם).

• יש אומרים כדם מאכולת של ראש (זעירי אמר רבי חנינא שם).

• יש אומרים כדם המכה שלקתה ושנתה (רבי יעקב בר אחר ורבי עולא דקיסרין, בשם רבי חנינה, בירושלמי שם; רבי בא, בשם רבי שמעון בן מנסיא שם), דהיינו (מראה הפנים שם) כדם אצבע קטנה שנגפה וחיתה וחזרה ונגפה, ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה עד בן עשרים (אמי ורדינאה אמר רבי אבהו בבבלי שם).

• ויש אומרים כדם הקזה (רב נחמן שם).

להלכה האדום מראהו כעמוד שיצא ראשון מדם הקזה של בני אדם, נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואהו (רמב"ם שם ח, על פי גמ' שם כ א).

מראה שחור

השחור, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שהוא כדיו היבש (ברייתא שם כ א; רבה בר רב הונא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• יש אומרים כמלבושים שחורים שעושים במקום ששמו סיואה (עולא שם, ורש"י ד"ה סיואה).

• ויש אומרים כמפות וסדינים שחורים (רבי יוחנן שם), או כסודרים של ראש השחורים (רבי אמי בשם רבי יוחנן בירושלמי שם) הבאים ממדינת הים (שם ושם).

מראה כקרן כרכום

כקרן כרכום, הוא שיקח כרכום לח בגוש אדמה שעליו, ויש בו שלש קנים ובכל אחת שלשה עלים, והמשובח שבו הוא העלה האמצעי שבקנה האמצעי, ובו רואה את הדם (רמב"ם שם, לגירסתו בגמ' שם), אבל גם שני העלים האחרים שבקנה האמצעי כשרים לבדוק בו, אלא שהעלה האמצעי משובח (רש"י שם ד"ה וטרפא, על פי הגמ' שם).

מראה כמימי אדמה

כמימי אדמה, הוא שיביא אדמה שמנה מבקעת סיכני^[9] וכיוצא בה שהיא אדומה (רבי שמעון שם; רמב"ם שם)^[10], ונותן על האדמה מים בכלי עד שיעלו המים על העפר כקליפת השום, ואין שיעור למים ולא לעפר, ומעכרם ומשער בהם כשהם עכורים, ואם צללו חוזר ומעכרם (גמ' שם; רמב"ם שם)^[11].

בתלמוד נסתפקו במה עוכרים - ביד, או בבזך, או בכלי אחר (גמ' שם כ א), וכתבו ראשונים שלהלכה מעכרם בכלי (רמב"ם שם).

מראה כיין המזוג במים

כיין המזוג, הוא חלק אחד יין מן היין השרוני של ארץ ישראל - יין שאינו חזק כל כך באדמימות (מאירי שם כא א) - ושני חלקים מים (משנה שם יט א; רמב"ם שם י). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהחלק של יין צריך שיהיה חי וחדש (כן משמע מרש"י שם כא א ד"ה נידון, בשם אית דגרסי; רמב"ם שם), היינו שבשעה שבא לדמות בו את הדם צריך ליקח חלק אחד חי, ולמזגו בשני חלקים מים, ולא שיהיה מזוג כן מקודם (מהרש"א שם, בדעת הרמב"ם), ויין הכרמלי נדון כשרוני לבדוק בו (רש"י שם, בשם אית דגרסי).

ויש אומרים שחי וחדש נאמר על יין כרמלי, שאם הוא חי וחדש נידון לבדיקה כשרוני ומזוג (רש"י שם, בסתם; מאירי שם).

דרגות האדמימות

ארבעה מיני הדמים הם זה למעלה מזה במדרגות האדמימות (כן משמע מרש"י שם כ א ד"ה עמוק מכאן; לבוש יו"ד קפח א), ומלבד מה שהם משונים זה מזה בחוזק האדמימות, הם משונים גם באיכות ומהות האדום, וכל אחד יש לו צבע אודם בפני עצמו (צמח צדק יו"ד קכד; בינת אדם, איסור והיתר יב).

כשהמראה השחור אינו כהגדרת חכמים

מראה השחור, אם היה עמוק מהשיעור שאמרו חכמים (ראה לעיל) הרי זה טמא; דיהה ממנו - טהור (משנה שם יט א; רמב"ם שם ט); עמוק מכאן, היינו מעמיק יותר בשחרירותו שהוא שחור יותר (רש"י שם ד"ה עמוק; רמב"ם שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים), ודיהה מכאן, היינו שנדחית מראיתו (רש"י שם ד"ה דיהה) והוא חלוש השחרות ופחות מבריק (פירוש המשניות לרמב"ם שם) ומלבין יותר (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים)^[12].

כיצד, היה הדם כקיר - כשעוה שחורה (רש"י שם כ א ד"ה כקיר)^[13] - או כענבים שחורים, הרי זה עמוק מכאן וטמא^[14]; היה המראה כעין הזית השחור, או כעין הזפת, או כעין העורב, הרי זה דיהה מכאן וטהור (גמ' שם; רמב"ם שם ט)^[15].

כששאר המראות אינם כהגדרת חכמים

בשאר ארבעה המראות נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכולם דינם כשחור - שעמוק מהשיעור שאמרו חכמים טמא, דיהה ממנו טהור, ולא אמרו שחור אלא מפני ששחור אדום הוא ולקה, והיינו טועים לומר שאף דיהה ממנו טמא, שאדום הוא ועל ידי ליקוי הושחר, ומשמיענו שאין דרך דם אדום המשחיר על ידי ליקוי להיות דיהה (עולא בגמ' שם כ א, ורש"י ד"ה דיהה מכן וד"ה אפי' וד"ה קא משמע לן).

• יש אומרים שכולם דינם כשחור, מלבד יין המזוג, שאף עמוק ממנו טהור (בר קפרא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ט-י).

• יש אומרים שכולם, מלבד השחור, עמוק מכאן טמא, ודיהה מכאן טמא, ולא אמרו השיעורים הללו אלא שאם היה דיהה דדיהה, שנדחה ממראיתו יותר מדאי - טהור (רבי אמי בר אבא שם, ורש"י ד"ה דיהה דדיהה).

• ויש אומרים שכולם, מלבד השחור, עמוק מכאן טהור, ודיהה מכאן טהור (איכא דאמרי אמר רבי אמי בר אבא שם), היינו שעמוק מאותו מראה, אבל לא הגיע למראה שלמעלה הימנו, שאם האדים הרבה עד שבא לכלל אחד משאר המראות שלמעלה הימנו, הרי בא לאחד מהמראות שאמרו חכמים וטמא (רש"י שם ד"ה עמוק מכן).

היחס בין הדיהה לארבע מראות

הדיהה במראות שאמרו טהור, אף על פי שהדיהה מן האדום הוא עמוק מקרן כרכום, והדיהה מקרן כרכום עמוק ממי אדמה, מכל מקום טהור הוא, לפי שלמדנו מן הכתוב שיש ארבעה מראות דמים, וקיבלו חכמים שמראות אלו רגילים בנשים, וכל שאינו דומה לאלו המראות, אלא כמראות שביניהם - טהור (תוספות הרא"ש שם).

מראה כמימי תלתן ומימי בשר צלי

היה מראה הדם כמימי תלתן^[16], או כמימי בשר צלי - דהיינו המוהל היוצא ממנו (רש"י נידה יט א ד"ה וכמימי) - נחלקו תנאים:

• יש מטמאים (בית שמאי במשנה שם יט א), שאינם סוברים הלימוד של "דמיה" "דמיה" שארבעה מיני דמים הם שטמאים (גמ' שם, בלשון ראשונה), אלא יש להם לימוד אחר על יותר מארבעה (תוספות הרא"ש שם); או שאף הם סוברים הלימוד של ארבעה מיני דמים, אלא שסוברים שאף אלו המראות, כמו השחור, אדום היה אלא שלקה (גמ' שם, בלשון שניה); או שסוברים שמראות אלו דומים למימי אדמה (ירושלמי שם ב ו).

• יש מטהרים (בית הלל במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ז; רמב"ן שם; רא"ש שם ב ד).

• יש הסוברים שהדבר ספק (תנא קמא במשנה שם, לפי הגמ' שם א-ב, ורש"י שם ב ד"ה לתלות) ^[17].

מראה הירוק

מראה הירוק, נחלקו בו תנאים:

• יש מטהרים (חכמים במשנה שם ועדויות ה ו), וכן הלכה (רמב"ם שם ו; רמב"ן ורשב"א ומאירי שם; רא"ש שם; טוש"ע יו"ד קפח א).

• יש מטמאים (עקביא בן מהללאל שם ושם), שאינם סוברים הלימוד של "דמיה" "דמיה" (גמ' שם יט ב, בלשון ראשונה); או שסוברים הלימוד, אבל סוברים שהוא מראה אדום שלקה (גמ' שם, בלשון שניה).

• ויש סוברים שהדבר ספק (תנא קמא במשנה נידה שם, לפי הגמ' שם יט ב).

ירוק זה שנחלקו בו הוא ירוק כאתרוג, שנוטה קצת לאדמימות^[18], שבירוק ככרתי^[19] - כעשבים ירוקים - הכל מודים שטהור, שאינו מעין אדמימות כלל (תוספות שם ד"ה הירוק; רא"ש שם), ולכן כל מין ירוק - טהור, אפילו כמראה השעוה, או הזהב, או כחלמון ביצה (טוש"ע שם, וש"ך שם סק"ד)^[20].

בזמן הזה

בזמן הזה שנתמעטו הלבבות (סמ"ק רצג), ונתמעטה הבקיאות (טור או"ח קפח), אין בקי במראות הדמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם, ואפילו בימי חכמי התלמוד היו מן החכמים שהיו נמנעים מלראות דמים, כל שכן בימינו (רא"ש שם, על פי גמ' שם כ ב), ואין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמימות (הלכות נדה לרמב"ן ג ד; רא"ש שם; טוש"ע יו"ד קפח א), בין שהוא עמוק ובין שהוא דיהה (הלכות נדה שם; טוש"ע שם), ואפילו שהיה בתכלית חולשת האודם או השחרות (מאירי שם) - וגזרת חכמים האחרונים מחכמי התלמוד היא זו, או גזרת הגאונים שאחריהם (שלחן ערך הרב שם סק"ב) - אם לא שיהא לבן וירוק, אפילו כמראה הזהב (הלכות נידה שם; רא"ש שם), וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים, או כחול - שטהור (טוש"ע ורמ"א שם); ויש מהאחרונים שכתבו להחמיר בזמן הזה בירוק כזהב וכשעוה, אלא אם כן יש צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו דם נדה (של"ה, שער האותיות, בשם מהרש"ל), ולא החמירו אלא ברואה דרך מקרה, אבל כשרואה תמיד ירוק - אין להחמיר, שאם כן היא מתקלקלת על בעלה בכך (ב"ח שם). וכן מראה חום, כעין קליפת ערמונים, או כעין משקה קפה - טהור (סדרי טהרה שם סק"א).

ולבן שאמרו, אפילו כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק, שהוכהתה לבנינותו - טהור, ואין אומרים אדום הוא ולקה, שאין שחרורית כזו ממראה אדום כלל (תרומת הדשן רמו; ט"ז שם סק"ב).

ואפילו היו במראה הלבן והירוק סמיכות דם, והם עבים הרבה - טהורים (רא"ש שם; שו"ע שם).

מראה כמימי תלתן וכמימי בשר צלי בזמן הזה

כמימי תלתן או כמימי בשר צלי, אף על פי שהלכה שטהור (ראה לעיל), אנו מחמירים בזמן הזה, כיון שלדברי הכל נוטה לאדמימות, אלא שאינם מחמשה המראות, ולכן בזמן הזה שאין אנו בקיאים במראות - אין מטהרים (בית יוסף שם)^[21].

מראה לבן וירוק הבא עם הרגשה

אפילו הרגישה שנפתח מקורה, ובדקה מיד ומצאה מראה לבן או ירוק - טהורה (תרומת הדשן שם; שו"ע ורמ"א שם), שהלובן והירוק אף הם מן המקור באים (ראה לעיל מחלוקת בדבר), וכיון שמצאה מראות אלו אנו תולים ההרגשה בהם (תרומת הדשן שם)^[22].

בדיקתו

על מה יהיה מונח הדם

אין בודקים את המראות לראות אם הם ממיני הדמים הטמאים אלא על גבי מטלית לבנה (נדה כ א), שמראות הדמים ניכרים בה (רש"י שם ד"ה מטלית).

בדם שחור, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאף הוא אינו נבדק אלא במטלית לבנה (שמואל שם, לפי רב אשי שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה ה יב)^[23].

• ויש אומרים ששחור נבדק - אף (מאירי שם) - על גבי בגד אדום (רב יצחק בר אבדימי בבבלי שם; שמואל שם, לפי רב ירמיה מדפתי שם)^[24].

השוואת מראה הדם למראות אחרים

כיצד מקיף ורואה, לוקח המטלית שיש בה הדם ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או במזג שבכוס, ועורך לה כפי מה שעיניו רואות, ומטמא או מטהר, ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ, אלא במשקה שבכוס, ויהיה הכוס רחב משקלו מנה ומחזיק שני לוגין כדי שיתכנס בו האורה ולא יהיה אפל (רמב"ם שם יא).

האור הנצרך לבדיקה

באור הנצרך לבדיקה נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין בודקים אלא בין חמה לצל (רב אמי בר שמואל בגמ' שם כ ב).

• יש אומרים שבודקים בחמה ובצל ידו (רבה בר אבוה שם), שיכול לבדוק לאור החמה, כשמיצל בידו על הדם כדי שיראה עינו כמות שהיא (רש"י שם ד"ה ובצל; רמב"ם שם יב), וכן הלכה (רמב"ם שם)^[25].

• ויש שהקלו עוד יותר, והיו בודקים אפילו בלילה לאור הנר (רבי שם), או ביום מעונן, בין העמודים (רבי ישמעאל ברבי יוסי שם) שהיו לומדים שם, אף על פי שאין שם כל כך אור (רש"י שם ד"ה בין העמודים).

כשיש טביעות עין

ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים בכל עת שיראה, אלא טביעת עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר, ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו, או לדם הקזה, או לשאר המראות (רמב"ם שם).

בזמן הזה

וכל זה הוא בזמן שהיו בקיאים במראות הדמים, אבל בזמן הזה אין כל זה הלכה למעשה, שהרי אין לנו עכשיו דם טהור, אלא כל מראה אדמומית - טמא (ראב"ד שם; רמב"ם שם יא יג, לפי מגיד משנה שם ה יב), ואף על פי שלובן וירוק טהור גם בזמן הזה, אין צריך עיון ודקדוק כל כך כי בקל יכול להבחין (תורת השלמים קצ סק"א).

ראה בלילה ושוב ראה ביום ונשתנה מראהו

ראה את הדם בלילה ונראה לו שהוא טמא, ובבוקר ראה שהוא מראה טהור, אנו תולים לומר שבלילה לא נראה יפה – וטהור; אבל אם אחר כך ראה שוב ביום, ונשתנה ממראיתו הקודמת, הרי זה סימן שהדם הולך ומשתנה, ולכן נראה עכשיו מראה טהור, ובלילה ראה יפה, ולכן טמא (רבי בגמ' שם כ ב; גבעת שאול סג; פתחי תשובה יו"ד קפח סק"א, בשמו)^[26].

ראייה ביבש וראייה בלח

ראה החכם את הדם כשהוא יבש ונראה לו שהוא טהור, לא יאמר אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (גמ' שם), שהשינוי דבר שאינו מצוי הוא, ואין חוששים לו (מאירי שם), אבל אם ראה בעודו לח שהוא טמא, וכשנתייבש נראה טהור, הרי הוא טמא, אם לא שראייה ראשונה היתה בלילה, שיש לומר שבלילה לא היתה ראייתו יפה (גבעת שאול).

טומאתו

דם הנדה הוא אחד מאבות הטומאה (ראה ערך אבות הטומאות), ומטמא במגע ובמשא (כלים א ג; רמב"ם מטמאי משכב א ח וו ב), ומספר לימודים לדבר:

• נאמר: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ (ויקרא טו לג), מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה (חזקיה בנדה נד ב; רמב"ם שם).

• נאמר: וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם (ויקרא טו י), לרבות דם הנדה שמטמא במשא (רבי אליעזר בתורת כהנים מצורע, זבים פרק ד ד).

• הדבר נלמד מקל-וחומר (ראה ערכו): אם לאחרים - היינו לאשה, שהיא טמאה נדה - גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן, ואין הכתוב בא אלא לרבות דם נדה של מצורעת (ראה ערך מצורע), שהדם אינו גורם לה טומאה (תוספות שם ד"ה דם, ותוספות רא"ש שם, לדעת רבא שם לה א).

דם ירוק

אין דם הנדה טמא אלא כשהוא אחד מחמשה מיני דמים בלבד (ראה לעיל: מראיו), אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור, ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאים ממנה (ראה ערך נדה), שהרוק מתעגל ויוצא, שמתאסף תחילה ואחר כך יוצא, והדם שותת ויורד, שבין דם טמא ובין דם טהור כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון (נדה יט ב, ורש"י ד"ה שמתעגל; רמב"ם שם).

שיעורו

שיעור דם הנדה לטומאה בכל שהוא, שהרי נלמד מדוה כמותה (ראה לעיל. רמב"ם שם).

לח ויבש

דם הנדה מטמא בין לח ובין יבש (משנה נדה נד ב; רמב"ם מטמאי משכב ב א), בין שהיה הדם לח ונעשה יבש, שנאמר: דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ (ויקרא טו יט) - יהיה, בהוייתו יהא, ובין שהיה יבש מעיקרו, ש"יהיה" ריבוי הוא (גמ' שם), אבל אם נפרך הדם עד שנעשה אפר - טהור (תמורה לד א, ורש"י ד"ה דם הנדה).

משכב ומושב

אף על פי שטומאת הדם כנדה עצמה, שמדוה כמותה, מכל מקום אינו מטמא משכב ומושב כנדה, שנאמר בנדה: אֲשֶׁר הִיא יֹשֶׁבֶת עָלָיו (ויקרא שם כג), היא ולא דמה (נדה שם). שמתוך שדם אינו בר משכב ומושב לכן ממעטים אותו מ"היא", שבלי סברא זו היינו ממעטים מ"היא" איזה דבר אחר ולא דם, שהוקש לנדה עצמה (חידושי הר"ן שם).

ואף במשא אינו מטמא כלים, ואפילו אם היה מטמא במשכב ומושב, שאין משא אלא באדם הנושא, ולא בכלים (פירוש המשניות לרמב"ם כלים א ב; ברטנורא שם)^[27].

תחילת זמן טומאת האשה

האשה שראתה דם נדה, מיד כשנכנס הדם לבית החיצון, טמאה נדה (משנה נדה מ א; רמב"ם איסורי ביאה ה ב; טוש"ע יו"ד קפג א), שנאמר: דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט. משנה שם; רמב"ם שם), ומשמעו בתוך בשרה (רש"י שם ד"ה בבשרה), ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת (רמב"ם שם).

בית החיצון הוא עד בין השיניים (גמ' שם מא ב; רמב"ם שם), שהם תלתולי בשר שבתוך הרחם (רש"י שם ד"ה כמין שינים)^[28], והוא עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השיניים עצמם כלפנים (גמ' שם; רמב"ם שם)^[29].

בזבה

דם הזב מהאשה בזמן זיבתה (ראה ערך ימי זיבה; ימי נדה) דינו לטומאה כדם הנדה (כן משמע מהרמב"ם שם ג, ושם ו ה)^[30].

טומאת המקור

דם נדה שלא יצא דרך הרחם, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהדם טמא, מפני שמקור מקומו טמא, והדם שהיה במקור, אפילו שיצא דרך הדופן - טמא (חכמים בנדה מא א, לפי רב יוסף שם ב, ורש"י שם ד"ה רבנן), וכן הלכה (רמב"ם מטמאי משכב א ט).

• ויש אומרים שהדם טהור, שמקור מקומו טהור, וכשיצא דרך הדופן כדם מכה הוא דומה (רבי שמעון שם א, לפי רב יוסף שם ב, ורש"י שם).

ובטומאת האשה עצמה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהמטמא בדם מטמא באשה (ריש לקיש שם).

• ויש אומרים שאף המטמא בדם טהור באשה, שנאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ יח), מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה (רבי יוחנן בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

מראות דמים

אף על פי שהמקור מקומו טמא, מכל מקום אינו מטמא אלא במראה דם של חמשה המינים, כדם נדה, אבל שאר משקין או דם ירוק אינו טמא, אפילו שנגעו במקור, שגזרת הכתוב היא רק על מה שנברא בה מתולדתו כמעיינות שלה (מאירי נדה טז א; סדרי טהרה קפח סק"ד, על פי רמב"ם שם ח); ויש אומרים הטעם שדם ירוק וכיוצא טהור, לפי שכל שאינו דם נדה אין חזקתו שבא מן המקור, ויש להסתפק שמא בא מן העליה (סדרי טהרה שם, בשם שב יעקב), ואף על פי שאינו אלא ספק, כיון שמקור מקומו טמא הלכה למשה מסיני היא יש להקל בספקו (סדרי טהרה שם)^[31].

דם מכה שנגע במקור

דם מכה שעבר דרך המקור ונגע במקור, באופן שהאשה טהורה (ראה ערך נדה), נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהדם טמא, מפני שמקור מקומו טמא, וכל דם הבא דרך שם, אפילו אינו דם נדה, הרי הוא טמא (רבן שמעון בן גמליאל בנדה טז א וסו א, ורש"י שם טז א ד"ה מקומו).

• ויש אומרים שהדם טהור, שמקור מקומו טהור (רבי שם טז א; רבותינו העידו שם סו א).

להלכה כתבו ראשונים שדם מכה טהור (רמב"ם איסורי ביאה ח יד)^[32].

דם שיצא מאשה לאחר מיתתה

האשה שמתה ויצא ממנה דם, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שמטמא משום כתם (תנא קמא במשנה נדה עא א), היינו כדם הנדה במשהו (רש"י שם ד"ה מטמא), ואפילו שנעקר הדם ממקורו לאחר מיתה ואינה רואה נדה, שלדעתם מקור מקומו טמא (גמ' שם), והרי היה דם זה במקור מחיים (רש"י שם ד"ה לת"ק), וממקום טמא יצא (רמב"ם שם ד טו), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שאינו מטמא משום כתם, מפני שנעקר משמתה (משנה שם), ולדעתם מקור מקומו טהור (גמ' שם).

בחתיכה ושפופרת

המפלת חתיכה

המפלת חתיכה, נחלקו בה תנאים: יש אומרים שאם יש עמה דם - טמאה, ואם לאו - טהורה (תנא קמא במשנה נדה כא א); ויש אומרים שבין כך ובין כך טמאה (רבי יהודה שם).

ונחלקו אמוראים בפירוש דבריהם:

• יש אומרים שלא נחלקו אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים - מלבד השחור, שאף הוא אדום אלא שלקה (ראה לעיל: מראיו) - אבל של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם), שלדעה הראשונה אין החתיכה דם אלא בשר (רש"י שם יח ב ד"ה של), שאין דם עשוי להיקרש ולהיעשות חתיכה (רשב"א שם כא א); ולדעה השניה בחתיכה של מיני דמים הטמאים היא גופה דם (רש"י שם כא א ד"ה של ד'), ודם נדות הוא, ונקרש ונעשה חתיכה (ירושלמי שם ג א, לדעת רבי יהודה; תוספות שם ד"ה אלא).

• יש אומרים ששל ארבעה מיני דמים דברי הכל טמאה, ושל שאר מיני דמים דברי הכל טהורה, ולא נחלקו אלא בהפילה ואינה יודעת מה הפילה, שלדעה השניה רוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן, והולכים אחר הרוב; ולדעה הראשונה אין רוב חתיכות של ארבעה מיני דמים (רבי יוחנן שם).

• ויש אומרים שנחלקו בין בחתיכה של ארבעה מיני דמים, ובין בשל שאר מינים, ולדברי הכל החתיכה עצמה אינה חשובה כדם נדות, אלא שלדעה השניה אי אפשר לפתיחת הקבר - הרחם - בלא דם, ובודאי היה כאן גם דם אחר, ולא ראינו אותו, ולכן אפילו היתה החתיכה לבנה וירוקה - טמאה; ולדעה הראשונה אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (רב נחמן בר יצחק שם א-ב). ואף כאן יש מהראשונים מפרשים שלדעה הראשונה טהורה לגמרי, שמעמידים האשה על חזקת טהרה (רמב"ן שם; מאירי שם); ויש מפרשים שאף לדעה זו הדבר ספק, שלא אמרו אלא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל אפשר גם שיהיה עם דם, ואם כן היא ספק טמאה (ריטב"א שם).

להלכה כתבו ראשונים שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וכל שהפילה חתיכה, הרי זו טמאה (ראב"ד איסורי ביאה ה יג; תורת הבית הארוך ז א; רא"ש נדה ג א; טוש"ע יו"ד קפח ג), אם היתה החתיכה גדולה (טוש"ע שם; בית יוסף שם, בדעת התוספות ותורת הבית והרא"ש), ואפילו בנפל שלא נגמרה צורתו (ראה ערך יולדת) אנו אומרים אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (רא"ש שם; טוש"ע שם). ושיעור חתיכה קטנה לא ידענו, אבל מכיון שבשפופרת - טהורה (ראה להלן), כמו כן גם בחתיכה שהיא כעין שפופרת - טהורה (בית יוסף שם; שו"ע שם), ומשערים בשפופרת דקה שבדקות, שהרי גם שיעור שפופרת לא ידענו (בית יוסף שם; שו"ע שם ו; ט"ז שם סק"ו; ש"ך שם ס"ק יב)^[33].

המפלת חתיכה ובתוכה דם

המפלת חתיכה - לסוברים שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם (ראה גמ' שם), או חתיכה קטנה (ראה לעיל. טוש"ע שם) - ובתוכה דם, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שטמאה (סומכוס, בשם רבי מאיר שם כא ב; רבי שמעון בן מנסיא שם).

• יש אומרים שאפילו אם תוכה מאדים, ואין שם דם ממש - טמאה (רבי אחא שם, ורש"י ד"ה אם תוכה).

• יש אומרים שהמפלת חתיכה - קורעה, ואם יש בה דם אגור, דהיינו דם הרבה - טמאה, ולא כדעה הראשונה המטמאת גם בדם שאינו אגור (רבי יוחנן, משום רבי שמעון בן יוחאי שם, ורש"י ד"ה אגור וד"ה כסומכוס).

• ויש אומרים שהמפלת חתיכה אף על פי שמלאה דם, אם יש עמה דם – טמאה, ואם לאו - טהורה (רבי אליעזר שם; חכמים שם), אלא שיש מהם הסוברים שטעם הדבר שנאמר: בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט), ולא בשפיר ולא בחתיכה (רבי אליעזר שם); ויש מהם הסוברים הטעם לפי שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה (חכמים שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שהמפלת חתיכה, אפילו נקרעה ונמצאה מלאה דם הרי זו טהורה, שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה (רמב"ם שם ה יג); אבל אם הפילה חתיכה קרועה, ודם אגור בתוכה - טמאה (רמב"ם שם יד).

• יש פוסקים שאפילו אין הדם אגור - טמאה, מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (ראב"ד שם, לפי המגיד משנה שם).

• יש פוסקים שאם ראתה דם בחתיכה, אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים, בענין שנוגע בבשרה - טהורה, מפני שאין דרך נשים לראות כן (רא"ש נדה ג ב, בשם רבי שמשון מקוצי), אם היתה החתיכה קטנה, באופן שאין כאן משום פתיחת הקבר (ראה טוש"ע שם והגהות הב"ח לרא"ש שם). ולפיכך אשה שנעקר מקור שלה, ונופלים כחתיכות בשר בבית החיצון - טהורה, שאין דרך נשים לראות כך (רא"ש שם; טוש"ע שם ג).

• ויש פוסקים שאם ראתה דם ממש עם החתיכות - טמאה (בית יוסף שם, בדעת הטור ורבנו ירוחם), וכן אמרו: מקור שנעקר ונפל לארץ - טמאה טומאת ערב, מפני שנגעה בו ביציאתו, והמקור אפילו שאינו במקומו נקרא ערוה וטמא, שנאמר: יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ (יחזקאל טז לו), ו"נחושתך" הוא המקור, אבל אינה טמאה טומאת שבעה כנדה, לפי שדם אמרה תורה ולא חתיכה (גמ' שם מא ב, ורש"י ד"ה נחושתך; רמב"ם מטמאי משכב א י). ודוקא שלא בשעת וסתה, אבל בשעת וסתה אין תולים הדם בחתיכות (ב"ח שם), ואינה טהורה בנעקר המקור אלא אם הטילו החתיכות במים פושרים ולא נימוחו (בית יוסף ושו"ע שם).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים כדעה זו (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ח); ויש הפוסקים כקודמתה (טוש"ע שם ג).

בשפופרת

הלכה שאם הכניסה שפופרת בפרוזדור, וראתה דם בתוך השפופרת - טהורה (רמב"ם שם טז; טוש"ע שם), שנאמר: בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט), עד שתראה כדרך שהנשים רואות, ואין דרך אשה לראות בשפופרת (רמב"ם שם), ודוקא כשהשפופרת דקה שבדקות, שאין בה משום פתיחת הקבר (כן משמע מהבית יוסף שם).

בדם יבש

כשם שהדם עצמו טמא בין שהוא לח ובין יבש (ראה לעיל: טומאתו), כך האשה טמאה אף בדם יבש (נדה כב א; רמב"ם איסורי ביאה ה יד; טוש"ע יו"ד קפה ד). ואף על פי שנאמר: כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ (ויקרא טו כה), שמשמעו לח, שאין דרכו לזוב אלא לח, הרי זה לפי שהרגילות היא כך (ראה ערך דבר הכתוב בהוה), ולא שדוקא הלח יטמא (גמ' שם, ורש"י ד"ה זוב דמה).

ולפיכך המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושים אדומים - תטיל למים, אם נימוחו - טמאה (משנה שם כא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שדם הוא, והרואה דם יבש - טמאה (רמב"ם שם, על פי גמ' שם כב); ואם לא נימוחו - טהורה (משנה שם כא א)^[34].

מים אלה צריכים שיהיו פושרים (גמ' שם כב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאם בדק במים צוננים ולא נימוחו, אין מטהרים אותה, כי שמא אם היו פושרים היו נימוחים (רש"י שם ד"ה ובפושרין).

שהו בפושרים מעת לעת ואחר כך נימוחו - הדבר ספק (גמ' שם), ולפיכך להלכה הרי זו ספק טמאה (רמב"ם שם; טוש"ע שם, עי"ש בב"י ובבאור הגר"א ס"ק יד).

ואם לא נימוחו מעת לעת - טהורה, שאין זה דם נדה, אלא מכה יש לה בתוך מעיה שממנה היא מפלת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שיעור הפושרים שאמרו הוא כמים שנשאבו בקיץ מן הנהר או מן המעין ועמדו בבית, שחום הבית מחממתם, וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרים בימות החורף (רא"ש וטוש"ע שם, על פי חולין נה ב), וסתם פושרים אינם חמים יותר מחמימות הרוק (ריטב"א שם; רמ"א שם).

בהכשר

דם הנדה אם חשוב כמשקה להכשיר את האוכלים לקבל טומאה (ראה ערך הכשר) נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהוא מכשיר (חכמים במכשירין ו ו), שנאמר: וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ (ויקרא יב ז), ונאמר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָים לְחַטַּאת וּלְנִדָּה (זכריה יג א. תוספתא שבת (ליברמן) ח כז), וכן הלכה (רמב"ם טומאת אוכלין י ה).

• ויש אומרים שאינו מכשיר (רבי אלעזר בן עזריה במשנה שם), שלדעתם אין להכשיר דם היוצא מן התחתוניות (פירוש המשניות לרמב"ם שם; פירוש הרא"ש שם).

דם הירוק

אף בדם הירוק נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאם אינו מטמא משום כתם - היינו משום דם נדות (ראה לעיל: מראיו) - מטמא משום משקה (רבי מאיר במשנה נדה יט א) להכשיר את האוכלים, והדבר נלמד בגזרה-שוה (ראה ערכו), שנאמר: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים (שיר השירים ד יג. גמ' שם ב), והוא דם נדות השלוח מן האשה (רש"י שם ד"ה שלחיך), ונאמר: וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת (איוב ה י), מה מים מכשירים, אף דם נדות מכשיר (רש"י שם ד"ה פרדס), ואם אינו ענין לדם נדות שהוא טמא, שכבר למדנו מכתוב אחר (ראה לעיל), תנהו ענין לדם הירוק, שאף על פי שאינו מטמא הוא מכשיר (תוספות הרא"ש שם).

• ויש מטהרים (חכמים במשנה שם א), שאין להכשיר משום הגזרה שוה, לפי שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו (ראה ערך גזרה שוה), והם לא קיבלו גזרה שוה זו, וכיון שאינו דם שהנפש יוצאה בו - שרק הוא המכשיר לקבל טומאה (ראה ערך דם ב) - אינו מכשיר (גמ' שם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם)^[35].

הערות שוליים