מיקרופדיה תלמודית:דבר הגורם לממון
|
|
הגדרה[1] - דבר שאינו ממון בעצמו, אבל הוא מסבב זכות ממון
בדבר שאינו קנינו
בקרבן
קרבן, שהבעלים חייבים באחריותו, כגון שאמר: הרי עלי עולה, והפריש בהמה לנדרו, והרי הבהמה לא שלו אלא של הקדש, הרי זה דבר גורם לממון, שכן אילו מת או נאבד הקרבן, חייב להביא קרבן אחר, וכל זמן שהוא קיים הוא פוטר עצמו בו (ראה בבא קמא עא ב, ורש"י ד"ה חייב).
נחלקו תנאים אם הוא חשוב כממון:
- ר' שמעון סובר שדבר הגורם לממון נחשב כממון, והרי הוא שייך לבעליו, ולכן הגונב קרבן זה מבית הבעלים משלם תשלומי כפל, ואם טבחו או מכרו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואף על פי שנאמר: וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (שמות כב ו) - אף זה נקרא מבית האיש, כיון שחייב באחריותו (בבא קמא עד ב, עו א, ורש"י ד"ה ר"ש).
- וחכמים סוברים שדבר הגורם לממון אינו נחשב כממון, ופטור מכפל וארבעה וחמשה, שאין זה נקרא וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ (בבא קמא שם).
הלכה כחכמים (רמב"ם גנבה ב א. וראה ש"ך חושן משפט שפו סק"י). ויש מהראשונים שפוסקים כר' שמעון (בעל התרומות כט ב ח, בשם הר"י בן פלט, נא ו ח, בשם הראב"ד).
בשומרים
כתבו הראשונים שאין דבר הגורם לממון מחמת חיוב אחריות מחייבו בכפל לר' שמעון, אלא אם כן חייב גם באחריות אונסים, כמו באומר הרי עלי קרבן, שאף אם הקרבן יאבד באונס - חייב באחריותו; אבל אם אינו חייב אלא באחריות של שמירה, שאפילו שומר שכר אינו חייב אלא על גנבה ואבדה ולא על אונסים, דברי הכל אינו כממון. ולכן הגונב מבית השומר, אף על פי שהשומר חייב באחריות הפקדון, אין הגנב חייב עליו כפל מדין דבר הגורם לממון (שיטה מקובצת בבא מציעא לד א)[2].
בחמץ
המקבל פקדון של חמץ מנכרי באחריות, כיון שאילו יגנב או יאבד יצטרך הישראל לשלם לנכרי, הרי הוא כשלו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא, לדברי הכל, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא (שמות יב יט), ולא נאמר: לך, ללמד שעובר אף בשל אחרים (פסחים ה ב, ורש"י ד"ה לפי. וראה ערך בל יראה ובל ימצא). ובגמרא ישנם בזה שני לשונות:
- ללשון אחד לא הוצרכו לריבוי מיוחד מן הכתוב אלא לחכמים, שדבר הגורם לממון אינו כממון, אבל לר' שמעון עובר על בל יראה ובל ימצא אף בלי ריבוי מיוחד, שהרי הוא גורם לממון, מכיון שחייב באחריות הפקדון, ודבר הגורם לממון כממון.
- וללשון שני אף לר' שמעון הוצרכנו לרבוי מיוחד, שלא אמר ר' שמעון דבר הגורם לממון כממון אלא כשהדבר אינו בעין, שכבר נגנב או נאבד, והבעלים כבר נתחייבו באחריותו, כמו בגונב קדשים מבית הבעלים, שהבעלים שאמרו הרי עלי קרבן כבר נתחייבו בקרבן אחר משנגנב; אבל כשהדבר עדיין בעין, כמו בחמץ זה, וחוזר לבעליו כמות שהוא, אינו נחשב כממון בשביל כך שאילו היה נגנב ואילו היה נאבד היה חייב באחריות (פסחים ו א, ורש"י ד"ה הואיל).
האחרונים נחלקו בביאור דברי הגמרא:
- יש מהאחרונים שסוברים שאפילו ללשון שני, שאם לא היה ריבוי מיוחד לא היינו אומרים דבר הגורם לממון כממון כשישנו בעין אף לר' שמעון, מכל מקום לאחר שכבר למדנו מריבוי מיוחד שעובר בבל יראה בגורם לממון אפילו כשהדבר ישנו בעין, שוב אנו אומרים שלדעת ר' שמעון אפילו דבר הגורם לממון שישנו בעין נחשב כממון (מהרי"ט אלגזי חלה י סק"ב; צל"ח פסחים שם: שו"ת עונג יום טוב כד). ולפיכך קדשי מזבח שהבעלים חייבים באחריותם שהיו בעיר הנדחת ימותו לר' שמעון, לפי שהם דבר הגורם לממון לבעלים והרי הם כממונו, ודנים אותם לפי חרב כשאר בהמות של עיר הנדחת (סנהדרין קיב ב, ורש"י ד"ה ור' שמעון) אף על פי שישנם בעין (שו"ת עונג יום טוב שם).
- יש מהאחרונים שסוברים שאפילו אחר שלמדנו מריבוי מיוחד שעובר על בל יראה בגורם לממון אפילו כשישנו בעין, הדברים אמורים רק לענין איסור בל יראה בלבד ומגזרת הכתוב, אבל לשאר דברים כשישנו בעין גורם לממון אינו כממון אף לר' שמעון. ולכן חמץ זה שקיבל עליו הישראל אחריות אינו יכול לבטלו, שלענין ביטול אין החמץ שלו, ואינו יכול לבטל דבר שאינו שלו (שאגת אריה עז).
- ויש מחלקים שכאשר חיוב האחריות כבר חל עליו קודם לכן, והדבר בא לפטור אותו מהאחריות, כגון בקדשים, שכשאמר הרי עלי עולה כבר נתחייב באחריות, וכשהפריש הקרבן נפטר, אפילו כשישנו בעין הרי זה כממון לר' שמעון, שהרי כבר פטרו מאחריותו, אבל כשחיוב האחריות לא היה עליו מקודם, כגון בשומר, שהחיוב יחול עליו רק אחרי שיגנב ויאבד, לכן כל זמן שישנו בעין אינו כממון (אחיעזר ב מו, ושם ג סב; חזון יחזקאל לתוספתא בבא קמא ד א, בשם הגר"ח מבריסק)[3].
ארבעה וחמשה
גנב שור או שה, והקדישו לעולה באחריות בשביל נדרו שנדר הרי עלי עולה, באופן שההקדש חל, כגון שהקדישו לאחר יאוש בעלים, שאז חל ההקדש על ידי יאוש ושינוי רשות (ראה ערכים: יאוש; שינוי רשות), אפילו אם ההקדש נחשב כמכירה (ראה ערך ארבעה וחמשה), מכל מקום אינו חייב בארבעה וחמשה לר' שמעון, שכיון שעדיין חייב באחריותו, הרי עדיין הוא כממונו ולא יצא מרשותו, ואין זה כמכירה (בבא קמא עו א, ורש"י ד"ה ר"ש).
שבועת הפקדון
אף על פי שאין נשבעים על הקדשות שבועת הפקדון, שנאמר: רֵעֵהוּ (שמות כב י), אם הפקיד קדשים שחייב באחריותם - נשבע הנפקד עליהם לר' שמעון, שכיון שדבר הגורם לממון כממון, הרי זה בכלל רעהו; ולחכמים שסוברים שדבר הגורם לממון אינו כממון, אין נשבעים עליהם (שבועות מב ב, ורש"י ד"ה קדשים).
הלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם שבועות ו ה; מגיד משנה טוען ונטען ה א; רמב"ן בדינא דגרמי, בשם הגאונים); ויש פוסקים כר' שמעון (בעל התרומה כט ב ח, בשם ר"י בן פלט).
מכירה והקדש
- דבר הגורם לממון לר' שמעון שכממון הוא, יש מהאחרונים סוברים שנחשב כשלו גם לענין מכירה, שהבעלים חייבים באחריותם יכולים למכרם (פני יהושע בבא קמא סו ב).
וכן יש שכתבו שיכול להקדישו, ולכן בכורים, לדעת הסוברים שחייב באחריותם עד שיביאם להר הבית (ראה ערך בכורים), יכול להקדישם אם דבר הגורם לממון כממון (תוס' חדשים שקלים ח ח).
וכן יש מהראשונים שסוברים שנחשב כשלו לענין שבעל חוב יכול לתפסו בחובו, כגון שמעון שהיה לו פקדון של ראובן וקיבל עליו אחריות, יכול בעל חוב של שמעון לתפסו אם דבר הגורם לממון כממון (מרדכי בבא קמא רמז קע, בשם מהר"ם).
- ויש חולקים וסוברים שלא יתכן שהנפקד המקבל פקדון באחריות יוכל למכור דבר שאינו שלו, או קדשים שחייב באחריותם, אפילו אם דבר הגורם לממון כממון, וכל שכן אם נאמר שכשהדבר ישנו בעין לדברי הכל דבר הגורם לממון אינו כממון (קצות החושן שפו סק"ז. וראה אחיעזר ב מו).
וכן לא יתכן שיטול בעל חוב של הנפקד חפץ של המפקיד שאינו חייב לו כלום, ולא מצינו ששור הקדש שחייב באחריותו שהזיק שהניזק יטול את השור של הקדש (קצות החושן ק סק"א).
מום בקדשים
בירושלמי אמרו, שלר' שמעון שקדשים שחייב באחריותם הם כשלו, מותר להקיז מהם דם, אפילו שמתכוין לעשות בהם מום (ירושלמי פסחים א ח, לפירוש הקרבן העדה והפני משה).
בדבר שאין לו שיווי
גזל חמץ
גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו לאחר הפסח, הרי החמץ הזה הוא גורם לממון לגזלן, שאילו היה קיים היה מחזירו לבעליו כמות שהוא ונפטר, ועכשיו שאינו קיים, צריך לשלם דמיו לבעלים כשעת הגזלה (ראה ערך גזל). ולכן אף על פי שאילו היה שורף חמץ שעבר עליו הפסח כשהוא אצל בעליו היה פטור, שאינו שוה כלום, שהרי הוא אסור בהנאה (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח), אבל עכשיו ששרפו אצל הגזלן חייב לשלם דמיו לגזלן, לדעת ר' שמעון שדבר הגורם לממון כממון. ולדעת חכמים שסוברים שדבר הגורם לממון אינו כממון - פטור (בבא קמא צח ב)[4].
הקדיש חמץ
הקדיש חמץ באופן שחייב באחריותו, כגון שאמר הרי עלי והפרישו לנדרו, ובא אחד ואכלו בפסח בשוגג - יש מהראשונים שכתבו שלדעת הסוברים שדבר הגורם לממון כממון - מעל, שכיון שחייב באחריותו הוא דבר הגורם לממון, אף על פי שעכשיו אינו שוה כלום ונמצא נהנה מהקדש; ולדעת הסוברים שדבר הגורם לממון אינו כממון - לא מעל (בעל המאור פסחים כט ב)[5].
שורף שטר
השורף שטר חוב של חברו, והרי השטר בעצמותו אינו אלא נייר בעלמא, אבל הוא גורם לממון לבעליו, שעל ידו גובה את הדמים הכתובים בו, נחלקו אמוראים בדינו:
- יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת ר' שמעון וחכמים, שלר' שמעון חייב השורף לשלם דמי כל השטר משום גורם לממון, ולחכמים אינו משלם אלא דמי הנייר בלבד, שדבר הגורם לממון אינו כממון.
- ויש אומרים שאף לר' שמעון אינו משלם אלא דמי הנייר, שלא אמר ר' שמעון דבר הגורם לממון כממון אלא בדבר שעיקרו ממון, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, שמתחילתו היה ממון גמור, ועכשיו אף שאינו שוה כלום גורם לממון הוא, ולא בשטר, שמעולם לא היה גופו ממון (בבא קמא צח ב, ורש"י ד"ה לר"ש)[6].
שבועה בשטר
לדעת הסוברים ששטר חוב הוא גורם לממון ותלוי במחלוקת ר' שמעון וחכמים, נשבעים לר' שמעון על השטרות, אם הוא באופן שיש עליו חיוב שבועה, כגון מודה במקצת וכיוצא, שדבר הגורם לממון כממון הוא (ש"ך חו"מ שפו סק"י, לדעת בעל התרומה)[7].
גורם לאחר זמן
חמץ הקדש
דבר שאין לו שיווי עכשיו, אבל לאחר זמן יהיה שוה ממון, נחלקו הראשונים אם נחשב גורם לממון:
- יש אומרים שדבר זה נחשב גורם לממון, ואף הוא תלוי במחלוקת ר' שמעון וחכמים אם דבר הגורם לממון כממון. כגון חמץ של הקדש בתוך הפסח, לדעת הסוברים שחמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה אף באכילה לישראל (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח, ושם מחלוקת תנאים בדבר ושכן הלכה), הרי חמץ זה עכשיו אינו שוה כלום מפני שאסור בהנאה, אבל הוא גורם לממון, כיון שאחר הפסח ראוי לפדותו לאכילת ישראל, ולכן האוכלו בפסח לדעת ר' שמעון שסובר דבר הגורם לממון כממון, מעל ומשלם קרן וחומש ואשם מעילות (ראה ערך מעילה), כדין הנהנה מן ההקדש; ולדעת חכמים שסוברים דבר הגורם לממון אינו כממון - לא מעל, שהחמץ אינו שוה כלום, ולא נהנה מממון הקדש (פסחים כט ב, ורש"י ד"ה דכולי עלמא).
- ויש מהראשונים שסוברים שדבר שלאחר זמן יהיה שוה ממון אינו נקרא דבר הגורם לממון, אלא ממון גמור הוא לדברי הכל, ולדעת הסוברים שחמץ שעבר עליו הפסח מותר, האוכל חמץ של הקדש בפסח מעל לדברי הכל, כיון שהוא עצמו יותר לאחר הפסח (רבנו חננאל פסחים שם ד"ה רב אחא בר יעקב; מאירי פסחים כט א).
ואף על פי שחמץ שעבר עליו הפסח אסור על כל פנים מדרבנן לדברי הכל (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח), הרי אין זה אלא משום קנס, מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, וחמץ של הקדש כיון שאין עוברים עליו בבל יראה (ראה ערך בל יראה ובל ימצא), הרי הוא מותר אחר הפסח אף מדרבנן (מאירי שם).
חמץ נוקשה
השורף חמץ נוקשה – היינו חמץ שמתחילת חימוצו אינו ראוי לאכילה, או שאינו חמץ גמור - של חברו, שעכשיו אסור בהנאה, אבל מותר להשהותו עד לאחר הפסח (ראה ערך בל יראה ובל ימצא), ונמצא שלאחר זמן יהיה שוה ממון, נחלקו האחרונים בדינו:
- יש מהאחרונים שכתב שהדבר תלוי במחלוקת אם דבר הגורם לממון כממון, שאם הוא כממון - השורפו חייב לשלם; ואם אינו כממון - פטור מלשלם (קצות החושן שפו סק"ז, לשיטת רש"י).
ולדעת הראשונים הסוברים שאם לאחר זמן יהיה שוה ממון לדברי הכל הוא ממון גמור גם עכשיו (ראה לעיל דעת ר"ח), השורפו חייב לשלם לדברי הכל (אחיעזר ב מו).
- ויש מהאחרונים שסוברים שהשורף חמץ נוקשה אינו שייך לדין חמץ של הקדש, שדוקא בהקדש שאין לו אלא מקומו ושעתו (ראה ערך פדיון הקדש), יש סוברים שאם עכשיו אינו שוה ממון הרי זה גורם לממון בלבד; אבל בשל הדיוט, אם לאחר זמן יהיה שוה ממון - לדברי הכל הוא ממון גם עכשיו (אור שמח חמץ ומצה א ג).
מתנה על מנת להחזיר
מתנה על מנת להחזיר, נחלקו האחרונים אם נחשבת כדבר הגורם לממון:
- יש מהאחרונים שסוברים שמתנה זו היא גורם לממון לנותן, כיון שלאחר זמן תוחזר לו המתנה ותהיה ממונו. ולכן ישראל שנתן חמץ לגוי קודם הפסח במתנה על מנת להחזיר לו לאחר הפסח, אם היה מונח ברשות ישראל - עובר עליו בבל יראה, ואחר הפסח אסור בהנאה, משום קנס, כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, שהרי לענין בל יראה לדברי הכל גורם לממון כממון (מחנה אפרים מאכלות אסורות ח ד).
- ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים שאין במתנה על מנת להחזיר משום גורם לממון, אם משום שזכותו לאחר זמן מחוסרת מעשה הקנאה (שו"ת עמודי אור טז); או משום שלא אמרו שהשיווי שלאחר זמן עושה אותו כממון אלא כשעכשיו אין לשום אדם זכות בו, ומשום איסור הנאה שבו אין לו שיווי; אבל דבר שעכשיו הוא קנוי לאחרים כמתנה על מנת להחזיר, ורשות אחרים עליו, אין מועיל מה שלאחר זמן יהיה שלו (שו"ת עונג יום טוב כו).
פטר חמור
בפטר חמור, לכל הדעות, אף על פי שאינו שוה ממון עכשיו, מכיון שיהיה שוה לאחר זמן, נקרא ממונו לענין כפל. שכן שנינו: הגונב פטר חמור של חברו - משלם תשלומי כפל לבעלים, אף על פי שאין לו עכשיו, שהוא אסור בהנאה קודם פדיונו (ראה ערך פטר חמור), יש לו לאחר מכאן, דהיינו לאחר שיפדהו, ולכן נחשב כאילו עכשיו הוא כבר שלו (בכורות יא א, ורש"י ד"ה ואע"פ; רמב"ם גנבה ב ג).
וכתבו האחרונים, שאינו נקרא דבר הגורם לממון, שכיון שבידו לפדותו מיד, הרי הוא ממון גמור לדברי הכל (שו"ת עמודי אור טז; שו"ת עמק יהושע ה).
בשבועת העדות
עד אחד
בדבר הגורם לממון בשבועת העדות אין דנים על דבר וחפץ ידוע אם נקרא ממון, כדרך שדנים באופנים הקודמים, אלא על עדות שאינה מחייבת את הנתבע ממון אלא גורמת לממון; כגון המשביע עד אחד שיבוא ויעיד לו עדות, שהנתבע שלו חייב לו ממון כך וכך, והעד כפר, שאינו יודע לו עדות, ונשבע על כך לשקר.
ונחלקו תנאים אם חייב קרבן שבועה, שהרי אין העדים חייבים קרבן שבועה אלא אם כן אילו היו מעידים מה שיודעים היתה עדותם מועילה לחייב את הנתבע ממון (ראה ערך שבועת העדות), ועד אחד אף אם היה מעיד, אין מחייבים ממון על פיו (ראה ערך עד אחד); אלא שאילו היה מעיד, והיו בית דין מחייבים את הנתבע שבועה על פיו, רוב בני אדם אין נשבעים לשקר והיה משלם, ונמצא שעדות עד אחד אף על פי שאינה מחייבת ממון היא גורמת לממון. לכן סובר ר' אלעזר ב"ר שמעון שהעד חייב קרבן שבועה, לפי שסובר דבר הגורם לממון כממון; וחכמים סוברים שפטור, לפי שסוברים דבר הגורם לממון אינו כממון (שבועות לב א ורש"י ד"ה והאמר).
הלכה כחכמים (רמב"ם שבועות י ה,ז).
וכתבו הראשונים, שאין המחלוקת של דבר הגורם לממון בשבועת העדות תלויה במחלוקת ר' שמעון וחכמים בכל מקום אם דבר הגורם לממון כממון בדיני ממונות, ואף מי שסובר כאן שהוא כממון יוכל לסבור שם שאינו כממון, וכן להיפך (רמב"ן בדינא דגרמי; ריטב"א ורשב"א שבועות לב א).
גורם של גורם
בסוטה
אף לדעת הסוברים שגורם לממון נחשב כממון, גורם של גורם אינו נחשב כממון.
כגון המשביע עדים שיעידו שהוא קינא לאשתו שלא תיסתר עם פלוני (ראה ערכים: קנוי וסתירה; סוטה) וכפרו, פטורים מקרבן שבועה, לפי שעדי קינוי הם גורם של גורם לממון; שאף אם היו מעידים על הקינוי עדיין לא יוכלו להפסיד את האשה כתובתה עד שיבואו אחר כך גם עדי סתירה שראו שנסתרה, וכשיבואו עדי סתירה אף הם אינם מחייבים אותה הפסד הכתובה, אלא הם גורמים שמיראת שתיית המים המאררים אולי תודה שנטמאה ואז תפסיד כתובתה, וגורם של גורם אינו כממון (שבועות לב א ורש"י ד"ה בעדי). ולא חייבה התורה אלא על עדות המחייבת ממון או גורמת לממון, אבל גורם של גורם כפירת דברים היא (רמב"ן בדינא דגרמי).
בכל התורה
יש מהאחרונים שכתבו שגם בכל התורה גורם של גורם אינו כממון אף לדעת ר' שמעון הסובר דבר הגורם לממון כממון (מהרי"ט אלגזי חלה י סק"ב; ישועות יעקב אורח חיים תלד סק"ג).
כגון בנכרי שהפקיד ביד ישראל חמץ וחפץ אחר, והישראל לא קיבל אחריות עליהם, אלא התנה שאם יגנב או יאבד החמץ יתחייב באחריות החפץ האחר, שאם יגנב או יאבד יתחייב לשלם לו, ונמצא שהחמץ הוא גורם של גורם לממון, שאפשר שהחמץ לא יגנב ולא יאבד ויחזירנו בעין, ואף אם יגנב ויאבד אפשר שהחפץ לא יגנב ולא יאבד ולא יתחייב כלום; ולכן אם החיוב של בל יראה על חמץ שקיבל עליו אחריות הוא משום גורם לממון כממון (ראה לעיל: בדבר שאינו קנינו), בגורם של גורם שאינו כממון אינו עובר. אלא שאם החיוב הוא משום הריבוי המיוחד "לא ימצא" שנאמר שם (ראה לעיל, שם), יש מסתפקים לומר שאולי נתרבה מהכתוב אף גורם של גורם (מהרי"ט אלגזי שם).
הערות שוליים
- ↑ ו טור תקמב – תקנג.
- ↑ וראה אור שמח גנבה א יז; אחיעזר ג סב, מה שהסבירו בטעמי הלכה זו.
- ↑ וראה ערך בל יראה ובל ימצא, לגבי חמץ של ישראל המופקד ביד ישראל וקיבל עליו הנפקד אחריות, אם עובר עליו בבל יראה.
- ↑ וראה רמב"ן בדינא דגרמי, שכתב שמכל מקום יש לחייב את השורף מדינא דגרמי.
- ↑ וראה קצות החושן שפו סק"ז; שו"ת עונג יום טוב כה, מה שכתבו בענין זה.
- ↑ וראה ערך גרמא בנזקין, שיש מחלוקת ראשונים להלכה שדנים דין גרמי, אם חייב לשלם דמי כל השטר אף על פי שדבר הגורם לממון אינו כממון. וראה שם בהבדל בין גרמי לדבר הגורם לממון.
- ↑ וראה בש"ך שם, שלהלכה רוב הפוסקים סוברים שאין נשבעים עליהם, מלבד דעת בעל התרומה והראב"ד.