אנציקלופדיה תלמודית:עשה דוחה לא תעשה
|
|
הגדרת הערך - במקום שלאו ועשה סותרים, יש לקיים את העשה ואין לחוש ללאו.
הכלל וגדרו
הכלל
עשה דוחה לא תעשה[1], לפיכך בטלית של פשתן, מותר – מן התורה[2] - לתת ציצית* של צמר, אף על פי שבכך היא נעשית כלאים*, לפי שהעשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים[3], וכן מטעם זה מצות תגלחת-מצורע* דוחה את הלאוים של הקפת-הראש* והשחתת-הזקן* והעברת תער בנזיר*[4], וכן מטעם זה מצות גידול-פרע* של מצורע דוחה איסור גידול-פרע של כהן-גדול*[5].
המקור
דין עשה דוחה לא תעשה נלמד מהתר כלאים* בציצית*, שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו[6], ובסמוך נאמר: גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך[7], ודורשים מסמיכת הכתובים שמטילים ציצית בבגד אפילו כשעל ידי כך הוא נעשה שעטנז, הרי שעשה של ציצית דוחה לא תעשה של שעטנז, ומכאן למדים לכל עשה ולא תעשה[8].
על פרטי דרשת "סמוכין" בכלאים וציצית, ע"ע סמוכים וע' ציצית.
מצינו כמה מקורות נוספים לדין עשה דוחה לא תעשה: עשה של תגלחת-מצורע*, למדים מדרשת הכתובים שהוא דוחה את הלאו של הקפת-הראש*[9], ואת הלאו של השחתת-זקן*[10], וכן את איסור גילוח נזיר*[11], אלא שאי אפשר ללמוד מהם שבכל מקום עשה דוחה לא תעשה, לפי שיש לפרוך: מה לאיסור הקפת הראש והשחתת זקן, שאינם שוים בכל, שהרי אינם בנשים, ומה לאיסור נזיר שכן ישנו בשאלה[12]. ויש אמוראים שסוברים שדין עשה דוחה לא תעשה נלמד מתגלחת מצורע שדוחה לאו של הקפת הראש[13].
על הטעמים שא"א ללמוד שעשה דוחה לא תעשה מהתר אסור אשת-אח* במקום יבום*, ומהתר כלאים* בבגדי-כהונה*, עי' ערכיהם[14].
הטעם
הטעם שעשה דוחה לא תעשה אינו שעשה חמור יותר - שהרי האמת היא שלאו חמור יותר[15] - אלא היא גזרת-הכתוב*[16]. ויש ראשונים שכתבו בטעם שהעשה גובר על לא תעשה החמור ממנו, שעשה הוא ממדת האהבה, ולאו הוא ממדת היראה, והאהבה גדולה מן היראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו[17]. ומן הגאונים והראשונים יש שכתבו שהדחיה אינה משום שהעשה גובר על הלאו, אלא אין סתירה ביניהם כלל, לפי שכל אזהרות הלאוין שבתורה לא נאמרו אלא בתנאי שאין כנגדן מצות עשה[18].
חובה
במקום שעשה דוחה לא תעשה, כתבו אחרונים שחובה היא לעשות את העשה ולעבור על הלאו, ולא רשות, ומי שלא יקיים את העשה, יענש עליו[19].
קיום המצוה או החיוב
על המחלוקת בטעם דחיית הלאו, אם הוא כדי שיתקיים העשה, או כדי שלא יעברו על חיוב העשה, עי' להלן[20].
כשלא נכתבו זה בצד זה
עשה ולאו שלא נכתבו זה בצד זה, כלומר שאינם סמוכים זה לזה בתורה, כתבו ראשונים ואחרונים שמחלוקת אמוראים היא בירושלמי אם העשה דוחה את הלאו: רבי יונה אמר שהוא דוחה, ורבי יוסי אמר שאינו דוחה[21], וכן יש מן הראשונים שכתבו סתם שעשה אינו דוחה לא תעשה שאינו כתוב בצידו[22], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שאינו דומה לכלאים בציצית – שמהם למדים שעשה דוחה לא תעשה[23] - שנכתבו זה בצד זה: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, גדלים תעשה לך[24]. ובדעת הבבלי כתבו ראשונים שעשה דוחה לא תעשה אף כשלא נכתב בצדו[25].
מצות עשה של מילה* דוחה לאו של קציצת צרעת* - כשיש צרעת בערלה - לדברי הכל, אף על פי שהעשה והלאו לא נכתבו זה לצד זה, שכן למדים מייתור תיבת "בשר" שנאמרה במילה: בשר ערלתו[26].
על מצות עשה של כיסוי-הדם, שיש סוברים שהיא דוחה לא תעשה של מלאכת-יום-טוב*[27], אף על פי שהעשה והלאו לא נכתבו זה לצד זה, ע"ע כסוי הדם[28].
בשני אנשים
מעשה איסור שעשייתו היא על ידי שני בני אדם – כגון ביאה* אסורה - ולאחד מהם יש בו מצות עשה, ולחברו אין מצות עשה – או שאף לחברו יש מצות עשה אלא שהיא אינה דוחה את האיסור, כגון שאצלו העשה והלאו אינם סותרים זה את זה - נחלקו ראשונים ואחרונים אם העשה שבאדם זה דוחה את הלאו שבחברו: יש סוברים שאינו דוחה[29], ולדעתם זה הטעם למה ששנינו שהאונס* נערה בתולה – שמצוה עליו לשאתה לאשה[30] - כשהיא אסורה עליו באיסור לאו, אין אומרים שהעשה של חובת הליקוחין ידחה את הלאו[31], לפי שהעשה אינו אלא על האיש, והאיסור הוא על שניהם, והעשה שלו אינו דוחה את הלאו שלה[32], וכן יש ראשונים שכתבו שזה הטעם לדין שמי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* אסור לו לישא אשה מחמת הלאו של לא-יהיה-קדש*, ואין אומרים שעשה של פריה-ורביה* שלו ידחה את הלאו, לפי שאף האשה אסורה להנשא לו, והעשה שלה אינו דוחה את הלאו שלה, לפי שהיא יכולה לקיים את שניהם, והעשה שלו אינו דוחה את הלאו שלה[33].
ויש חולקים וסוברים שכשאר מי שמצווה בעשה מחויב לעשותו עם אדם אחר, העשה של המחויב דוחה אף את הלאו של חבירו[34].
לסוברים שעשה שבאדם אחד אינו דוחה לאו שבאדם אחר, אם ביבום בחייבי-לאוים* אומרים שעשה של יבום שמוטל על היבם – לסוברים שאינו אלא עליו, ולא על היבמה - דוחה את לא תעשה שעל היבמה, ע"ע יבמה שאינה עולה ליבום[35].
על עשה של יעוד*, שיש שכתבו שאף הוא אינו דוחה לא תעשה משום שאינו אלא על האדון ולא על האמה, לסוברים כן, ע"ע יעוד[36].
על מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, במצוות שעבדים פטורים מהם, אם העשה שעל החצי בן החורין דוחה לאו שעל החצי העבד, ע"ע חציו-עבד-וחציו-בן-חורין[37].
בשני דברים
עשה דוחה לא תעשה אף כשהעשה בדבר אחד והלאו בדבר אחר, כגון בבשר קדש כשר שבלע מבשר קדש פסול, שמצינו שדנו בהם שהעשה של אכילת בשר קדש ידחה את הלאו של אכילת בשר פסול[38].
עשה באדם ולאו בחפץ
עשה שמוטל על האדם, יש אחרונים שכתבו שאינו דוחה לאו שמוטל על החפץ, לפיכך מצות אכילת-מצה, שהיא מוטלת על האדם, אינה דוחה איסורי מאכלות-אסורות*, כגון כלאים*, טבל* וטומאה*, שהם על החפץ[39].
כשהלאו נאמר כנגד העשה
לאו שנאמר במפורש בתורה במקום שיש כנגדו מצות עשה, כגון איסור ראיית פנים ריקם בעזרה, שנאמר במי שמחויב במצות ראיה*[40], וכגון איסור שחיטת קרבן-פסח* על חמץ*, שנאמר במי שמחויב בקרבן-פסח[41], יש אחרונים שסוברים שאין אומרים שהעשה ידחה את הלאו – כשארע שאי אפשר לקיים שניהם, כגון במי שאינו יכול להביא קרבן ראיה, ובמי שאינו יכול לבער את חמצו – לפי שלא אמרו שהעשה דוחה אלא כשעשה והלאו נזדמנו יחד, ולא כשעל דבר זה עצמו הזהירה התורה[42]. ויש אחרונים שחולקים וסוברים שאף באיסור שנאמר במפורש כנגד מצות עשה, כשנוצר מצב שאי אפשר לקיים את שניהם, העשה דוחה את הלאו[43].
מצוה הבאה בעבירה
במקום שעשה דוחה לא תעשה, כתבו אחרונים שאין אומרים שהעשה הוא מצוה-הבאה-בעברה*, לפי שמאחר וראוי שהלאו ידחה, הרי אין כאן עבירה, ואדרבה, מצוה יש כאן[44]. וע"ע מצוה הבאה בעברה.
ספק
ספק עשה, יש אחרונים שכתבו שאינו דוחה ספק לא תעשה, שמא אינו מקיים את העשה, ועובר על הלאו[45]. ויש שכתבו שאף ספק עשה דוחה ספק לא תעשה[46].
קטן
על קטן, שאינו מחויב במצות עשה, אם מותר לספות לו איסור במקום שיש עשה נגדו, באופן שבגדול העשה היה דוחה את הלאו, ע"ע לא תאכילום[47] וע' קטן.
העשה הדוחה
שברשות אדם לבטלו
עשה שביד אדם לבטלו מעיקרו, שלא יהיה כלל בעולם, כגון העשה לשאת את אנוסתו, שהוא תלוי ברצון האשה, והיא יכולה לבטלו[48], יש ראשונים שכתבו שאינו דוחה לא תעשה, לפי שהוא קל משאר עשים, ובו לא מצאנו שחידשה תורה שעשה דוחה לא תעשה, ולדעתם זה הטעם למה ששנינו שכשהאנוסה אסורה על האונס באיסור לאו, אסור לו לישא אותה, ואין אומרים שהעשה של חובת הליקוחין ידחה את הלאו[49].
על עשה של יעוד*, שיש שכתבו שאף הוא אינו דוחה לא תעשה משום שהוא תלוי ברצון האמה, לסוברים כן, ע"ע יעוד[50].
שקודם הדיבור
עשה שקודם הדיבור, כגון מצות אכילת-מצה*, שנצטוו בה קודם מתן תורה, אם דוחה לא תעשה שאחר הדיבור, יש ראשונים שכתבו שמחלוקת היא בירושלמי: רבי יונה אמר שדוחה, ורבי יוסי אמר שאינו דוחה[51].
מצות מילה*, אף על פי שנאמרה לפני הדיבור, הכל מודים שהיא דוחה לא תעשה, כמצוה שנאמרה לאחר הדיבור, שכן למדים מייתור תיבת "בשר" שנאמרה בה: בשר ערלתו[52].
שאינו שוה בכל
על עשה שאינו שוה בכל, אם הוא דוחה לאו השוה בכל, ע"ע לאו-שאינו-שוה-בכל[53].
לאו הבא מכלל עשה
על לאו-הבא-מכלל-עשה*, אם הוא נחשב עשה לענין שידחה את לא תעשה, ע"ע לאו הבא מכלל עשה[54].
מצוה שאינה חובה
מצוה שאדם אינו מחויב בה, אבל הוא מקיים מצוה בעשייתה - כגון נשים במצות-עשה-שהזמן-גרמא*, לסוברים שאף על פי שאינן מחויבות בה, הן מקיימות מצוה בעשייתה[55] - יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאף היא דוחה לא תעשה, לפי שלדעתם טעם הדחיה אינו כדי שלא יעברו על חיוב מצוה, אלא כדי שתתקיים מצוה[56]. ויש חולקים וסוברים שדוקא מצוה שהיא חובה על אדם דוחה לא תעשה, לפי שטעם הדחיה הוא כדי שלא יעברו על חיוב מצוה[57], וכן יש ראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם שמצות עשה שניתן להיפטר מחיובה, אינה דוחה לא תעשה, אלא צריך להיפטר מחיובה[58].
הלכה למשה מסיני
מצוה שמקורה מהלכה-למשה-מסיני*, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שדינה כמצות עשה שכתובה בתורה, שהיא דוחה לא תעשה[59]. ויש חולקים וסוברים שמצוה שמהלכה למשה מסיני אינה דוחה לאו[60].
שיש בו כרת
על עשה שיש בו כרת, שיש ראשונים סוברים שהוא דוחה אף לא תעשה ועשה, ושהוא דוחה לאו אף כשאינו בזמן עקירת הלאו, עי' להלן[61].
הלאו הנדחה
כשיש בו כרת
בגמרא אמרו שעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת[62], ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאין מחלוקת אמוראים בדבר, וכן הוא לדברי הכל[63], וכן יש גאונים וראשונים ואחרונים שנקטו כדבר פשוט שעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת[64]. ויש סוברים שמחלוקת אמוראים היא, שרבא הוא שסובר שעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אבל אמוראים חולקים וסוברים שדוחה[65].
מה שאמרו שעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, יש ראשונים שנראה מדבריהם שזה דוקא כשהלאו אינו "הכשר מצוה", כלומר שאינו הכשר קיומו של העשה, אלא אפשר לקיים את העשה באיזה אופן בלא עקירת הלאו, כגון בעשה של יבום* ביבמה שהיא מחיבי-כריתות*, שאפשר לקיים את העשה באיזה אופן בלא לעבור על הלאו, על ידי חליצה*[66], אבל לא תעשה שהוא הכשר מצוה, כלומר שאי אפשר לקיים את העשה בשום צורה בלא עקירת הלאו, עשה דוחה את הלאו אף כשיש בו כרת, שלדעתם כן למדים מזה שהוצרכה דרשה מיוחדת ללמד שעשה של כבוד אב אינו דוחה לאו של חלול שבת[67] - שיש בו כרת - שמשמע שבשאר המקומות בתורה עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת[68]. וראשונים אחרים דחו דבריהם[69].
אף לסוברים שעשה אינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, יש כמה מצוות עשה שדוחות לא תעשה שיש בו כרת, והם מילה*, תמיד* ופסח*, שדוחים את השבת*, שיש בה כרת, אלא שאין למדים משם לשאר מקומות, לפי שיש לפרוך: מה למילה, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, ומה לפסח, שכן יש בו כרת, ומה לתמיד, שכן הוא תדיר[70].
על התר אשת-אח* במקום יבום, אם הוא משום שהעשה של יבום דוחה את הלאו, על פי שיש בו כרת[71], והטעמים לכך, או שבמקום יבום לא נאמר לאו של אשת אח כלל[72], ע"ע יבום[73]; על יבמה האסורה על היבם באיסור לאו, לסוברים שחיבי-לאוין* חשובים כחייבי-כריתות*, שהדין הוא שעשה של יבום אינו דוחה אותם, כשם שאינו דוחה לא תעשה שיש בו כרת, לסוברים כן, ע"ע יבום[74]; על יבמה האסורה על היבם באיסור כרת, שאינה מתיבמת, ואם טעם הדבר משום שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, או טעם אחר, ע"ע יבמה שאינה עולה ליבום[75].
מיתה בידי שמים
לסוברים שלאו שיש בו כרת אינו נדחה על ידי עשה, כתבו אחרונים שאף לאו שיש בו מיתה-בידי-שמים* אינו נדחה[76].
לא תעשה שבמקדש
לא תעשה שבמקדש, אמר רבא שעשה אינו דוחה אותו[77], שנאמר בקרבן-פסח*: ועצם לא תשברו בו[78], ואמרו: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח[79], כלומר שאסור לשבור עצם אפילו כדי לאכול את המוח שבתוכה, ואין אומרים שמצות אכילת-פסחים* תדחה את הלאו של שבירת העצם, וזה משום שעשה אינו דוחה לא תעשה שבמקדש[80]. ואמר רבא שזה הטעם למה ששנינו שבשר קדשים כשר שבלע מקדשים פסולים, לא יאכל[81], ואין אומרים שמצות אכילת-קדשים* שיש בקדשים הכשרים תדחה את הלאו שבאכילת הקדשים הפסולים, שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש[82]. בטעם שלא תעשה שבמקדש אינו נדחה מפני עשה, כתבו ראשונים שהלאוים שבמקדש חמורים יותר[83]. ויש אחרונים שכתבו שאינו מטעם חומרא, אלא היא גזרת-הכתוב*[84].
בדעת רב אשי כתבו גאונים ואחרונים שחולק וסובר שעשה דוחה אף לא תעשה שבמקדש[85], ויש אחרונים שחולקים וסוברים שאף רב אשי מודה שעשה אינו דוחה לא תעשה שבמקדש[86].
כשאינו מיוחד במקדש
לא תעשה שאינו מיוחד במקדש, אלא ארע שהוא במקדש, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שדינו כלא תעשה שבמקדש, שאינו נדחה מפני עשה, ולדעתם זה הטעם שכשנתערבו דמי קרבנות הניתנים בארבע מתנות בדמים שניתנים במתנה אחת[87], אין אומרים שהעשה של נתינת ארבע מתנות בדמים הצריכים לכך, ידחה את הלאו של בל-תוסיף* בנתינת ארבע מתנות בדמים שאינם צריכים לכך[88], לפי שהלאו של בל תוסיף, אף על פי שאינו מיוחד במקדש, כשהוא במקדש דינו כלא תעשה שבמקדש, שאינו נדחה מפני עשה[89]. ויש ראשונים שנסתפקו בעשה שאינו מיוחד במקדש, אם דינו כלא תעשה שבמקדש[90].
לא תעשה ועשה
עשה אינו דוחה לא תעשה ועשה[91], ואמר רב אשי שזה הטעם שאין שורפים קדשים ביום-טוב*, ואין מלים מילה* שלא בזמנה ביום טוב[92], לפי שהעשה של שריפת-קדשים* והעשה של מילה, אינם דוחים לא תעשה ועשה שיש במלאכת-יום-טוב*[93], לסוברים כן[94], וכן מטעם זה שופר של ראש השנה אין חותכים אותו בדבר שיש בו מלאכה, לפי שהעשה של תקיעת-שופר* אינו דוחה לא תעשה ועשה של מלאכת יום טוב[95], וכן מטעם זה אלמנה* מן הנישואין* אינה מתיבמת לכהן-גדול*, לפי שהעשה של יבום אינו דוחה עשה ולא תעשה שיש באלמנה מן הנישואין לכהן גדול[96], וכן אמר רב אשי שמטעם זה בשר קדשים* שבלע מבשר קדשים פסולים אסור באכילה, לפי שהעשה של אכילת-קדשים* כשרים אינו דוחה את הלאו והעשה שיש באכילת קדשים פסולים[97], וכן מטעם זה אסור לקחת אם על הבנים – ע"ע שלוח הקן – אפילו לדבר מצוה, כגון לצורך קרבן יולדת* או מצורע*, לפי שהעשה של הקרבת הקרבן אינו דוחה עשה ולא תעשה שיש בלקיחת אם על הבנים[98], ומטעם זה כהן* שמצא אבדה בבית-הקברות* אסור לו להיכנס ולהיטמא כדי לקיים מצות השבת-אבדה*, לפי שהעשה של השבת-אבדה אינו דוחה לא תעשה ועשה שיש בטמאת-כהנים*[99].
הדין שעשה אינו דוחה לא תעשה ועשה אין לו מקור מפורש מן הכתוב, אלא שמאחר ואין מקור שהוא דוחה, יש לנו לומר שאינו דוחה[100].
בטעם שעשה אינו דוחה לא תעשה ועשה, יש ראשונים שכתבו שהוא משום שעשה אינו דוחה עשה[101]. ויש שכתבו שכשיש עשה עם הלאו, אף הלאו נעשה אלים, ועשה אינו יכול לדחותו, ולדעתם אף למי שאינו מצווה בעשה שעם הלאו – כגון לנשים, כשהעשה שעם הלאו הוא מצות עשה שהזמן גרמא - הלאו אינו נדחה מפני העשה שכנגדו, לפי שמאחר ולאחרים יש עשה עמו, הוא נעשה אלים[102].
מה שאמרו שעשה אינו דוחה לא תעשה ועשה, יש ראשונים שכתבו שהעשה הוא שאינו נדחה, אבל הלאו נדחה, כשאר לאו שנדחה על ידי עשה, ולפיכך לדעתם מי שעבר ועקר את הלאו כדי לקיים את העשה, אינו לוקה[103]. ויש חולקים וסוברים שאף הלאו, כשיש עמו עשה, אינו נדחה, ולוקים עליו[104].
בכמה מקומות מצינו שעשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא שאין למדים מהם לכל התורה: א) בתגלחת-מצורע*, שהיא דוחה לאו ועשה של גילוח זקן בכהנים[105], ואין למדים משם לשאר עשה ולא תעשה, לפי שיש לפרוך: מה ללאו של גילוח בכהנים, שאינו שוה בכל[106]. ב) בתגלחת-מצורע* נזיר*, שהעשה של גילוח המצורע דוחה לא תעשה ועשה שבאיסור גילוח נזיר*[107], ואין למדים משם לשאר עשה ולא תעשה, לפי שיש לפרוך: מה לנזיר שכן ישנו בשאלה*[108]. ג) במילה בצרעת, שמי שיש לו בהרת במקום הערלה, מלים אותו, לפי שמצות מילה דוחה את לא תעשה ועשה שיש בקציצת הבהרת[109], וכתבו ראשונים בטעם שאין למדים משם לשאר מקומות, שיש לפרוך: מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות[110].
שתי מצוות עשה, יש ראשונים שכתבו שאינן דוחות לא תעשה ועשה[111]. ויש שכתבו שהן דוחות[112].
עשה שיש בו כרת, כגון קרבן-פסח*, כתבו ראשונים שהוא דוחה אף לא תעשה ועשה[113].
לא תעשה ועשה, יש ראשונים שכתבו שאף הם אינם דוחים לא תעשה ועשה, לפי שלא תעשה אינו מועיל לדחות לא תעשה[114]. ויש שנראה מדבריהם שלא תעשה ועשה דוחים לא תעשה ועשה[115].
אם עשה שיש בו שעור דוחה לא תעשה ועשה שאין בהם אלא חצי-שעור*, ע"ע חצי-שעור[116].
שאינם שוים בכל
על לאו ועשה שאינם שוים בכל, אם הם נדחים מפני עשה השוה בכל, ע"ע לאו שאינו שוה בכל[117].
לאו הבא מכלל עשה
על לאו-הבא-מכלל-עשה, אם הוא נחשב לאו לענין שעשה ידחה אותו, ע"ע לאו הבא מכלל עשה[118].
חצי שעור
על חצי-שעור* באיסור לא תעשה, שיש סוברים שהוא נדחה על ידי עשה אפילו באופנים ששיעור שלם אינו נדחה, ע"ע חצי-שעור[119].
שני לאוים
שני לאוים, יש ראשונים שכתבו שאף הם נדחים מפני עשה אחד[120]. ויש שכתבו שאינם נדחים[121]. ויש שכתבו שמחלוקת תנאים היא, רבי ישמעאל סובר ששני לאוים נדחים מפני עשה, ורבי עקיבא סובר שאינם נדחים[122].
לסוברים שעשה אינו דוחה שני לאוים, על שני לאוים שאינם שוים בכל, אם נדחים על ידי עשה השוה בכל, ע"ע לאו-שאינו-שוה-בכל[123].
אפשר לקיים שניהם
אפשר לקיים שניהם
אימתי אמרו שעשה דוחה לא תעשה, כשאי אפשר לקיים שניהם, אבל אם אפשר לקיים שניהם, העשה אינו דוחה את הלאו[124], לפיכך מי שיש לו בהרת במקום הערלה, אף על פי שמותר למולו ולקוץ את הבהרת[125], אם יש אפשרות שימול מי שלא יעבור על איסור קציצת בהרת, צריך לעשות כן[126]. וכן בעשה של תגלחת-מצורע, אף על פי שהוא דוחה לא תעשה של הקפת-הראש[127], אם אפשר לגלח באופן שלא יעברו על הקפת הראש, צריך לעשות כן[128]. וכן יבמה* שהיא מחייבי-לאוין*, יש סוברים שהעשה של יבום* אינו דוחה את הלאו שבביאתה, לפי שאפשר לקיים שניהם על ידי חליצה*[129].
מקור דין אפשר לקיים שניהם, יש אחרונים שכתבו שהוא מן התורה[130]. ויש שכתבו שאינו אלא מדרבנן[131].
יש ראשונים שכתבו בדעת תנאים ואמוראים, שהם חולקים וסוברים שעשה דוחה לא תעשה אף במקום שאפשר לקיים שניהם, ולפיכך מותר להטיל ציצית של פשתן בבגד של צמר, אף כשניתן להטיל ציצית של צמר[132].
כשאפשר בדבר אחר
עשה של ציצית, שאי אפשר לקיימו בבגד של פשתן בלי לדחות את הלאו של שעטנז, אבל אפשר לקיים שניהם בבגד אחר, של צמר, כתבו ראשונים שאינו נחשב שאפשר לקיים שניהם, ולפיכך העשה דוחה את לא תעשה, ומותר ללבוש את הבגד ולהטיל בו ציצית צמר[133].
כשאינו מזדמן
עשה ולא תעשה שאפשר לקיים שניהם, אלא שארע לאדם שאינו יכול לקיים שניהם, כגון מי שיש לו טלית של צמר, שניתן לקיים בה מצות ציצית בציצית של צמר, אלא שנזדמן שאין לו אלא ציצית של פשתן, יש ראשונים שסוברים שזה נחשב שאי אפשר לקיים שניהם[134]. ומן האחרונים יש שכתבו שזה נחשב שאפשר לקיים שניהם[135].
כשהסתירה נוצרה על ידי פשיעה
עשה ולאו שאינם סותרים זה את זה מצד עצמם, והיו יכולים שניהם להתקיים, אלא שעל ידי פשיעה של אדם אירע שנוצרה סתירה ביניהם, יש ראשונים שכתבו שהעשה לא דוחה את הלאו[136], ומטעם זה בדמים הניתנים בארבע מתנות שנתערבו בדמים שניתנים במתנה אחת[137], אין אומרים שהעשה של נתינת ארבע מתנות בדמים הצריכים לכך, ידחה את הלא תעשה של בל תוסיף בנתינת ארבע מתנות בדמים שאינם צריכים לכך[138], שמאחר והתערובת היתה בפשיעה, העשה אינו דוחה את הלאו[139].
כשאפשר לאחר זמן
אם אפשר לקיים את העשה לאחר זמן בלא דחיית הלאו, יש ראשונים שכתבו שאינו נחשב שאפשר לקיים שניהם, ולפיכך צריך לעשות את העשה עתה ולעקור את הלאו[140], ומהם שהוסיפו טעם, שאם ידחה את העשה לאחר זמן, אפשר שייטרד ולא יקיימו[141]. ויש שכתבו שכשאפשר לקיים שניהם למחר נחשב שאפשר לקיים שניהם, והלאו אינו נדחה[142].
כשאינם בזמן אחד
בעידנא
עשה אינו דוחה לא תעשה אלא כשהם באותו זמן, כגון בכלאים בציצית, שבעת הלבישה עוברים על הלאו ומקיימים את העשה, אבל כשהעשה אינו מתקיים אלא לאחר עשיית הלאו, אין עשה דוחה לא תעשה[143], לפיכך אסור לכתוש עפר ביום טוב לצורך כיסוי-הדם* לאחר זמן[144], וכן אסור לקוץ בהרת לכהן כדי שיוכל לעבוד עבודה* בבית-המקדש* לאחר זמן[145].
בטעם שעשה אינו דוחה לא תעשה כשאינו בזמנו, כתבו ראשונים שמא יעבור על הלאו, ולבסוף יאנס ולא יעשה את העשה[146].
מצוה שיש לה משך זמן, כתבו ראשונים שכל משך זמן עשייתה, אף כשטרם נגמרה, היא דוחה לאוים, ומטעם זה מילה דוחה לאו של קציצת בהרת[147], אף על פי שמצות המילה לא נגמרה הפריעה[148], וכן לסוברים שמצות השבת אבדה מתחילה בראית האבדה[149], כל העיסוק באבדה, מראייתה ועד השבתה לבעלים, דוחה לאוים, ומטעם זה מצינו שדנו שיהיה מותר לכהן להכנס לבית הקברות לצורך הוצאת אבדה והשבתה, שמאחר והכל חלק מן המצוה, הכל דוחה לאוים[150].
על כלאים בציצית, אם קיום העשה הוא בזמן עקירת הלאו, ע"ע ציצית.
בלא הפסק
היו הלאו והעשה בזה אחר זה ממש, בלא הפסק ביניהם, יש ראשונים שכתבו שהעשה דוחה את הלאו, לפי שכל שאין הפסק בין התחלת המעשה לבין גמר קיום המצוה, נחשב שהכל נעשה בזמן אחד[151], ולדעתם זה הטעם למה שמצינו שדנו בבישול פתילה עבור המתת חיבי-מיתות-בית-דין* המחויבים שרפה*, בשבת, שהעשה של מיתת בית דין ידחה את הלאו של מלאכת-שבת[152], לפי שמדובר באופן שנותנים אש תחת הפתילה והיא ניתכת לתוך פי המחויב מיתה[153], ואין הפסק בין תחילת המעשה לגמר קיום המצוה, ולפיכך אף על פי שהם בזה אחר זה, הם נחשבים כנעשים בזמן אחד[154]. ויש ראשונים שחולקים וסוברים שכל שהלאו והעשה לא נעשו בזמן אחד ממש, העשה אינו דוחה את הלאו[155].
בעת הכנה למצוה
מעשה שהוא הכנה למצוה, ולא המצוה עצמה, אינו דוחה לאוים, ומטעם זה קציצת בהרת מכהן לצורך עבודה* בבית-המקדש, מאחר ואינה אלא הכנה למצוה, אינה דוחה את הלאו של קציצת בהרת[156], וכן כניסת כהן לבית קברות לצורך הוצאת אבדה והשבתה, מאחר ואינה אלא הכנה למצות השבת אבדה, ולא חלק מן המצוה – לסוברים שהמצוה אינה אלא ההשבה לבעלים, ולא העיסוק שקודם לה[157] – אינה דוחה לאו של טומאת-כהנים*[158].
בשעת מעשה שאי אפשר למצוה בלעדיו
מעשה שאי אפשר לעולם לקיים את המצוה לעולם בלעדיו, יש אחרונים שכתבו, וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהוא נחשב חלק מן המצוה, לענין שלאו שנעשה בעת עשייתו, אף על פי שלא נעשה בזמן עשיית המצוה עצמה, נדחה[159], ולפיכך מצינו שדנו בשבירת עצם מקרבן-פסח* כדי לאכול את המוח שבתוכה, שהעשה של אכילת-פסחים* ידחה את הלאו של שבירת עצם בפסח, אף על פי שהשבירה היא קודם האכילה, שמאחר ואי אפשר לאכול את המוח בלי השבירה, היא נחשבת חלק ממצות האכילה, ולפיכך היא דוחה לאו שנעשה בזמן עשייתה[160]. ומדברי ראשונים אחרים נראה שדעתם שאף מעשה שאי אפשר לעשות את המצוה בלעדיו, אינו נחשב חלק מן המצוה לענין דחיית לאו שנעשה בזמן עשייתו[161].
בעשה שיש בו כרת
עשה שיש בו כרת, כגון קרבן-פסח*, יש מן הראשונים שכתבו שמאחר והוא חמור משאר עשה, הוא דוחה לא תעשה אפילו כשאינם באותו זמן[162].
בעשה של צבור
עשה של ציבור, כגון תקיעת-שופר*, יש ראשונים שכתבו שהוא דוחה לא תעשה אפילו כשהעשה אינו מתקיים בזמן עקירת הלאו, ומטעם זה מצינו שדנו בהכנת שופר* לתקיעה בראש-השנה*, שהעשה של תקיעת-שופר* ידחה את הלאו של מלאכת-יום-טוב*[163], אף על פי שהעשה לא מתקיים בזמן עקירת הלאו, וזה לפי שתקיעת שופר היא עשה של ציבור[164]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שלא חילקו בין עשה של צבור לעשה של יחיד[165]. וע"ע תקיעת שופר וע' יום טוב[166].
בדינים שונים
במצה אסורה
על מצה שעשויה מדבר שאסור באכילה, כגון טבל* או חדש*, אם מותר לאכלה לשם מצות אכילת-מצה משום שעשה דוחה לא תעשה, ע"ע אכילת מצה[167].
ביבום
על גדר היתר איסור אשת-אח* במקום יבום*, אם הוא מדין עשה דוחה לא תעשה, ע"ע יבום[168].
על יבום באשה שהיא מחיבי-לאוין*, אם הוא מותר משום שעשה דוחה לא תעשה, ועל גזרת חכמים שלא ליבם, ע"ע יבמה שאינה עולה ליבום[169].
בבגדי כהונה
על היתר כלאים בבגדי כהונה, ואם הוא משום שעשה דוחה לא תעשה, ע"ע אבנט[170] וע' בגדי-כהונה[171] וע' חושן[172] וע' כלאי בגדים.
בציצית
על היתר כלאים בציצית, אם הוא משום שעשה דוחה לא תעשה, ואם הוא דוקא בזמן קיום מצות ציצית, ואם הוא דוקא כשאי אפשר לקיים מצות ציצית בלי כלאים, ע"ע ציצית.
אנוסה האסורה על האונס
על הדין באונס נערה בתולה - שמצות עשה עליו לשאתה לאשה - כשהיא אסורה עליו באיסור לאו, אם העשה של חובת הליקוחין דוחה את הלאו, ע"ע אונס (בועל)[173].
בכבוד אב ואם
על אב שאמר לבנו לעבור על דברי תורה, אם אומרים שהעשה של כבוד-אב-ואם* ידחה את האיסורים, ע"ע כבוד אב ואם[174].
במצוות ביום טוב
על מצות עשה במקום חילול יום טוב, אם אומרים בהם שיבא עשה וידחה לא תעשה של יום טוב, ע"ע יום טוב[175].
על כסוי-הדם* ביום-טוב*, אם הוא מותר משום שעשה דוחה לא תעשה, ע"ע כסוי-הדם[176].
לא תתגודדו
על מצות עשה במקום איסור לא-תתגודדו*, אם מקיימים אותה משום שעשה דוחה לא תעשה, ע"ע לא תתגודדו[177].
הערות שוליים
- ↑ ביצה ח ב; יבמות ג ב וכ ב; כתובות מ א; נזיר נח א; רמב"ם ציצית פ"ג ה"ו וטומאת צרעת פ"י ה"ה ויבום פ"ו ה"י ונזירות פ"ז הט"ו.
- ↑ ע"ע ציצית, שי"ס שחכמים גזרו שלא להטיל ציצית של צמר בבגד של פשתן.
- ↑ ביצה שם; יבמות ד א; רמב"ם ציצית שם. על הסוברים שכלאים מותרים בציצית אפילו כשאין קיום של מצות עשה, ועל הסוברים שכלאים אסורים בציצית, ע"ע ציצית.
- ↑ יבמות ה א; עי' נזיר נח א. עי' רמב"ם נזירות שם. וע"ע תגלחת מצורע.
- ↑ ע"ע גידול פרע ציון 96.
- ↑ דברים כב יא.
- ↑ דברים שם יב.
- ↑ יבמות ד א; עי' נזיר נח א. וע"ע ציצית, שי"ס שחכמים גזרו שלא להטיל ציצית של צמר בבגד של פשתן. על הסוברים שכלאים מותרים בציצית אפילו כשאין מצות עשה, והסוברים שכלאים אסורים בציצית, ע"ע ציצית.
- ↑ ע"ע תגלחת מצורע. יבמות ה א; נזיר נח א. וע"ע טהרת מצורע ציון 335.
- ↑ ע"ע תגלחת מצורע. יבמות שם. וע"ע טהרת מצורע ציון 335.
- ↑ ע"ע תגלחת מצורע. יבמות שם ונזיר שם.
- ↑ יבמות שם ונזיר שם. וע"ע לאו שאינו שוה בכל ציון 95. ועי' להלן ציון 108, שבתגלחת מצורע בנזיר העשה דוחה אף לא תעשה ועשה, וע"ש שמטעם שישנו בשאלה אין למדים משם שכל עשה ידחה ל"ת ועשה.
- ↑ עי' נזיר נח א: למידחי לאו גרידא, ותוס' יבמות ה א ד"ה מה ללאו; עי' תוס' מנחות מ א ד"ה סדין. ועי' תוס' יבמות שם, הטעם שאין לפרוך מה ללאו של הקפת הראש שאינו שוה בכל.
- ↑ וע"ע יבום ציון 17 ואילך, על גדר היתר אשת אח ביבום. ועי' תוס' יבמות ג ב ד"ה לא תעשה וה ב ד"ה כולה.
- ↑ ע"ע לא תעשה וע' מצות עשה. יבמות ז א. ועי' שו"ת מהרי"ק סי' קלט, שמ' קצת בטעם שעשה דוחה ל"ת, שעשה חמור יותר.
- ↑ עי' ציון 8, על המקור מדרשה. גבורת ארי יומא פג א ד"ה טבל ושביעית; הגהות רע"א לס' תוספת יוה"כ יומא שם.
- ↑ רמב"ן שמות כ ח. וע"ע לא תעשה ציון 132 ואילך, וע' מצות עשה.
- ↑ ר' ניסים גאון שבת קלג א; עי' החינוך מ' תקפד ד"ה ואמרו. ועי' שו"ת מהרי"ק סי' קלט, שתמה על פי' זה.
- ↑ עי' שו"מ תליתאה ח"א סי' עב, שהשואל נסתפק אם הוא רשות או חובה, והשו"מ הוכיח שהיא חובה.
- ↑ ציון 56 ואילך.
- ↑ עי' ירושלמי חלה פ"ב ה"א וביצה פ"א ה"ג ונדרים פ"ג סוף ה"ט, ור"ש חלה פ"ב מ"א בפי' הראשון ופנ"מ ביצה שם ד"ה אע"פ וקה"ע נדרים שם ד"ה אפ', בבאורו. ועי' ציון 51, שי"מ ד' הירושלמי בע"א.
- ↑ רד"ק יהושע ה יא, הובא במאירי שבת קלב ב ד"ה כבר.
- ↑ עי' ציון 6.
- ↑ דברים כב יא – יב. פנ"מ ביצה שם וקה"ע נדרים שם, בבאור ירושלמי שם ושם.
- ↑ ר"ש חלה פ"ב מ"א.
- ↑ ויקרא יב ג. עי' ירושלמי נדרים פ"ג סוף ה"ט, ופנ"מ וקה"ע שם בבאורו.
- ↑ ע"ע כסוי הדם ציון 1541 ואילך.
- ↑ ציון 1544 ואילך.
- ↑ ראשונים ואחרונים דלהלן; עי' פמ"ג או"ח סי' רמ"ב א"א סוף ס"ק ב.
- ↑ ע"ע אונס (בועל).
- ↑ עי' משנה כתובות לט א, וגמ' שם מ א, וע"ע הנ"ל.
- ↑ עי' כתובות מ א: אי אמרה לא בעינא, ותוס' שם ד"ה אי אמרה (מתו"י כ"י), ופנ"י שם ד"ה שם אבל הכא. ועי' ציון 49, ע"ע אונס (בועל) ציון 127 ואילך, שי"מ את הגמ' שם בע"א.
- ↑ תוס' פסחים פח א ד"ה לישא וגיטין מא א ד"ה לישא וב"ב יג א ד"ה כופין.
- ↑ תוספת יוה"כ יומא פו א ד"ה אמר ר"י. ועי' הגהת רע"א על תוספת יוה"כ שם, שמצדד לומר כן בדעת ראשונים בכתובות מ א ובגיטין מא א, שלא פירשו כראשונים שבציונים 32, 33, אלא אמרו טעמים אחרים שאין אומרים עדל"ת באונס ובחציו עבד וחציו ב"ח, ע"ע אונס שם וע' חציו עבד וחציו בן חורין, שלדעתם עשה של האיש דוחה את הלאו של האשה. ועי' שד"ח כללים מערכת הע' כלל עג (מהד' ניו יורק ח"ג עמ' 1258).
- ↑ ציון 741 ואילך.
- ↑ ציון 114.
- ↑ ציון 633 ואילך.
- ↑ טו"א ר"ה כח ב ד"ה מיהו בע"כ וחגיגה ב ב ד"ה עוד תירץ ר"י כיון, ע"פ זבחים צז ב. ועי' שפ"א זבחים פ א, שחולק וסובר שכשהעשה בדבר אחד והלאו בדבר אחר אין עדל"ת, ולדעתו זה הטעם שבדמים הניתנים במתן ארבע שנתערבו בניתנים במתן אחת, אין אומרים שעשה של נתינת ארבע בדמים אלו ידחה לא תעשה של בל תוסיף בדמים אלו, ע"ע בל תגרע ציון 7, ועי' להלן ציונים 89, 139. ועי' ברוך טעם שער ב דין עדל"ת דין ב פ"א.
- ↑ או"ש חומ"צ פ"ו ה"ז; עי' שער"י ש"ג פכ"ו (הוצ' חדשה פכ"ה).
- ↑ ע"ע ראיה.
- ↑ ע"ע לא תשחט על חמץ.
- ↑ עי' צל"ח פסחים מט א ד"ה ההולך, ורע"א פסחים שם.
- ↑ טורי אבן חגיגה ד א ד"ה איצטריך, ורע"א פסחים שם בדעתו.
- ↑ שו"ת שאג"א תחי' סי' צו; המקנה קידושין לח א ד"ה מיהו י"ל.
- ↑ שו"ת מכתם לדוד או"ח סי' ג ד"ה ברם כתר; תפא"י ברכות פ"ח מ"ח בועז אות ה; שו"ת כתב סופר או"ח סי' י ד"ה והנה לכאורה.
- ↑ עי' לבוש או"ח סי' סז ס"א. ועי' פתח הדביר ח"א או"ח סי' סז אות ב, ושד"ח כללים מערכת הע' כלל עד (מהד' ניו יורק עמ' 1258).
- ↑ ציון 359.
- ↑ ע"ע אונס (בועל).
- ↑ רמב"ן ורשב"א, כתובות מ א, וכעי"ז ריטב"א שם, בבאור גמ' שם ומשנה שם לט א. ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח. ועי' ציון 32, וע"ע אונס (בועל) ציון 127 ואילך, שי"מ את הגמ' שם בע"א. ועי' תוס' הרא"ש ב"מ לב א ד"ה סד"א, בשם רבינו מאיר, שעשה של כבוד אב ואם, כשאמר לו אביו לעשות דבר, אע"פ שהאב יכול לחזור ולומר שאינו רוצה, ובכך לבטל העשה, אינו נחשב עשה שביד אדם לבטלו, לפי שהעשה יכול להתקיים תדיר בשאר דברים, ועוד, שמצוה לכבד את האב בכל דבר, אפילו הוא אומר שאינו רוצה, ועי' תוס' כתובות מ א ד"ה אי אמרה (מתו"י כת"י).
- ↑ ציון 106 ואילך.
- ↑ עי' מחלוקת האמוראים בירושלמי חלה פ"ב ה"א וביצה פ"א ה"ג ונדרים פ"ג סוף ה"ט, אם עשה דוחה ל"ת שאינה כתובה בצידה, ואו"ז ח"ב סי' רלג בשם רבינו יהודה בר יצחק בבאורו, וכ"ה בתוס' קידושין לח א ד"ה אקרוב ור"ש חלה פ"ב סוף מ"א ופנ"י קידושין שם בדעתם, בבאורו, וע"ע אכילת מצה ציון 130 ואילך וע' ישיבת סוכה ציון 1348 ואילך. על טעם החילוק בין עשה שקודם הדיבור לעשה שאחר הדיבור עי' פנ"י על תוס' קידושין שם. ועי' או"ז שם, ומהרי"ט קידושין לז א ד"ה ממחרת השבת, שהק' מיבמות ה ב, שמ' שעשה שלפני הדיבור יש יותר סיבה שידחה ל"ת, ועי' תפא"י פסחים פ"ב מ"ו בועז אות ב, שהבבלי והירושלמי נחלקו בזה. ועי' שאג"א סי' צו ד"ה אבל באמת, שדוחה פי' זה בד' הירושלמי. ועי' ציון 21, שי"מ ד' הירושלמי בע"א.
- ↑ ויקרא יב ג. עי' ירושלמי נדרים פ"ג סוף ה"ט.
- ↑ ציון 157 ואילך.
- ↑ ציון 200.
- ↑ ע"ע מ"ע שהז"ג.
- ↑ עי' ראב"ד על ספרא ויקרא תחי' פרשתא ב, וקו"ש קידושין אותיות קמג וקמד בדעתו; דברי יחזקאל סי' כח אות א, בדעת רמב"ן כתובות מ א, שמוכח מדבריו שנשים, אע"פ שפטורות מציצית, מאחר שהן מקיימות מצוה בציצית, נדחה להן לאו של כלאים בציצית, ושם אות ז בד' רמב"ן ב"מ ל א, שהמוצא אבדה, אע"פ שאם יתעלם ממנה לא יעבור בעשה של השב תשיבם, מאחר ואם יחזירנה יקיים את העשה, חייב להחזיר אף במקום לאו, משום שעדל"ת; שו"ת שרידי אש ח"ג סי' קד. ועי' קובץ הערות סי' יד אות א, שהוכיח כעי"ז מרמב"ן ב"מ שם, שהדחיה היא כדי שיתקיים העשה, ולא דוקא כדי שלא תתבטל עשה שחייבים בה. וע"ע ציצית, שי"ס שציצית מותר בכלאים אפ' כשאין כלל מצות עשה, ולא מטעם עשה דוחה ל"ת.
- ↑ דברי יחזקאל שם אות ז בדעת ר"ן ב"מ ל א ונמוק"י שם (טז א), שחלקו על הרמב"ן ב"מ ל א שבציון 56, ולדעתם מי שטרם נתחייב בעשה של השב תשיבם, אין לו לחייב את עצמו ולדחות בכך לאו.
- ↑ עי' רע"א או"ח סי' יא על מ"א ס"ק יג, וקו"ש קידושין אות קמד בדעתו. ועי' שושנת העמקים סי' כ ד"ה עוד יש לשאול, שמסתפק בעשה שעשייתו באופן של לכתחלה סותרת את הלאו, אבל בדיעבד יוצאים בעשייתו באופן שאינו סותר את הלאו, אם חובת עשייתו באופן של לכתחלה דוחה את הלאו, או שצריך לעשותה באופן של בדיעבד. ועי' כתובות מ א, שעשה של נשיאת אנוסה אינו דוחה לאו של ביאת חייבי לאוין משום שהיא יכולה לסרב, ורש"י שם, ורמב"ם נערה פ"ג ה"ה, שנ' שפי' שמאחר ואפשר להיפטר מן העשה, הרי צריך לעשות כן, ולא לעבור על הלאו (וע"ע אונס (בועל) ציון 127 ואילך, פירושים אחרים בגמ' שם), ועי' קובץ הערות סי' יד אות ג, שאין להוכיח משם שכל עשה שאפשר להיפטר ממנו אינו דוחה ל"ת, לפי שלא אמרו כן אלא במצוה שבין אדם לחברו, שכשחברו מוחל אין תועלת כלל במצוה, משא"כ שאר מצוות עשה, שיש בהן תועלת מצד עצמם, מעדיפים לקיימן אפילו בדחיית לאו, למרות שניתן להיפטר מחיובן.
- ↑ ע"ע הלכה למשה מסיני ציון 143 ואילך.
- ↑ ערל"נ סוכה מד א ד"ה בגמ' כהנים.
- ↑ ציונים 113, 162.
- ↑ עי' יבמות ג סוע"א, ודברי רבא שם ח א.
- ↑ עי' תוס' יבמות ג ב ד"ה לא תעשה, ומהרש"א שם בדעתו, שכן הוא לכל השיטות בסוגיה שם ח א.
- ↑ ר' ניסים גאון שבת קלד א; תוס' זבחים צז ב ד"ה ניתי; החינוך מ' תקפד ד"ה ואמרו; שאג"א סי' צו ד"ה ועתה אבאר.
- ↑ עי' חכמת שלמה יבמות ד א (וכעי"ז ספר הכריתות לשון לימודים שער ג אות קסג ד"ה כללא דמילתא) שלסוברים ביבמות ח א שהיתה הו"א שיבום ידחה איסורי עריות שיש בהם כרת (כשם שהוא דוחה איסור אשת אח שיש בו כרת, לסוברים כן, ע"ע יבום ציון 19 ואילך, ושם ציון 58 ואילך) למדים מדחיית אסור אשת אח ביבום אף לכל התורה שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולרבא שם שסובר שלא היתה הו"א כזו בחיבי כריתות (ע"ע הנ"ל ציון 63) אין למדים מיבום לכל התורה, ובכל מקום עשה אינו דוחה ל"ת שיש בו כרת, ועי' מהרש"א יבמות ג ב בתוס' ד"ה לא תעשה, בבאור ד' המהרש"ל, וע"ש שחולק עליו. ועי' רשב"א ביצה ח ב ד"ה והא דאמרי', שסתם שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת.
- ↑ עי' ציון 129, אם חליצה נחשבת קיום של מצות יבום.
- ↑ ע"ע כבוד אב ואם ציון 799 ואילך.
- ↑ עי' רש"י יבמות ו א ד"ה אלא, בבבאור גמ' שם: הכשר מצוה, ותוס' שם ד"ה שכן, בדעתו. וע"ע כבוד אב ואם ציון 822 ואילך, שיש ראשונים שפי' את הגמ' ביבמות שם בע"א.
- ↑ תוס' רמב"ן רשב"א וריטב"א יבמות שם.
- ↑ יבמות ה ב. וע"ש הטעם שאין ללמוד ממילה ופסח וכרת ביחד.
- ↑ תוס' יבמות ג ב.
- ↑ יד רמה סנהדרין נג ב ד"ה מתיב. ועי' קוה"ע סי' ט.
- ↑ ציון 19 ואילך.
- ↑ ציון 497 ואילך.
- ↑ ציון 10 ואילך.
- ↑ שו"ת שאג"א סי' צו ד"ה ועתה אבאר. וע"ע אכילת מצה ציון 133.
- ↑ זבחים צז ב.
- ↑ שמות יב מו.
- ↑ ר"ש בן מנסיא בזבחים צז ב. וע"ע קרבן פסח.
- ↑ רבא בזבחים שם.
- ↑ ע"ע טעם כעיקר ציון 58 ואילך.
- ↑ זבחים צז ב. ועי' ציון 97 שיש שכ' טעם אחר.
- ↑ שו"ת מהרי"ק סי' קלט.
- ↑ טורי אבן ר"ה כח ב ד"ה הרי הוא עובר על בל תוסיף. ועי' משך חכמה דברים לד יב, טעם נוסף.
- ↑ עי' ד' ר' אשי בזבחים שם, שאמר טעם אחר לכך שהעשה של אכילת קדשים אינו דוחה את הלאו של אכילת קדשים פסולים, ורב ניסים גאון שבת קלג ב ונובי"ת אה"ע סי' קמא סוף ד"ה היוצא מזה, בדעתו.
- ↑ שעה"מ נדרים פ"ד ה"ו; טורי אבן ר"ה כח ב ד"ה הרי הוא עובר על בל תוסיף.
- ↑ ע"ע זריקה.
- ↑ עי' משנה זבחים פ א. על הדין במקרה זה ע"ע בל תגרע.
- ↑ רשב"א וריטב"א עירובין ק א בשם תוספות; טורי אבן ר"ה כח ב ד"ה הרי הוא עובר על בל תוסיף. ועי' ציון 139, ועי' ציון 38. ועי' שושנת העמקים כלל ט ד"ה עיין בשו"ת.
- ↑ שו"ת מהרי"ק סי' קלט בשם תוס', הובא בגליון הש"ס עירובין שם.
- ↑ שבת כה א וקלג א; פסחים פד א; ר"ה לב ב; ביצה ח ב; יבמות ה א וכ א וכא א; נזיר נח ב; ב"מ ל א ולב א; סנהדרין יט א; זבחים צז ב; חולין קמא א; רמב"ם יו"ט פ"ג ה"ח ושופר פ"א ה"ד ויבום פ"ו הי"א וגזלה פי"א הי"ח.
- ↑ עי' שבת כד ב וקלג א ופסחים פד א, וע"ע יום טוב ציון ציון 226 ואילך וע' מילה וע' שרפת קדשים. על מילה בזמנה, שדוחה שבת ויום טוב, ע"ע מילה.
- ↑ שבת שם ושם ופסחים שם; רמב"ם יו"ט שם. וע"ע יום טוב ציון 255, וע"ש ציון 237 ואילך, ובע' מילה ובע' שרפת קדשים, שיש אמוראים שאמרו טעמים אחרים.
- ↑ ע"ע יום טוב ציון 162 ואילך, מחלוקת.
- ↑ ר"ה לב ב; רמב"ם שופר שם. וע"ע תקיעת שופר.
- ↑ יבמות כ א; סנהדרין יח ב, יט א; רמב"ם יבום שם. וע"ע יבמה שאינה עולה ליבום ציון 775.
- ↑ ע"ע טעם כעיקר ציון 58 וע' פסולי המוקדשים. זבחים צז ב. ועי' ציון 82, שיש שכ' טעם אחר.
- ↑ חולין קמא א. וע"ע שלוח הקן.
- ↑ עי' משנה וגמ' ב"מ לב א וגמ' שם ל א; רמב"ם גזלה פי"א הי"ח. וע"ע השבת אבדה ציון 310 וע' טמאת כהנים ציון 404.
- ↑ שאג"א קונטרס אחרון סי' לג ד"ה וראיתי.
- ↑ ע"ע מצות עשה. עי' תוס' יבמות ו א ד"ה טעמא (מתחיל שם ה ב); תוס' חולין קמא א ד"ה לא צריכא; עי' ריטב"א ב"מ ל א; ס' הכריתות לשון למודים ש"ג אות קסג. ועי' ציון 103, שיש ראשונים שסוברים שהלאו נדחה, והעשה הוא שנותר לבדו כנגד העשה.
- ↑ הר"ר יוסף מארץ ישראל בתוס' קידושין לד א ד"ה מעקה; תוס' ר"פ פסחים מז ב ד"ה וזה לא נהירא. וע"ע יום טוב ציון 218.
- ↑ תוס' חולין קמא א ד"ה לא צריכא, בשם ריב"א. ועי' תוס' שם שמצדד לומר בדעתו שהלאו אינו נדחה לגמרי, אלא רק אין לוקים עליו. ועי' מל"מ שופר פ"א ה"ד.
- ↑ עי' ראשונים שבציון 102; מנ"ח מ' תקמה וחת"ס חולין קמא א בדעת רמב"ם שחיטה פי"ג הי"ט. ועי' שעה"מ נדרים פ"ג ה"ו, בדעת רמב"ם נדרים שם.
- ↑ ע"ע כהן ציון 241 וע' תגלחת מצורע.
- ↑ נזיר נח א, ב. על לאו ועשה שאינם שוים בכל, אם נדחים מפני עשה, ע"ע לאו שאינו שוה בכל ציון 175 ואילך.
- ↑ ע"ע תגלחת מצורע וע' נזיר. וע"ע טהרת מצורע ציון 335.
- ↑ יבמות ה א; נזיר נח ב. ועי' רשב"א נדרים טז ב והחינוך מ' ל, ע"פ גמ' נדרים שם, שנדר, מפני שיש בו לאו ועשה, אינו נדחה מפני עשה, ועי' שו"ת רשב"א ח"ג סי' שמג, ודרך מצוותיך על החינוך שם, שהק' שהרי נדר ישנו בשאלה, ויש ללמוד מנזיר שעשה ידחה לאו ועשה שבו, ועי' שו"ת רשב"א שם, ושו"ת אבנ"מ סי' כב ד"ה ויתיישב בזה, ושעה"מ נדרים פ"ג ה"ו, שמטעם אחר אין ללמוד מגילוח נזיר מצורע שעשה דוחה ל"ת ועשה, שעשה של מצורע עדיף משום שגדול השלום, שהוא מתיר את המצורע באשתו. ועי' רמב"ם נזירות פ"ז הט"ו, שכ' בטעם שתגלחת מצורע דוחה נזירות, שבתגלחת נזיר מצורע אין אלא לא תעשה, ואין עשה, ועי' ראב"ד שם שתמה עליו, ועי' רדב"ז וכ"מ שם.
- ↑ ע"ע מילה וע' צרעת. שבת קלב ב. ועי' ד' ר' אשי בשבת שם, וגמ' ביצה ח ב וכתובות מ א, שמשמע שבקציצת צרעת אין אלא לא תעשה, ודחיתה במילה הוא מהדין הרגיל של עדל"ת, ועי' תוס' שבת שם ד"ה האי וכתובות שם ד"ה כגון, שלאו דוקא הוא, ובאמת יש בה לא תעשה ועשה, ועי' רמב"ם מילה פ"א ה"ט וצרעת פ"י ה"ה, ומל"מ צרעת שם.
- ↑ ע"ע מילה. תוס' שבת קלב ב ד"ה האי, ותוס' כתובות מ א ד"ה כגון, ועי' שבת קלב א וקלג א ויבמות ה ב.
- ↑ תוס' יבמות כ ב ד"ה אמר קרא.
- ↑ מיוחס לריטב"א ב"מ לא א ד"ה לדבר מצוה.
- ↑ תוס' זבחים לג ב ד"ה לענין. על עשה שאינו שוה בכל ויש בו כרת, אם דוחה לאו ועשה השוים בכל, ע"ע לאו שאינו שוה בכל ציון 167.
- ↑ עי' רש"י ב"מ ל א ד"ה האי עשה.
- ↑ עי' מאירי יבמות כ ב ד"ה כל זה.
- ↑ ציון 253 ואילך.
- ↑ ציון 175 ואילך.
- ↑ ציון 202 ואילך.
- ↑ ציון 251 ואילך.
- ↑ תוס' יבמות ג ב ד"ה לא תעשה ונזיר מא ב ד"ה ואי כתב; עי' פנ"י ביצה ח א ד"ה ועפ"י, שכ"כ ע"פ ד' הגמ' בדעת רבי ישמעאל בנזיר נח ב, ועי' להלן שיש שכתבו שרבי עקיבא חולק על רבי ישמעאל; עי' גינת ורדים כלל ט ד"ה ודע, ועי' שושנת העמקים שבציון 122.
- ↑ ספר הכריתות לשון לימודים שער ג סוף אות קסד; מנ"ח סוף מ' שג בקומץ המנחה, שכן דעת כל האחרונים.
- ↑ עי' נזיר מח ב, שרבי עקיבא דרש מן הכתוב שכשם שמת מצוה דוחה לאו אחד של טומאה (ע"ע מת מצוה) כך הוא דוחה שני לאוים, ורבי ישמעאל אמר כן מסברא, שמה לי לאו אחד ומה לי שני לאוים, ותוס' נזיר מא ב ד"ה ואי כתב (והגהת ר"ב רנשבורג שם אות ג) שמשמע שכשם שנחלקו אם אומרים כן מסברא במת מצוה, כך נחלקו אם אומרים כן מסברא בעשה דוחה לא תעשה. ועי' שושנת העמקים כלל ב ד"ה ואני ההדיוט. ועי' קוה"ע סי' ח אות י"ד.
- ↑ ציון 200.
- ↑ ריש לקיש בשבת קלג א ויבמות כ ב ונזיר נח א; רמב"ם ציצית פ"ג ה"ו ו ונזירות פ"ז הט"ו.
- ↑ ע"ע מילה וע' צרעת.
- ↑ שבת שם. ועי' מרכה"מ (אליפנדרי) מילה פ"א ה"ט ד"ה יבא עשה.
- ↑ ע"ע הקפת הראש וע' תגלחת מצורע.
- ↑ נזיר נח ב.
- ↑ יבמות שם. וע"ע יבמה שאינה עולה ליבום ציון 715 ואילך, וע"ש ציון 723 שי"ח וסוברים שע"י חליצה אינו נחשב אפשר לקיים שניהם.
- ↑ ב"י או"ח יא ד"ה ועתה שאין לנו תכלת, וכ"מ ציצית פ"ג ה"ו.
- ↑ מלא הרועים עשה דוחה ל"ת אות כו. ועי' קר"א מנחות מ א בתוס' ד"ה כיון.
- ↑ רמב"ן יבמות ד ב, בדעת גמ' שם בדעת תנא דבי רבי ישמעאל. וע"ע ציצית, ושם שיש ראשונים שסוברים שמטעמים אחרים מותר להטיל ציצית פשתן בבגד צמר, אף לסוברים שכשאפשר לקיים שניהם אין עדל"ת.
- ↑ תוס' כתובות מ א ד"ה כגון. ועי' קובץ הערות סי' יד אות ח ואילך.
- ↑ תוס' שבועות ג א ד"ה ועל; עי' רשב"א יבמות ד ב ד"ה והא דתנא; רבינו ירוחם תאו"ח ני"ט סוף ח"ג (קסט ג) וב"י או"ח סי' יא ד"ה ועתה שאין, בדעתו. ועי' תוס' פסחים מז ב ד"ה אחרישה.
- ↑ ב"י שם: ואינו נראה לי; שאג"א סי' צו ד"ה עוד עלה בדעתי לומר דרך רביעי.
- ↑ תוס' עירובין ק א ד"ה מתן, ופסקי תוס' שם אות ר, וכעי"ז רשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש שם. ועי' שעה"מ נדרים פ"ג ה"ו וטו"א ר"ה כח ב ד"ה הרי הוא עובר על בל תוסיף, שתמהו על שיטה זו. ועי' רע"א עירובין שם. ועי' תוס' ר"פ עירובין שם, חילוק דומה, שעדל"ת דוקא כשהסתירה נוצרה ממילא ע"י ציוויי התורה, כגון בכלאים בציצית, אבל לא כשהסתירה נעשתה במקרה, כגון כשנתערבו דמים, עי' להלן.
- ↑ ע"ע זריקה.
- ↑ עי' משנה זבחים פ א. על הדין במקרה זה ע"ע בל תגרע ציון 6 ואילך.
- ↑ תוס' ורשב"א וריטב"א ותוס' הרא"ש שם. ועי' ציון 89, שראשונים הביאו בשם תוס' שם תירוץ אחר. ועי' ציון 38.
- ↑ עי' תוס' שבועות ג א ד"ה ועל, שהוכיח כן מחולין קמא א; רשב"א ביצה ח ב ד"ה והא דאמרי', ורמב"ן ורשב"א שבת כד ב ד"ה ואיכא, וכעי"ז רשב"א ורמב"ן יבמות ו א ד"ה מה להנך.
- ↑ רשב"א ביצה שם. וע"ש שמ' קצת בטעם שהוא משום שאין-מעבירים-על-המצוות, ע"ע. ועי' רמב"ן שבת כד ב (מהד' הרשלר) שהוא מדין חביבה-מצוה-בשעתה* (וע"ש שיש שאין גורסים כן ברמב"ן) וע"ע חביבה מצוה בשעתה ציון 52.
- ↑ עי' תוס' ותוס' הרא"ש יבמות ה ב ד"ה כולה, ותוס' שבת כה א ד"ה ה"ל (מתו"י) שלסוברים שלמדים מדרשה ששריפת קדשים אינה דוחה יו"ט (ע"ע יום טוב ציון 237 ואילך) הטעם שאינה דוחה הוא שאפשר לשרוף למחר, ועי' קוה"ע סי' יא ס"ה בדעתם, שמשם למדים לכל התורה שכשאפשר לקיים למחר נחשב שאפשר לקיים שניהם. ועי' קוה"ע שם, שהראשונים הנ"ל אינם נחלקים על הראשונים שבציון 140, אלא הכל מודים שכשידוע שאפשר יהיה לקיים למחר, נחשב שאפשר לקיים שניהם, אבל אם אין קצבה להמתנה, נחשב שא"א לקיים שניהם. וע"ע יום טוב ציון 263 ואילך, צדדים נוספים בבאור הלימוד מן הכתוב ששריפת קדשים אינה דוחה יום טוב.
- ↑ רב אשי בשבת קלב ב; ביצה ח ב. ועי' קר"א זבחים צו ב ד"ה עד שיבלה, שמצדד לומר שי"ח בשבת שם וסוברים שעשה דוחה ל"ת אף כשאינו בזמנו.
- ↑ ביצה שם. וע"ע יום טוב וע' כסוי הדם.
- ↑ שבת שם. וע"ע מצורע.
- ↑ עי' ר"ח שבת קלב סוע"ב; ריטב"א ר"ה לב סוע"ב.
- ↑ ע"ע מילה וע' צרעת.
- ↑ ע"ע מילה.
- ↑ ע"ע השבת אבדה ציון 618 ואילך.
- ↑ ר"ן ב"מ ל א, הובא בנמוק"י שם טז א, בבאור גמ' שם. ועי' שו"ת נובי"ת אה"ע סי' קמא. ועי' קוה"ע סי' סט אות כו.
- ↑ ברוך טעם שער ב דין עשה דוחה לא תעשה דין א פרק א, בבאור ראשונים שבציון הבא. ועי' ארזא דבי רב יבמות ו ב, שבאר בדעתם שכל שהעשה מתקיים בתוך כדי דיבור מעשיית הלאו, נחשב שהכל נעשה בזמן אחד.
- ↑ יבמות ו ב.
- ↑ רשב"א יבמות ו ב בשם י"א, וריטב"א שם בשם ר"ת, בבאור גמ' שם.
- ↑ ברוך טעם שם בבאור ראשונים הנ"ל. ועי' ציון 151.
- ↑ רשב"א שם. וע"ש שמה שדנו ביבמות שם שיהיה עדל"ת בבישול פתילה לצורך המתה בשריפה בשבת, אכן היה ניתן לדחות שאין שייך עדל"ת משום שאינם באותו זמן.
- ↑ עי' ציון 145. נמוק"י דלהלן.
- ↑ ע"ע השבת אבדה ציון 616 ואילך, מחלוקת.
- ↑ נמוק"י ב"מ ל (טז א וב) בשם רבי יהוסף בשם המפרשים.
- ↑ טו"א חגיגה ב ב ד"ה לישא, ושם ובשו"ת רע"א קמא סי' רכב אות יז בדעת פסקי תוס' זבחים פי"א אות סט.
- ↑ טו"א שם בד' פסקי תוס' שם.
- ↑ טו"א שם בדעת תוס' ב"ב יג א ד"ה כופין, שכ' שמצות פריה ורביה אינה דוחה לאו של איסורי ביאה, לפי שהאיסור הוא מההעראה והעשה הוא בגמר ביאה, והרי א"א לגמר ביאה בלא העראה.
- ↑ תוס' זבחים לג ב ד"ה לענין.
- ↑ עי' ר"ה לב ב.
- ↑ שבלי הלקט סדר ר"ה סי' רצד בשם יש מפרשים.
- ↑ עי' ר"ן ר"ה לב סוע"ב, שאף בעשה של שופר נאמר שאינו דוחה ל"ת כשאינם באותו זמן. ועי' טו"א שם ד"ה מ"ט.
- ↑ ציון 315.
- ↑ ציון 124 ואילך.
- ↑ ציון 19 ואילך.
- ↑ ציון 693 ואילך.
- ↑ ציון 45 ואילך.
- ↑ ציון 191.
- ↑ ציון 32 ואילך.
- ↑ ציון 125 ואילך.
- ↑ ציון 793 ואילך.
- ↑ ציון 226 ואילך.
- ↑ ציון 1534 ואילך.
- ↑ ציון 185 ואילך.