אנציקלופדיה תלמודית:רוצח

הגדרת הערך - ההורג נפש מישראל בעדים והתראה*, ממיתים אותו בסייף.

כל הורג נפש אדם מישראל, עובר בלא-תעשה*, שנאמר: לא תרצח^[1], ועל כך ע"ע שפיכות דמים. בערך זה נידון הרוצח במזיד בעדים והתראה*. על הרוצח בשגגה, שחייב גלות*, ע"ע. על הרוצח בלא עדות ראויה או בלא התראה, ע"ע כפה: הורג נפש שלא בעדים.

על מצות גואל-הדם* ביחס לרוצח, ע"ע גואל הדם.

הרציחה

בעדים והתראה

רצח הרוצח בזדון בפני עדים - והתרו בו^[2] - חייב מיתה^[3], שנאמר: מכה איש ומת מות יומת^[4], ומיתתו בסייף^[5]. ומספר לימודים לדבר:

א) נאמר - במכה עבדו ואמתו ומתו - נקֹם ינָּקֵם^[6], מפי השמועה^[7], מפי משה רבינו^[8], למדו שזו מיתת סייף^[9], והדבר נלמד בגזרה-שוה* "נקימה" "נקימה"^[10], שנאמר: והבאתי עליכם חרב נֹקמת נקם ברית^[11], מה להלן בחרב, אף כאן בחרב^[12]. ואף על פי שכתוב זה כתוב בעבד, אבל בבן חורין כתוב: מכה איש ומת מות יומת^[13], וסתם מיתה האמורה בתורה אינה אלא חנק*^[14], מכל מקום אי אפשר לומר כן, שהרי חנק - לסוברים כן^[15], וכן הלכה^[16] - קל מהרג, ואיך אפשר שעבד יהיה חמור מבן חורין^[17]. ואף על פי שאין-עונשין-מן-הדין*, כאן שחיוב המיתה מפורש בתורה ואין אנו באים בקל-וחֹמר* אלא לגלות באיזו מיתה הוא חייב, אין זה בכלל אין עונשין מן הדין^[18].

ב) הדבר נלמד בגזירה שוה "נקימה" "נקימה" באופן אחר^[19]: נאמר כאן נקֹם ינָּקֵם^[20], ונאמר להלן - בציווי על מלחמת מדין - נקֹם נקמת בני ישראל^[21], מה להלן בחרב, אף כאן בחרב^[22].

ג) הדבר נלמד ממה שנאמר: שֹׁפך דם האדם בָּאדם דמו ישָׁפך^[23], ובשאר המיתות זולת הרג, אין שפיכת דם^[24]. עדיין אני אומר, יקיז לו דם משאר איברים וימות, תלמוד לומר: וערפו שם את העגלה בנחל וגו'^[25], ואתה תבער הדם הנקי מקרבֶּך^[26], הקיש שופכי דמים לעגלה-ערופה*, מה עגלה ערופה בהתזת הראש^[27], אף כל שופכי דמים בהתזת הראש^[28].

ד) הדבר נלמד כעין זה מעגלה ערופה בלבד^[29], נאמר: ואתה תבער הדם הנקי מקרבֶּך^[30], הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן בסייף ומן הצואר, אף כאן בסייף ומן הצואר^[31], ואין לומר שדינו כעגלה ערופה שנערפת בקפיץ וממול העורף^[32], שנאמר: ואהבת לרעך כמוך^[33], ברור לו מיתה יפה^[34]. היקש זה, יש מפרשים אותו מפני שבשופכי דמים נאמר: ובערת הרע מקרבֶּך^[35], ולמדים "הבערה" "הבערה" מעגלה ערופה שבסייף^[36]. ויש מפרשים, שכיון שמשפט הרוצח נרמז בפסוק זה של עגלה ערופה, היא הנותנת שהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה^[37].

יש מהראשונים שכתבו שרוצח מיתתו בחנק, מפני שכתוב: מכה איש ומת מות יומת^[38], וכל מיתה האמורה סתם היא בחנק^[39], וכתבו בטעם הדבר שהרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כוחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה* וסקילה* שהן בצער רב^[40]. ותמהו אחרונים עליהם, שהרי זה נגד ההלכה^[41].

הרוצח נפש בשגגה אינו נהרג - אלא גולה לערי-מקלט*^[42] - שנאמר: וכי יזִד איש על רעהו להרגו וגו' תקחנו למות^[43], וכי יזִד, להוציא את השוגג^[44].

על ההורג נפש בשגגה שגולה לערי-מקלט*, ע"ע גלות^[45]. על מצות העשה המוטלת על בית-דין* להרוג חייבי סייף בסייף, ע"ע חיבי מיתות בית דין^[46]. על האיסור לבית דין ליקח כופר לפטור את הרוצח, ע"ע הנ"ל^[47]. ידעו בית-דין* שרצח הרוצח, אבל לא יכלו להורגו במיתת בית דין, שכן היה זה בלא עדות ראויה או בלא התראה*, מכניסים אותו לכפה* ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ כדי שיצרו מעיו, ואחר כך מאכילים אותו שעורים עד שכריסו נבקעת^[48], ועל כך ע"ע כפה: הורג נפש שלא בעדים.

אנשים מרובים שהרגו אחד

היכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת ומת, פטורים^[49] ממיתת בית-דין*^[50], שנאמר: ואיש כי יכה^[51], ולא שנים שהיכו^[52]. והוא הדין אם דחפוהו שנים^[53], או שכבשוהו שנים לתוך המים^[54].

היכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בזה אחר זה ומת, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא כולם פטורים ממיתת בית דין^[55], ואף האחרון^[56], שלדעתו דורשים: ואיש כי יכה כל נפש^[57], עד שיש כל נפש^[58], דהיינו עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש^[59], וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין "כל נפש" במכת האחרון^[60], וכן הלכה^[61]. ולדעת ר' יהודה בן בתירא - וסתם ברייתא^[62] - אם היכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו^[63], שלדעתו דורשים: ואיש כי יכה כל נפש^[64], כל שהוא נפש^[65], אפילו מקצתה^[66].

שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג, שניהם פטורים^[67], שאין יודעים איזה מהם זרקו^[68], ואפילו אבא חלפתא ביניהם^[69], שהכל יודעים שהוא חסיד ולא זרקו, אין מחייבים את האחר משום חזקה* זו^[70].

זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכל אחת מהן אין בה כדי להמית, וזרק אחד אבן באחרונה ויש בה כדי להמית, ומת, הרי זה האחרון נהרג עליו^[71].

שלא בכוונה

המתכוין להרוג את זה והרג את זה, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא חייב^[72], אם התרו בו^[73] על הראשון שנתכוין להרוג^[74], שהתראת ודאי הוא, ויש התראה על בן ברית^[75] ונתכוין לבן ברית והרגו^[76], שנאמר: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה^[77], במצוות שבמיתה הכתוב מדבר^[78], שנאמר שם: אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נָפש^[79]. ב) ולדעת ר' שמעון, אם נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור^[80], ואינו חייב עד שיאמר: לפלוני אני מתכוין^[81], שנאמר: וארב לו וקם עליו^[82], עד שיתכוין לו^[83].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כר' שמעון^[84], שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין^[85], ולפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהם פטור ממיתת בית-דין*^[86]. ויש הפוסקים כתנא קמא, שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב^[87].

נתכוון להכות חבירו על מתניו ולא היה בכלי כדי להמית על מתניו - וכל שאין בו כדי להמית, פטור^[88] - והלכה לה האבן על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת, פטור ממיתת בית-דין*^[89]. וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת, פטור ממיתת בית דין^[90]. אבל אם נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת, הרי זה נהרג^[91], וכן כל כיוצא בזה^[92].

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא, פטור^[93].

על הפטור ממיתה בהריגת נפל*, ע"ע.

אומדן לחיים ומות

המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהם אומדים אותו^[94] בית-דין*^[95] אם יחיה או ימות^[96], אם אמדוהו לחיים נותן חמישה דברים - נזק*, צער*, רפוי*, שבת* ובושת*^[97] - ונפטר^[98], ואפילו חלה המוכה והכביד ומת מחמת המכה הרי זה פטור^[99]. ואם אמדוהו למיתה אוסרים את המכה בבית הסוהר מיד^[100], שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו^[101], וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמישה דברים ונפטר^[102]. ואף על פי שבהולך על משענתו אמרה תורה: ונִקה המכה^[103], אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה - או על אחר^[104] - שאף הנוטה למות יכול לעשות כך^[105], לא נאמר משענתו^[106] אלא שיהיה מהלך על משענת כוחו^[107] ולא יהיה צריך כח אחר להישען עליו^[108], ומשענתו^[109] היינו בוריו^[110].

לחבישת המכה שני לימודים: א) לדעת הסוברים שמי שאמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכן הכביד ומת חייב^[111], למדים דין זה ממה שנאמר: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונִקה המכה רק שבתו יתן ורפֹּא יְרַפא^[112], מלמד שחובשים אותו^[113], שודאי לא בא הכתוב לומר שיהרג זה שלא הרג, אלא משמעו^[114], כשקם זה והולך על משענתו אז ניקה המכה - מחבישתו^[115] - אבל עד שלא יקום זה לא ניקה המכה^[116], מכלל שעד עכשיו חבוש הוא^[117]. ב) ולדעת הסוברים שמי שאמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכן הכביד ומת חייב^[118], למדים חבישה ממגדף*^[119], שנאמר בו: וַיַּניחֻהו בַּמשמר לפרֹש להם על פי ה'^[120], שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו^[121].

אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, נחלקו בו הדעות: יש סוברים שאומדים אותו אומד שני^[122]. ויש סוברים שאין אומדים אותו אומד שני^[123].

אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא חייב^[124], שנאמר: ולא ימות ונפל למשכב^[125], וכי אין אנו יודעים שאם לא ימות "ונפל למשכב", אלא בשלא אמדוהו למיתה^[126], ואין הדברים אמורים שלא אמדוהו למיתה בתחילה, שכן על זה נאמר: ואם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונִקה המכה^[127], אלא על כרחך שבא ללמד כשאמדוהו למיתה בתחילה ושוב אמדוהו לחיים ונכבד ומת^[128], שרגלים לדבר^[129] שמחמת המכה מת, שהרי בתחילה אמדוהו למיתה^[130]. ב) ולדעת ר' נחמיה פטור^[131], שנאמר: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונִקה המכה^[132], וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת, שהוא פטור^[133], שרגלים לדבר^[134] שלא מת מחמת מכה זו^[135], שהרי היקל^[136].

להלכה פסקו ראשונים שאם אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת הרי זה נהרג^[137], שההלכה כתנא קמא^[138].

היכה ולא מת

ההורג בזדון שחייב מיתה^[139], אינו חייב מיתה אלא אם יצאה נפשו של הנרצח^[140], שנאמר: מכה איש ומת מות יומת^[141], למה נאמר, לפי שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת^[142], שומע אני אפילו סטרו סטירה^[143], כלומר הכאה בלא מיתה^[144], תלמוד לומר: מכה איש ומת^[145], מגיד שאינו חייב עד שתצא נפשו^[146] דהיינו בהכאה של מיתה^[147].

כשאין בהכאה כדי להמית

ההורג בזדון שחייב מיתה^[148], אינו חייב מיתה אלא אם היכהו בדבר שיש בו כדי להמית^[149]. ומספר לימודים לדבר: א) נאמר: ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו^[150], מגיד שאינו חייב עד שיכהו בדבר שיש בו כדי להמית^[151], ודבר זה נלמד מהמילה "יד"^[152], ש"יד" משמע שיש בה מלוא אחיזה, שצריכה שיעור^[153], וכן נאמר בעץ: או בכלי עץ יד^[154]. ב) נאמר: באבן או באגרֹף^[155], הקיש^[156] אבן לאגרוף, מה האבן שיש בו כדי להמית, אף אגרוף שיש בו כדי להמית^[157], שיהא באבן כדי להמיתו בעץ כדי להמיתו^[158]. ג) נאמר: והכה איש את רעהו באבן^[159], ולא נתן בה שיעור, יכול כל שהוא^[160], לכך נאמר: ואם באבן יד אשר ימות בה^[161], שיש בה שיעור להמית^[162], ש"אשר ימות בה" היינו שהיא כמידה שימות בה^[163], וכן נאמר: או בכלי עץ יד אשר ימות בו^[164], ו"אשר ימות בו" היינו שהוא כמידה שימות בו^[165].

ההורג בזדון שחייב מיתה^[166], אינו חייב מיתה אלא אם היכהו במקום שיש בו כדי להמית^[167], שנאמר: וארב לו וקם עליו והכהו נפש^[168], עד שיכנו במקום שהוא כדי להמית^[169], שצריך שיהיה מקום שמכה את הנפש^[170].

אומד באבן ועץ

כיון שההורג בזדון אינו חייב מיתה אלא אם היכהו במקום שיש בו כדי להמית מכה שיש בה כדי להמית^[171], לפיכך המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדים דבר שהיכהו בו ומקום שהיכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי^[172], ואינו דומה מכהו על ליבו למכהו על ירכו^[173], הואיל ונאמר: אשר ימות בה^[174], מכאן שאומדים את מקום המכה^[175].

כשם שאומדים החפץ שהיכה בו ומקום המכה^[176], כך אומדים כח ההכאה, שנאמר: באבן יד^[177], מכאן שמשערים את היד^[178], אינו דומה זורק אבן בחבירו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כוחה יתר, ואינו דומה זורק בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כח ההכאה^[179]. וכן משערים המכה עצמה ומשערים כח ההורג וכח הנהרג, אם הוא גדול או קטן, או חזק או חלש, או בריא או חולה וכן כל כיוצא בזה, שנאמר: אשר ימות בה^[180], מיתתו של זה משערים כל סיבותיה^[181].

אומד בברזל

במה דברים אמורים שאומדים את המכה ואת החפץ אם יש בהם כדי להמית^[182], באבן או בעץ^[183], אבל כלי ברזל לא נתנה לו תורה שיעור^[184]. בטעם דין זה שנינו, שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם^[185] שהברזל ממית בכל שהוא^[186] - על ידי תחיבה^[187], שתוחב לו מחט בושט^[188] או בליבו^[189] - לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור^[190], אלא אפילו במחט ואפילו בצינור^[191], והוא שיהיה לו חוד^[192], שהוא דוקר ונוקב^[193], כמו מחט או שיפוד או סכין וכיוצא בהן^[194], אבל אם היכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה - כל שהיכהו לאורכו דרך הכאה, ולא דרך נקיבה^[195] - אומדים אותה כדרך שאומדים האבן או העץ^[196].

שני לימודים נאמרו להבדל שבין כלי ברזל לשאר כלים: א) לסוברים שהצורך באומד נלמד מהמילה "יד"^[197], דוקא בכלי אבן וכלי עץ נאמר "יד"^[198]: באבן יד^[199], בכלי עץ יד^[200], כשהוא בא אצל הברזל, לא נאמרה בו יד^[201], אלא נאמר: ואם בכלי ברזל הכהו^[202]. ב) ולסוברים שהצורך באומד נלמד ממה שנאמר: אשר ימות בה^[203], נאמר בכלי אבן: אשר ימות בה^[204], ונאמר בכלי עץ: אשר ימות בו^[205], כשהוא בא אצל הברזל אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו^[206], אלא ואם בכלי ברזל הכהו וימֹת רֹצח הוא^[207].

אומד בהריגה בלא כלי

כשם שאומדים בכלי עץ ואבן את המכה אם יש בה כדי להמית^[208], כך אומדים במכה חבירו בלא כלי והמיתו^[209], כגון שהיכהו בידו או ברגלו או נגפו בראשו והמיתו^[210], ומשערים כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה^[211], אינו דומה דוחף חבירו באצבעו לבועט בו ברגלו בכל כחו, ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו, ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק לבריא חזק המכה חלש או חולה^[212]. ומנין שמשערים בכל אלו, שנאמר: או באיבה הכהו בידו וימֹת מות יומת המכה^[213], אף על פי שנאמר "בידו" הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה, מכלל שמשערים כח ההכאה^[214].

הדוחף את חבירו מראש הגג ונפל ומת, משערים גובה המקום שהפילו מעליו וכח הנדחף, שאינו דומה בן יומו שנפל לגדול שנפל^[215]. ומנין שמשערים גובה המקום - שהפילו מעליו וכח הנדחף^[216] - שנאמר: ואם בשנאה יהדפנו^[217], וצידדו ראשונים שכל מקום שאין בגבהו עשרה טפחים אין בו כדי להמית, כדרך שאמרו בבור לענין בהמה^[218].

צורת הרציחה

רציחה נקראת בכל דבר שאדם נהרג בו^[219], והרוצח את חבירו בזדון - שמיתתו בסייף^[220] - בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש, מיתתו בסייף^[221], וכל ההורג חבירו בידו, כגון שהיכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין^[222], שנאמר: ואם בכלי ברזל הכהו וימֹת רֹצח הוא^[223] - ונאמר: ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימֹת רֹצח הוא^[224] - ונאמר: או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימֹת רֹצח הוא^[225], הרי אתה דן בנין-אב* מביניהם, הצד השוה שבהם, שמחמת הממיתו מת, וחייב^[226]. אף אם היכאו בידו ומת, חייב^[227], שנאמר: או באיבה הכהו בידו וימֹת^[228], לפי שהוא אומר: ואם בכלי ברזל^[229], ואם באבן יד^[230], או בכלי עץ יד^[231], אין לי אלא שהרגו באלו שהוא חייב, דחפו דחקו חנקו בעטו דעכו מנין, תלמוד לומר: בידו^[232], מכל מקום^[233].

אף אם גלגל עליו סלעים ועמודים חייב^[234], שנאמר: רֹצח הוא מות יומת הרֹצח^[235], מכל מקום^[236].

אחד המכה את חבירו באבן או בעץ^[237], או שהיכהו בגוש של אדמה^[238], או בגוש של מלח^[239] וגפרית^[240], או בסל מלא עפר^[241], או - סל מלא^[242] - צרורות^[243], ואפילו בפלח של דבילה^[244]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: ואם באבן יד^[245], והמילה "ואם" מרבה אף כשמכה בשאר דברים^[246]. ב) נאמר שם: אשר ימות בה^[247], כל שהוא ראוי להמית, והכובד הוא שממית^[248].

דוחף וכובש

הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש, אומדים אותו, אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין, ואם אינו יכול לעלות חייב^[249], וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת, חייב^[250], אף על פי שאינו הוא הדוחף בתחילה^[251]. ומנין לכובש את חבירו ומת שחייב, שנאמר: או באיבה^[252], לרבות את המצמצם^[253], ונחלקו ראשונים אם מצמצם היינו כובש, שאוחז בידיו את האדם ותקפו כדי שלא יוכל לזוז ממקום עמידתו^[254], עד שמת מחמת המים או החמה^[255]. או שמצמצם היינו שעושה איזה מעשה שמונע עלייתו מצד שהוא מצמצם לו מקום עמידתו שלא יכול לצאת משם^[256]. והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות^[257], או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח^[258], או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת^[259], או שסגר מקום שמשם היה הרוח יוצא^[260], או שהכניסו לבית של שיש - שאין ההבל יכול לצאת ממנו^[261] - והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל^[262], שהדלקת הנר הוא המעשה הממית^[263], בכל אלו נהרג עליו, שזה כמי שחנקו בידו^[264].

הכופת בחמה או בצינה

הכופת את חבירו והניחו בצינה או בחמה עד שמת, חייב^[265], שזה כמי שחנקו בידו^[266], שהוא מזומן להריגה^[267], אבל הכופת את חבירו - ולא היתה שם חמה בשעה שכפתו^[268], או שלא היתה שם צינה בשעה שכפתו - והניחו במקום שסוף הצינה או החמה לבוא לשם - או שלא היתה שם שלהבת, והניחו במקום שסוף השלהבת לבוא^[269] - ובאה עליו והמיתתו, פטור^[270], אף על פי שכפתו ואינו יכול לעמוד וסופו למות^[271], שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא^[272] הוא^[273], ואין בית דין ממיתים אותו^[274], שאין דינו מסור לבית דין, אלא לשמים^[275], והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם^[276].

הכופת לפני חיה

הכופת את חבירו לפני הארי - וכיוצא בו^[277] - והרגתו החיה, פטור^[278], שחייב מיתה לשמים ואין בו מיתת בית דין^[279], שנאמר: מיד כל חיה אדרשנו^[280], זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו^[281], ונאמר בו לשון דרישה, הרי דינו מסור לשמים^[282].

בטעם הפטור נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שפטור משום שאף אם לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי^[283]. ב) ויש סוברים שפטור משום שאין הממית נוגע בו בשעת כפיתה ואחר זמן הוא שבא^[284], שאם קפץ כבר עליו הארי לא היה יכול להתעסק לכפותו^[285], וכגון שהיה הארי בר תרבות אצל זה הכופת ולא אצל האחר^[286]. ולא חייב הכתוב כובש ומצמצם^[287] אלא כגון שמונח עליו הדבר הממיתו בשעה שכובשו והוא כובש ועליו, כדי שלא ינצל ממנו^[288], אבל כאן הדבר דומה לכופת את חבירו לפני החמה היכן שסוף חמה לבוא, שפטור^[289]. ג) ויש סוברים שהכופת לפני ארי פטור, מפני שהארי ספק טורף ספק אינו טורף^[290], ואף על פי שרוב האריות טורפים, לפרקים שהוא שבע ואינו טורף, או שמצפה לטרף אחר, וזה דומה לנחש, שהמשיך בו פטור, לסוברים שארס נחש מעצמו מקיא^[291], שכך הארי טורף מעצמו כמו שהנחש נושך ומטיל ארס מעצמו, וטעם שניהם הוא מפני שלפעמים לא ישוך הנחש ולא יטרוף הארי^[292].

כפתו לפני יתושים, נחלקו בו אמוראים: א) לדעת רבא חייב^[293]. לסוברים שטעם הפטור בארי הוא שאף אם לא היה כפות, לא היה יכול להינצל מן הארי^[294], טעם הפטור ביתושים לדעת רבא הוא, שאלמלא כפתו היה יכול להינצל מידי היתושים^[295]. ולסוברים שהפטור בארי הוא מפני שאין הממית נוגע בו בשעת כפיתה ואחר זמן הוא שבא^[296], טעמו, מפני שסתם יתושים כבר התחילו ליפול עליו, ואף על פי שאלו באים אלו הולכים, לדעת רבא אין בזה חילוק^[297]. ולסוברים שהפטור בארי הוא מפני שהארי ספק טורף ספק אינו טרף^[298], טעם החיוב לדעת רבא ביתושים, שמחמת צערם ימות האדם^[299], וודאי מצערים, לפיכך חייב^[300]. ב) ולדעת רב אשי, אם כפתו לפני יתושים פטור, שאלו הולכים ואלו באים^[301], ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם, שכמה כתות עברו עליו^[302], והוא כדין הכופת את חבירו לפני החמה היכן שסוף חמה לבוא, שפטור^[303].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהכופת את חבירו לפני יתושים פטור^[304].

הכופת ומת ברעב

הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, פטור^[305], שבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה, והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה^[306], ואין בית דין ממיתים אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם^[307]. ואין דין זה דומה למצמצם במים ובאש, שחייב^[308], ששם ההורג מזומן^[309].

הכופה גיגית ופורע מעזיבה

הכופה על חבירו גיגית ומת - בהבל^[310] - או שפרע עליו מעזיבה - וזה היה ישן ונכנסה שם הצינה^[311] - ומת, נחלקו בו אמוראים: לדעת ר' זירא חייב^[312]. ולדעת רבא פטור^[313], שההורג בא לאחר זמן^[314], שהרי בשעה שכפה הגיגית לא היה שם הבל, וכן הצינה באה כשישן לאחר זמן^[315].

להלכה פסקו ראשונים שהכופה על חבירו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה, פטור^[316], שאין בית דין ממיתים אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם^[317], שמכיון שנחלקו בזה אמוראים, ספק-נפשות* להקל^[318].

שיסה כלב ונחש

המשסה - המגרה^[319], ברמיזה ביד או בקול^[320] - בחבירו את הכלב או את הנחש ומת, פטור^[321], שאין זה אלא גרמא^[322], ואין בית דין ממיתים אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם^[323].

השיך נחש

המשיך בחבירו את הנחש - שאחז את הנחש בידו והוליכו^[324], והגיע שיני נחש בבשרו של חבירו^[325], והשיך הנחש בבשרו^[326] - נחלקו בו תנאים: לדעת ר' יהודה חייב^[327], שלדעתו ארס נחש בין שיניו הוא עומד^[328], שהארס נתון בין הנקבים^[329], והרי הוא כתוקע סכין בבטנו, שאינו גרמא^[330] שהרי כלי משחיתו בידו^[331], ומכיון שהגיע שיני הנחש בבשרו של חבירו, הרי כאילו הרגו וחייב^[332]. ולדעת חכמים פטור^[333], שלדעתם ארס נחש מעצמו הוא מקיא^[334] בנשיכתו^[335], ואין הארס בין שיניו^[336], שאינו נתון בין הנקבים עד שיחזור ויקיא^[337], וכשהשיכו זה עדיין אין בו כדי להמית^[338], ונמצא שלא הרגו בידיו^[339] בהגעת שיניו בבשרו^[340], לפיכך גרמא הוא^[341], שאף על פי שיודע שסופו להקיא, מכל מקום לא מכוחו מת^[342].

להלכה פסקו ראשונים שהמשיך בחבירו נחש אין בית דין ממיתים אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם^[343], שההלכה כחכמים^[344].

על ידי שליח

האומר לשלוחו: צא הרוג את הנפש, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא - ואחת מלשונות התלמוד בדעת שמאי הזקן משום חגי הנביא^[345] - הוא חייב ושולחיו פטור^[346], שהרי אין-שליח-לדבר-עברה*^[347], ובפירוש נאמר שאין דינו מסור אלא לשמים^[348], שנאמר: מיד איש אחיו אדרֹש את נפש האדם^[349], זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו^[350], ופירוש מיד איש אחיו, מיד איש שהשכיר את אחיו להרוג חבירו, שאם בהורג ממש היינו - הכתוב בתחילת הכתוב - מיד האדם^[351], ובפירוש נאמר בו לשון "דרישה", הרי שדינו מסור לשמים^[352]. ב) ולדעת אחת מלשונות התלמוד בדעת שמאי הזקן משום חגי הנביא, גילתה התורה דין מיוחד ברציחה, שבו יש שליח לדבר עבירה^[353], ושולחיו חייב, שנאמר - לדוד בידי נתן הנביא, על הריגת אוריה^[354], שנהרג בידי בני עמון, משום שדוד כתב בספר אל יואב, שישובו החיילים מאחרי אוריה ובני עמון יהרגוהו^[355] - ואֹתו הרגת בחרב בני עמון^[356].

להלכה פסקו ראשונים שהשוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, אין בו מיתת בית דין^[357].

בדעת הסוברים - וכן הלכה^[358] - שהאומר לשלוחו: צא הרוג את הנפש, השולח פטור ממיתת בית דין^[359], מכל מקום חייב בדיני שמים^[360], ולאחת מלשונות התלמוד, נחלקו תנאים בגודל חיוב זה: לדעת תנא קמא, חייב בעונש קטן^[361], כגורם למיתה^[362]. ולדעת שמאי הזקן משום חגי הנביא, חייב בעונש גדול^[363], כהורג עצמו^[364].

להלכה פסקו ראשונים שהשוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים^[365].

על עונשו של ההורג עצמו, ע"ע מאבד עצמו לדעת^[366].

כשלא עשה מעשה שלם

הדוחף חבירו לבור והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, ובא אחר וסילק את הסולם, שניהם אינם נהרגים בבית-דין*^[367], הראשון, משום שבזמן שדחפו יכל לעלות מהבור^[368], ולכן פטור על הדחיפה^[369], והשני, שסילק הסולם פטור, שגרמא^[370] הוא^[371], שמסלק הצלתו מלפניו והוא מת מאליו^[372]. אפילו היה הדוחף עצמו שחזר וסילק הסולם, פטור^[373] ממיתת בית דין ונדרש ממנו דם^[374]. וכן הדין במי שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר והסיר את התריס^[375], שכן בזמן שזרק החץ, היה התריס מגן בעדו^[376]. ואפילו הזורק את החץ קדם לאחר זריקת החץ, קודם שיגיע החץ לחבירו, ונטל התריס הימנו^[377], כגון שהיה בסמוך לו חבל ארוך שראשו אחד נקשר בתריס ומשכו תיכף שזרק החץ^[378].

זרק בו חץ, ויש ביד המוכה סמנים - הראוים לרפאותו^[379], שהדבר ברור שאינו צריך לדבר אחר אלא שיניח אותן הסמנים על מכתו ויתרפא בלא ספק^[380] - ובא אחר ופיזרן, פטור^[381], שכן בזמן שזרק בו החץ, יכול היה להתרפאות^[382], ואפילו בא הוא אחר כך ופיזרם, פטור^[383]. ואפילו לא היו בתוך ידו אלא בשוק^[384],שמצויים בשוק לקנות בשעת זריקה^[385], ואפילו לא נמצאו לאחר מכן^[386], ואפילו נזדמנו לו סמנים^[387], שלא היו שם בשעת ההכאה^[388], אלא שנזדמנו למוכה אחר המכה^[389], ולא קנאם ולא ריפא עצמו^[390].

יש מהראשונים שהשמיטו מההלכה דין הזורק חץ וביד המוכה סמנים^[391], והסתפקו אחרונים בדעתם, אם סוברים כן להלכה, ולא הזכירו הדין מפני שהמציאות רחוקה^[392], או שלדעתם אינה הלכה^[393], שאם ההכאה במקום הראוי להמית, אין תועלת בסמנים, ואם אינו במקום הראוי להמית, אין לחייבו כלל^[394].

המית מכח חזרת החפץ לאחוריו

הזורק צרור בכותל - ונתכוין להרוג את חבירו, וזרק צרור והיכה בכותל בכח^[395] - וחזרה האבן - מכוחו^[396] - לאחוריה והרגו, חייב^[397] מיתת בית-דין*^[398], שמכחו היא באה^[399]. וכן המשחקים בכדור^[400], שרגילים תינוקות להכות הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה, ולאחר שזורק הוא רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה אם יכול לכוון ההוא שזרק בכותל^[401], אם נתכוין הזורק שיהרוג הכדור את חבירו בחזרתו לאחוריו^[402], והתרו בו^[403] והרגו^[404], בתוך ארבע אמות, פטור^[405], שאם היה המוכה עומד בתוך ארבע אמות של כותל ולא הספיק הכדור לחזור ארבע אמות של כותל, עד שמצאתו והרגו, פטור^[406], שסתם משחקים בכדור כמה שהולכים ממנו ומתקרבים לכותל בשעה שזורקים נוח להם^[407], הלכך פחות מארבע אמות לא נוח לו שילך הכדור^[408], חוץ לארבע אמות - אפילו לסוף מאה אמה^[409] - חייב^[410], אם יש בו כדי להמית^[411].

זרק אבן למעלה

זרק אבן למעלה כנגד תנועתה הטבעית, אם הרגה דרך עלייתה חייב, שזהו כוחו הגמור^[412], ואם דרך ירידתה^[413], שנפלה נוכחה והרגה^[414], פטור^[415], שלא נפלה מכוחו^[416], אלא היא חוזרת לארץ מאליה^[417], מצד טבעה^[418].

זרק אבן למעלה והלכה לצדדים - דרך נפילתה^[419], שלא נפלה כנגדו, אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדים^[420] - והרגה חייב^[421], שזהו כוחו אלא שהוא כח חלוש^[422], ולכן לא הלכה למעלה, משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כוחו^[423].

כפת מול הים

הכופת את חבירו - שקשר ידיו ורגליו על שפת הים^[424] - והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת, הרי זה נהרג עליו^[425], והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו^[426], שהפנה את מרוצת המים עליו^[427], שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון^[428], וכשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו, שאז הוא כוחו^[429], אבל בכח שני - שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהם עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם^[430] -גרמא^[431] הוא, ופטור^[432].

המתת הרוצח קודם גמר דין

רוצח שהרג בזדון - שמיתתו בסייף^[433] - נהרג בבית-דין*^[434], שאין ממיתים אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבוא לבית-דין* וידינוהו למיתה^[435], שנאמר: ולא ימות הרֹצח עד עמדו לפני העדה לַמשפט^[436]. והוא הדין לכל חיבי-מיתות-בית-דין* שעברו ועשו שאין ממיתים אותם עד שיגמר דינם בבית דין^[437], ועל כך ע"ע חיבי מיתות בית דין^[438].

במה דברים אמורים, בשעבר ועשה העוון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף* אחר חבירו להורגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף^[439], ועל כך ע"ע רודף. ושם, שכך הדין אף ברודף אחר אחת מן העריות לאונסה, חוץ מן הבהמה^[440].

על סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, שנחלקו תנאים וראשונים להלכה אם מקצתם נעשו עדים ומקצתם נעשו דיינים, או שכולם עדים הם ואין-עד-נעשה-דיין*, ע"ע אין עד נעשה דיין: בדיני נפשות.

הריגתו כשאינו חייב מיתה

כל הרצחנים שאינם מחוייבים מיתת בית דין - כגון הרוצח על ידי שליח^[441], לסוברים כן^[442], וכן הלכה^[443], והכופת לפני ארי^[444] וההורג עובר שבמעי אמו^[445] - אם רצה מלך ישראל להורגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו^[446], שכן אבשלום שציוה לנעריו להרוג את אמנון, ועשו כן^[447], רצה דוד להמיתו, והאישה התקועית הצילתו בדברי פיה^[448], הרי שמדין המלכות לגדור הרוצחים^[449]. וכן אם ראו בית-דין* להרוג אותם בהוראת-שעה*^[450], אם היתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו^[451], ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו^[452], לא מפני שראוי לכך^[453], שרכיבה על סוס בשבת איסור שבות* הוא מדרבנן^[454], אלא שהשעה צריכה לכך^[455], מפני שהיו פרוצים בעבירות, שהיוונים הם גוזרים עליהם גזירות, והיו מצוות בזויות בעיניהם^[456].

לא הרגם המלך, ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבים מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותם במצור ובמצוק שנים רבות^[457], ולצערם בכל מיני צער^[458], כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר^[459].

הרוצח

אישה

האיסור להרוג נפש מישראל, נוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות^[460], ועל כך ע"ע שפיכות דמים.

חיוב המיתה להורג בזדון^[461], הוא אף באשה*^[462], שנאמר: רוצח הוא מות ימות^[463], לתלמודו בא^[464], רוצח הוא, מכל מקום^[465], ואישה גם כן בכלל רוצח^[466].

קטן

קטן* שהרג אינו חייב מיתה^[467], שנאמר: ואיש כי יכה^[468], ולא קטן שהיכה^[469].

טרפה

טרפה* שהעידו עליו עדים שהרג את הנפש, אינו נהרג^[470], שאין מקבלים עדותם, הואיל והיא עדות-שאי-אתה-יכול-להזימה*^[471], שהרי לא זממו להרוג אלא טריפה^[472], ועל כך ע"ע טרפה (א)^[473]. ושם^[474], שאם הרג בפני בית-דין*, חייב מיתה.

תערובת

רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים ולא נודע מי הוא מהם, כולם פטורים^[475], על רוצח שלא נגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם, שנחלקו הדעות בדינם, ע"ע כפה^[476].

הנרצח

אישה

ההורג, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג^[477], אם הרג בזדון^[478], או גולה אם הרג בשגגה^[479], שנאמר: מכה איש ומת מות ימות^[480], אין לי אלא שהיכה את האיש, היכה את האשה* מנין, תלמוד לומר: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת^[481], כל נפש, להביא את שהיכה את האישה^[482].

קטן

אחד ההורג את הגדול או את הקטן* בן יומו, הרי זה נהרג עליו^[483] אם הרג בזדון^[484], או גולה אם הרג בשגגה^[485], שנאמר: מכה איש ומת מות ימות^[486], אין לי אלא שהיכה את האיש, היכה את הקטן מנין^[487], תלמוד לומר: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת^[488], כל נפש, מכל מקום^[489], להביא את שהיכה את הקטן^[490]. והוא שכלו לו חודשיו^[491], אבל נולד לפחות מתשעה חודשים הרי הוא כנפל*, עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו^[492], שנאמר: מכה איש ומת מות יומת^[493], מכה איש, להוציא נפל^[494], שומע אני אף בן שמונה - שנולד בפחות מתשעה חודשים - במשמע^[495], תלמוד לומר: מכה איש^[496], מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא^[497] שראוי להיות איש^[498].

על הפטוןר ממיתה בהריגת נפל*, ע"ע.

עובר

ישראל ההורג עובר במזיד פטור ממיתה^[499], שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת^[500], וכל זמן שלא יצא לאויר העולם אינו בכלל "נפש אדם"^[501].

גוסס

אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס* - במזיד, עדים והתראה^[502] - נהרג עליו^[503]. במה דברים אמורים, בגוסס בידי שמים^[504], שבא זה וקרב את מיתתו^[505], שלא נעשה בו מעשה בתחילה^[506] - בידי אדם - והרי הוא כחי^[507], אף על פי שרוב גוססים למיתה^[508], אבל הגוסס בידי אדם, כגון שהיכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס, נחלקו בו תנאים^[509]: א) לדעת תנא קמא ההורגו פטור^[510], שמדמה גוסס בידי אדם, שנעשה בו מעשה, לאדם טרפה*, וההורג את הטריפה פטור^[511], ואינו מדמה אותו לגוסס בידי שמים, שכן הגוסס בידי שמים לא נעשה בו מעשה, וזה נעשה בו מעשה^[512]. ועוד, שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם^[513], עד שתהיה כל הנפש^[514] ביד זה, ולא שניטלה מקצתה ביד אחר^[515], וכיון שסייעו הראשונים בהריגתו, הרי אין כל הנפש מתה במכתו של זה^[516]. ב) ולדעת ר' יהודה בן בתירא - וסתם ברייתא^[517] - ההורג גוסס בידי אדם נהרג עליו^[518], שמדמה גוסס בידי אדם לגוסס בידי שמים^[519], ולא לטריפה, שהטריפה נחתכו סימני החיות^[520] וזה לא נחתכו סימניו^[521]. ועוד, שנאמר: כל נפש אדם^[522], כל שהוא נפש^[523].

להלכה פסקו ראשונים כתנא קמא^[524], שאם היה גוסס בידי אדם כגון שהיכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס, ההורג אותו אין בית דין ממיתים אותו^[525].

אף לסוברים שאם שההורג את הגוסס בידי אדם, חייב^[526], מכל מקום זה שהיכהו ועשהו גוסס, פטור^[527], אף על פי שרוב גוססים למיתה^[528], ונמצא שהגוסס הוא כאמוד למיתה, והרי אם היכה את חברו ואמדוהו בית דין שימות מחמת המכה ומת חייב מיתה^[529], מכל מקום כיון שאף כשאמדוהו למיתה אין הורגים את המכה אותו כל זמן שהוא חי, ולפעמים יש שהוא נשאר בחיים אף שרובם מתים, לכן כשהגוסס לא מת מחמת עצמו, אלא בא אחר והרגו, פטור הראשון, שכל זמן שהוא חי הוא נחשב כחי לפטור את זה שעשהו גוסס^[530].

טרפה

ההורג את הטרפה* - כגון שניקב הושט שלו^[531] או קרום המוח^[532], אף על פי שהיה אוכל ושותה ומהלך בשוק כבריא^[533] - הרי זה פטור^[534] ממיתת-בית-דין*^[535], שנאמר: מכה איש ומת מות יומת^[536], מכה איש, להוציא טריפה^[537]. ואף לסוברים שההורג את הגוסס* בידי אדם, נהרג עליו^[538], טריפה אינו כגוסס,לפי שהטריפה נחתכו סימניו^[539], ואפילו "נפש כל שהיא" אינו^[540], שהגוסס אפשר שיחיה, מה שאין כן הטריפה שאי אפשר לו לחיות^[541], ואף לסוברים שטריפה חי שנים עשר חודש^[542], סופו למות מחבלה זו^[543].

בטעם שההורג טריפה פטור, כתבו ראשונים לפי שהטריפה חשוב הוא כמת, ואדם הרוג ("גברא קטילא") הרג^[544], שכיון שחתיכת סימני חיותו ניכרת, אדם הרוג הוא^[545]. ויש שכתבו שאף על פי שהוא כחי לכל דבר, כיון שעתיד למות חשוב הוא לענין רציחה כאדם הרוג, מפני האמור: ואיש כי יכה כל נפש אדם^[546]. ויש שכתבו שההורג את הטריפה אינו בכלל ומכה אדם מות יומת, שכיון שלא יחיה הרי הוא בגדר מת ואינו בגדר אדם^[547].

כל אדם בחזקת שלם הוא, וההורגו נהרג עליו, עד שיוודע בודאי שטריפה היה^[548], שאין לנו לחשוש שמא טריפה היה, ואף אין צריך לבודקו בכך, לפי שהולכים אחר הרוב*^[549].

על טרפה* באדם, שיש לו רפואה על ידי חתיכת מקום הטריפה, שההורגו נהרג עליו, ע"ע טרפה (א)^[550]. על טריפה מחמת יותרת, לסוברים שמרבה ימים ואף על פי כן חשובה טריפה בבהמה^[551], אם חשוב הוא טריפה באדם לענין שההורגו פטור, ע"ע הנ"ל^[552].

עבד כנעני

אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד-כנעני* הרי זה נהרג עליו^[553] - אם הרגו במזיד^[554] - ואם הרג בשגגה גולה^[555], שנאמר: מכה איש ומת מות יומת^[556], ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו, הרי זה נהרג עליו^[557] - אף על פי שאינו נהרג על הריגת גוי*^[558] - שהעבד כבר קיבל עליו מצוות ונוסף על נחלת ה'^[559]. ומכל מקום יש חילוק בזה בין עבד כנעני שלו לעבד כנעני של אחרים^[560], מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו^[561], לפיכך אם היכהו - בין בשבט, בין בברזל, בין באגרוף או כל דבר^[562] - עהכאה שיש בה כדי להמית, ונטה למות, ועמד עשרים וארבע שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו, אף על פי שמת מחמת המכה^[563], שנאמר: וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקֹם ינקם, אך אם יום או יומים יעמֹד לא יֻקם כי כספו הוא^[564], הוציאו הכתוב מכללו להקל עליו,שיהא נדון ביום או יומים^[565], ומה הוא "יום או יומים" - אם על יום אחד הוא פטור, על יומים לא כל שכן, אלא^[566] - יום שהוא כיומים, שהוא מעת לעת^[567], אבל המכה עבד שאינו שלו, אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה, הואיל והיכהו כדי להמית, הרי זה נהרג עליו, כשאר בני חורין^[568].

דין זה אמור בעבד כנעני^[569] ובשפחה-כנענית*^[570], ונאמר בו: "את עבדו או את אמתו"^[571], לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו^[572]. ושני לימודים לכך שהמדובר בעבד כנעני ולא בעבד עברי: א) הדבר נלמד בגזרה שוה "עבד ואמה" "עבד ואמה", נאמר כאן: את עבדו או את אמתו^[573], ונאמר בעבד כנעני: מהם תקנו עבד ואמה^[574], הקיש^[575] עבד לאמה ואמה לעבד, מה עבד שגדלו וקטנו עבד, אף אמה שגדלה וקטנה אמה, יצא עבד עברי, שאף על פי שגדלו עבד, אין קטנו עבד^[576], יצאת אמה העבריה, שאף על פי שקטנה אמה, אין גדלה אמה^[577]. ב) נאמר: לא יֻקם כי כספו הוא^[578], מה כספו שקניינו קנין עולם ורשותו גמורה לו, כך כל שקניינו קנין עולם ורשותו גמורה לו^[579], יצא עבד עברי אף על פי שרשותו גמורה לו, אבל אין קניינו קניין עולם^[580].

המכה את עבדו ואמדוהו למיתה ומת, צידדו ראשונים, שאינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו^[581], ולכן כתב התורה: בשבט^[582], שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן^[583], שכן הדרך להכות עבד וליסרו למלאכתו^[584], לא הכאת רציחה^[585].

עבד של שני שותפים ועבד שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין* אינם בדין יום או יומים ונהרג עליו כשאר העם^[586]. אם משום שנאמר "עבדו" ו"אמתו"^[587], מה עבדו שכולו שלו, אף אמה שכולה שלו, יצא עבד של שני שותפים ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין, שאין כולו שלו^[588]. או משום שנאמר: לא יֻקם כי כספו הוא^[589], מה כספו שקניינו קנין עולם ורשותו גמורה לו, כך כל שקניינו קנין עולם ורשותו גמורה לו, יצא עבד של שני שותפים ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין, שאף על פי שקנינו קנין עולם, אין רשותו גמורה לו^[590], ואינו לאחד מהם כספו המיוחד לו^[591].

המוכר עבדו לאחר ופסק המוכר עם הלוקח על מנת שישמשנו עוד שלושים יום, נחלקו בו תנאים^[592]: א) לדעת ר' מאיר, ראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו^[593], שאם היכהו בתוך שלושים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי, אינו נהרג^[594], שלדעתו קנין-פרות* - שהוא קנין לראשון^[595] -כקנין הגוף^[596], שכיון שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא* הוא שיהא בדין יום או יומים, מאחר שקנין פירות כקנין הגוף^[597], ואנו קוראים בו "כספו"^[598], ועוד, שהוא תחתיו^[599], אבל שני אם היכהו בתוך שלושים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו, אפילו מת מחולי זה לסוף שלוש שנים^[600], שכיון שקנין פירות כקנין הגוף הרי הוא של ראשון ולא של שני^[601]. ב) ולדעת ר' יהודה, שני ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא כספו^[602], וראשון אינו בדין זה^[603], שלדעתו קנין פירות אינו כקנין הגוף^[604], שבכספו תלה הכתוב - שנאמר: לא יֻקם כי כספו הוא^[605] - למי שהוא לו עיקר הכסף^[606]. ג) ולדעת ר' יוסי, שניהם ישנם בדין יום או יומים, זה - הראשון^[607] - מפני שהוא תחתיו וזה - השני^[608] - מפני שהוא כספו^[609], שהוא מסופק אם קנין פירות כקנין הגוף או אינו כקנין הגוף וספק-נפשות* להקל^[610]. ד) ולדעת ר' אליעזר, שניהם אינם בדין יום או יומים^[611], זה - השני^[612] - לפי שאינו תחתיו וזה - הראשון^[613] - לפי שאינו כספו^[614], שנאמר: כי כספו הוא^[615], כספו המיוחד לו^[616].

להלכה פסקו ראשונים שהמוכר את עבדו ופסק עימו שישמשנו שלושים יום והיכהו אחד מהם בתוך השלושים יום והמיתו, הרי זה נהרג עליו, ואינו בדין יום או יומים^[617], שההלכה כר' אליעזר^[618], לפי שאמוראים פירשו טעמו^[619].

גוי

ישראל שהרג גוי* אינו נהרג בבית-דין*^[620], והוא פטור מדיני בשר ודם^[621], שנאמר: וכי יזִד איש על רעהו להרגו וגו' תקחנו למות^[622], רעהו, להוציא את אחרים^[623], או: על רעהו, פרט לאחרים^[624], ודינו מסור לשמים^[625]. וכן ישראל שהרג גר-תושב* אינו נהרג עליו בבית דין^[626], שנאמר: רעהו^[627], פרט לגר תושב^[628], ודינו מסור לשמים^[629], ואינו דומה להורג עבד-כנעני* שנהרג עליו^[630], שלא קיבל עליו מצוות ישראל ולא נוסף על נחלת ה'^[631].

הערות שוליים